ויקיפדיה

כ"ג יורדי הסירה

23 לוחמי ההגנה שנעלמו בשנת 1941
(הופנה מהדף כ"ד יורדי הסירה)
פירוש נוסף ערך זה עוסק ב-23 לוחמי הפלמ"ח שנעלמו בשנת 1941. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו כ"ג יורדי הסירה (פירושונים).

כ"ג יורדי הסירה הוא כינוים של עשרים ושלושה לוחמי "ההגנה", אשר נעלמו, ביחד עם קצין בריטי בשם פאלמר שהתלווה אליהם, בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון ב-18 במאי 1941, כ"א באייר תש"א. יש המשתמשים בכינוי "כ"ד יורדי הסירה" כדי לכלול גם את הקצין הבריטי[1].

צוות הספינה באימונים בים, מימין הקפטן כתריאל יפה
לוחית זיכרון לכ"ג יורדי הספינה בטיילת אוסישקין בתל אביב

רקע: שיתוף פעולה בין היישוב למנהלת המבצעים המיוחדים

עריכה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החליטה הנהגת המוסדות הלאומיים על מדיניות של שיתוף פעולה עם הבריטים, למרות המדיניות העוינת למטרות הציונות, שנקבעה על ידי הממשל הבריטי בספר הלבן השלישי שפורסם ב-1939. הכוונה הייתה להשתתף במאמץ המלחמה של הבריטים נגד גרמניה הנאצית ובנות בריתה, תוך מאמץ לבנות יחידות צבאיות שתהיינה במסגרת הצבא הבריטי ותהיינה מבוססות על מתנדבים של כוחות ההגנה בארץ ישראל[2]. שיתוף הפעולה נעשה בתחילתו במסגרת הסכם בין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לבין מחלקת SOE, מנהלת המבצעים המיוחדים (אנגלית: Special Operations Executive) - גוף מיוחד שהוקם על ידי ממשלת בריטניה בראשות וינסטון צ'רצ'יל, שלא היה כפוף למשרד המלחמה הבריטי. מטרת המנהלת הייתה לעסוק בפעולות מודיעין וחבלה במדינות אירופה הכבושות או שעומדות להיכבש על ידי הנאצים.

המשא ומתן עם SOE מטעם המוסדות הלאומיים נעשה על ידי חיים ויצמן, משה שרתוק (שרת) וראובן זסלני (שילוח). התיאום עם SOE הופקד בידיו של דוד הכהן, ממנהלי "סולל בונה", שהיה לו ניסיון רב בתיאום עם הבריטים בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול, 1936–1939[3]. האנשים שהיו אמורים להשתתף בפעילות זו מצד היישוב היו צריכים לבוא משורות "ההגנה", והמפקדים הבכירים הקשורים בה היו אליהו גולומב ויצחק שדה.

שיתוף הפעולה בין מפקדות ה-SOE והצבא הבריטי במזרח התיכון אשר ישבו בקהיר היה גרוע מאוד. מפקדת הצבא לא ראתה בעין יפה התערבות של גוף חיצוני בפעולות צבאיות והתייחסה ל–SOE בחשדנות. הצבא התנגד גם לשיתוף הפעולה המתוכנן בין "ההגנה" ל-SOE, וגם שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, שהמשיך בהתנגדותו לעלייה יהודית ולחיזוק ההתיישבות בארץ במסגרת מדיניות הספר הלבן, התנגד לשיתוף הפעולה[4].

למרות ההתנגדות החלו פעולות משותפות. הפעילות הראשונה של ההגנה בשיתוף עם SOE הייתה ניסיון חבלה ברומניה בנהר הדנובה, בניסיון למנוע העברת נפט לגרמניה. אנשי ההגנה נשלחו לרומניה באביב 1940 לשם ארגון פעולת חבלה זו, אך מסיבות שונות לא יצאה הפעולה אל הפועל.

