מתייה דרייפוס
מתייה דרייפוס (בצרפתית: Mathieu Dreyfus; 2 ביולי 1857 – 24 באוקטובר 1930) היה תעשיין יהודי-צרפתי, אחיו של אלפרד דרייפוס. במהלך פרשת דרייפוס, שבה הואשם אחיו על לא עוול בכפו בריגול, היה מתייה ראש הלוחמים למען זיכויו.
 | |
| לידה |
2 ביולי 1857 מילוז, או-רן, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
22 באוקטובר 1930 (בגיל 73) הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה |
|
  | |
ביוגרפיה
עריכהתחילת דרכו
עריכהמתייה דרייפוס נולד ב-2 ביולי 1857 למשפחה יהודית אמידה ומיוחסת מהעיר מילוז שבאלזס, אשר עסקה בייצור טקסטיל, והיה הצעיר מבין שבעה ילדים. משפחת דרייפוס מתייחסת למשפחת טרבס, שהם צאצאים ישירים של רש"י. מתייה עבר עם משפחתו לפריז לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה, אשר הובילה לסיפוחה של אלזס-לורן לקיסרות הגרמנית ב-1871. בגיל 18 התגייס דרייפוס לצבא צרפת ושרת בגדוד ההוסרים ה-9 בבלפור. אולם בניגוד לאחיו, אלפרד, הוא לא המשיך בקריירה הצבאית שלו, ויחד עם שני אחיו הנוספים ז'אק וליאון, החל לעבוד במפעל הטקסטיל של משפחתו במילוז. ב-1885 הוא הפך למנהל החברה.
תחילת פרשת דרייפוס
עריכהב-12 באוקטובר 1894 נעצר אחיו אלפרד דרייפוס בעוון ריגול. עם זאת, לגיסתו לוסי דרייפוס, הותר לספר זאת למשפחה הקרובה רק ב-31 באוקטובר. באותו יום היא יצרה קשר עם מתייה, וביקשה ממנו להגיע לפריז במהירות האפשרית. מתייה הגיע לפריז יום למחרת, ועוד לפני שנפגש עם לוסי הבין מהעיתונים מה קרה. מתייה נפגש עם ארמאן די פאטי דה קלאם, הקצין שהיה אחראי על החקירה, אולם זה טען בפניו כי אין כל סיכוי לשחרר את אחיו. מתייה פנה אל עורך הדין אדגר דמאנז', אשר אף על פי שנודע כשמרן קיצוני ואף כמלוכן וכקתולי אדוק, הסכים לקחת עליו את התיק, לאחר שלמד אותו על בוריו. למתייה ולדמאנז' לא הותר להיפגש עם אלפרד עד ה-5 בדצמבר. ב-21 בדצמבר גזר בית המשפט הצבאי על אלפרד את העונש המרבי: הגליה לאי השדים ושלילת דרגותיו. גזר הדין נעשה על סמך ראיות שהוגשו בפני השופטים ללא ידיעת ההגנה. מתייה גמר אומר להישאר בפריז ולא לנוח עד שאחיו יזוכה.
מתייה ניסה לשווא למצוא תומכים לעניינו של אחיו, אולם למרבה ההפתעה היחידים שהאמינו לו, וניסו לעזור לו היו סוהריו לשעבר של אחיו. הוא גילה עד מהרה כי המשטרה מרגלת אחריו ואחרי לוסי, ופותחת את מכתביהם.[1] בהמשך נעשו גם ניסיונות להפליל את המשפחה כולה בעוון שיתוף פעולה עם אלפרד. תומך נוסף, לא צפוי, היה הרופא ז'וזף ג'יברט, אשר הכיר את אביהם של האחים דרייפוס. ג'יברט היה בעל קשרים רבים, ובין היתר היה רופאו של הנשיא החדש פליקס פור (פרייה התפטר ב-16 בינואר). ג'יברט, בנוסף לעיסוקו ברפואה מדעית, גילה עניין רב בתורת הנסתר. הוא היה בקשר עם אשה בשם ליאוני ליבולנגר (Léonie Leboulanger) ונהג להפנט אותה. לטענתו של ג'יברט, בזמנים בהם הייתה מהופנטת, הייתה ליאוני מגלה לו דברים רבים על העתיד וההווה. ג'יברט הזמין את מתייה לביתו בלה האבר, שם היפנט את לאוני לעיניו, והיא טענה בתוקף שאחיו חף מפשע. מתייה התרשם עמוקות, ולקח את ליאוני עמו לפריז. הוא שיכן אותה בתחילה בדירתה של אחותו, ולאחר מכן בדירתו שלו, ונהג להתייעץ עמה באופן קבוע. לטענתו של מתייה, היא הייתה הראשונה שסיפרה לו על "תיק סודי" שקיבל בית המשפט.[2] מתייה הזדעזע מהידיעה, וביקש מג'יברט לברר את הנושא עבורו. ג'יברט השיג פגישה עם הנשיא ב-21 בפברואר, וזה הודה בפניו כי דרייפוס אכן "נמצא אשם על סמך מסמכים שהציגו בפני השופטים באולם הישיבות, ולא היה אפשר להראותם לא לנאשם ולא לסנגורו, משיקולים של טובת המדינה".