מבצע אייל שחור

מבצעי אייל שחור (באנגלית: Black Buck) היו שבעה מבצעים, מהם יצאו לפועל חמישה, במהלך מלחמת פוקלנד ב-1982. מטרתם הייתה תקיפת שדה התעופה בעיר פורט סטנלי שבאיי פוקלנד וההגנות סביבו, שנתפסו בידי צבא ארגנטינה בפלישתם ב-2 באפריל 1982. היו אלו משימות הפצצה ארוכות טווח שבוצעו על ידי מפציצי אוורו וולקן של חיל האוויר המלכותי הבריטי מכנף וודינגטון (RAF Waddington) במזרח אנגליה. המשימות כללו מטוסים מטייסות מס' 44 ‏, 50 ו-101 כנגד עמדות ארגנטינאיות באיי פוקלנד. הטיסות תוכננו להתבצע מבסיס חה"א הבריטי באי אסנשן (בעבר נקרא גם Wideawake), קרוב לקו המשווה, וכללו טיסה למרחק של כמעט 7,000 מיילים ימיים (12,500 ק"מ) במשך 16 שעות, הלוך ושוב.

מבצע אייל שחור

סוג	מבצע צבאי, תקיפה אווירית
מקום	איי פוקלנד
תאריך	1982

מלחמת פוקלנד, בסיסים ומרחקים

מפת אזור העיר סטנלי ושדה התעופה (המטרה)

הגיחות נחשבו למשימות ההפצצה הארוכות ביותר בהיסטוריה עד לאותה תקופה. שיא זה נשבר בהפצצות B-52 של חיל האוויר האמריקאי בעיראק במהלך "סופה במדבר" ב-1991.

כמו כן, הייתה זו הפעם היחידה בה השתתפו מטוסי הוולקן בפעילות מלחמתית בכל 28 שנות השירות שלהם בחיל האוויר המלכותי.

מפציצי הוולקן תוכננו לביצוע משימות לטווח בינוני באירופה, ולא למשימות ארוכות טווח כמו הפצצת איי פוקלנד. כדי לבצע משימה כזו נדרשו המפציצים למספר תדלוקים באוויר. מטוסי התדלוק של חיל האוויר המלכותי היו מפציצים מדגם הנדלי פייג' ויקטור שהוסבו לתפקיד זה. עם זאת, למטוסי הוויקטור היה טווח דומה, כך שגם הם נזקקו לתדלוק באוויר. על פי התכנון נדרשו אחד עשר מטוסי תדלוק לשני וולקנים (המטוס המבצע את המשימה ומטוס משני, לגיבוי), מאמץ לוגיסטי לא פשוט שכן כל המטוסים נאלצו להמריא ממסלול יחיד. הוולקנים היו יכולים לשאת עשרים ואחת פצצות של 1,000 פאונד (450 ק"ג) בתא פנימי, או שניים עד ארבעה טילים נגד מכ"ם "AGM-45 שרייק", שנשאו חיצונית.

שלוש מתוך חמש התקיפות שבוצעו לבסוף היו נגד מסלול ההמראה והמתקנים המבצעיים של שדה התעופה סטנלי, ואילו השתיים האחרות היו משימות בהן שוגרו טילי "שרייק" נגד מכ"ם וסטינגהאוס AN/TPS-43, מכ"ם תלת-ממדי ארוך טווח, באזור פורט סטנלי. טילי ה"שרייק" פגעו בשניים ממכ"מי בקרת האש המשניים, שהוחלפו במהרה, וגרמו לכמה נפגעים בקרב הצוות הארגנטינאי. וולקן אחד כמעט אבד כאשר מחסור בדלק אילץ אותו לנחות בברזיל.

ההפצצות גרמו נזק מזערי למסלול ולמכ"מים, שתוקן במהירות. על המסלול נוצר מכתש בודד, שמנע שימוש מטוסי סילון בשדה התעופה. עם זאת, צוות הקרקע הארגנטינאי תיקן את המסלול תוך עשרים וארבע שעות, לרמת איכות המתאימה לתובלות C-130 הרקולס. הבריטים היו מודעים לכך שהמסלול נותר בשימוש.