עם נפילת צרפת ביוני 1940 עברה פעילות SOE במזרח התיכון לסוריה וללבנון. השלטון הצרפתי בסוריה ובלבנון נשאר כפוף לממשלת וישי ושיתף פעולה עם גרמניה. המצב החדש יצר סיכון של פלישה מהאגף הצפוני של כוחות בריטניה במזרח התיכון, וההגנה נדרשה לפעול לעזרת הבריטים באמצעות SOE. הפעילות הראשונה הייתה מודיעינית ובמסגרתה נאסף חומר רב על מטרות אפשריות בסוריה ובלבנון בריכוזו של יוחנן רטנר. הפעילות השנייה הייתה אמורה להיות פעילות לוחמה זעירה. כחלק מפעילות זו נפתח בינואר 1941 קורס, בו התאמנו אנשי "ההגנה" בפעילות קומנדו המשלבת לוחמת יבשה ולוחמה ימית. בקורס השתתפו כ-40 לוחמים שהתנדבו למשימה לאחר שהובהר להם מה טיבה באופן כללי. מפקד הקורס היה אהרון לישבסקי (לשם) והשתתפו בו לוחמי יבשה מהנודדת, פלגות הלילה המיוחדות של וינגייט, פלוגות השדה ופו"מ (יחידות לפעולות מיוחדות). כן השתתפו אנשי ים מהסקציה הימית של "הפועל" בעלי ניסיון בעלייה ב'. המדריכים בקורס היו אנשי הים של המוסד לעלייה ב' ואנשי SOE. הקורס נערך בשטח יריד המזרח בצפון תל אביב על שפת נחל הירקון. האנשים התאמנו בפעילות ימית ויבשתית, תוך הכנה לפעולות קומנדו משולבות.

ההיערכות לפעולה

עריכה

היה ברור שהבריטים לא יוכלו להשלים לאורך זמן עם שלטון ממשלת וישי בסוריה ולבנון וייאלצו לפעול מולו, אך ההחלטה על מועד התקיפה נדחתה בגלל הלחץ הכבד בו היה נתון הצבא הבריטי מול קורפוס אפריקה הגרמני בפיקוד גנרל פלדמרשל ארוין רומל במדבר המערבי. שלטונות הצבא לא עדכנו את מפקדת SOE בתוכניותיהם, אך היה ברור למפקד SOE במזרח התיכון, קולונל פולוק (Pollock), שמועד הפלישה לסוריה מתקרב. מפקדת SOE החליטה באביב 1941 על יעד הפעולה המתוכנן עבור אנשי הקורס הימי: בתי הזיקוק בטריפולי, בצפון לבנון. ההיגיון בבחירת מטרה זו היה שיבוש פעילותם של מטוסי הלופטוואפה שהיו יכולים לפעול נגד כוחות הפלישה לסוריה וללבנון כאשר תבוא. חבלה בבתי הזיקוק הייתה אמורה לפגוע באספקת הדלק למטוסים אלו.

מטרת הפעולה הועברה לאנשי ההגנה ואלו נערכו לביצוע המשימה. אנשי המחלקה הסורית של ההגנה כבר פעלו בשטח מאז תחילת שלטון וישי על סוריה ולבנון. לאחר הטלת המשימה על ידי SOE הופעל יוסף קוסטיקה כמסתערב בטריפולי, והוא ביצע פעילות מודיעינית לקראת המבצע.

ב-15 במאי 1941 הוחלט על הקמת הפלמ"ח, ויצחק שדה מונה להיות מפקדו. היחידות הראשונות של הפלמ"ח, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין, הוקמו במהירות בעזרת SOE והופעלו בפלישת הבריטים ללבנון בתחילת יוני 1941. פעולת כ"ג יורדי הסירה נחשבת לפעולה הראשונה של הפלמ"ח.

תכנון הפעולה

עריכה
 
הספינה "ארי הים", בה הפליגו הכ"ג
 
ארוחת ליל שבת של הכ"ג בזמן הקורס

לא נותרו מסמכים כתובים - כמו מסמכי מודיעין לקראת מבצע, דרכי פעולה אפשריות או פקודת מבצע - על ההכנות לפעולה. הידיעות שיש כיום על הפעולה מבוססות על עדויות של אנשים שנגבו זמן רב לאחר ביצוע הפעולה והן דלות בפרטים. המקור העיקרי הוא הספר "מגן בסתר"[5] ומקורות נוספים הכוללים מידע חלקי. דו"ח של משרד הביטחון משנת 2013 מכיל את כל המקורות הידועים[6][7].

