לוז (טיל)

לוז הוא טיל מונחה מתוצרת רפא"ל, והוא הטיל הראשון אי־פעם שפותח ויוצר בישראל. פיתוחו החל בשנת 1954 תחת הכינוי ג־25, בשנת 1963 הופסק פיתוחו על ידי רפא"ל. פיתוח הטיל הגיע לרמת יכולות גבוהה לזמנו אולם הלוז לא הוכנס לפעילות מבצעית מעולם. התעשייה האווירית לישראל המשיכה את פיתוחו עד שנת 1968 תחת השם גבריאל שזכה להצלחה רבה במלחמת יום הכיפורים והשתתף בקרב טילי ים־ים הראשון בהיסטוריה, קרב לטקיה.

הרמטכ"ל משה דיין מבקר בשדה הניסויים של טיל הלוז, 1956

מאפיינים

פלטפורמת שיגור טיל הלוז מקומנדקר במכתש הגדול בנגב, 1961

מפתחי הטיל בעמדת שליטה ובקרה בעת שיגור הלוז במכתש הגדול בנגב, 1959

לטיל הלוז פותחו 3 גרסאות:

• טיל אוויר־קרקע – איתו החלו הניסויים הראשונים בהיעדר הצורך במאיץ (שפותח מאוחר יותר) בשל מהירות המטוס. הניסויים בוצעו באמצעות מטוס ה־DC-3 דקוטה.
• טיל נגד ספינות – בגרסת הים־ים פלטפורמת השיגור הייתה ממשחתות חיל הים, ובגרסת החוף־ים פלטפורמת השיגור הייתה קומנדקר (נ"נ) שנשא צמד טילים.
• טיל קרקע־קרקע – פלטפורמת השיגור הייתה קומנדקר (נ"נ) שנשא צמד טילים. הגרסה המאוחרת מבין שלוש גרסאות הטיל.

אורכו של הטיל היה כ־3 מטר והיו לו 4 כנפיים בזנבו ו־4 כנפיים נוספות באמצעו, גדולות יותר, ששימשו להיגוי בציר אופקי ואנכי. טווח הטיל היה כ־10 ק"מ ובהמשך הפיתוח הגיע לכ־20 ק"מ. הראש הקרבי של הטיל שקל 180 ק"ג חומר נפץ.

הטיל היה מנוהג אלחוט באמצעות ג'ויסטיק על ידי כוון־נתב שנהג את הטיל בשיטה הנקראת שליטה ידנית בקו ראייה והיה חייב להיות בקשר עין רציף באמצעים אופטיים עם הטיל והמטרה. באחורי הטיל היו נותבים שסייעו לכוון־נתב לראות את הטיל ומסלולו ממרחק (בדומה לעקרון הקליע נותב). הכוון־־נתב היה חייב להיות מוכשר ומיומן ביותר ומידת הצלחת פגיעת הטיל הייתה תלויה רבות בכישוריו. בגרסתו הראשונית היה הטיל מונע באמצעות דלק נוזלי ובהמשך הוסב לדלק מוצק. לטיל היה מחובר מאיץ שהגביר את מהירותו של הטיל ולאחר מכן הטיל היה דואה לכיוון המטרה בניהוג הכוון־נתב. בגרסאות המתקדמות יותר פותח מנוע חדש ששמר על מהירות קבועה לטיל.

לטיל הלוז היו מאפייני טיל שיוט שידע לטוס עד כמטר מפני הים (סוג טילים זה מכונה לוחך ים) ולפגוע נמוך ככל האפשר באניית הקרב כדי לגרום למים לחדור אליה ולהטביעה.

הצורך בטיל מונחה

בחוליה לחבלה ימית שפעלה בשנים שלפני הקמת המדינה, עסק עוזי שרון בפיתוח טורפדו מונחה בשם "כריש", שהיה הנשק המונחה הראשון בישראל. טורפדו מבצעיים יוצרו וכמעט נעשה בהם שימוש מבצעי כנגד הבריטים, לאחר תפיסת האקסודוס, אך הפעולה נמנעה בהוראת בן-גוריון.