מקורות מסוימים, שהוסברו כתעמולה לאחר המלחמה, טענו כי פשיטות הוולקן השפיעו על ארגנטינה להעביר חלק ממטוסי הקרב שלהם כמו המיראז' III מדרום ארגנטינה לאזור בואנוס איירס כהגנה. אפקט זה אבד כאשר גורמים בריטיים הבהירו כי לא יתקפו את בסיסי חיל האוויר הארגנטינאי ביבשת עצמה. נטען גם כי משימות אלו בוצעו בשל לחץ של חיל האוויר המלכותי, שרצה להראות את יכולתו, על רקע הקיצוצים הכבדים שבוצעו בתקציבם של הכוחות המזוינים של בריטניה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. ההנחה היא כי חיל האוויר הציע לפעול בסכסוך כדי למנוע קיצוצים נוספים.

רקע

בשנות ה-50 הקימו הבריטים את כוח התקיפה הגרעיני האסטרטגי ובו שירתו שלושה דגמים של מטוסי הפצצה מדגם V (אנ'). בשנת 1964 כלל הכוח המדובר 50 מטוסי ויקרס ואליאנט (אנ'), 39 מטוסי הנדלי פייג' ויקטור (אנ') ו-70 מטוסי אוורו וולקן.

איום היחוס של משרד ההגנה הבריטי בראשית שנות ה-80 התמקד בפעילות מול ברית המועצות. עם זאת, פעמיים בשנה סקרו ראשי מטות ההגנה אזורים אחרים של עימות אפשרי ברחבי העולם, כולל איי פוקלנד. ההנחה הכללית הייתה שאיי פוקלנד לא ניתנים להגנה. שדה התעופה הצבאי הבריטי הקרוב ביותר היה באי אסנשן, שטח בריטי באוקיינוס האטלנטי, לא רחוק מקו המשווה, שבו מסלול יחיד של כ-3,000 מטרים. האי נמצא במרחק 3,700 מיילים ימיים (6,900 ק"מ) מבריטניה ו-3,300 מיילים ימיים (6,100 ק"מ) מאיי פוקלנד. ללא מטוסים שמסוגלים לחצות את המרחק הרב, לא היה חיל האוויר יכול לתכנן ביצוע פעולות בדרום האקיינוס האטלנטי. נקבע כי הפעילות בדרום האוקיינוס האטלנטי תתבצע על ידי הצי והצבא הבריטי, משימות חיל האוויר הוגבלו למטוסי הסיור הימיים הוקר סידלי נמרוד ותמיכה לוגיסטית בבסיס אסנשן על ידי מטוסי תובלה ויקרס VC10 ומטוסי הרקולס.

במרץ 1982 נפרצו קודי תקשורת ארגנטינאים והתגבשה התרעה מודיעינית על פעילות ארגנטינאית בדרום האוקיינוס האטלנטי. חיל האוויר החל לבחון האם ניתן לבצע פעולות ארוכות טווח עם מפציצי וולקן באמצעות תדלוק אווירי. בשנת 1961 הצליח מטוס וולקן לבצע טיסה ישירה, ללא נחיתות ביניים, מבריטניה לבסיס ריצ'מונד ליד סידני באוסטרליה, מרחק גדול בהרבה, אך היה זה עם מטוסי תדלוק אווירי שהוצבו מראש לאורך המסלול, דבר שלא ניתן יהיה לעשות מאסנשן. בשלב זה לא סומנו עדיין יעדים באיי פוקלנד או בארגנטינה.

לאחר פלישת ארגנטינה לאיי פוקלנד ב-2 באפריל 1982, החליטה ממשלת בריטניה לכבוש אותם מחדש.

מטוסי תדלוק ויקטור

הנדלי פייג' HP-80 ויקטור K2

משימות ארוכות טווח היו תלויות לחלוטין בצי מטוסי התדלוק ויקטור K2 של חיל האוויר המלכותי. במקור נבנו 34 מטוסי ויקטור, כמפציצים; 24 מתוכם הוסבו בהמשך מטוסי תדלוק. אחד מהם אבד בתאונה ב-28 בספטמבר 1976, כך שבאפריל 1982 עמדו לרשות חיל האוויר המלכותי 23 מטוסי תדלוק בלבד; תשעה מטוסי VC10 היו בתהליך הסבה לתדלוק, אך ההסבה הראשונה לא הושלמה עד 22 ביוני. מתוך ה-23, שנים עשר הוקצו לטייסת מס' 55 ואחד עשר לטייסת מס' 57.

