יעקב שרתוק
יַעֲקֹב שֶׁרְתוֹק (צֶ'רְטוֹק) (10 במאי 1860 – 8 במרץ 1913), "ראשון הביל"ויים בארץ ישראל", היה חלוץ ציוני. ניסה להקים התיישבות יהודית ליד רמאללה, והיה מראשוני תל אביב. בכיר משפחת שרתוק ואביהם של ראש ממשלת ישראל השני משה שרת והמלחין יהודה שרת.
 | |
| יעקב שרתוק (רוסיה, 1900) | |
| לידה |
10 במאי 1860 פינסק, בלארוס |
|---|---|
| פטירה |
8 במרץ 1913 (בגיל 52) תל אביב |
| מדינה |
האימפריה הרוסית  |
| מקום קבורה | בית הקברות טרומפלדור |
| פעילות בולטת | חבר בתנועת ביל"ו, ממייסדי תל אביב, עיתונאי ומתרגם |
  | |
ילדותו ונעוריו
עריכהיעקב שרתוק נולד בעיירה פינסק שבפלך מינסק, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), ליהודה לייב (1839-1899) ויהודית (1841-1921), בת דב קוסובסקי, סבו מצד אביו משה אליעזר צ'רטוק (1815-1884) היה רב. אף שלמד בצעירותו בתלמוד תורה המשיך בבית ספר ממשלתי רוסי ולא בישיבה, לאחר סיום לימודיו בגימנסיה המשיך בבית ספר גבוה בוורשה, מתוך מגמה להתבולל. למראה פוגרום בעיר הזדעזע ו"חזר לעמו", כהגדרתו. הוא הצטרף לסניף חובבי ציון בעיר, ובשנת 1881 נסע לאודסה וחבר לקבוצה הראשונה של ביל"ו. הוא עלה לארץ ישראל זמן קצר לפני יתר חבריו, על מנת להכשיר את השטח וללמוד את התנאים.
עלייתו הראשונה ארצה וחזרתו לרוסיה
עריכה
כאשר עלו יתר חברי קבוצתו הם נקלטו על ידי קרל נטר לעבודה במקוה ישראל, והתגוררו בבית אנטון איוב (כיום בשכונת נווה עופר). לאחר ארבעה חודשי עבודה קשה נפטר נטר, והחבורה חיפשה מקום לעבוד בו. שרתוק עלה עם שישה חברים לירושלים וביקש לעסוק במלאכה. בעידודם של יחיאל מיכל פינס, דוד ילין ואליעזר בן-יהודה פתחו השבעה בית מלאכה קואופרטיבי למוצרי עץ זית ולידו אגודה בשם "שיבת החרש והמסגר", שהעלה על נס את מלאכת הכפיים כדרך להגשמה ציונית.
במקביל כתב שרתוק כתבות לעיתוניו של בן יהודה ("הצבי" ואחרים) וכן היה כתבו של העיתון האודסאי "אודייסקי ליסטוק" (Одесский листок) בארץ ישראל.
ואולם בית המלאכה לא עלה יפה, ונקלע לפשיטת רגל. בנוסף, שרתוק לא מצא אשה כלבבו וביקש לחזור לרוסיה. וכך ב-1886 שב יעקב שרתוק לבדו לרוסיה. הוא חזר לפינסק עיר הולדתו, אך גם שם לא הצליח למצוא אשה שתסכים להינשא ולבוא עמו לארץ ישראל. הוא עבר לעיר אודסה, ושם פגש בפניה לבית לב.[1] בני הזוג עברו להתגורר בחרסון יחד עם אחותו הצעירה של שרתוק, גוטה. בחרסון פתח שרתוק בית מסחר, היה פעיל בסניף חובבי ציון בעיר ועסק בחינוך ובכתיבה ספרותית ועיתונאית. בין היתר תרגם את מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו לרוסית ופרסם מספר ספרונים קטנים ברוסית על תולדות ישראל.[2] לשרתוק הייתה חנות למכשירי כתיבה וצבעים, בה היה מתכנס ועד החוג הציוני שעמד בראשו, חוג ה"מתמרדים" והנוער.[3]
בחרסון נולדו חמשת ילדיהם: רבקה (לימים אשת דב הוז), משה (משה שרת, ראש ממשלת ישראל השני), עדה (לימים אשת אליהו גולומב), יהודה (המלחין יהודה שרת) וגאולה. הילדים למדו בבית ספר כללי וקיבלו גם חינוך עברי מאת המורה זאב סמילנסקי.