במלחמת העצמאות רכש חיל הים סירות נפץ. על סירת הנפץ היה חצי טון חומר נפץ. השימוש בסירות אלו היה כאשר אנשי הקומנדו הימי היו נוהגים את הסירה השועטת במהירות מרבית לעבר אוניית האויב וכ־200 עד 100 מטר מהמטרה, ונוטשים אותה באמצעות כסא מפלט אל המים לפני שסירת הנפץ מתנגשת באוניית המטרה ומתפוצצת עמה בעוצמה רבה. שיטת פעולה זו דרשה אומץ רב מהלוחם שהיה צריך לנטוש קרוב ככל האפשר למטרה כדי למנוע מהסירה להחטיא את מטרתה, ובזמן שהאונייה משיבה בירי כבד לעברו. כך טובעה האונייה האמיר פארוק ב־22 באוקטובר 1948. מפקד הקומנדו, יוחאי בן־נון, ישב בעצמו בסירת נפץ שכזו שפגעה בשולת המוקשים שאבטחה את האמיר פארוק באותו היום, וכמעט וקיפח את חייו בפעולה.

לקחי האירוע הביאו את יוחאי בן־נון לפנות לחיל המדע (חמ"ד) בבקשה לפיתוח שיאפשר את ביצוע המשימה מבלי לסכן במידה כה רבה את חיי הלוחמים. אנשי חמ"ד בראשות יונתן מס יחד עם עוזי שרון עסקו בפיתוח סירת נפץ עם ביות מכ"ם, פיתוח שכונה אז ג־11 וגם ג־12, אך הניסויים נתקלו בבעיות רבות והראו כי הפיתוח לא מעשי בתנאי הים הפתוח. מגבלות האלקטרוניקה הבסיסית של שנות ה־50 הקשו מאוד על מציאת פתרון. קשיים אלו הביאו להולדת הרעיון "להרים" את מטען הנפץ מעל המים, וליצור למעשה טיל מונהג, תחום שהיה אז בחיתוליו. כך החל פיתוח טיל ג־25 שהיה הצעד הראשון של ישראל בשורה ארוכה של פיתוחים בעידן הטילים.

שלבי פיתוח וניסויים

הצילום שיצר הטעיה מתוחכמת כאילו השביט 2 מתנשא לגובה 10 מטר, צינור הטיל נלקח מפיתוח הלוז

מפקד חיל הים, האלוף יוחאי בן־נון, וקציני הניסויים של רפאל וחיל הים בשדה הניסויים, 1960

מפתחי הטיל

טיל הלוז פותח על ידי האגף למחקר ותיכוּן (אמ"ת) שלימים יקרא רפא"ל. גלגולה הקודם של אמ"ת היה חיל המדע (חמ"ד). מפתחם של טיל הלוז באמ"ת היו מנהל הפיתוח ד"ר משה (מויה) אפשטיין שלימים יהיה מתכנן הטילים הראשי ברפא"ל, ובין היתר מתכנן טילי הגיל והתמוז, ד"ר יונתן מס יוזם רעיון תוכנית הלוויין הישראלי הראשון וטיל נגד טילים שהוביל לפיתוח החץ ושימש כראש תחום פיקוד וניהוג וככוון־נתב הראשון בטיל הלוז, וד"ר אנזלם ירון שפיתח את טיל שביט 2. השלושה קיבלו בשנת 1960 את פרס ביטחון ישראל על פיתוח טיל הלוז. גם עוזי שרון לקח חלק בפיתוח.