צוותי המטוסים היו מאומנים היטב לתפקידם, שכן גם בעת שלום נעשה שימוש נרחב במטוסי התדלוק לצורך תדלוק מטוסי קרב שהוזנקו ליירוט מפציצים של ברית המועצות שחדרו למרחב אווירי הבריטי, לעיתים בקצב של חמש פעמים בשבוע. עם זאת, טיסות ארוכות טווח מעל האוקיינוס האטלנטי הדרומי הצריכו שדרוגים לציוד הניווט של מטוסי הוויקטור, בעיקר התקנת מערכת ניווט אינרציאלית של חברת "דלקו" ומערכת הניווט "אומגה" גם מטוסי התדלוק עצמם היו ניתנים לתדלוק בטיסה.

חמשת מטוסי הוויקטור הראשונים פרסו לאסנשן ב־18 באפריל. למחרת הגיעו ארבעה נוספים ובסוף החודש הגיעו שישה נוספים. כך הגיע כוח המתדלקים לארבעה עשר, לאחר שאחד חזר לבריטניה ב-26 באפריל. כל אחד מהמטוסים תודלק באוויר על ידי ויקטור אחר לפני שעזב את המרחב האווירי בבריטניה. משימות התדלוק השוטפות שלהם הועברו למטוסי בואינג KC-135 סטרטוטנקר של חיל האוויר האמריקאי. מפקד בסיס מרהאם, מפקד להק (Group Captain) פרייס, הוצב באסנשן והיה לקצין הבריטי הבכיר שם. מפקד כנף (Wing Commander) מוריס-ג'ונס קיבל את הפיקוד על פריסת מטוסי הוויקטור באסנשן עד 22 באפריל, אז הוחלף על ידי מפקד כנף באומן, מפקד טייסת מס' 57.

המבצעים ארוכי הטווח הראשונים כללו שימוש במטוסי ויקטור לסיור באזור סביב איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים, לקראת מבצע כיבושם מחדש על ידי כוח בריטי, מבצע שנקרא מבצע פרקיט ב-25 באפריל. ב-20 באפריל, בשעה 0400Z המריא מטוס ויקטור מאסנשן, בפיקוד מפקד הטייסת אליוט. המטוס לווה בארבעה מטוסי תדלוק לטובת הטיסה הלוך, וארבעה מתדלקים נוספים פעלו לתדלוק הטיסה בחזרה. שתי משימות סיור נוספות לאזור ג'ורג'יה הדרומית בוצעו ב־22/23 באפריל וב־24/25 באפריל. משימות אלה הדגימו את יכולת מתדלקי הוויקטור, שטסו מאסנשן, לתמוך בפעולות בדרום האוקיינוס האטלנטי.

מטוסי הפצצה וולקן

מס' זנב 445 עם תא פצצות פתוח בבריטניה

הוולקן היה האחרון מבין מפציצי ה-V הבריטים שהיו בשימוש מבצעי להפצצה, אך במרץ 1982 נותרו שלוש טייסות פעילות בלבד: 44, 50 ו-101. טייסות אלו אמורות היו להתפרק עד ל-1 ביולי 1982. בסיסן היה בוודינגטון, ומשימותיהן היו אמורות להיות מבצעי תקיפה גרעינית כנגד ברית המועצות, במסגרת תוכנית המלחמה של נאט"ו. המשימות לא היו אמורות להסתייע בתדלוק אווירי, והטייסים לא היו מתורגלים במשימה זו. בנוסף, הטייסים היו מאומנים בהפצצה גרעינית, השונה מהפצצה קונבנציונלית, שגם בה לא היו מתורגלים. ב-11 באפריל ביקש אדמירל משנה סנדי וודוורד (לימים אדמירל), מפקד קבוצת נושאות המטוסים שהפליגה דרומה, המלצה על מטרות לתקיפה באיי פוקלנד. בקשתו הביאה לבחינה מחודשת של האפשרות לתקיפות באמצעות הוולקנים. אפשרות לתקיפות על שדות תעופה ונמלים בארגנטינה נדחו כפרובוקטיביות ולא סביר היה שיניבו תוצאות ראויות. ראש מטה האוויר, מרשל אוויר ראשי סר מייקל ביטהאם , טען כי האיום בהפצצות וולקן יביא את הארגנטינאים להחזיק מטוסי קרב בצפון ארגנטינה.

