לה דולצ'ה ויטה

לה דולצ'ה ויטה (באיטלקית: La Dolce Vita, "החיים המתוקים") הוא סרט זוכה פרס דקל הזהב משנת 1960 בבימויו של פדריקו פליני. הוא נחשב לסרט שעומד בתווך בין הקריירה הנאו-ריאליסטית של פליני וסרטי האמנות המאוחרים שלו.

לה דולצ'ה ויטה
La Dolce Vita

בימוי	פדריקו פליני
הופק בידי	ג'וזפה אמאטו, אנג'לו ריזולי
תסריט	פדריקו פליני, אניו פליאנו, טוליו פינלי, ברונלו רונדי
עריכה	ליאו קאטוזו
שחקנים ראשיים	מרצ'לו מסטרויאני, אניטה אקברג, אנוק איימה, איבון פרנו, מגאלי נואל, אלן קני, נדיה גריי, לקס ברקר, אניבל נינצ'י, וולטר סנטסו, ג'ק סרנה
מוזיקה	נינו רוטה
צילום	אוטלו מארטלי
מדינה	איטליה, צרפת
חברת הפקה	פאתה
חברה מפיצה	סרטי קוך-לורבר
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	5 בפברואר 1960, 19 באפריל 1961 (ארצות הברית)
משך הקרנה	174 דקות, 180 דקות (ארצות הברית)
שפת הסרט	איטלקית, צרפתית, אנגלית, גרמנית
סוגה	סרט קומדיה, סרט דרמה
מקום התרחשות	רומא
תקופת התרחשות	1960, שנות ה-50 של המאה ה-20
פרסים	פרס אוסקר לעיצוב תלבושות הטוב ביותר, שחור-לבן (Piero Gherardi) פרס דקל הזהב
דף הסרט ב־IMDb

הסרט הושפע מפרשת וילמה מונטסי, פרשת מין, סמים ורצח שהסעירה את איטליה בשנות החמישים, שבה נתגלו אנשי החברה הגבוהה של רומא כרודפי הנאות חיים מבלי להתחשב במחיר האנושי.

תקציר העלילה

עלילת הסרט מתרחשת ברומא של שנות החמישים. העיתונאי מרצ'לו (מרצ'לו מסטרויאני) מכסה את הצד הסנסציוני של החדשות: כוכבי קולנוע, חזיונות דתיים והאצולה הדקדנטית. הסרט מציג שבעה ימים ולילות בחייו של כתב.

מרצ'לו חי עם אמה (איבון פרנה), אישה שאוהבת אותו ומעוניינת בנישואים מסורתיים, אולם היא רכושנית ומפגינה הבנה מעטה למסעו הבלתי מפורש אחר ערכים ומשמעות בחיים. הוא נפגש עם אישה אחרת (אנוק איימה) כמאהבתו היפהפייה, התשושה והעשירה; סילביה ראנק, כוכבת קולנוע אמריקאית (אניטה אקברג). מרצ'לו אף נפגש למשך זמן מה עם נערה לא מפונקת ומקסימה העובדת במסעדה שבצד החוף.

סטיינר (אלן קאני) שלו משפחה אוהבת והצלחה, סובל אף הוא מאותה אנומליה שבה לכוד מרצ'לו. מאוחר יותר בסרט, מרצ'לו שב לדירתו של סטיינר: סטיינר ירה בשני ילדיו והתאבד. ביטוי קיצוני של ייאושו; חוסר יכולתו של האדם המופתי הזה לאהוב מספיק, דוחף את מרצ'לו מעבר לקצה. במקום לנוע מן העיתונות לתחום גבוה יותר של הכתיבה, שאליו הוא שואף, הוא מוכר עצמו ונעשה איש יחסי ציבור, נער מסיבות דקדנטי ושתוי, כעת בתוך הסביבה שהוא ראה בעבר כמתבונן מן החוץ. בסיום, הוא נסחף באוקיינוס של קלות ראש וגועל עצמי, בלי כל רעיון ממשי כיצד למצוא את עצמו שוב.

נושאים ומוטיב

בהשתלשלות הדברים הפותחת את הסרט, טסים מרצ'לו ועמיתו צלם הפפראצ'י במסוק, בעקבות מסוק אחר הנושא פסל של ישו, המשתלשל מכבל. הפסל מוטס לוותיקן. בדרכו, נעצר מסוקו של מרצ'לו על מנת להתבונן בחבורת נשים המשתזפות על גג בניין. מרצ'לו מבקש מהנשים את מספרי הטלפונים שלהן, והן שואלות אותו לאן לוקחים את הפסל, אך רעש מנועו של המסוק מונע כל הבנה הדדית. מוטיב זה של חוסר תקשורת מופיע שנית לאורך הסרט. הסרט גם מפגין את נוכחותם של ערכים דתיים והכנסייה הקתולית.

בסצנת הסיום של הסרט נפגשים שוב מרצ'לו והנערה מהמסעדה על החוף, מופרדים פיזית על ידי הגאות ומופרדים נפשית על ידי כך שהוא נעשה ציני והיא נותרת בתמימותה.

ההפקה

הסרט לא צולם בוויה ונטו שבו לכאורה מתרחשים חלקים מהעלילה, אלא נוצר באופן קפדני באולפני צ'ינצ'יטה.

ב"חבורת האצילים" שבה נוכח מרצ'לו בטירה מחוץ לרומא, חלק מדמויות המשרתים והמלצרים (כמו גם חלק מן האורחים) גולמו על ידי אצילים אמיתיים.