חשאיות הפיתוח

אמ"ת עסקה בפיתוח הטיל המנוהג מאז שנת 1954 תחת מעטה כבד של חשאיות ובסיווג סודיות הגבוה ביותר שהקשה במידה רבה על התנהלות הניסויים. הניסויים עצמם התנהלו במכתש הגדול בנגב והצריכו את פירוקו של הטיל והובלת חלקיו בארגזי עץ והרכבתם מחדש בשטח, והניסויים בגרסה הימית הצריכו התקנות על המשחתות במקום מוסתר בנמל ופינוי כל כלי ימי על פני שטח של 40 ק"מ בים בזמן הניסוי כשספינות חיל הים (שבעצמם לא ידעו על מהות הניסוי) אבטחו את השטח לבל יתגלה פיתוח הטיל. לניסויים הומצא שם הכיסוי רקס"ר, ראשי תיבות של רקטות סינוור (האויב), כדי לתרץ את הפקודה לצוות הספינה לרדת לבטן האונייה האטום שם לא יכלו לצפות בניסוי המתרחש על הסיפון. לאחר הניסויים היו אוספים את שברי הטילים והאלקטרוניקה לבל יתגלה הפיתוח.

הישג תעמולתי באמצעות הלוז

ערך מורחב – שביט 2

באותם ימים החלו שתי המעצמות במרוץ לחלל. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הסתייע במדענים נאצים שמצאו מקלט בארצו בשנות ה־50 לצורך פיתוח טיל בליסטי ארוך טווח. נאצר התכוון לשגר את הטיל בפומבי לצורכי תעמולה לציון יום המהפכה ב־1961, אולם הבין שהפיתוח מתעכב. נאצר, שרצה בהישג התעמולתי כלפי עמו וכאמצעי פסיכולוגי נגד ישראל רכש בהיחבא רקטות מטאורולוגיות מארצות הברית לצורך שיגור הראווה ולהציגו כפיתוח מצרי. המוסד יידע את ראש הממשלה בן-גוריון על כך, וזה הורה לרפא"ל לפתח במהרה רקטה שתגנוב את ההצגה למצרים. רפא"ל נרתמה למשימה ותוך שבועות בנתה רקטה מאולתרת שתתחזה לטיל המשוגר לחלל והוענק לה השם שביט 2. ירון אנזלם מרפא"ל (ממפתחי הלוז) הלביש על טיל הלוז צינור נוסף, פחות עבה, של רקטה אחרת עם קונוס בחיבור שגרם לו להראות דו־שלבי. צלם של רפא"ל צילם את הרקטה טרם שיגורה כשברקע בן-גוריון ואחרים בזווית מתוחכמת שהעניקה לה אשליה כאילו היה גובהה 10 מטרים כשבפועל הייתה רק כ־3.7 מטרים. הרקטה שוגרה ביולי 1961 כאשר השלב השני של הטיל לא עבד והתפוצץ באוויר אולם ישראל פרסמה צילום של המראת הרקטה בלבד והצהרות כוזבות על הצלחתו של שיגור הטיל הישראלי הראשון לחלל שגרמו לתגובות רבות בעולם על יכולתה של ישראל. צילומים נוספים מהשיגור וסרטון שנפסק לפני הפיצוץ התפרסמו רק לאחר כ־50 שנה יחד עם הסוד הכמוס. היו שטענו כי התעמולה האמיתית של בן-גוריון הייתה מופנית גם כלפי אזרחי ישראל מאחר שהשיגור היה בעיצומו של מסע בחירות.

למרבה האירוניה, השביט 2 שהתחזה לטיל הישראלי הראשון נבנה על בסיס הטיל האמיתי הראשון בישראל שעצם קיומו נשמר בסוד גמור, והשיג תוצאה תעמולתית מוצלחת מאוד. ישראל החלה את פעילותה האמיתית בחלל רק בראשית שנות ה־80.