התכנונים התמזגו בסופו של דבר לתקיפת שדה התעופה פורט סטנלי. ההתלבטות הייתה לגבי הכדאיות. בתחילה הציע בטהאם לתקוף עם וולקן יחיד שיטיל שבע פצצות של 450 ק"ג. מטען זה ימזער את דרישות התדלוק האווירי למינימום. עם זאת, בדיקות שנערכו במטווח ההפצצה של האי גרווי (סקוטלנד) הצביעו על כך ששבע פצצות לא יספיקו, אך למטען מלא של עשרים ואחת פצצות תהיה סבירות של 90 אחוז ליצור מכתש אחד במסלול ההמראה, וסיכוי של 75 אחוז ליצור שני מכתשים. ההפצצה הייתה צפויה גם לגרום לנזק למטוסים שחונים בסמוך. כדי למזער את הסכנה מתותחי נ"מ וטילים נגד מטוסים הועדפה האפשרות לבצע את הפשיטות בלילה, רצוי במזג אוויר גרוע. ההנחה הייתה שגם גרימת נזק לאזור שמסביב למסלול, כולל למטוסים חונים, יצדיק את הביצוע. בעוד אנשי הצבא היו משוכנעים שהמבצע אפשרי ויש סיכוי טוב להצלחה, האזרחים במשרד הביטחון לא היו כה בטוחים, והיו גם היבטים מדיניים לגבי המראות למטרות תקיפה מבסיס אסנשן שכן הבסיס היה משותף גם לארצות הברית. עם זאת, בהתייעצות עם מחלקת המדינה של ארצות הברית לא עלתה התנגדות. הסמכות להמשיך במבצע, בשם הקוד Black Buck - אייל שחור, ניתנה על ידי קבינט המלחמה ב־27 באפריל.

החלק השנוי ביותר במחלוקת בתוכנית היה מעורבותם של מטוסי ההרייר מכוח המשימה של וודוורד. אחת הסיבות לשימוש במטוסי וולקן הייתה להשאיר למטוסי ההרייר הימי של כוח המשימה את משימת הגנת הצי הבריטי, אך התוכנית חייבה אותם לערוך טיסת צילום באור יום מעל שדה התעופה להערכת נזק. אדמירל דרק רפל הציע להשתמש במטוסי ההרייר לתקיפת מכ"מי שדה התעופה לפני תקיפת הוולקן ובנוסף לבצע גיחת צילום לאחריה. ב-29 באפריל נמסר לוודוורד כי מבצע אייל שחור (תקיפת הוולקן) יבוצע ב-0700Z, ועליו להוציא את גיחת הצילום מייד לאחר מכן. וודוורד שידר שאם גיחת הצילום חיונית לביצוע "בלאק באק", הרי שהמלצתו היא לבטל את המבצע. למחרת נמסר לו כי "בלאק באק" אושר, וגיחת הצילום נדרשת לא רק לצורך הערכת נזק, אלא גם להפריך את הטענות הארגנטינאיות על הפצצה ללא הבחנה.

הכנות טכניות

מטוסי הוולקן נבחרו על פי המנועים שלהם; רק אלו עם מנועי בריסטול אולימפוס 301 נחשבו מתאימים. נבחרו שישה מטוסים: שניים מכל טייסת 44, 50 ו-101. נבחרו חמישה צוותים, אחד מטייסת 44, אחד מ-101, שניים מטייסת 50 ואחד מטייסת 9 שפורקה לאחרונה. לכל צוות וולקן צורף קצין מגף ההסבות שהדריך את צוותי מתדלקי הוויקטור. קצינים אלו היו חלק מצוות הוולקן במשימה עצמה, ישבו בכיסא טייס המשנה ותפעלו את התדלוק האווירי. בתום התדלוק האחרון, עבר הקצין לכיסא הרזרבי וטייס המשנה שב למקומו.