פליני גרע מהסרט סצנה עיקרית, שבה מתנהלת מערכת יחסים בין מרצ'לו לסופרת המזדקנת במגדל, שאותה גילמה לואיז ריינר, שחקנית זוכת פרס האוסקר משנות השלושים. לאחר קשיים רבים שבהם הוא נתקל עם ריינר, נטש פליני את הסצנה, דבר שלו הגיבה השחקנית בזעם, בהתלוננה שהיא "קלקלה בגד יקר מפז, על מנת להתלבש כדי לשחק דמות שלעולם לא תתקיים".

הסצנה המפורסמת במזרקת טרווי, צולמה במרץ, תקופה שבה הלילות עדיין קרירים. לפי פדריקו פליני (בריאיון עם קוסטנזו קוסטנטיני) עמדה אניטה אקברג במים הקרים בשמלתה במשך שעות ללא כל בעיה. מרצ'לו מסטרויאני היה צריך ללבוש חליפת צלילה מתחת לבגדיו. עדיין קופא, הוא הערה לחיכו בקבוק שלם של וודקה, כך שהיה שתוי לחלוטין בזמן צילום הסצנה.

הופעות מוקדמות של כוכבים

• בסרט מופיעה דוגמנית האופנה והזמרת כריסטה פאפגן, שאימצה את שם העט ניקו, והופיעה מאוחר יותר עם הוולווט אנדרגראונד (מחתרת הקטיפה), לפני שהייתה לה קריירת סולו משל עצמה. היא משחקת את עצמה בסצנת "מסיבת האצילים".
• אדריאנו צ'לנטנו, שהתפרסם מאוחר יותר באיטליה כזמר וכשחקן, מופיע בסצנה במועדון הלילה הפסבדו-רומאי, שם עושה מרצ'לו את צעדי החיזור הראשונים אחרי סילביה.

פרסים והכרה

הניו יורק טיימס תיאר את "לה דולצ'ה ויטה" כ"אחד הסרטים האירופיים הנצפים והמהוללים ביותר של שנות השישים". הוא היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר, מתוכם זכה על עיצוב התלבושות עבור סרט שחור-לבן. "לה דולצ'ה ויטה" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן של 1960, בפרס פיפרשי בפסטיבל אקפולקו של 1960, ובפרס המבקרים בניו יורק עבור הסרט הזר הטוב ביותר של השנה ב-1961.

לה דולצ'ה ויטה נבחר כסרט השישי בטיבו בכל הזמנים על ידי האנטרטיינמנט ויקלי.

השפעה

• דמותו של פפראצו, צלם החדשות (אותו מגלם וולטר סנטסו) שעובד עם מרצ'לו, היא מקור המילה שבה משתמשים בשפות רבות (בדרך כלל ברבים: פפראצי), על מנת לתאר צלמים טורדניים, שעיסוקם בהשגת תמונות בלעדיות של ידוענים.
• הסצנה האחרונה בחוף נזכרת בסרט משנת 2007 Let Them Chirp Awhile, בבימויו של ג'ונתן בליסטיין, בכיכובם של ג'סטין רייס וברנדן סקסטון השלישי, שצולם באי החוף קוני איילנד שבברוקלין שבניו יורק, אתר אשר מחליף את הים התיכון ב"לה דולצ'ה ויטה".
• הסרט הקוריאני A Bittersweet Life, מתייחס ללה דולצ'ה ויטה. הכותרת עצמה היא משחק מילים של התרגום האנגלי של "לה דולצ'ה ויטה", והמסעדה שבה השחקן הראשי כופה על ההמון קרויה "לה דולצ'ה ויטה".
• שירו של בוב דילן Motorpsycho Nightmare, מתייחס לכותרת של הסרט.
• בסרט אלסה ופרד (2014) מחקים שירלי מקליין וכריסטופר פלאמר את הסצנה במזרקת טרווי.

טריוויה

• הסרט לא הופץ בספרד עד 1981, עקב צנזורה מוסרית^{[דרושה הבהרה]}.
• נאומו רואה השחורות של סטיינר אודות העתיד מצוטט בתרגום אנגלי בשיר "הוודאות של הסיכוי" של להקת The Divine Comedy. זהו הנאום שפותח במילים: "לפעמים בלילה החשיכה והשתיקה מפחידות אותי. אני חש כי זה רק חזות חיצונית, המתחבאת מפני התופת".
• כשנשאל איך עלה במוחו הרעיון לסרט השיב פליני שבשנה אחת האופנות הפכו את הנשים ברומא לבעלות מראה של פרחים גדולים. מספר תלבושות מוגזמות במיוחד פה ושם בסרט (כמו גלימות שתי הנשים בסצנת המסיבה בטירה) מצביע על חזרה להשראה המקורית הזו.

לקריאה נוספת

• דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "לה דולצ'ה ויטה", עמ' 141–143

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא לה דולצ'ה ויטה בוויקישיתוף

• "לה דולצ'ה ויטה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "לה דולצ'ה ויטה", באתר נטפליקס
• "לה דולצ'ה ויטה", באתר AllMovie (באנגלית)
• "לה דולצ'ה ויטה", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "לה דולצ'ה ויטה", באתר Metacritic (באנגלית)
• "לה דולצ'ה ויטה", באתר אידיבי
• "לה דולצ'ה ויטה", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
• "לה דולצ'ה ויטה", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• לה דולצ'ה ויטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• "לה דולצ'ה ויטה", אתר "הבמה"
• מאמר ובו תצלומי צוות מקוריים במגזין סאוט' ביצ'
• רוג'ר איברט, ביקורת על לה דולצ'ה ויטה