ניסוי שיגור טיל הלוז בגרסת טיל אוויר־קרקע ממטוס דקוטה, 1959

צילום טיל הלוז בגרסת חוף־ים ב־1961 וחיילי סוללה 422

הניסויים

כינויו של הטיל היה ג־25 וייעודו הכללי היה לחיל הים כטיל ים־ים, ולחיל האוויר כטיל גלישה המשוגר ומונחה ממטוס DC-3 דקוטה שנועד לספק מענה לדרישות החיל לטיל אוויר־קרקע. הניסויים הראשונים היו בגרסת אוויר־קרקע בהם לא היה צורך במאיץ שפותח מאוחר יותר. בניסוי ירי הראשון בנגב בשנת 1958 צפה מפקד חיל האוויר עזר ויצמן שהיה כה פסימי בדבר פיתוח הטיל שאמר אז "אני כל כך בטוח שזה לא יפגע, שאני מוכן לעמוד במרכז המטרה". מפתחי הטיל הניאו את ויצמן מלעשות כך והטיל פגע במטרתו שהוצבה במרחק של כ־8 ק"מ. נציגי חיל הים שצפו בניסוי החליטו לאמץ את הטיל שכינויו שונה לראשונה מ-"ג־25" ללוז. שנה לאחר מכן הותקנה מערכת טילי הלוז על המשחתת אח"י אילת לצורך ניסוי שבוצע ב־18 במאי 1959. במהלך הניסוי טיל הלוז ים־ים פגע במטרתו. המטרות הימיות של טיל הלוז היו כלי שיט שיצאו משירות. סדרת ניסויים שבוצעו מהמשחתת אח"י יפו כונו "כיסא מלכות" מסוף שנת 1961 ועד תחילת 1962.

מפתחי הטיל התמודדו עם בעיות רבות במהלך הפיתוח. אחת מהם היא טלטלת האונייה בה יושב הכוון־נתב שהפריעה לו לנהוג בטיל באמצעות המשקפת. הטיל נורה לגובה התורן, כ־20 מטר, וכמה קילומטרים טרם הפגיעה במטרה הכוון־נתב אמור להוריד את הטיל לגובה של מטר עד שני מטר לצורך פגיעה באזור נמוך באונייה, קרוב ככל האפשר לקו המים באופן כזה שיגרום לטביעתה ולא יותיר אותה במצב קרבי. מעבר לעובדה שנבחרו כוונים־נתבים מעולים מערכת הייצוב האופטית שודרגה. בעיה נוספת עימה התמודדו בניסויים הייתה קשורה גם היא לניהוג. בהתחשב בצורך לנהוג בטיל כה קרוב לפני הים וממרחק של כ־8 עד 10 ק"מ רפא"ל החליטה לפצל את הניהוג האופקי והאנכי, והכניסו בראש הטיל מד גובה (אלטימטר) שניהג אוטומטית את ציר הגובה והותיר את הצידוד בלבד לכוון־נתב. באוקטובר 1962 בוצע הניסוי כאשר הכוון־נתב הנוהג בטיל ישב במסוק שהמריא מירכתי אח"י יפו, כך ניתן לקרב את הכוון־נתב למטרה ולשפר את זווית הראייה והשליטה שלו. הרעיון נלקח מהגרמנים ממלחמת העולם השנייה שנקרא "ג'יירו־קופטר", תצפיתן שהיה ממריא על גבי עפיפון גדול שנמשך עם חבל לכיוון הרוח באמצעות צוללת.

ב־1963 ביצעה רפא"ל את אחד הניסויים האחרונים בטיל הלוז מן היבשה אל מטרה ימית בנוכחות הרמטכ"ל צבי צור, מנכ"ל רפא"ל מוניה מרדור יחד עם מפתחי הטיל ובכירים אחרים.