המשימה הוטלה על "ההגנה" בתחילת מאי 1941 על ידי SOE והוגדרה כדחופה ביותר. לאנשי SOE לא היה ידוע באותו זמן מתי תתרחש הפלישה ללבנון והם רצו להקדים את הפעולה ככל היותר. כאמור, המודיעין שעמד לרשות מתכנני הפעולה ב"הגנה" היה מבוסס בעיקרו על פעילותו של יוסף קוסטיקה בטריפולי. הוא ערך סיורים רגליים על חוף הים מול בתי הזיקוק, ולאחר מכן הגיע לארץ ומסר את הדו"ח על תצפיותיו ליצחק שדה ואהרן לישבסקי (לשם). הוא ראה על חוף הים עמדות של חיילים סנגליים וכוח נוסף שהיה ממוקם סביב בתי הזיקוק. דו"ח המודיעין המקורי של קוסטיקה, בחתימתו, לא שרד. לדברי דוד הכהן היו ל"הגנה" גם תרשימים של בתי הזיקוק שהתקבלו מהבריטים[8].

עדויות ממקור ראשון על תקופת האימונים בקורס הכ"ג ועל ההכנות למבצע ניתן למצוא באתר של הפלוגה הימית של "הפועל"[9]. בין השאר נמצאות שם העדויות של שמואל טנקוס ודב מגן (ברצ'יק) אשר הדריכו את אנשי הקורס בנושאים ימיים ושל זאב פריד מאנשי הקורס.

תכנון הפעולה נעשה על ידי אנשי "ההגנה", בראשות יצחק שדה. לדברי דוד הכהן, התכנון הראשוני היה פעולה משולבת מן הים ומן היבשה. כוח יבשתי היה אמור להסתנן ללבנון ולתקוף את בתי הזיקוק, כאשר כוח ימי יבצע במקביל פעולת הסחה מן החוף. תכנון זה נפל בגלל קוצר הזמן לתכנון ומורכבותו הרבה[10]. התכנון שנקבע בסופו של דבר היה להוביל את הכוח באמצעות ספינה, שתפליג מנמל חיפה. הספינה הייתה אמורה להפליג לכיוון טריפולי, ולעגון מול בתי הזיקוק לא רחוק מהחוף. מהספינה יורדו שלוש סירות נחיתה, ובהן שלוש כיתות לוחמים. כיתה אחת הייתה אמורה לאבטח את אזור הנחיתה, כיתה שנייה נועדה לאבטח את אזור הפעולה לאורך מסילת הברזל הסמוכה כדי למנוע הגעת תגבורת, ושלישית נועדה לחדור לבתי הזיקוק ולהניח מטעני חבלה עם מנגנוני השהיה ליד מכלי הנפט. הפיצוץ היה אמור להתרחש לאחר פינוי הכוחות לסירותיהם[11].

מפקד המבצע היה אמור להיות מונדק פסטרנק, שהיה מפקד בכיר ב"הגנה" (לימים עברת את שמו למשה בר תקווה, והיה אלוף-משנה בצה"ל). פסטרנק אימן את אנשי הקורס בהכנות לקראת הפעולה, כולל תרגול על מודל. לקראת היציאה למבצע הביע את הסתייגויותיו מהמבצע, ובראשן חוסר במודיעין. הוא הביע את נכונותו לצאת לפעולה רק אם יקבל פקודה כתובה מיצחק שדה[12]. יצחק שדה סירב לתת פקודה כזו בכתב, והיציאה למבצע עמדה בסימן שאלה. יצחק שדה הציע לפקד בעצמו על הפעולה, אך אליהו גולומב דחה את הצעתו על הסף[13]. יומיים לפני הפעולה מונה צבי ספקטור, ממפקדי השדה הבולטים של "ההגנה", לפקד על הפעולה. הוא התנדב למשימה אף על פי שסבל מפציעה מתאונת אופנוע.

הספינה שנבחרה לביצוע המשימה הייתה הספינה ארי הים (Sea Lion). הספינה הייתה שייכת למשמר החופים הבריטי ושימשה את הבריטים בפעילותם נגד ההעפלה. הספינה הגיעה ללא חימוש. קברניט הספינה שנבחר היה כתריאל יפה, איש הסקציה הימית של "הפועל" ומהפעילים המרכזיים של עלייה ב', אשר הדריך את אנשי הקורס בנושאי ימאות.

