ינבוט השדה
יַנְבּוּט הַשָּׂדֶה (שם מדעי: Prosopis farcta) בן-שיח רב-שנתי, נשיר וקוצני ממשפחת הקטניות (בעבר שויך למשפחת השיטיים, המימוסיים)[2][3].תפוצתו העולמית משתרעת בעיקר במערב אסיה, גם הלאה מערבה.[4]
 ינבוט השדה
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | צמחים |
| מחלקה: | דו־פסיגיים |
| סדרה: | קטניתאים |
| משפחה: | קטניות |
| תת־משפחה: | מימוסיים |
| סוג: | ינבוט |
| מין: | ינבוט השדה או ינבוט סורי |
| שם מדעי | |
 Prosopis farctaמקברייד | |
ינבוט השדה או בשמו העממי ינבוט סורי (Syrian mesquite) הוא מעין עץ תת-קרקעי (כלומר, חלק מענפיו צומחים גם מתחת לאדמה ואלו מהם שצומחים מעליה מהווים את צמרת העץ).
על פני השטח הוא נראה כשיח או בן שיח בגובה של 20 ס"מ עד מטר מעל פני הקרקע (בגאון הירדן יש פרטים בגובה 4 מטרים)[צריך מקור מוסמך ותמונה]. עם זאת, מתחת לפני הקרקע מקיים הינבוט מערכת שורשים שהיא למעשה גזע מסועף ענפים לעומק של כ-20 מטרים ויותר. כך שזהו למעשה עץ שרק קצה צמרתו מבצבצת מעל פני הקרקע. צמרת העץ היא אוסף שיחים שיכול להשתרע על פני דונם ויותר, שכולם קשורים לאותו גזע. [צריך מקור]
השיחים גדלים באופן ניכר בחודשי הקיץ החמים. הינבוט עמיד מאוד לתנאי מזג אוויר וקרקע (כולל בקרקעות עם מליחות גבוהה) ומשגשג בחום הים-תיכוני, אך "שונא" צל. הינבוט נחשב למזיק קשה לחקלאות בקרקעות עמוקות וכבדות. על מנת להיפטר ממנו לא מספיק לברא את השיחים אלא יש לעקור כליל את כל שורשיו-גזעיו העמוקים, אם נותר בקרקע בדל-שורש עמוק, יכול לצמוח ממנו ינבוט חדש. נפוץ מאוד ברמת הגולן, במישור החוף, בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובעמק החולה.
טקסונומיה
עריכה
הסוג ינבוט כולל 3 מינים בלבד הגדלים בעיקר באזורים מדבריים ובמקומות יבשים מצפון אפריקה עד מרכז אסיה ועד הודו[5]. מלבד ינבוט השדה הגדל בישראל ישנם שני מינים נוספים כדלהלן:
ינבוט צינרריה (Prosopis cineraria (L.) Druce) שיח ועץ הגדל במדבריות שתחום תפוצתו הטבעית דרום מערב אירן ודרומה אפגניסטן, הודו, ובארצות חצי האי-ערב: איחוד האמירויות, כווית, עומאן, פקיסטן, ערב הסעודית.
העץ Prosopis koelziana Burkart גדל במדבריות של דרום איראן, מדרום עיראק ועד דרום איראן, באיחוד האמירויות, בעומאן, בערב הסעודית ותימן.
בית גידול ותפוצה
עריכה
בית הגידול של ינבוט השדה הוא שדות חקלאיים, ובתי גידול מופרים בחבל הים-תיכוני וגם בשולי מְלֵחוֹת (בחגורה הלא מוצפת, שאדמתה ספוגה מלח) בהן הוא שולט ביחד עם הגה מצויה, צידי דרכים בחבל המדברי[6].
ינבוט השדה נפוץ בכל הארץ למעט החרמון והנגב הדרומי. הוא נפוץ מאוד לאורך כל אזור ים המלח וצפונה עד עמק החולה והגולן, במישור החוף ובעמקים שבחבל הים-תיכוני וכתמי בערבה[6][7].
טיפוס התפוצה של ינבוט השדה הוא אירנו-טורני, שהוא אזור בעל אופי ערבתי-יבשתי, המשתרע מטורקיה ודרום רוסיה במערב, דרך איראן וצפון הודו עד מונגוליה במערב[7].
ינבוט השדה נפוץ מהודו ואיראן (כולל דרום רוסיה ואוקראינה) על פני כל המזרח התיכון כולל קפריסין וטורקיה ולאורך חופי צפון אפריקה עד אלג'יר. משרעת תפוצתו היא מצפון אפריקה (אלג'יריה, לוב, תוניסיה, מצרים) בואכה סיני, ערב הסעודית, ישראל וירדן, לבנון וסוריה, קפריסין ומשם צפונה לטורקיה, קזחסטן, קירגיזסטן, פקיסטן, טדז'יקיסטן, טרנס-קווקז, טורקמניסטן, אוזבקיסטן ומזרחה לעיראק, איראן, אפגניסטן והודו[5].
