פרס דקל הזהב
פרס דקל הזהב (בצרפתית: Palme d'Or) הוא הפרס היוקרתי ביותר בו יכול לזכות סרט קולנוע המתחרה בפסטיבל קאן (Cannes). הפרס הוענק לראשונה בשנת 1955.
 | |
| תיאור | הפרס הראשי בפסטיבל קאן |
|---|---|
| מיקום הטקס | קאן |
| מדינה |
 צרפת |
| תקופת הפרס | 1939–הווה (כ־85 שנים) |
| http://www.festival-cannes.com | |
היסטוריה
עריכה
מראשיתו של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בקאן בשנת 1939 ועד לשנת 1954 היה חבר השופטים של הפסטיבל מעניק לסרט הטוב ביותר את "הפרס הגדול של פסטיבל הסרטים הבינלאומי" (Grand Prix du Festival International du Film). פסלון הפרס התחלף מדי שנה. בסוף 1954 חבר הנאמנים של הפסטיבל הזמין כמה צורפים להגיש הצעות לדגמים של פרס בצורת דקל, כמחווה לסמל העיר קאן. בדגם הנבחר המקורי שיצר הצורף לוסיאן לאזון (Lucienne Lazon) ענף משופע של דקל בצורת לב ניצב על גבי כן מעוצב מטרקוטה של האמן סבסטיאן. דקל הזהב הראשון הוענק לדלברט מאן בשנת 1955 על סרטו מארטי ושימש כפרס החשוב ביותר בפסטיבל עד לשנת 1964.
בין 1964 ל-1974 הופסקה הענקת פרס דקל הזהב בשל בעיות הקשורות לזכויות יוצרים בעיצוב הפרס. בשנים אלה שבו להעניק לסרטים הזוכים את "הפרס הגדול". בשנת 1975 הושק מחדש פרס דקל הזהב והוא מוענק ברציפות מאז ועד היום. הפרס מוענק, למעשה, לבמאי הסרט הטוב ביותר מבין המתחרים. הפרס הוענק בתיבה עשויה עור כבש צבוע אדום וזמש לבן. מאז ההשקה המחודשת שונה עיצובו של הפרס כמה פעמים. בראשית שנות השמונים הכן הנושא את ענף הדקל הוחלף במעמד פירמידלי. בשנת 1992 עיצב תיירי דה בורקווני (Thierry de Bourqueney) את הענף והכן מקריסטל. בשנת 1997 עוצב הפרס מחדש על ידי קרולין שופל (Caroline Scheufele). נכון להיום (2008) הענף עשוי זהב 18 קרט, והוא מונח על גב תבנית שעווה ומחובר ליציקת קריסטל. הפרס מוגש בתיבה מעור כבש כחול.
במאים שזכו בפרס (בשמותיו השונים) יותר מפעם אחת הם פרנסיס פורד קופולה, אמיר קוסטוריצה, בילה אוגוסט, שוהיי איממורה, אלף סיוברג, האחים דארדן מיכאל הנקה, רובן אוסטלונד.
סרטים ישראליים שהשתתפו בתחרות הרשמית על הפרס כוללים את "בעל החלומות" (בבימוים של אלינה ויורם גרוס, 1962), "שלושה ימים וילד" (אורי זוהר, 1967), "מצור" (ג'ילברטו טופאנו, 1969), "התמהוני" (דן וולמן, 1970), "אני אוהב אותך רוזה" (משה מזרחי, 1972), "אבו אל בנאת" (משה מזרחי, 1974), "קדוש" (עמוס גיתאי, 1999), "כיפור" (עמוס גיתאי, 2000), "קדמה" (עמוס גיתאי, 2002), "אזור חופשי" (עמוס גיתאי, 2005), "תהלים" (רפאל נדג'ארי[1], 2007), ו"ואלס עם באשיר" (ארי פולמן, 2008)[2]. אף אחד מהם לא זכה בפרס.
נכון ל-2024, בכל שנותיו של פרס דקל הזהב, רק 3 נשים זכו בפרס: ג'יין קמפיון זכתה ב-1993 על סרטה "הפסנתר" וגם אז היא חלקה את הפרס[3], ב-2021 זכתה ז׳וליה דוקורנו על סרטה ״טיטאן״ וב-2023 זכתה ז׳וסטין טרייה על סרטה ״אנטומיה של נפילה״[4].