הפעולה

עריכה

הפעולה יצאה לדרכה בבוקר יום ראשון, כ"א באייר תש"א, 18 במאי 1941, ממעגן חברת החשמל בחיפה. לעשרים ושלושה הלוחמים צורף כמשקיף מייג'ור סר אנתוני פאלמר (Palmer), שהיה קצין תותחנים בריטי ואיש ה–SOE[14]. הספינה הייתה עמוסה בציוד, סירות נחיתה, חומרי חבלה, ונשק אשר כולם סופקו על ידי "ההגנה". מפקד הפעולה, צבי ספקטור, קיבל מדוד הכהן 500 לירות שטרלינג במטבעות זהב, למקרה שייאלצו להסתתר לאחר הפעולה בטריפולי ובסביבתה. כעבור מספר שעות, כאשר הספינה הייתה מול חופי לבנון, התקבל מהספינה שדר (ששודר ממשדר מתוצרת ה"הגנה"), ש"הכל בסדר"[15]. זה היה אות החיים האחרון שהתקבל מהסירה, שנעלמה עם אנשיה.

לאחר יומיים שבהם לא היה קשר עם הסירה, וללא מידע על פעולה שהתבצעה באזור טריפולי, החל חשש כבד לגורל הסירה ואנשיה. הבריטים המשיכו לפעול למען חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי, אך הצורך בפעולה כזו התייתר עם כיבוש סוריה ולבנון בידי הבריטים ביוני 1941.

המשתתפים בפעולה

עריכה
שמות יורדי הסירה
צבי ספקטור - מפקד הפעולה
כתריאל יפה - מפקד הסירה
יצחק הקר - סגן מפקד הפעולה
שמעון אוצ'יטל
אריה ברזילי איזן
יעקב גורדון
אריה גלברד
אפרים וימן
חיים ויסמן
שמואל חנוביץ
אריאל טמס
ברוך יעקבסון
מרדכי כהן
ישראל נורדין (נורד)
אברהם נוריאל
דוד נפחא
נריאל פאגלין
מרדכי פלונצ'יק
יהודה (רודי) צ'ארנר
גרשון קופלר
מנחם קורקין
זאב רוטמן
עמירם שוחט
מייג'ור סר אנתוני פרדריק מארק פאלמר[16]

חקירת ההיעלמות

עריכה

חיפושים וחקירה בסמוך לאירוע

עריכה

החיפושים אחרי אנשי הכ"ג החלו לאחר הסכם הכניעה של הגנרל אנרי דנץ, מפקד כוחות צרפת במזרח התיכון, ביולי 1941. עוד קודם לכן קיבל יוסף קוסטיקה מידע על גופות שנפלטו בחופי טריפולי. עם כניעת כוחות צרפת הגיע לאזור טריפולי יוסף פיין אשר הכיר את לבנון היטב והיו לו קשרים עם אנשי המקום. פיין קיבל את המידע שקוסטיקה אסף וביצע סיור מקיף לאורך החוף תוך שהוא נפגש עם נכבדים מקומיים אשר מהם ביקש מידע על תקרית אפשרית על החוף. הוא חיבר דו"ח[17] המסכם את ממצאיו וממנו עולה שנמצאו שבעה חלקי גופות בפיזור גדול על חופי טריפולי. לא הייתה ודאות לגבי זהות חלקי הגופות שנמצאו. כמו כן היה מידע על אפשרות שנלקחו אנשים לחלב. היה גם דו"ח של קוסטיקה בנושא הגופות אשר חפף בעיקרו את הדו"ח של פיין. דוד הכהן הנחה את קוסטיקה להציע פרס כספי למי שימסור מידע על גורל הסירה ואנשיה.

"ההגנה" לא חסכה במאמצים לפענח את מה שקרה ולעלות על עקבות הכ"ג, אך ללא תוצאות. הבריטים שחררו את גנרל דנץ ללא שחקרו אותו בנושא הכ"ג ונשאר חשד שהצרפתים מסתירים מידע. ידיעות שהגיעו ל"הגנה" ממקורות אחדים העלו אפשרות שאנשי הסירה נפלו בשבי. הבריטים התמקדו בחיפושים אחר מייג'ור פאלמר, וגם ביחס אליו נוצר הרושם שנפל בשבי[18].

