כוחות ההגנה של יפן

כוחות ההגנה של יפן (ביפנית: 自衛隊 – "ג'ייטאי", בתרגום מילולי: "כוחות ההגנה העצמית של יפן", מכונה בראשי התיבות: JSDF, JSF או SDF) הוא הגוף המאגד את הכוחות המזוינים של יפן. כוחות ההגנה, שנוסדו ב-1954, שימשו לאורך השנים בעיקר במשימות של שמירת סטטוס קוו אך בשנים האחרונות, החל מ-2010, לאור המתיחות בין יפן לקוריאה הצפונית וסין, החלו שינויים ומגמות חדשות בארגון הצבאי וכן הרחבה משמעותית של יחידות וציוד.

כוחות ההגנה של יפן
日本自衛隊

מדינה
תקופת הפעילות	1954–הווה (כ־70 שנה)
הגוף הקודם	National Safety Forces
שם קצר	JSDF
מנהיגות
המפקד העליון	ראש ממשלת יפן פומיו קישידה
שר ההגנה	מינורו קיהרה
ראש המטה	גנרל יושיהידה יושידה
כוח אדם
גיל הגיוס	18
זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה	27,301,443 גברים 26,307,003 נשים
מתאימים לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה	22,390,431 גברים 21,540,322 נשים
גודל מחזור שנתי המגיע לגיל הגיוס	623,365 גברים 591,253 נשים
כוחות פעילים	247,150 (נכון ל-2015)
כוחות מילואים	56,100 (נכון ל-2015)
תקציב
תקציב שנתי	59.3 מיליארד דולר
אחוזי תמ"ג	1%

כוחות ההגנה של יפן

זרועות
כוח ההגנה העצמית היבשתי של יפן
כוח ההגנה העצמית הימי של יפן
כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן
עיטורים ומבנה פיקודי
דרגות כוחות ההגנה של יפן
עיטורי כוחות ההגנה של יפן
היסטוריה צבאית
היסטוריה צבאית של יפן
היסטוריה של יפן

מלחים יפניים עומדים על צוללת

היסטוריה

התפתחות

עם סיום מלחמת העולם השנייה נותרה יפן ללא כל יכולות צבאיות, אך הורשתה על ידי המפקד העליון של כוחות הברית להקים כוח משטרתי מצומצם כדי לשמור על הסדר הציבורי. בשנת 1950, עם פרוץ מלחמת קוריאה, נשלחו רבים מחיילי כוחות הכיבוש האמריקנים לקוריאה, ויפן נותרה ללא הגנה, והדבר הדגיש את הצורך בהסכם הגנה הדדי עם ארצות הברית. בנוסף, הפגנות רבות בעלות אופי קומוניסטי פרצו במרכזי הערים^{[דרוש מקור]}, וכוח המשטרה הזעום לא היה מסוגל להשתלט על בעיות ביטחון פנים מסוג זה. בשל כך הוקם בחודש יולי 1950 "הכוח המשטרתי הלאומי" שמנה 75,000 שוטרים מצוידים בנשק קל.

הסכם ההגנה ושיתוף הפעולה עליו חתמו יפן וארצות הברית ב-1952 קבע שהכוחות האמריקנים יהיו אחראים לביטחונה של יפן מאיומים חיצוניים, ואילו כוחות יפניים — יבשתיים וימיים כאחד — יישאו באחריות להגנת המדינה מפני איומים פנימיים ויסייעו בעת אסונות טבע. באותה שנה עלה מספר החברים בכוח המשטרתי הלאומי ל-110,000 חיילים, ושמו של הארגון השתנה ל"כוחות ההגנה הלאומית". כוח הגנת החופים, שהוקם במקביל לכוח המשטרתי הלאומי, הפך גם הוא לחלק מכוחות ההגנה הלאומית, והיה לבסיס עליו נבנה הצי היפני המודרני, והגוף המאגד אותם נקרא "המועצה להגנה לאומית."

ב-1 ביולי 1954 שונה שמה של המועצה להגנה הלאומית לסוכנות ההגנה, ושמם של כוחות ההגנה הלאומית שונו לכוחות ההגנה היבשתיים של יפן (צבא יבשה), כוחות ההגנה הימיים של יפן (חיל ים), וכוחות ההגנה האוויריים של יפן (חיל אוויר). גנרל קייזו היאשי התמנה ליושב ראש מועצת המטות המשולבים.

בינואר 1960 נחתם הסכם שיתוף הפעולה וההגנה בין ארצות הברית ויפן.

על הצבא נאסר לפעול בכל מסגרת כלשהי מחוץ לגבולות יפן, וכן נאסר עליו לפעול מחוץ להגנה על גבולות המדינה. עד שנות ה-70 של המאה ה-20 פעל הצבא במתכונת מצומצמת. תקציב קטן יחסית הופנה לצורכי ביטחון, והצבא השתמש בציוד פשוט ומיושן.