אחת המשימות המאתגרות ביותר הייתה השמשה והתקנה מחדש של מערכת התדלוק האווירי שנחסמה במכוון קודם לכן. הדבר כלל החלפת שסתומי אל-חזור 4 אינץ' (100 מ"מ). עשרים שסתומים אותרו במחסנים בבסיס סטאפורד. בחמשת המטוסים הותקנה מערכת הניווט של "דלקו" . פודי לוחמה אלקטרונית הוסרו ממטוסי קרב בלקברן בוקניר (אנ') מבסיס הנינגטון והותאמו לכנפי הוולקנים על פיילונים (אנ') מאולתרים, בנקודות תליה שיועדו במקור לטילי GAM-87 סקייבולט (אנ'). גחון המטוסים נצבע בגוון אפור ים כהה.

הוולקנים היו מסוגלים לשאת חימוש קונבנציונלי, אך הדבר לא נעשה זמן רב. כדי לשאת עשרים ואחת פצצות נדרשו שלושה מנשאים, שבכל אחד מהם שבע פצצות. השחרור בוצע מעמדת הנווט מפאנל way-90 השולט בחיבורי החשמל לכל פצצה, אך באף אחד מהוולקנים לא היו מנשאי הפצצות או מערכת ה-way-90. בחיפוש באזורי הגרוטאות בוודינגטון ובסקמפטון אותרו פאנלים WAY-90, ואלה הותאמו ונבדקו. איתור מנשאי הפצצות היה קשה יותר ונדרשו לפחות תשעה. מישהו נזכר שחלק מהם נמכרו לחצר גרוטאות בעיר ניוארק און-טרנט, והם נאספו משם. גם איתור הפצצות היה קשה ורק 167 מהן נמצאו. חלקן היו עם תרמילים יצוקים ולא כאלו שעובדו במחרטות. הדבר היה בעייתי מכיוון שהם נטו להישבר בקלות יחסית בעוד שמשימה זו דרשה פצצות חודרות קרקע.

הכשרות ופריסה

בין ה-14 ל-17 באפריל בוצעה הכשרת צוותים בהפצצות קונבנציונליות ובתדלוק בטיסה. בקרי תעבורה אווירית צבאית ממרכז הבקרה בלונדון במערב דריטון, מידלסקס, שלחו את מפציצי הוולקן ומתדלקי ויקטור כ-250 מיילים מערבית לחופי קורנוול בבריטניה, שם הושלמה הכשרת התדלוק האווירי שלהם. כל האימון בוצע בלילה.

שני הוולקנים הראשונים, בפיקודם של מפקד הטייסת ג'ון ריב, ולפטננט טיסה מרטין ווית'רס, עזבו את וודינגטון ב-0900Z ב-29 באפריל והגיעו לאסנשן בשעה 1800Z לאחר תשע שעות במהלכן תודלקו פעמיים על ידי מטוסי ויקטור. לאחר מכן הגיעו לשם עוד שני מטוסים, אחד בפיקודו של מפקד הטייסת אלסטיר מונטגומרי שהגיע ב-14 במאי, והשני בפיקודו של ניל מקדוגל, ב-27 במאי. המטוס ביצע ניסויים עם טיל נגד מכ"ם "מרטל" (אנ') לפני שצויד בטילי שרייק נגד מכ"ם.

המבצעים

אייל שחור 1

וולקן XM607, המטוס שביצע את מבצע אייל שחור 1

תוכנית התדלוקים למשימה. הוולקן המוביל תודלק שבע פעמים במסע הלוך ופעם בחזור.