עלייתו השנייה ועין סיניא
עריכה
ב-1906 החליט שרתוק לעלות שנית לארץ ישראל. בעולים נמנו הוא, אמו יהודית, אשתו פניה וחמשת ילדיהם, אחותו גוטה ובעלה ברוך קטינסקי ואחיו זאב (וולודיה) ואשתו אנה.
עם הגיעם לארץ התגוררו בשכונה הנוצרית עג'מי ביפו. לחיים חיסין ואליעזר בן יהודה נודע שה"בֶּק" אסמאעיל אל-חוסייני (דודו של המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני), מחכיר את אחוזתו בכפר עין סיניא (סמוך לרמאללה, על הדרך לשכם, כ-3 ק"מ מצפון לבית אל) לרגל נסיעתו לפריז, והם המליצו לשרתוק לנסות להתיישב במקום, במקום בחדרה, כפי שהתכוון.
שרתוק ו"שבטו" הגיעו לכפר, בהסכם חכירה לעשר שנים, והתיישבו בבית האחוזה[4] הגדול, אליו הביאו את ספרייתם העברית הענפה, ופסנתר כנף – הראשון שנראה בכפר הערבי. מטרתם הייתה לייסד התיישבות עברית, אך הם נותרו מתיישבים יהודים בודדים באזור. במסגרת האחוזה הייתה גם טחנת קמח, ששימשה מרכז אזורי לתושבי הסביבה שהיו באים לטחון את תבואתם. המשפחה הקימה גם בית בד במטרה לשווק שמן זית ליהודי ירושלים. מקור פרנסה נוסף היה עדר עזים, שאותו רעו הבנים משה ויהודה. חוויותיו של יהודה שרת במרעה וצלילי חלילי הרועים הערבים השתקפו לימים בשירים שהלחין.[5] המשפחה הייתה גם מוכרת את תרנגולותיה בירושלים לקראת החגים.[6]
יהודה למד ב"כותאב" (כעין "חדר" מוסלמי), ולאחר מכן הצטרף למשה שלמד בבית ספר כפרי בביר זית. עדה למדה בבית ספר של המיסיון באותו כפר. לבית הספר רכבו על חמור.
פעילים ציונים (בהם יצחק בן-צבי) עלו לרגל לבקר את המשפחה המוזרה ודיווחו:
ילדים שהורגלו ללכת לגימנסיה חיים עתה חיי איכרים ממשים ואינם נבהלים מן העבודה הזאת ועושים זאת כאשר עשו אבותינו לפנים. בתי איכרים רבים ביקרתי אך חיים כאלה לא פגשתי... הם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר. לא לכל אדם יש האומץ לחיות חיים כאלה.
— נעם שרת-פורטר[7]
תוחלתו של שרתוק להקים יישוב יהודי נכזבה; למרות שחיו חיים טובים ובטוחים בקרב הערבים, היה חינוך הילדים לקוי, ויהודים נוספים לא הגיעו. גם רווחי הטחנה וממכר השמן לא הצליחו לקיים את כל בני המשפחה, וב-1908 עזבו יעקב שרתוק ומשפחתו את עין סיניא אל ירושלים.
תל אביב
עריכה
שרתוק לא שהה בירושלים זמן רב. אף כי החמיץ את ההזדמנות להמנות על מייסדי תל אביב, היה לאחד המתיישבים הראשונים בעיר, והיה לו בה מגרש בשדרות רוטשילד 23, עליו הקים אחיו זאב בית שלימים היה למוזיאון ההגנה. יעקב שרתוק היה לחבר הוועד המפקח על הגימנסיה הרצליה (יחד עם יהודה לייב מטמון-כהן, מרדכי בן הלל הכהן, מנחם שינקין, חיים בוגרשוב, ד"ר חיים חיסין ואחרים)[8] ובנו משה היה לאחד מששת תלמידי המחזור הראשון של הגימנסיה (יחד עם דב הוז ואליהו גולומב, שיישאו את רבקה ועדה, בנותיו).