סוללה 422

בשלב מסוים הוחלט לעביר את הטיל לחיל התותחנים שהקים לצורך כך את היחידה הראשונה בתולדותיו לטילי קרקע־קרקע, ובדצמבר 1962 הוקמה היחידה בשם סוללה 422. לפי גרסה אחת הטיל אמור היה להיות מוצב בהרי הגליל ולפגוע במידת הצורך במוצבי הסורים ברמת הגולן. יחידת סוללה 422 התנהלה תחת סיווג סודיות גבוה מאוד. היחידה מוקמה בהנגר מטוסים לשעבר ששימש את שדה התעופה רמלה. היחידה נדרשה לחפש בעצמה שדה ניסויים במקומות מבודדים ולאחריהם היו אוספים את שברי הטילים. למעשה היחידה סייעה בביצוע הניסויים והמשיכה לסייע בניסויי טיל הגבריאל. כשטיל הגבריאל היה לקראת הבשלתו למבצעי הועברה יחידת סוללה 422 בשלמותה לחיל הים. הסיבה לפי גרסה מסוימת היא שהרעיון לשימוש קרקעי נזנח בשל הטווח המינימלי הגדול מידי של הטיל שהיה 6 ק"מ וטווח מקסימלי גדול מהנדרש לכוחות הקרקעיים (28 ק"מ), הוחלט שסוללות תותחים מודרניות יהיו עדיפות משיקולי עלות־תועלת.

סיום הפרויקט ברשות רפא"ל

ניסויים נוספים בוצעו בגרסת טיל חוף־ים כאשר רכב המשגר היה בגובה פני הים, והמפעיל או הנוהג בטיל ישב על רכס כורכר מוגבה מעל לשיפור טווח הראייה, הבעיה המרכזית שהתגלתה במהלך הניסויים באוויר הימי הייתה אובך (ככל הנראה משיוט נמוך על פני המים) שובל העשן השחור מהנותבים ומעשן מנוע הטיל שמנעו מהנוהג בטיל להבחין בנתיבו באמצעים אופטיים. בניסויים באוויר הנגב התופעה הייתה סבירה ואילו באוויר הים נוצר אובך ושובל עשן. שבתאי לוי, קצין מחיל הים שלקח חלק ברוב ניסויי הלוז תיאר את הבעיה הזו כנקודת משבר שגרמה לרפא"ל לחשוב על יציאה מהפרויקט. בנוסף, הטיל שנוהג בקו ראייה היה מבצעי רק בשעות האור, ולא נמצא פתרון לשעות החשכה. משחתות הסקורי המצריות היו מסוגלות לירות ירי תותחים למרחק של כ־16 עד 18 ק"מ ואילו טיל הלוז מוגבל לטווח הראייה שהיה עד כ־10 ק"מ במגבלות הניהוג שהוזכרו. ברקע, הגיעו לישראל ידיעות על ניסוי מצרי ב־1962 בטיל קרקע־קרקע שפותח בסיוע מדענים גרמניים, ובתגובה הוטל על רפא"ל לפתח טיל דומה. פיתוח שהסיט את משאביו לכיוון הזה.

טיל גבריאל משוגר מספינה מדגם סער 4, 1975

בשלב הזה התערב אורי אבן טוב מהתעשייה האווירית (עובד לשעבר ברפא"ל) ושכנע את חיל הים כי הוא והתעשייה האווירית מסוגלים לקחת את הטיל במצבו הנוכחי ולהפוך את ניהוג הראייה של הטיל לניהוג מכ"ם. טיל שכזה לא יהיה תלוי יותר במגבלות כישוריו של הכוון־נתב ולא בטווח ראייתו, הנותבים יהיו מיותרים בטיל ולמעשה הטיל ינהג את עצמו כמעט באופן אוטומטי ביום ובלילה. רפא"ל הסכימה להעביר את הפיתוח לתעשייה האווירית, החלטה שלטענת שבתאי לוי רפא"ל תצטער עליה גם משום שטיל הגבריאל הניב רווחים גדולים ומוניטין רב לתע"א וגם משום שרפא"ל מסרה למעשה פיתוח בשלבים מתקדמים מאוד אחרי המון ניסויים והתגברות על מכשולים. למרות חסרונותיו, הטיל נשא כמות גדולה של חומר נפץ לטווח גדול יחסית וניהוג הגובה נעשה בו אוטומטית, והיה לפורץ דרך. על אף הישגיו הטכנולוגים טיל הלוז מעולם לא הוכנס לפעילות מבצעית.