[3] כמה חודשים לאחר מכן נודע על כך גם לדמאנז' מפי אחד מעמיתיו, ששמע על כך מפי אחד מהשופטים. דמאנז' ברר את העניין מול שר המשפטים, שהודה גם הוא כי שמע על כך. למעשה הידיעה על קיומו של תיק סודי כבר החלה להתפשט באיטיות, וזאת באשמת השופטים שלא נצרו את לשונם.[4] עם ידיעות אלו, פנה מתייה אל עיתונאים שונים בניסיון לשכנע אותם לעורר מחדש את הפרשה, אולם הצליח לשכנע רק את ברנאר לזר שב-1896 נסע לבריסל והחל לפרסם מאמרים בעד דרייפוס. לזאר דאג לשלוח את מאמריו עם חתימתו אל מאות אנשי ציבור, בהם צירי בית הנבחרים, עיתונאים מפורסמים, ועוד. במאמרים אלו הוא חשף לציבור הרחב לראשונה את קיומו של התיק הסודי, אולם השפעתם הייתה מועטה.
השערורייה בעיתונות
עריכהמתייה, התייאש מלנסות ולהשיג תמיכה בצרפת, ותחת זאת גייס לעזרתו כמה עיתונים בלונדון. סייע לו בכך סוכן מסתורי אשר זכה לכינוי "מר X". אותו סוכן הציע למתייה, כדי להחזיר את הפרשה לתודעת הציבור בצרפת, לפרסם ידיעה שקרית על פיה דרייפוס ברח מאי השדים. ב-3 בספטמבר התפרסמה בדיילי כרוניקל "ידיעה על בריחתו של קפטן דרייפוס", אשר הובאה לכאורה ללונדון בידי הקברניט האנטר מהאנייה "נון-פאריי" אשר לא היו ולא נבראו. עוד באותו היום הגיעה הידיעה אל פריז והודפסה בעיתוני הערב. שר המושבות אנדרה לבלון מיהר להבריק לגיאנה, ונתבשר כי הכל בסדר. למחרת היום הוא פרסם הכחשה רשמית, אך ליתר ביטחון הורה לשמור טוב יותר על דרייפוס. מאז, נקשר דרייפוס למיטתו מדי לילה. לא סיפרו לו על הידיעה השקרית שהתפרסמה אודותיו, ולא היה לו מושג למה מתייחסים אליו כך. עם זאת, הפרשה גרמה לעיתונות להתעניין מחדש בפרשת דרייפוס, ועיתון אחד פרסם תצלום של "הבורדרו" המסמך שהרשיע את דרייפוס. פרסום המסמך אפשר למתייה להפיץ אותו בכל מקום בליוויו תצלום של כתב ידו של אחיו, כדי שהכל יראו שכתבי היד אינם זהים.
אולם בלי ידיעתו, מתייה גם גרם לכך שלוטננט קולונל ז'ורז' פיקאר, אשר גילה בעצמו שאלפרד דרייפוס חף מפשע, הסתבך בצרות. מפקדיו של פיקאר חשדו שהוא זה שהדליף את המידע לעיתונות, ושלחו אותו למלא תפקיד נידח בתוניסיה. אולם פיקאר לא הסכים לוותר, והצליח להעביר את החומר לעורך דינו לואי לבלוא שהעביר אותו לסגן הנשיא אוגוסט שויירר-קסטנר אשר נודע כאדם הגון, ועוד לפני כן הביע ספק בנוגע לאשמתו של דרייפוס. קסטנר היה מזועזע מהמידע, אולם לבלוא השביע אותו לא לספר דבר. קסטנר המשיך באיסוף פיסות מידע, והתחנן בפני לבלוא שישחרר אותו משבועתו וייתן לו לפרסם את המידע. לבלוא סרב, ופנייה באמצעות מכתבים לפיקאר הניבה תוצאה דומה. עם זאת, קסטנר לא חשש לפרסם כי הוא סבור שדרייפוס חף מפשע וכי יש בידו ראיות לכך. בשלב זה, כבר היה המחנה הדרייפוסרי חזק, מאורגן ומבוסס, והוא כלל מספר רב של עיתונאים ופוליטיקאים. לצד מתייה, הונהגו הדרייפוסרים בידי הפוליטיקאי היהודי ז'וזף ריינאך. באמצעות ריינאך, נוצר קשר בין קסטנר למתייה, אשר שמח מאוד על תמיכתו הבלתי-צפויה של אחד הפוליטיקאים היותר מוערכים בארץ.[5]
קסטנר ולבלוא הסתובבו בין פוליטיקאים רבים תוך שהם משווים בין הבורדרו לבין כתב ידו של דרייפוס. הם אף נקבו בשמו של המרגל האמיתי פרדיננד אסטרהאזי, אולם לשווא. כבולים לשבועתם לפיקאר, הם לא יכלו לספר למתייה אודות חשדותיהם, אולם אמרו לו שהם יודעים מי המרגל האמיתי. עיתונות הימין החלה עד מהרה במסע השמצות וגינויים ביחס לקסטנר. אולם ב-7 בנובמבר הדבר נודע למתייה בדרך מקרה, כאשר אחד מידידיו שהכיר את אסטרהאזי השווה בין כתב ידו לבורדרו. מתייה שאל את קסטנר האם אכן אסטרהאזי הוא הבוגד, וקסטנר השיב שכן. לא לקח למתייה זמן רב כדי לגלות שאסטרהאזי מתאים בדיוק לפרטים הידועים אודות המרגל. כמו כן הוא גילה כי דבר האשמתו של אסטרהאזי כבר היה ידוע למטכ"ל זמן רב.[6] בעצה אחת עם קסטנר, הוא החליט לשחרר את הידיעה לציבור בהדרגה.