רשימת זוכים
עריכה
|
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של פרס דקל הזהב (באנגלית)- ההיסטוריה של הפרס באתר פסטיבל קאן (כולל תמונות של עיצוב הפרס לאורך השנים)
הערות שוליים
עריכה- ^ דן פיינרו, אנחנו קאן, באתר גלובס, 14 במאי 2007
- ^ נירית אנדרמן, הסרט הישראלי "ואלס עם באשיר" לקאן, באתר הארץ, 23 באפריל 2008
- ^
איתמר זהר, כך נהפך פסטיבל קאן לאירוע הקולנוע הבולט בעולם, באתר הארץ, 13 במאי 2015
- ^ אמיר בוגן, פסטיבל קאן, פסטיבל קאן: ז'וסטין טרייה זכתה בפרס דקל הזהב על "אנטומיה של נפילה", באתר ynet, 27 במאי 2023
- ^ בשנת 1946 הוענק הפרס ל-11 סרטים, ומאז בכל פסטיבל הוא הוענק לכל היותר לשני סרטים.
- ^ זאב רב נוף, הגבירה והנהג, דבר, 11 ביולי 1975
- ^ רחל נאמן, אני כורדי מדוכא, כותרת ראשית, 29 ביוני 1983
- ^ דן גלעדי, וים ונדרס זכה בדקל הזהב, חדשות, 24 במאי 1984
- ^ דן גלעדי, פסטיבל קאן/ השופטים הדהימו את הקהל, חדשות, 23 במאי 1985
- ^ דן גלעדי, קאן: דקל הזהב לסרט הבריטי "המשימה", חדשות, 20 במאי 1986
- ^ דן גלעדי, זוכה דקל הזהב בקאן -התקבל בשריקות בוז, חדשות, 20 במאי 1987
- ^ עירית שמגר, תם פסטיבל קאן: פרס דקל הזהב , לסרט הדני 'פלה המנצח', מעריב, 24 במאי 1988
- ^ 1 2 נטע אלכסנדר, עכבר העיר, האחים דארדן מגישים מנה של ריאליזם אכזרי, באתר הארץ, 24 בינואר 2012
- ^ דקל הזהב - ל"חדרו של הבן" של נאני מורטי פסטיבל הקולנוע בקאן ננעל הערב בהכתרת הזוכים בפרסים בתחרות היוקרתית, שהתקיימה השנה בפעם ה-54. פרס דקל הזהב לסרט, באתר הארץ, 20 במאי 2001
- ^ אורי קליין, הפתעה בפסטיבל קאן: פרס דקל הזהב לסרטו של גאס ואן סאנט, באתר הארץ, 26 במאי 2003
- ^ אורי קליין, סרטו של מייקל מור, פרנהייט 9/11, זכה בפרס "דקל הזהב" בקאן; במאית ישראלית זכתה בפרס, באתר הארץ, 22 במאי 2004
- ^ אורי קליין, פסטיבל קאן ננעל; דקל הזהב הוענק לבמאי קן לואץ' על "הרוח נושבת", באתר הארץ, 29 במאי 2006
- ^ נירית אנדרמן, בין פרס לפרס, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2007
- ^ אורי קליין, בין הקירות: לא מציע גאולה, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2008
- ^ אורי קליין, פסטיבל קאן: יצירת המופת שזכתה ב"דקל הזהב", באתר הארץ, 25 במאי 2009
- ^ אורי קליין | פסטיבל קאן, זכייה מפתיעה בקאן לסרט התאילנדי הנועז, באתר הארץ, 24 במאי 2010
- ^ אורי קליין, יצירת המופת היחידה בפרס דקל הזהב, באתר הארץ, 23 במאי 2011
- ^ אורי קליין, מיכאל האנקה זכה בדקל הזהב, באתר הארץ, 28 במאי 2012
- ^ אורי קליין, "כחול הוא הצבע החם ביותר" זכה בפרס דקל הזהב, באתר הארץ, 26 במאי 2013
- ^ אורי קליין, זוכה פרס דקל הזהב: "שנת חורף" הטורקי של נורי בילה ג'יילאן, באתר הארץ, 24 במאי 2014
- ^ אורי קליין, הזוכה הגדול בפסטיבל קאן: ז'אק אודיאר עבור "דיפאן", באתר הארץ, 24 במאי 2015
- ^ אורי קליין, קן לואץ' זכה בפעם השנייה בפרס דקל הזהב, באתר הארץ, 22 במאי 2016
- ^ נירית אנדרמן, הפתעה בקאן: דקל הזהב הוענק לסרט שוודי; פרס הבימוי ניתן לסופיה קופולה, באתר הארץ, 28 במאי 2017
- ^ איתמר זהר, אחרי שזכה בפסטיבל קאן ונהפך ללהיט עולמי - הסרט "פרזיטים" ייהפך למיני סדרה, באתר הארץ, 10 בינואר 2020
- ^ אמיר בוגן, פסטיבל קאן, פסטיבל קאן: ז'וסטין טרייה זכתה בפרס דקל הזהב על "אנטומיה של נפילה", באתר ynet, 27 במאי 2023
- ^ Thorpe, Vanessa (2024-05-25). "Anora, tale of a stripper who marries a Russian oligarch, wins Palme d'Or at Cannes". The Observer (באנגלית בריטית). ISSN 0029-7712. נבדק ב-2024-08-09.