בתקופה זו התעצמו האיומים החיצוניים לשיא. הצי הסובייטי הפעיל כמאה אוניות מלחמה וכמאה וארבעים צוללות באזור, והאיים היפניים נכנסו לטווח הפעילות של מפציצי הטופולב. יפן חששה יותר מהתמיכה הצבאית הסובייטית בסין ובקוריאה הצפונית, שתי מדינות שהציבו איום ממשי של פגיעה או אפילו פלישה ליפן. הנתונים הגאוגרפיים של יפן, כ-15,000 קילומטר של חופים והיעדר מרחב תמרון יבשתי, מציבים שורה ארוכה של בעיות בתחום ההגנה מפני פלישה קרקעית. נקודת חולשה אסטרטגית נוספת היא התלות המוחלטת של יפן בנתיבי הסחר הימיים מהמזרח התיכון אשר באמצעותם זורמת האנרגיה המניעה את הכלכלה.

בשנת 1976 החלה יפן לשפר את היכולת הצבאית שלה. צעדים אלה התאפשרו לאחר שהרגשות הפציפיסטיים אשר התעוררו לאחר מלחמת העולם השנייה שככו והאוכלוסייה הפסיקה להתייחס לצבא בעוינות. תחת לחץ של מדינות המערב, אשר דרשו מיפן מדיניות ביטחונית תקיפה יותר, צמח התקציב הביטחוני לרמה של אחוז וארבע מאיות מהתוצר הלאומי השנתי.

אף על פי שסעיף 9 לחוקת יפן אינו אוסר במפורש ייצור נשק גרעיני, יפן הכריזה שהיא נחושה שלא לייצר או לרכוש נשק כזה. החוק הבסיסי לאנרגיה אטומית מ-1956 הגביל מחקר, פיתוח ושימוש באנרגיה גרעינית למטרות אזרחיות בלבד, ובאותה שנה אימצה ממשלת יפן את מדיניות שלושת הלאו-ים הגרעיניים: יפן לא תייצר נשק גרעיני, לא תחזיק ברשותה נשק גרעיני, ולא תאפשר הכנסת נשק גרעיני לשטחה. ב-1976 אשררה יפן את האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, וחזרה על עמדה בנוגע לנשק גרעיני בשטחה. למרות זאת, בשל יכולותיה הטכנולוגיות הגבוהות, ובשל השימוש הנרחב באנרגיה גרעינית בתחנות כוח גרעיניות במדינה נחשבת יפן לבעלת יכולות גרעיניות, כלומר יש ביכולתה לייצר נשק גרעיני תוך זמן קצר.

ב-2006 העבירה ממשלת יפן חוק שהפך את סוכנות ההגנה ממשרד הכפוף לממשלה למשרד ההגנה של יפן.

מבנה הצבא

ראש ממשלת יפן הוא המפקד העליון של כוחות ההגנה, ולאחריו עוברת הסמכות הצבאית לשר הביטחון. ראש המטות המשולבים, וכן ראשי המטות עצמם מייעצים לראש הממשלה ולשר הביטחון. ראש המטות המשולבים הוא גנרל או אדמירל, והוא בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר בכוחות ההגנה של יפן, ובעל הסמכות הביצועית העליונה על כל כוחות ההגנה. בעת מלחמה הפיקוד העליון של הצבא עובר לידי ראש המטות המשולבים, אך הוא נותר מחויב למדיניות שתתווה הממשלה האזרחית.

כוחות היבשה

בזרוע היבשה משרתים כ-160,000 חיילים. מרכז הפיקוד נמצא בעיר איצ'יקאווה. היחידות העיקריות בצבא היבשה הן: אוגדה משוריינת, 12 אוגדות חי"ר, חטיבה מוצנחת, שתי חטיבות משולבות, ארבע חטיבות אימון, אגד ארטילרי, שני אגדי נ"מ, כנף מסוקי תובלה ושתי טייסות מסוקי נ"ט. כוח היבשה מחולק לחמישה פיקודים הנפרשים לאורך המדינה. המשימה העיקרית של כוחות אלו היא ביצוע קרב נסיגה והשהיה במקרה של פלישה יבשתית עד להגעת הכוחות האמריקניים. בשגרה משתתפים הכוחות במתן סיוע וחילוץ במקרים של רעידות אדמה ושיטפונות. מאחר שהכוחות סובלים מחוסר שטחי אימון, וכן מהגבלים חמורים על יצירת רעש בזמן שימוש בתחמושת חיה, מוכנות כוחות היבשה אינה נחשבת לגבוהה במיוחד.