 
מכתב משה שרתוק למשפחות הכ"ג

בגלל סודיות הפעולה וחוסר הוודאות לגבי גורל האנשים, במשך זמן רב לא דיווחה ה"הגנה" על היעלמות הלוחמים למשפחותיהם. משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ניהל משא ומתן עם הביון הבריטי ורק באוקטובר 1942 נמסרה הודעה רשמית מטעם הסוכנות למשפחות הנעדרים.

חקירות מאוחרות

עריכה

החוקר ד"ר שלמה בן אלקנה הקדיש מאמצים רבים לחקירת העלמות אנשי הכ"ג החל מ-1966 עד מותו בשנת 1993. על סמך קריאה מדוקדקת של כל המסמכים בארכיונים הוא שיער שחלק מהאנשים נתפסו בחיים והוצאו מלבנון לאירופה. ניסיונות שלו לקבל חומר מהארכיונים הצרפתיים לא הצליחו. בזמן מלחמת לבנון הראשונה הוא הגיע לביירות ופרסם מודעות בעיתונות המקומית, שבהן ביקש מידע. בן אלקנה פרסם את מהלך חקירותיו בעיתונות, אבל לא הוציא דו"ח מסכם על חקירותיו כיוון שלא הגיע לפענוח התעלומה. תיק החקירה שלו מופקד בארכיון צה"ל.

ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי חקר את הפרשה בעת עבודתו כמנהל ארכיון ענף היסטוריה במטכ"ל, בעיקר לאחר שמצא את עדותו של יוסף קוסטיקה, המסתערב של הפלמ"ח בטריפולי. מסקנתו הייתה שהספינה הגיעה סמוך לחוף, הורידה סירה ובה שמונה מאנשי הצוות, שהחלה לנוע מזרחה. באותו זמן פגע פגז צרפתי בספינה שהתפוצצה לרסיסים. גם אנשי סירת החלוץ נהרגו, וגופותיהם נפלטו לחוף. יצחקי מסר את המידע לעיתונאי "ידיעות אחרונות" עמיר רפפורט וזה פרסם אותו בעיתונו[19]. אין לתיאור זה אישוש מכל מקור אחר, והחוקרים משה עמי-עוז ונרי אראלי שללו תיאור זה[20].

בעקבות מידע פנימי שהגיע לחיים ישראלי, המשנה למנכ"ל משרד הביטחון בסוף שנות ה-90, על כוונתו של יצחקי לפרסם את המידע לציבור הוא החליט לחדש את החקירה, ובשנת 2000 יזם מחקר מחודש בנושא פרשת הכ"ג. המחקר נערך על ידי ד"ר משה עמי-עוז ונרי אראלי, אנשי משרד הביטחון, ונמשך עד שנת 2007. במסגרת המחקר נחשפו בפני החוקרים מסמכים מהארכיונים בצרפת ובריטניה. כמו כן אספו החוקרים כל מידע על הפרשה וניתחו אותו. המסקנה שלהם הייתה שלצרפתים לא היה מידע בנוגע להעלמות אנשי הכ"ג. דו"ח מקוצר של מחקר זה נשלח למשפחות במאי 2012 והוא נגיש אונליין לציבור הרחב באתר ההעפלה והרכש[21]. הדו"ח המלא בגרסת טיוטה לא ערוכה הופקד במאי 2013 בארכיון צה"ל[6][7]. סיכום הדו"ח המקוצר קובע: "למרות כל הבדיקות שנעשו עד כה, לא נמצא פתרון חד-משמעי לתעלומת היעלמם של הכ"ד, וספק רב אם יימצא לכך אי-פעם פתרון ברור ומושלם." עם זאת, הדו"ח מציג שתי אפשרויות להיעלמות הספינה ואנשיה:

"א. הספינה טבעה בלב ים עקב תנאי הים הקשים ועומס היתר שהיה עליה, בלי יכולת של אנשי "ארי הים" להזעיק עזרה (עקב אירוע פתאומי או תקלה במכשיר הקשר).
ב. פיצוץ חומר הנפץ שהיה על הספינה עקב תקלה או עקב פגיעה מקרית ולא מכוונת של ירי מכלי שיט, שביצע ירי לצורך אימון או לצורך ניסוי כלים. (מכל מקום אנו משערים שהאירוע שהביא להיעלמותה של הספינה היה פתאומי)."[22]

השערת דן יפה

עריכה

בתקציר דו"ח משרד הביטחון מופיע תיאור של חלק מהגופות שנפלטו בחוף טריפולי כשבועיים-שלושה לאחר יציאת "ארי הים" למשימתה.

