לוסי דרייפוס
לוסי דרייפוס (בצרפתית: Lucie Dreyfus; 23 באוגוסט 1869 – 14 בדצמבר 1945) הייתה אשתו של אלפרד דרייפוס. לאחר שבעלה הואשם בריגול על לא עוול בכפו, לוסי הייתה בין ראשי הלוחמים לזיכויו בפרשה שנקראה על שמו וזעזעה את כל צרפת.
 | |
| לידה |
23 באוגוסט 1869 שאטו, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
14 בדצמבר 1945 (בגיל 76) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Lucie Hadamard |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| בן או בת זוג |
אלפרד דרייפוס |
  | |
ביוגרפיה
עריכהתחילת חייה
עריכהלוסי נולדה בשם לוסי אדמר (Hadamard) בעיר שאטו ב-23 באוגוסט 1869. משפחת אדמר הייתה משפחה יהודיית עשירה מוצא המשפחה היה מקובלנץ שבגרמניה, אולם בהמשך היא עקרה למץ ואז לבורז'. אביה של לוסי, דוד, היה סוחר יהלומים בבורסה של פריז. היא הייתה בת דודה של המתמטיקאי ז'אק אדמר ובת דודה שנייה של הזמר איב דוטייל. ב-1889 היא הכירה את אלפרד דרייפוס קצין יהודי צעיר בעל עתיד מבטיח. הם התארסו, אולם בהמשך חזר אלפרד לפריז ואילו לוסי נותרה בבורז'. ב-18 בפריז 1891 הם נישאו בנישואים אזרחיים בפריז, ושלושה ימים לאחר מכן הושאו בחתונה יהודית בבית הכנסת דה לה ויקטואר בידי הרב הראשי של צרפת צדוק כהן. הזוג יצא לירח דבש באיטליה ובשווייץ, ובחזור עצרו במילוז - עיר הולדתו של אלפרד שכעת השתייכה לקיסרות הגרמנית. בנם הבכור, פייר-ליאון נולד באותה שנה ושנתיים לאחר מכן נולדה בתם ז'אן. המשפחה התגוררה בפריז, שם עבד אלפרד במיניסטריון המלחמה ונראה שלפניו עתיד מזהיר.
פרשת דרייפוס
עריכה
ערך מורחב – פרשת דרייפוס
ב-15 באוקטובר 1894, נהרסו חיי המשפחה באחת. אלפרד נעצר בעוון ריגול על סמך ראיות קלושות בלבד ונכלא בבית הסוהר שרש-מידי. עוד באותו היום הופיע בבית המשפחה הקצין ארמאן די פאטי דה קלאם. הוא פגש את לוסי ובישר לה על מעצרו של בעלה. הוא ערך חיפוש בבית, והחרים מכתבים אישיים כולל מכתבים שכתבו הזוג דרייפוס זה לזה בתקופת אירוסיהם.[1] פאטי הפחיד את לוסי ואיים עליה, אולם נאסר עליה לספר לאף אחד על מה שקרה, והיא קיבלה רק פתק אחד מבעלה. רק ב-31 באוקטובר כאשר הפרשה כבר דלפה לציבור, הותר לה לספר למשפחה הקרובה, והיא מיהרה ליצור קשר עם אחיו של בעלה מתייה דרייפוס וביקשה ממנו לבוא לפריז. באותו זמן גם הותר לאלפרד לכתוב לה, והוא עשה זאת מדי יום, אולם לא הותר להם להתראות.
ב-19 בדצמבר נפתח משפטו של אלפרד, ושלושה ימים לאחר מכן ניתן גזר הדין. אלפרד נידון לעונש המרבי - שלילת דרגותיו והגליה לאי השדים. ב-2 בינואר 1895 קיבלה לוסי אישור לראותו לראשונה מאז יצא מביתו ב-15 באוקטובר. בפגישה הראשונה הפרידו ביניהם סורגי ברזל. לוסי כתבה יחד עם מפקד הכלא פרדיננד פורצינטי לגנרל סוסייה - המושל הצבאי של פריז, והם ביקשו ממנו אישור לפגישה בתנאים אנושיים יותר. סוסייה הסכים, בתנאי שהפגישות יהיו באחריותו הבלעדית של פורצינטי. פורצינטי אפשר להם להיפגש בחופשיות בלשכה שלו, לשוחח שעות ואף להתחבק.[2] ב-17 בינואר הובא אלפרד למושבת העונשין באיל דה רה. הוא נכלא באי זה במשך חודש, ומדי יום נערך עליו חיפוש. לוסי הגיעה לאי בעקבותיו, והורשתה להיפגש עמו פעמיים בשבוע, כל פעם במשך שעה. ב-21 בפברואר הוא ראה אותה בפעם האחרונה, ואז נלקח לאי השדים. באי השדים, ניתן לאלפרד לכתוב ללוסי, אולם מכתבים ממנה הגיעו אליו לעיתים רחוקות. במכתביהם, עודדו זה את זו ולא אחת הצהיר אלפרד שרק בזכותה הוא נותר בחיים.
