כנסיית העוגן
כנסיית העוגן, היא אתר ארכאולוגי בפסגה המזרחית של הר ברניקי ובו שרידי כנסייה מהתקופה הביזנטית והעבאסית. הר ברניקי, שלו פסגה מערבית ומזרחית, ממוקם מערבית לטבריה ומתנשא לגובה של 200 מטר מעליה, כאשר צידו המזרחי הוא מצוק ובו מספר רב של מערות. ההר חולש על פני כל אזור העיר טבריה וממנו תצפית מרהיבה על האזור.[1]
 | |
| שרידי כנסיית ברניקי על רקע הכנרת | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תקופות |
התקופה הביזנטית התקופה העבאסית |
| אתר ארכאולוגי | |
| ארכאולוגים | יזהר הירשפלד |
| מצב | חורבה |
| גישה לציבור | כן |
| מיקום | |
| מדינה |
ישראל  |
| מיקום | הר ברניקי |
| קואורדינטות | 32°46′32″N 35°32′22″E / 32.775575006885°N 35.539499470736°E |
|
(למפת הגליל העליון רגילה)   כנסיית העוגן | |
  | |
רקע היסטורי
עריכהבמשך שנים חוקרים חשבו שבפסגת הר ברניקי נמצא ארמון מפורסם שבנה הורדוס אנטיפס בשנת 20 לספירה ואותו תיאר יוסף בן מתתיהו כארמון מפואר ומהודר. בשנת 61 לספירה סופח אזור טבריה לתחום שלטונו של אגריפס ואחותו ברניקי ולכן הדעה הייתה שבראש ההר ניצב ארמונה. מה גם שהשם הערבי שניתן להר, רמז לכך: קצר בנת אל-מליכ – כלומר ארמון בת המלך.[1]
התקופה הביזאנטית
עריכהבשנים 1990–1992 בוצעה חפירה ארכאולוגית בראש ההר על ידי יזהר הירשפלד שחשף את שרידי כנסיית העוגן. השם ניתן לכנסייה על שום אבן העוגן הגדולה שנתגלתה באפסיס הכנסייה. יתרה מכך, התברר לחופרים שהכנסייה היוותה חלק ממערך הבנייה הכביר של יוסטיניאנוס. עדות לכך ניתן לראות בחומת הביצור הגדולה שעולה עד לפסגה המערבית של הר ברניקי, חומה שהיא בעובי של 2.5 מטר וגובהה היה בין 8 עד עשרה מטרים.[1]
הכנסייה הגדולה נבנתה במאה השישית לספירה ככל הנראה גם במטרה שתיראה למרחוק, היות שזו הייתה שיא התקופה הצליינית בארץ. הכנסייה המפוארת כללה בסיליקה גדולה, שתי שורות של עמודים, פסיפסים צבעוניים מעוטרים בחיות, בור מים, יחידות מגורים, בית בד. הממצאים מעידים על איכות הבנייה הגבוהה והפאר של הכנסייה.[1]
אבן העוגן נתגלתה תחת שולחן המזבח. האבן במשקל של כמעט חצי טון, היא מתקופת הברונזה הקדומה. עובדה זו, הותירה את החוקרים ללא תשובה לגבי משמעותה של האבן, למה היא הובאה והועלתה למקום הקדוש בכנסייה. ההשערה הנפוצה כיום טוענת שהאבן קשורה איכשהו לישו. הכנסייה הביזאנטית נחרבה ברעידת האדמה של 749 לספירה, שהרסה בארץ ערים שלמות.[1]
התקופה העבאסית
עריכהבתקופה העבאסית הכנסייה נבנית מחדש. עובדה זו הופכת את הכנסייה ליחידה מסוגה שנבנתה בארץ ישראל. ככל הנראה האוכלוסייה הנוצרית בטבריה הייתה חזקה ועמידה מספיק, על מנת לקבל אישור לבנייה של הכנסייה. לכן, למרות השימוש הרב שנעשה באבני הבנייה המקוריות מהתקופה הביזאנטית, המבנה שהוקם, הוא מבנה חדש לחלוטין והוא משלב גם סגנון אדריכלי מוסלמי בבנייה עצמה. דבר זה ניכר בעמודים ובקשתות, שנבנו בצורה המזכירה מסגדים במסופוטמיה. ממצא נוסף יוצא דופן היה ציור קיר ובו פנים של קדוש, הפרסקו כנראה נוצר במאה ה־11 לספירה, הובא לכנסייה ונגנז שם.[2][1] שלב הבנייה המאוחר ביותר בכנסייה מתוארך למאה ה־12, התקופה הצלבנית והיא ננטשה ככל הנראה לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187. במאה ה־13 עוד גרו שם יושבים ארעיים ולאחר מכן היא ניטשה לגמרי, עד לחשיפתה מחדש בחפירה ארכאולוגית. כיום הכנסייה היא חלק מגן לאומי ברניקי.[1][3]
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 יזהר הירשפלד, כנסיית העוגן בפסגת הר ברניקי שליד טבריה, קדמוניות 3-4, 1993, עמ' 120-127
- ^ רוני בן אריה, פני קדוש בציור קיר בכנסייה שבהר ברניקי, קדמוניות 3-4, 1993, עמ' 128-129
- ^ גן לאומי ברניקי – iNature, באתר inature.info