בתקופת עלייתו השנייה, פרסם שרתוק מאמרים רחבים בעיתוניו של אליעזר בן-יהודה, שהתווכחו עם גישותיו של בן-יהודה. על מאמרים אלה חתם בשם העט "יעקב היהודי".[9]
ב-1911 ייסד יחד עם מרדכי וייסר, עקיבא אריה ויס ובצלאל יפה את חברת "חברה חדשה", אשר רכשה קרקעות מערבים ומכרה אותן ליהודים. על קרקעות "חברה חדשה" הוקם רחוב אלנבי.
שרתוק נפטר בעקבות סיבוך של מחלת אסתמה, שממנה סבל כל חייו, ונטמן בבית הקברות טרומפלדור.
כתביו
עריכה- הפנמה הארץ ישראלית, (מתורגם מכ"י רוסי בעריכת המחבר), ירושלים: [חמו"ל], תר"ע.[10]
- 'הכל אבוד? (שיחה עם יעקב שרת)', סביבות, 29, 1992, עמ' 68–77.
לקריאה נוספת
עריכה- משה שרת, יומן אישי, תל אביב: ספרית מעריב, 1978, כרך ז', הפרק "בית יעקב", עמ' 1957–1988.
- יעקב מרקל, הפנתאון של תל אביב (ביוגרפיה של דמויות מבין אלו שמצאו מנוחתן בבית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל אביב) (עריכה: אהרון לירון), תל אביב: רחל, תשס"ב 2002.
- ציונה רבאו קטינסקי, בתל אביב על החולות (ציורים: סטודיו פת), רמת גן: מסדה, 1973.
- אניטה שפירא, צומת ביל"ו - שלושה ביל"ויים וארץ ישראל, ספרית אפקים, עם עובד, 2019.[11]
קישורים חיצוניים
עריכה
- אליהו גולומב, הביל"וי יעקב שרתוק, דבר, 16 במרץ 1953 (מאמר שהופיע ב"דבר" לרגל שלושים שנה למותו, ופורסם שוב לרגל ארבעים שנה למותו)
- משה שרת – קורות חייו (פרק א'): האב הבילויי, דבר, 4 בדצמבר 1953
- זכרונות נעורים (דבר משה שרת בטקס הענקת אזרחות־הכבוד של ירושלים), 2.9.64, דבר, 8 ביולי 1965
- מנחם קפליוק, בעין סיניא, "כפר השרתוקים" בימים אלה: פלחים מספרים על השרתוקים ועל משה שרת, דבר, 4 באוגוסט 1967
- אלישע מלאכי, בית ספר שדה עפרה, הראשונים בהר
- אליהו הכהן, מימי הביל"ויים: יעקב שרתוק, הראשון שבראשונים, בבלוג "עונג שבת", ספטמבר 2017
הערות שוליים
עריכה- ^ פניה שרתוק, דבר, 23 בספטמבר 1951 (נקרולוג); דוד הכהן, פניה שרתוק, דבר, 28 בספטמבר 1951.
- ^ בן-ציון דינור, ייחוד דמותו של משה שרת, 6.8.1965, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 139.
- ^ יעקב אורי, משה שרת – בר-אבהן ובר-אוריין, 1965, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 53.
- ^ על פי חיים הנגבי, משה שרת נולד מחדש, 18.11.1994, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 159: לימים שימש כביתו הכפרי של פייסל אל חוסייני.
- ^ יהודה שרת, באתר "זמרשת"
- ^ יעקב אורי, משה שרת – בר-אבהן ובר-אוריין, 1965, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום, עמ' 54.
- ^ אתר העמותה למורשת משה שרת
- ^ נדב מן, רואה אותה בדרך לגימנסיה: זיכרונות בשחור-לבן, באתר ynet, 8 בינואר 2010
- ^ ישראל קולת, משה שרת – מדינאי ציוני בן הארץ, 15.6.1975, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 328.
- ^ ראו עוד: אב"י, שאלה קטנה, הצבי, 20 במרץ 1910.
- ^ "צומת ביל"ו", באתר עם עובד