משפטם של אסטרהאזי וזולא
עריכה
עם זאת, אחד מצירי הפרלמנט הנאמנים למתייה לא נזהר, ופרסם ב-14 בנובמבר מאמר בלה פיגארו בו קבע כי דרייפוס חף מפשע ושלח רמזים עבים לכיוונו של אסטרהאזי. עבור מרבית הציבור, הרמזים הללו לא אמרו דבר, אולם אסטרהאזי עצמו, וקציני הצבא השותפים בקנוניה נגד דרייפוס, נלחצו מאוד, ויום למחרת פרסמו מאמר תגובה בלה ליבר פארול בו גינו את מסע ההשמצה של משפחת דרייפוס כנגד קצין חף מפשע והאשימו אותם ואת פיקאר בשיתוף פעולה. עוד באותו היום, שלחו מתייה ודמאנז' מכתב לשר ההגנה ז'אן-בטיסט ביו בו קבעו חד וחלק כי דרייפוס חף מפשע ונקבו מפורשות בשמו של אסטרהאזי כאשם. כמו כן, בצירוף מקרים, גם פיקאר שלח באותו היום לביו תלונה כנגד אסטרהאזי. בלית ברירה, הודיע למחרת ביו על פתיחתו מחדש של תיק דרייפוס. הוא הטיל את המשימה על המושל הצבאי של פריז פליקס גוסטב סוסייה שמינה את הגנרל ז'ורז'-גבריאל דה פלייה לבצע חקירה נגד אסטרהאזי.
ב-10 בינואר 1898 נפתח המשפט כנגד אסטרהאזי, אשר נגמר תוך יומיים בזיכויו של אסטרהאזי מכל אשמה. ב-12 בינואר פרסם אמיל זולא את מאמרו הנודע אני מאשים...! בו תקף בחריפות את המערכת הצבאית וקבע כי אסטרהאזי אשם ודרייפוס זכאי. בעקבות המאמר, נתבע זולא על הוצאת דיבה, ומשפטו נמשך בין 7 בפברואר ל-23 בפברואר. בתחילה ניסו להפוך את הפרשייה לפרשייה נפרדת מפרשת דרייפוס, אולם הניסיון נכשל, ועד מהרה הוזמנו כל הנוגעים בדבר להעיד בעניין דרייפוס. זולא יצא חייב במשפט, מה שאמר למעשה הרשעה חוזרת של דרייפוס. אולם זמן קצר לאחר מכן, שר ההגנה החדש, גודפרואה קווניאק, החליט לסגור את הפרשה אחת ולתמיד, והציג בפני הסנאט מסמך שכביכול מוכיח בוודאות את האשמתו של דרייפוס. קווניאק האמין בכך בתום לב, אולם ב-13 באוגוסט התגלה כי המסמך זויף בידי אובר-ז'וזף אנרי (זיוף אנרי).