להלן תיאור ארבע הגופות שנמצאו בחוף ואשר נבדקו על-ידי רופא בית החולים הצבאי:

"נמצאו ארבע גוויות מוטלות על החוף, שלושה [כך במקור] בחבורה ואחת בודדת. הבודדת הייתה לבושה מכנסים חאקי ואחרים ערומים. על החזה [של הבודדת] שמונה סימנים של כדורי מכונת ירייה. הגולגולת הייתה מחוצה. לאחרים חסרו איברים רגליים וידיים. אחד נראה כי שּוסע בהתפוצצות."[23]

תיאור ממצאים זה שמופיע בתקציר הדו"ח אינו מתיישב עם האפשרויות להיעלמות הסירה שהועלו בסיכומו. ראשית, העדות להתפוצצות אינה מתיישבת עם אפשרות א' שהוצעה (הספינה טבעה בלב ים עקב תנאי הים הקשים ועומס היתר שהיה עליה). שנית, העדות לפגיעת מקלע מכוונת ("על החזה [של הבודדת] שמונה סימנים של כדורי מכונת ירייה") מצביעה על מתקפת ירי ישירה, אשר אינה מתיישבת לא עם אפשרות א' ולא עם אפשרות ב' (פיצוץ חומר הנפץ שהיה על הספינה עקב תקלה או עקב פגיעה מקרית ולא מכוונת של ירי מכלי שיט, שביצע ירי לצורך אימון או לצורך ניסוי כלים).

מי אם כן ירה על "ארי הים"? בדיקות חוקרי משרד הביטחון בארכיונים השונים בצרפת ובבריטניה לא העלו שום ידיעה על תקרית אש בין "ארי הים" לבין כוחות הצבא והצי הצרפתי או כוחות אחרים שהיו מוצבים באזור חוף טריפולי וסביבתו למן המחצית השנייה של מאי 1941.

על סמך קריאת הדו"ח המלא של משרד הביטחון ומידע נוסף העלה דן יפה[24], בנו של כתריאל יפה, קברניט "ארי הים", את ההשערה ש"ארי הים" טובעה על ידי הצוללת Souffleur. צוללת זו יצאה כחלק מכוח ימי צרפתי מביירות לכיוון טריפולי בבוקר 18 במאי 1941, על מנת לקיים תרגיל ימי, והייתה מצוידת בשני מקלעי 8 מ"מ על סיפונה. יומן המבצעים של הצוללת לא נסרק על ידי צוות משרד הביטחון, מפני שהיא טובעה על ידי הבריטים כחודש מאוחר יותר.

חיזוק להשערה זו נמצא במסמך שכותרתו "מאמץ המלחמה הסודי של הישוב" שנכתב ב 1945 על ידי גדעון רופר (רפאל) ובו נכתב ש"ארי הים" נפגשה בדרכה באניית מלחמה וישיסטית וטובעה[25].

השלכות כישלון הפעולה

עריכה

ההשלכה הראשונה של כישלון הפעולה הייתה ההבנה שהמודיעין לקראת הפעולה היה לא מספק. כבר ימים ספורים לאחר הפעולה חיבר יעקב דוסטרובסקי (דורי), רמטכ"ל ההגנה, מסמך ובו ניסח את הדרישות הנחוצות מחומר מודיעיני לצורכי פעולות "ההגנה" בעתיד (ראו[6] עמוד 111).

כמו כן שופרה משמעותית צורת ההכנה של יחידת המסתערבים. המסתערבים הראשונים נבחרו על סמך ידיעת השפה הערבית ולא עברו הכנה מקצועית רצינית בגלל לחץ הזמן. לאחר פעולת הכ"ג הוחלט להשקיע בבחירת האנשים ולהכין אותם לפעולה בצורה יסודית, כולל לימוד השפה הערבית על כל רבדיה ויסודות עבודת המודיעין[26].

מטרת הנהגת היישוב להקים יחידות קרביות במסגרת הצבא הבריטי קיבלה חיזוק מפעולת הכ"ג למרות כישלונה. הפלמ"ח קיבל תמיכה מהבריטים בשלבים הראשונים של קיומו כהמשך לפעילות קורס הכ"ג. פעולת צנחני היישוב באירופה והקמת הבריגדה היו המשך של מדיניות השיתוף אשר הוכיחה את עצמה לאורך כל מלחמת העולם השנייה.

הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח הוקמו מיד לאחר הפעולה ואנשי הכ"ג שמשו לאנשי הפלמ"ח כסמל למצוינות ולהתנדבות[27]. בפעולה הימית הייתה הפסקה ארוכה ולאחריה הוקם הפלי"ם בינואר 1943 על ידי מדריכי ובוגרי הקורסים הימיים של ההגנה[28].

הנצחה

עריכה

זכרם של יורדי הסירה הונצח בדרכים רבות. ביום שישי, 17 במאי 1946, חמש שנים לאחר יציאתם של כ"ג יורדי הסירה להפלגתם האחרונה, פורסמו בעיתונות היישוב דפים ובהם תיאור גבורתם, בידי יצחק שדה, תמונותיהם ופרטים ביוגרפיים על כל אחד מהם[29]. שלוש אוניות מעפילים נקראו על שמם: כ"ג יורדי הסירה, שהגיעה לארץ ב-13 באוגוסט 1946 מאיטליה ועל סיפונה 790 מעפילים; כתריאל יפה, שנקראה על שם רב-החובל של סירת הכ"ג, נתפסה בידי הבריטים ב-13 באוגוסט 1946, ו-604 המעפילים שעל סיפונה הועברו למחנות המעצר בקפריסין; ועמירם שוחט, שהצליחה לפרוץ את ההסגר הבריטי הימי ולעגון בקיסריה ב-16 באוגוסט ב-1946, ועל סיפונה כ-180 מעפילים.

ב-22 במאי 1957 נחנכה האנדרטה לזכר כ"ג יורדי הסירה בסמוך לגן הנעדרים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים ובה מתייחדים עם זכרם. במוזיאון ההעפלה וחיל הים נמצאת סירת האימונים "דוב הוז" וסיפור יורדי הסירה מונצח לידה. ברבות מערי ישראל נקראים רחובות על שם כ"ג יורדי הסירה.

בשנת 1968 הקדיש בית הספר לקציני-ים עכו לשמו את זכרם ומאז הוא נקרא כ"ג יורדי הסירה - בית הספר לקציני ים עכו[30].

עיריית תל אביב הציבה לוחית זיכרון לכ"ג יורדי הסירה ולקצין הבריטי בטיילת אוסישקין על גדות נהר הירקון. בשנת 1991 נחנכה אנדרטה לזכרם בגינה מטופחת בשיכון למד בין רחוב יהודה בורלא ודרך נמיר.

ברשימת המפליגים היה גם הקצין הבריטי מייג'ור אנתוני פאלמר שנשלח כליווי מטעם הSOE, ויש מקורות בריטיים בהם נרשם כמפקד הפעולה. הועלתה לאלוף שמואל טנקוס הצעה לשנות את שם בית הספר מכ"ג לכ"ד. אך היות שהמושג כ"ג כבר השתרש בציבור הוא לא שונה[31]. הקצין הבריטי לא נשכח. בכל לוחות הזיכרון מופיע פאלמר בצורה בולטת.

שמו של פאלמר הונצח באנדרטה לחללי מלחמת העולם השנייה שמקום קבורתם לא נודע, הניצבת בבית הקברות הצבאי ברוקווד בבריטניה. בשנת 2017 הוכרו כ"ג יורדי הסירה כמתנדבים נעדרים של SOE, ושמותיהם נוספו לאנדרטה זו[32].