מתייה נשאר בפריז ויחד עם לוסי החל במאבק ציבורי עיקש שנמשך כמעט חמש שנים, למען הבאתו של אלפרד למשפט חוזר. לוסי הייתה בין מובילות התנועה הדרייפוסרית, אולם מתוקף מעמד הנשים בתקופתה, את מרבית העבודה ביצע גיסה מתייה. היא עצמה כתבה כמה עתירות בנושא זה אל נשיא צרפת, ונקראה להעיד במהלך משפטו של אמיל זולא (אשר נתבע על הוצאת דיבה בעקבות מאמרו אני מאשים...!). אויביו של בעלה בצבא ניסו לערער אותה על ידי כך שהביאו לה ראיות שכביכול בעלה בגד בה, אולם לוסי נותרה נאמנה לו. ב-1899 הצליחו מאמציהם, ואלפרד הובא למשפט חוזר ברן. עם זאת, לתדהמת כל הנוגעים בדבר, שהיו מודעים לראיות הקלושות כנגד אלפרד, הוא חויב בדין שנית.
גזר הדין התקבל בזעם רב בכל רחבי העולם, וראש הממשלה רנה ולדק-רוסו יחד עם הנשיא אמיל לובה, החליטו שהפתרון היחיד יהיה הענקת חנינה נשיאותית לאלפרד. עם זאת, היה מדובר בהחלטה קשה כיוון שמשמעותה הכרה באשמתו של אלפרד. בשלב זה התפצל מחנה תומכי דרייפוס בין אלו שראו בפרשה עניין אישי, כמו מתייה ולוסי, לבין אלו שראו בה עניין עקרוני וטענו שיש להמשיך ולהילחם עד הסוף. ב-19 בספטמבר חתם הנשיא על חנינה. דרייפוס הוסע לנאנט שם נפגש עם מתייה שלקח אותו להתאחד עם לוסי והילדים שהמתינו באביניון. אחרי ארבע שנים ועשרה חודשים, הוא היה משוחרר. עשרה ימים לאחר מכן, פרסם ז'ורז' קלמנסו מכתב פתוח בעיתון ל'אורור אשר היה מיועד ל"מאדאם דרייפוס". במכתב זה הביע קלמנסו את אכזבתו העמוקה מכך שמשפחת דרייפוס קיבלה את הפשרה ולא התעקשה להילחם עד הסוף כדי שהצדק ייעשה. רק ב-1906 זוכה אלפרד רשמית מכל אשמה, והוא הוחזר לצבא. עם זאת, שנה לאחר מכן הוא נאלץ לפרוש בשל בעיות בריאותיות שנגרמו לו כתוצאה מגלותו באי השדים.
אחריתה
עריכהב-12 ביולי 1935 מת אלפרד מהתקף לב. במהלך מלחמת העולם השנייה היא הסתתרה במנזר בוואלנס מאימת הנאצים תחת השם מאדאם דוטייל. רק אם המנזר ידעה את זהותה האמיתית. היא הצליחה להסתתר עד סוף המלחמה, אולם נכדתה מדלן לוי נתפסה בידי משטרת צרפת של וישי ונשלחה לאושוויץ שם מתה ב-1944. לאחר המלחמה היא חזרה לגור בפריז לזמן קצר, ונפטרה ב-14 בדצמבר 1945. היא נקברה לצד בעלה בבית הקברות מונפרנאס.
ייצוגיה בתרבות
עריכהחרף היותה דמות שולית יחסית בפרשה, לוסי מופיעה במרבית הספרים והסרטים שנעשו על פיה. בסרט הגרמני "דרייפוס" מ-1930, גולמה דמותה בידי השחקנית היהודייה-גרמנייה גרטה מוסהיים. שנה לאחר מכן גולמה דמותה בידי ביאטריקס תומפסון בסרט בריטי שנקרא באותו שם. בסרט "חייו של אמיל זולא" היא גולמה בידי גלי סונדגארד. בסרט "אני מאשים" מ-1958 היא גולמה בידי השחקנית השוודית ויוקה לינדפורס. בסרט "קצין ומרגל", היא גולמה בידי סוון סטארוסטה.
קישורים חיצוניים
עריכה
- קובי נחשוני, אהבה בצל הרדיפה: "מתי נתנשק? שלך, דרייפוס", באתר ynet, 16 בפברואר 2014
- חן מלול, מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 12.07.2017
עופר אדרת, 120 שנה אחרי פתיחת המשפט, נחשפים מכתבי אלפרד דרייפוס הכלוא לאשתו, באתר הארץ, 7 במרץ 2014- דרייפוס: קורותיה של משפחה יהודית צרפתית, כחלק מאתר הספרייה הלאומית
- לוסי דרייפוס באתר המוקדש לפרשת דרייפוס (בצרפתית)
- מכתביה של לוסי