פנולוגיה (מחזור חזותי)
עריכההעלווה מאמצע מרץ ועד אמצע אוקטובר. הפריחה מסוף מרץ ועד תחילת ספטמבר. פרי ירוק מאמצע יולי והפצת זרעים עד אמצע נובמבר[7].
העלה ירוק-אפרפר משונן ומנוצה פעמיים ונשיר-מותנה בתנאי האקלים בסוף הקיץ ובסתיו. ענפיו קוצניים.
בין מאי לאוגוסט פורח הצמח בפרחים קטנים וצהבהבים בעלי חמישה עלי-כותרת בצורת שיבולת קטנה, דומה לפריחת השיטה. הפרח עשיר בצוף ומהווה צמח דבש בקיץ העני בפרחי דבש במזרח התיכון. הפרי במהלך הבשלתו משתנה צבעו מוורוד לחום, מרקמו ספוגי (מזכירה רקמת שעם) וטעמו תפל. הפירות נופלים על הקרקע, מתבלים ואז נובטים הזרעים. הפצת הזרעים באמצעות בעלי חיים גדולים. הצמח מתחדש על פי רוב ממגדילה וגטטיבית.
מורפולוגיה
עריכהבן שיח או שיח סבוך נשיר, קוצני, בעל בליטות קוצניות לאורך הגבעולים, גובהו 20 עד 50 ס"מ לעיתים רחוקות 70 ס"מ ואינם עולים על פי רוב על מטר אחד. צורתו של השיח כדורית עד סוככנית.
השורשים קנה שורש, עבים, ארוכים ומעמיקים.
הגבעולים רבים, עדינים מכוסים בפלומת שערות ומכוסים לכל אורכם שיכים משולשים שהם בליטות כפופות. השיכים אינם לוואים. הלוואים רכים, צדדים, נשירים ואורכם 2 עד 3 מ"מ[8].
העלים מסורגים, מורכבים-מנוצים פעמיים, ובעל 3 עד 5 סעיפים ובכל סעיף 9 עד 13 זוגות עלעלים קטנים מוארכים, דמויי אזמל ותמימים. אורכו של העלה 3 עד 7 ס"מ ורוחבו 2 עד 3 ס"מ.
התפרחות חיקיות, בעלות עוקץ, דמויות שיבולת מוארכת עד 7 ס"מ, שעליה יושבים בצפיפות פרחים בצבע קרם-צהבהב[8][6].
הפרחים דו-מיניים, נכונים (סימטריה דו-צדדית), בעלי עטיף כפול, ושחלה עילית.
הפרחים קטנים, רבים, צהובים-ירוקים, וערוכים בתפרחת בשיבולים צפופות גליליות שאורכן 4 עד 7 ס"מ. בעלי שחלה עילית. עלי הגביע עלי הכותרת מאוחים מחת לשחלה כל אחד לחוד.
הגביע דמוי פעמון, בעל 5 אונות (שיניים).
הכותרת נכונה, בעלת 5 עלים מפורדים עד לבסיסם, שאורכם 24 עד 5 מ"מ. צבעם צהוב חיוור.
האבקנים 10, צבעוניים, כפליים ממספר עלי הכותרת. בולטים מן הכותרת.
השחלה עילית בעל עלה שחלה אחד.
הפרי תרמיל (קטנית), נפוחה, מגושמת, חומה, משונצת במקצת בין הזרעים, אך אינו נפתח ואינו עשוי פרקים-פרקים. דמוי ביצה מוארך, על פי רוב עגול בחתך רוחב. קליפתו עבה וספוגית. וצבעו חום לעת הבשלה.
הפירות נפוחים, אינם נפתחים ואינם רגולריים. במהלך ההבשלה מאדימים ובהבשלה מלאה חומים.
הזרעים מעטים ונתונים בתוך רקמה ספוגית. הפצת הזרעים באמצעות בעלי חיים גדולים שאוכלים את הפירות.
שימושים
עריכההפרי אכיל, אבל אינו מתאים לאכילה בשדה בגלל העמילן שבו, אלא קלוי במדורה. קליה בתנור משפרת את טעמם[9]. הבדואים בישראל אוכלים את הפרי קלוי באש.
ברפואה העממית משמש הפרי לעצירת שטפי דם, להורדת נפיחויות ולמניעת עוויתות של שרירים ועצבים[10]. כמו כן הוא משמש כחומר משתן וכן נגד עצירות, טחורים, כאב-שיניים, סוכרת, אבנים בכליות, פגעי עור.