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא כ"ג יורדי הסירה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^   עופר אדרת, חיפה לא תנציח את כ"ג יורדי הסירה: "הם היו כ"ד", באתר הארץ, 3 באפריל 2016;
    מרדכי נאור הכ"ג - שליחות עלומה, ספריית יהודה דקל, 2019, הפרק "כ"ג ולא כ"ד", עמ' 9–13
  2. ^ תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, עמודים 356–373.
  3. ^ דוד הכהן, עת לספר, עם עובד, 1974, עמודים 135–185
  4. ^ אלדד חרובי, "המודיעין הבריטי ושיתוף הפעולה החשאי עם היישוב במלחמת העולם השנייה", עבודת גמר, החוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת חיפה, 1992
  5. ^ מגן בסתר, הוצאת הספרים הסוכנות היהודית, 1949
  6. ^ 1 2 3 ארכיון צה"ל תיק 426/2012/1 - דו"ח סיכום חקירת פרשת העלמם של כ"ד (כ"ג) יורדי הסירה
  7. ^ 1 2 ארכיון צה"ל תיק 426/2012/2 - נספחים לדו"ח סיכום חקירת פרשת העלמם של כ"ד (כ"ג) יורדי הסירה
  8. ^ דוד הכהן, עת לספר, עם עובד, 1974, עמוד 166.
  9. ^ אתר הפלוגה הימית הימית של הפועל - דברי שמואל טנקוס, זאב פריד ודב מגן על פעולת הכ"ג
  10. ^ דוד הכהן, עת לספר, עם עובד, 1974, עמוד 167.
  11. ^ מגן בסתר, עמ' 89.
  12. ^ הדו"ח בארכיון צה"ל, עמודים 95–97.
  13. ^ הדו"ח בארכיון צה"ל, עמ' 116–119.
  14. ^ מרדכי נאור הכ"ג - שליחות עלומה, ספריית יהודה דקל, 2019, הפרק "מי היה מפקד הפעולה?", עמ' 164–169
  15. ^ מוניה אדם: קשר אמיץ - מעלילות שירות הקשר של ה"הגנה". משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986, עמודים 219–224.
  16. ^ Sir Anthony Frederick Mark ,4th Baronet Palmer באתר Special Forces Roll of Honour
  17. ^ הדו"ח בארכיון צה"ל, עמוד 201. הדו"ח נמצא גם בספר מרדכי נאור הכ"ג - שליחות עלומה, ספריית יהודה דקל, 2019, עמ' 122–123.
  18. ^ מרדכי נאור הכ"ג - שליחות עלומה, ספריית יהודה דקל, 2019, עמ' 126–133.
  19. ^ עמיר רפפורט, "התעלומה שלא הייתה", מוסף 7 ימים, 16 בפברואר 2001
  20. ^ ד"ר משה עמי-עוז ומר נרי אראלי, כ"ד יורדי הסירה - תקציר הדו"ח, 2011, עמ' 40
  21. ^ ד"ר משה עמי-עוז ומר נרי אראלי, כ"ד יורדי הסירה - תקציר הדו"ח, 2011
  22. ^ ד"ר משה עמי-עוז ומר נרי אראלי, כ"ד יורדי הסירה - תקציר הדו"ח, 2011, עמ' 41
  23. ^ ד"ר משה עמי-עוז ומר נרי אראלי, כ"ד יורדי הסירה - תקציר הדו"ח, 2011, עמ' 39
  24. ^ בלוג כ"ג יורדי הסירה של דן יפה. פוסט מ 2022.
  25. ^ בלוג כ"ג יורדי הסירה של דן יפה. פוסט מ 2023.
  26. ^ גמליאל כהן, המסתערבים הראשונים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002, עמוד 26
  27. ^ אניטה שפירא, אביב חלדו, הספריה החדשה, 2004 עמודים 167–171
  28. ^ אתר הפלי"ם וההעפלה
  29. ^ פרשת הגבורה של הכ"ג, דבר, 17 במאי 1946
    אריה גלבלום, ה-23 בסירה שלא חזרה, הארץ, 17 במאי 1946
    23 יצאו ללא שוב, הַבֹּקֶר, 17 במאי 1946
    איך נפלו גיבורים, המשקיף, 17 במאי 1946
    5 שנים לנפילתם של 23 יורדי הסירה, הצופה, 17 במאי 1946
    חמש שנים לנפילתם של כ"ג יורדי הסירה, משמר, 17 במאי 1946
    Jewish Commandos Lost at Sea, פלסטיין פוסט, 17 במאי 1946
  30. ^ כ"ג יורדי הסירה — שמו החדש של ביה"ס לקציני ים בעכו, על המשמר, 22 במאי 1968
  31. ^ שמחה בינות, יובל לבית הספר לקציני ים עכו, הוצאת בית הספר, 2003, ע' 42.
  32. ^   עופר אדרת, השלימו את מסע ההנצחה | אחרי 76 שנים: כ"ג יורדי הסירה הוכרו כחיילים בצבא הבריטי, באתר הארץ, 23 ביוני 2017
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=כ%22ג_יורדי_הסירה&oldid=39375722"