בלילה שבין 30 באפריל ל-1 במאי בוצעה התקיפה הראשונה, שהייתה הפעולה ההתקפית המשמעותית הראשונה שביצע הצבא הבריטי נגד הכוחות הארגנטינאים באיי פוקלנד. המטרה הייתה המסלול הראשי בשדה התעופה פורט סטנלי. מטוס הוולקן התוקף נשא מטען של עשרים ואחת פצצות של 1,000 פאונד (כ-454 ק"ג), אותן אמור היה להטיל תוך ביצוע יעף בזווית של 35 מעלות למסלול. מערכת שחרור הפצצות תוזמנה להטלה ברצף מגובה 10,000 רגל (כ-3,000 מטרים), כך שלכל הפחות פצצה אחת תפגע במסלול.

מכלי הדלק של הוולקן הכילו 42,000 ליטר במשקל 74,000 פאונד (34,000 ק"ג) בתוך 14 מיכלים בלחץ, חמישה בכל כנף וארבעה בגוף המטוס. בהתבסס על הערכות צריכת הדלק של הוולקן, הוטל על אחד עשר מטוסי תדלוק ויקטור, כולל שניים לעתודה, לתדלק את הוולקן הבודד לפני ואחרי התקיפה. למשימה ההפצצה עצמה הוקצו שני מטוסי וולקן, מטוס מוביל בפיקודו של ריב ומטוס עתודה בפיקודו של ווית'רס. מטוס העתודה אמור היה לשוב לאסנשן לאחר שוויטרס ישלים בהצלחה את התדלוק האווירי הראשון שלו. תוכנית המבצע הקצתה 15 גיחות ויקטור ו-18 תדלוקים אוויריים. באותה תקופה זו הייתה משימת ההפצצה הארוכה ביותר שבוצעה אי פעם.

אחד-עשר מטוסי הוויקטור ושני הוולקנים החלו בהמראה ב-2350Z בהפרשים של דקה. הוולקן המוביל היה המטוס ה-11 להמריא, והוולקן המשני המריא אחרון. עם מטען מלא של פצצות ודלק, שישה אנשי צוות ושכבת צבע רעננה, הוולקנים המריאו הרבה מעבר למשקל ההמראה המקסימלי התקני שלהם של 93,000 ק"ג. בחום של אסנשן היה צורך להריץ את מנועי הוולקן ל-103 אחוז מההספק שלהם על מנת להמריא.

זמן קצר לאחר ההמראה התגלה כשל במטוס המוביל (של ריב). אטם גומי על חלון הצד של הקברניט נעלם. מאחר שלא הצליח לסגור או לאטום את החלון ולדחס את תא הצוות, המטוס נאלץ לחזור. למטוס לא הייתה יכולת להשליך דלק והיה כבד מדי אפילו לנחיתת חירום, ולכן נאלץ הצוות להישאר באוויר בתא קר ורועש עד שהמטוס צרך מספיק דלק. הוולקן של וויתר’ס תפס את מקום המוביל. עשרים דקות לאחר מכן חזר לבסיס אחד ממטוסי הוויקטור לתדלוק, בשל מערכת תדלוק לקויה. את מקומו תפס אחד ממטוסי העתודה.

ב-34 הדקות שבין התדלוק הראשון לשני, הוולקן שרף 9,200 פאונד (4,200 ק"ג) דלק בקצב של 16,250 פאונד (7,370 ק"ג) לשעה, אך בכל הזמן הזה לא ירד משקלו מתחת למשקל המרבי התאורטי. לאחר התדלוק השני חזרו לבסיס שני מטוסי תדלוק, והכוח הצטמצם לשלושה מטוסים בלבד: הוולקן של ווית'רס, ויקטור שהוטס על ידי מפקד הטייסת טוקספורד, ומטוס ויקטור שהוטס על ידי פלייט לפטננט סטיב ביגלנדס. כתוצאה מצריכת הדלק והבעיות בטיסה עם תדלוק אווירי נאלצו שניים מהויקטורים לטוס דרומה מהמתוכנן ולצרוך מעתודת הדלק שלהם. בתדלוק האחרון נכנסו המטוסים לתוך סופת רעמים קשה, שבמהלכה התקלקל צינור התדלוק במטוסו של ביגלנדס. רוב הטיסה בוצע בגובה 33,000 רגל (כ-10,000 מטרים).