משפט רן וסיום הפרשה
עריכהגילוי הזיוף אילץ את ממשלת צרפת להחזיר את דרייפוס מאי השדים ולהכריז על משפט חוזר, שנפתח ב-7 באוגוסט 1899. חרף העובדה שבמהלך המשפט הוכח בעליל שדרייפוס חף מפשע, ב-9 בספטמבר הודיע בית הדין כי דרייפוס נמצא אשם. עם זאת, בית הדין החליט להכיר ב"נסיבות מקילות" ובניגוד לפעם הקודמת, דן את דרייפוס לשלילת דרגותיו בפעם השנייה ולעשר שנות מאסר בצרפת עצמה. גזר הדין הפתיע מאוד את כל הצדדים. ראש ממשלת צרפת רנה ולדק-רוסו, אשר היה נחוש להוציא את דרייפוס זכאי כדי שהפרשה תיגמר סופית, היה מודאג מאוד. הפתרון היחיד אשר עמד בפניו היה הענקת חנינה, אולם הוא היה משוכנע שהדרייפוסרים לא יקבלו את ההצעה כיוון שמשמעותה היא הכרה באשמתו של דרייפוס. הוא ראה את ארצו נגררת לעוד סבב של מאבקים ואלימות.
ואכן, הדרייפוסרים נחלקו בשאלה האם לבקש חנינה. מתייה, אשר דאג לאחיו כעניין אישי ולא עקרוני והיה מותש כליל מהמאבק בו הוא נמצא כבר כמעט חמש שנים, היה מוכן להתפשר על חנינה. כמוהו גם ריינאך ולזר. לעומת זאת ז'ורז' קלמנסו, ז'אן ז'ורס ופיקאר התנגדו לרעיון. ריינאך פנה אל ולדק-רוסו ב-11 בספטמבר והציע מעין פשרה: דרייפוס יקבל חנינה, אולם היא תוענק באופן מיידי כך שהכל יבינו כי אף על פי שמבחינה רשמית היא מהווה הכרה באשמתו של דרייפוס, למעשה היא אינה כזו.[7] דרייפוס עצמו פגם במהלך כאשר הגיש ערעור על גזר הדין. נשיא צרפת אמיל לובה דרש שדרייפוס יוותר על הערעור בטרם תוענק לו חנינה. מה שאמר למעשה הודאה באשמה. היה קשה לשכנע בכך את מתייה, אולם לבסוף הוא הצליח להגיע לפשרה מסוימת. ז'ורס ניסח עבור אלפרד דרייפוס הצהרה שאותה היה אמור לפרסם לאחר שחרורו, בה הוא מצהיר שהוא אכן חף מפשע והוא מתכוון להמשיך במאבק. למתייה לקח שעה לשכנע את דרייפוס להסכים לכך.
ברגע האחרון, חזר בו הנשיא לובה ודרש להמתין מעט כדי לשמור על כבודו של בית הדין הצבאי. בתגובה, הגיש ולדק-רוסו את התפטרותו, וכמוהו גם שר המלחמה המרקיז דה גאליפה. כדי למנוע משבר פוליטי, נכנע לובה והבטיח לחון את דרייפוס תוך שבוע. ב-19 בספטמבר חתם הנשיא על הצו. באותו היום, הלך לעולמו שויירר-קסטנר. כדי לפייס את הצבא, פרסם גאליפה פקודת יום אשר בה קבע כי "התקרית" הסתיימה בהרשעתו של דרייפוס, והוא שוחרר רק תודות ל"רגשי חמלה עמוקים". דרייפוס הוסע לנאנט שם נפגש עם מתייה שלקח אותו להתאחד עם משפחתו שהמתינה באביניון. אחרי ארבע שנים ועשרה חודשים, הוא היה משוחרר. רק ב-1906 זוכה דרייפוס רשמית והוחזר לצבא.
אחריתו
עריכהבעקבות סיומה המוצלח של הפרשה, חזר מתייה לנהל את עסקי הטקסטיל של המשפחה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נתפס המפעל במילוז בידי הגרמנים, ומתייה התמקד בניהול המפעל בבלפור. הוא נפטר ב-24 באוקטובר 1930.
הוא פרסם את זכרונותיו מפרשת דרייפוס בספר "הפרשה כפי שחייתי אותה". חלקים מזיכרונותיו שלא פורסמו נאספו והודפסו ב-1965 בשם "דרייפוסר!".
משפחתו
עריכהבמאי 1889 התחתן דרייפוס עם סוזן מרגריט שווב, בתו של יצרן טקסטיל מהעיר Héricourt. נולדו להם שני ילדים. בתם, מגואי, נישאה לאדולף, בנו של ז'וזף ריינאך. בנם אמיל, שירת בארטילריה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה ונהרג ב-22 באוקטובר 1915.
לקריאה נוספת
עריכה- ז'אן דניס ברדן, פרשת דרייפוס, עם עובד, 2003.
- פייר מיקאל, פרשת דרייפוס, מ. מזרחי, 1964.
- מאיר קוטיק, פרשת דרייפוס, מלא, 1982.
- Mathieu Dreyfus, L'Affaire telle que je l'ai vécue, Bernard Grasset, Paris, 1978.
קישורים חיצוניים
עריכה
מתיה דרייפוס (1857-1930), דף שער בספרייה הלאומית