הכוח הימי

כוח האדם של הצי מונה כ-40,000 חיילים. במסגרת הכוח פועלות 13 צוללות, 64 משחתות ופריגטות וכמה עשרות שולות מוקשים וספינות סיור. כ-200 מטוסים ו-130 מסוקים משרתים את הצי. משימתו העיקרית של הצי היא לוחמה נגד צוללות בפרט וכוח ימי פולש בכלל. היות שכל מערכות הצי בנויות למטרה זו, נשארים הכוחות חשופים למהלומה אווירית. לצי אין נושאות מטוסים שאינן נחשבות נשק הגנתי. מפאת התעבורה הימית העצומה מסביב למדינה, וכן עקב תעשיית הדיג המפותחת, הצי מוגבל בשטחי אימונים, עובדה המשפיעה על מוכנותו. גם כאן נסמכת יפן על עוצמת הצי השביעי של ארצות הברית להגנתה.

בשנת 2015 נכנסה לשירות נושאת מסוקים JS Izumo, ספינה צבאית הגדולה ביותר שנבנתה ביפן לאחר מלחמת העולם השנייה.

הכוח האווירי

ערך מורחב – כוח ההגנה העצמית האווירי של יפן

בכוח זה משרתים כ-50,000 חיילים. חיל האוויר מפעיל כ-400 מטוסים, ובאופן כללי נהנה מציוד מתקדם. טייסת מטוסי E-2C (איוואקס) מעניקה ליפן יתרון מודיעיני לא מבוטל כנגד מטוסי אויב. עדיין, היות שרוב הכוח בנוי על מטוסי יירוט, קיימת בעיה ממשית לחיל האוויר לסייע לכוחות היבשה והים בתקיפת מטרות יבשתיות או ימיות.

פעילות

תחת מנדט האומות המאוחדות שלחה יפן ב-1992 חיילים לקמבודיה כמשגיחים על הבחירות החופשיות הראשונות במדינה.

יפן מחזיקה יחידות לוגיסטיקה במסגרת כוח אונדו"ף המפקח על אזור ההפרדה בין ישראל לסוריה ברמת הגולן.

כוחות יפניים שוגרו גם כצוותי סיוע לטיפול באסונות בינלאומיים, עם פריסות ברואנדה (1994), הונדורס (1998), טורקיה (1999), מערב טימור (1999-2000), אפגניסטן (2001), עיראק (2003-2004), איראן (2003 –2004), תאילנד (2004–2005), אינדונזיה (2005, 2006, 2009), רוסיה (2005), פקיסטן (2005, 2010), האיטי (2010), ניו זילנד (2011).

בשנת 2003, הכוח היפני הצטרף למשלחת שמירת השלום בקמבודיה.

בשנת 2004 שלחה יפן כוחות צבא לעיראק במסגרת הקואליציה המונהגת על ידי ארצות הברית, ללא החלטה של האו"ם. הצעד עורר התנגדות עזה ביפן, בהיותו מעורבות ראשונה של חיילים יפנים בסכסוך מחוץ לארצם מאז מלחמת העולם. הכוח מנה כ-600 חיילים ופעל בדרום המדינה, במשימות של שיקום מתקנים אזרחיים שנפגעו במלחמה. ב-2006 נסוגו החיילים היפנים מעיראק.

בתחילת יולי 2014 החליט ראש הממשלה שינזו אבה והקבינט להסיר את האיסור שחל מאז ימי מלחמת העולם השנייה על חיילים יפנים להשתתף בפעילות מחוץ לגבולות יפן, כדי לחזק את העמדה היפנית לאור אגרסיביות גדלה במדיניות הסינית ותוכנית הנשק האטומי של קוריאה הצפונית.

בשנת 2023 פרסם שר ההגנה של יפן, המאדה יאסוקאזו, את תוכנית ההגנה של יפן החל משנת 2024, הכוללת התעצמות צבאית משמעותית, שלא נראתה מאז מלחמת העולם השנייה.

גלריה

כוחות הגנה היבשתית

• 
• 
• 
• 
• 

כוחות ההגנה הימית

• 
• 
• 
• 
• 

קישורים חיצוניים

• כוחות ההגנה של יפן, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• כוחות ההגנה של יפן, ברשת החברתית אינסטגרם
• מבנה הצבא הקיסרי ופעולותיו במלחמת העולם השנייה (באנגלית)
• אתר המוקדש לצי הקיסרי (באנגלית)
• נתונים כללים וציוד של צבא ההגנה העצמית (באנגלית)
• אתר רשמי של סוכנות ההגנה היפנית (באנגלית)
• טומיו הארא, ‏התפתחותו של השריון החדש ביפן, מערכות 198, מרץ 1969
• טומיו הארא, ‏שריון יפני, מערכות 214, אפריל 1971
• אהרן לברן, ‏מדיניות הביטחון של יפן, מערכות 265, ספטמבר 1978
• בן-עמי שילוני, ‏יפן במלחמת העולם השנייה, מערכות 300–301, דצמבר 1985
• אריאל שנבל, ‏מורדים בשירות המדינה, בעיתון מקור ראשון, 27 במאי 2019
• Trends in world military expenditure, 2012, Stockhom International Peace Research Institute.