עם קבלת הפיתוח אליה שינתה התעשייה האווירית את שמו של הטיל ל"גבריאל" ופיתחה ראש ביות מכ"ם פעיל למחצה ושילבה את פעולתו למד הגובה (אלטימטר). ב־1966 אורי אבן טוב קיבל את פרס ביטחון ישראל על פיתוח הגבריאל שהפך למבצעי ב־1968 ומאז עבר שיפורים והשבחות. טיל הגבריאל הוכיח עצמו כמוצלח ביותר וטיבע למעלה מ־15 כלי שיט במהלך מלחמת יום הכיפורים ואף השתתף בקרב טילי ים־ים הראשון בהיסטוריה, קרב לטקיה.

מרקיז

במהלך מלחמת ההתשה פותח בתעשייה האווירית על בסיס ה"לוז" טיל ששמו "מרקיז". יעודו המקורי היה טיל קרקע קרקע אשר נועד לפגוע בעמדות, מוצבים וסוללות טילי קרקע־אוויר.

טווח הטיסה של הטיל היה כ־42 ק"מ והוא נשא ראש נפץ במשקל של עשרות ק"ג. בשלב מאוחר יותר שונה יעודו של הטיל ובמקום ראש נפץ רגיל הותקנו בו פצצונות – פיתוח מסווג שהיה בשימוש חיל האוויר האמריקאי במלחמת וייטנאם. הטיל הורכב על מסילה שהותקנה על גבי זחל"ם. כל זחל"ם נשא טיל אחד.

פיתוח נוסף של "מרקיז" היה לשמש כטיל הטעיה כנגד מערך הנ"מ של האויב על ידי יצירת מצג של כמות גדולה של מטוסים שתוקפים, שלעברם נורו מספר רב של טילים נגד מטוסים. המטרה הייתה לגרום למצרים בזבוז של טילים נגד מטוסים, על מנת לאפשר למטוסי חיל האוויר הישראלי לבצע תקיפות עם חשש קטן יותר מפגיעה מסוללות הנ"מ של הצבא המצרי.

בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים אוחסן ציוד ה"מרקיז" באזור מעבר הג'ידי בשטח בו שכנה סוללת טילי הוק. במלחמת יום הכיפורים פעלו שתי פלגות של טילי "מרקיז", במשך כמה ימים ברצף. הפלגות יצאו מבסיס חיל האוויר ברפידים אל מקומות השיגור כדי לשגר את הטילים בשעות אור ראשון. פלגה אחת פעלה בצד הצפוני של תעלת סואץ, הירי התבצע מציר מאדים. הפלגה השנייה פעלה בחלק המרכזי של תעלת סואץ והירי התבצע מציר עכביש. כל פלגה כללה 3 זחל"מים והכמות הכוללת של טילים שנורו הייתה 18. החיילים והקצינים שתפעלו את ירי טילי המרקיז היו חיילים מסוללות טילי הוק.

קישורים חיצוניים

• שבתאי לוי, סיפור פיתוח טיל הלוז, פרויקט תעוד תולדות חיל־הים. עמותת חיל הים; מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה, אוניברסיטת חיפה
• ראובן אשל, פיתוח טיל ג-26 נגד כלי שיט, באתר "רפאל"
• ראובן אשל, ה”לוז” טיל מבצעי ראשון מתוצרת רפאל, באתר "רפאל"
• תמונות רבות של ניסויי טיל הלוז מאתר פרש צבא וביטחון.
• ניסוי טיל ג־25 – ארכיון צה"ל ומעהב"ט, סרטון באתר יוטיוב