ב"סקר צמחיית הארץ כמקור לתרופות" אשר התפרסם בהרחבה בשנת 1985, לגבי השימוש הרפואי העממי בינבוט השדה בקרב תושבי ישראל עלו הממצאים הבאים. לטפול בטחורים מורחים משחה שעשויה מפירות כתושים של ינבוט בתערובת עם שמן זית. לטיפול בשיעול וליחה ובדיזנטריה, שותים מִשְׁרֶה של פירות עם סוכר. לשיכוך כאבי שיניים שותים מִרְתׇּח (תמצית שמתקבלת לאחר הרתחה) ומגרגרים. לטיפול בסוכרת, להמסת אבנים בכליות ולגנחת שותים מרתח משורשי ינבוט מבושלים וטיפול בכאבי ברכיים מניחים רטיה טבולה במרתח מן השורשים[10].
שמות וזיהוי עם צמחי המקורות
עריכהעמנואל לעף זיהה את הינבוט עם הצמח כליס הנזכר במשנה.
זיהויים נוספים הם עם "הַנַּעֲצוּצִים והַנַּהֲלֹלִים" שבישעיהו, ז', י"ט, כך למשל בעל מצודת ציון כותב "הנהלולים" – שם אילני סרק פחותים ונבזים. הרס"ג תרגם נהלולים מן הערבית (ينبوت – ינבות). י' פליקס בספרו "עולם הצומח המקראי" סבור, כרס"ג, שמדובר בינבוט השדה[11].
אחרים זיהו את הינבוט עם ההיגא וההיזמא שבתלמוד, המוזכרים כמינים שניתן לקחת מהם סכך לסוכה: "הני היזמי והיגי מסככין בהו" (מסכת סוכה י"ג, ע"א)[12]. עוזי ליבנר וזהר עמר הציעו לזהות את צמח הצלמונה הנזכר בדברי חז"ל עם הינבוט[13].
השם האנגלי העממי: ינבוט סורי, Dwarf Mesquite, Syrian Mesquite.
קישורים חיצוניים
עריכה
- ינבוט השדה, באתר ITIS (באנגלית)
- ינבוט השדה, באתר NCBI (באנגלית)
- ינבוט השדה, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- ינבוט השדה, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- ינבוט השדה, באתר צמח השדה
- ינבוט השדה, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ינבוט השדה, באתר Tropicos (באנגלית)
- ינבוט השדה, באתר GBIF (באנגלית)
- ינבוט השדה, באתר The Plant List (באנגלית)
- ינבוט השדה, באתר IPNI (באנגלית)
- ינבוט סורי באתר feedipedia
- נסים קריספיל, מומחה רפואה עממית על הינבוט (הטקסט מופיע גם בספרו של קריספיל "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל")
- הוראות להדברת ינבוט
- ינבוט השדה באתר ארץ הצבי
הערות שוליים
עריכה- ^ ינבוט השדה באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ WFO: World Flora Online. Published on the Internet, .Prosopis farcta (Banks & Sol.) J.F.Macbr, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, 6-2023
- ^ .Prosopis farcta (Banks & Sol.) J.F.Macbr, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, 6-2023
- ^ فوائد وأضرار نبات الينبوت (خرنوب الشوك,غاف مليء) لصحة الجسم والكلى | أعشاب الهيرب ALHERB, أعشاب الهيرب ALHERB | فوائد وأضرار الأعشاب و النباتات والزيوت العطرية (בערבית)
- ^ 1 2 .Prosopis L, POWO plants of the World Online. Published on the Internet, 8-2023
- ^ 1 2 3 אורי פרגמן-ספיר, פרחי עין גדי וחוף ים המלח, ירושלים 2008: העמותה לעידוד וקדום שמירת הטבע במזרח התיכון, 2008, עמ' 83
- ^ 1 2 3 ינבוט השדה, באתר צמחיית ישראל ברשת, 8-2023
- ^ 1 2 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 293
- ^ רחלי עינב, פרי האדמה - 500 צמחי בר נאכלים, כרך ב, זיכרון יעקב: חוביזה, 2019, עמ' 118
- ^ 1 2 דן פלביץ' וזהרה יניב, צמחי המרפא של ארץ ישראל, כרך א, תל אביב: מודן בע"מ, 1991, עמ' 166
- ^ זוהר עמר, צמחי המקרא, ירשלים: הוצאת ראובן מס, 2012, עמ' 251
- ^ ינבוט השדה, באתר "צמח השדה"
- ^ עוזי ליבנר, חרובי שקמה, חרובי צלמונה וחרובי גדורה: בין גאוגרפיה לבוטניקה, קתדרה 109, תשס"ד, עמ' 184