הוויקטור של טוקספורד היה אמור לחזור לאחר התדלוק עם 64,000 פאונד (29,000 ק"ג) דלק בזמן שהויקטור השני המשיך ללוות את הוולקן, אך טוקספורד תפס כעת את מקומו של ביגלנדס שלט יכול היה לתדלק, והיה עליו לבצע את התדלוק הסופי. חישוב פשוט הראה כי לא יהיה לו די דלק כדי לשוב לאסנשן. למרות זאת ביצע טוקספורד את התדלוק הסופי, אך העביר לוולקן 7,000 פאונד (3,200 ק"ג) פחות מכפי שציפה. פירוש הדבר היה שהמפגש עם המתדלק בדרך חזרה יהיה עם 7,000 פאונד (3,200 ק"ג) במיכלים במקום 14,000 פאונד (6,400 ק"ג).

ווית’רס, במטוס הוולקן, נותר כעת לבדו. הוא המשיך בטיסה לאיי פוקלנד, וירד לטיסה בגובה 300 רגל (91 מ') כאשר היה במרחק 40 מייל (64 ק"מ) מהמטרה טיפס לגובה 1,000 רגל (300 מטר). לפני שטיפס לגובה ההתקפה ננעל מכ"ם ה-H2S שלו בהצלחה על משואות בחוף, ומערכת בקרת ההפצצה האוטומטית הופעלה. ווית’רס ביצע גישה סופית בגובה 10,000 רגל (3,000 מ'), במהירות אוויר של 330 קשר (610 קמ"ש). אמצעי הלוחמה האלקטרונית של הוולקן שיבשו בהצלחה את מערכות המכ"ם של תותחי הנ"מ סקייגארד. עשרים ואחת הפצצות הוטלו ווית’רס הפנה את הוולקן לזווית 60 מעלות לשמאל, פנייה של 2 ג'י. מטוסי הרייר של טייסת 801 (NAS) היו בכוננות על סיפונה של נושאת המטוסים אה"מ אינווינסיבל כדי להגן על הוולקן, אך לא נדרשו לכך מכיוון שאף מטוס ארגנטינאי לא היה באזור בזמן התקיפה. זמן קצר לאחר הפצצת הוולקן טסו שני מטוסי הרייר מעל נמל התעופה פורט סטנלי כדי לצלם את הנזק שנגרם בהפצצה.

ווית’רס פנה צפונה למפגש המתוכנן עם המתדלק באזור החוף הברזילאי בקו ריו דה ז'ניירו. כשעברו את כוח המשימה הימי הבריטי שידר הצוות את מילת הקוד "סופר פיוז" (superfuze) שהעידה על תקיפה מוצלחת ב-0746Z. הטיסה נמשכה למפגש עם הוויקטור שהוטס על ידי מפקד הטייסת בארי ניל. לאחר יצירת קשר עם הבקרה נשלח המתדלק דרומה יותר. כדי לסייע למפגש בין המטוסים הופנה לאזור אחד משני מטוסי ההוקר סידלי נמרוד שהיו באסנשן, אך ללא מערכת תדלוק אווירי לא הצליח הנמרוד לשהות זמן רב במקום. הוויקטור של טוקספורד, שהיה קצר בדלק אך המשיך לשמור על דממת קשר, שידר "סופרפיוז" וקרא לסיוע מאסנשן. ויקטור שהוטס על ידי מפקד הטייסת שלו, קולין סימור, הגיע, תדלק אותו ואיפשר לו לחזור לאסנשן 14 שעות וחמש דקות לאחר שיצא משם. בינתיים, בעזרת הנמרוד, תודלק הוולקן של ווית'רס מהוויקטור של ניל, וכל שלושת המטוסים חזרו לאסנשן בשלום. ווית’רס נחת ב-1452Z.

מטה חיל האוויר המלכותי בבריטניה קיבל את ההודעה "סופרפיוז" ב-0830Z ומשרד ההגנה קיבל אותה זמן קצר לאחר מכן. ראש מטה חיל האוויר, ביטהאם, עודכן על ידי סגנו כעבור שעה. הידיעה על התקיפה דווחה ב-BBC עוד לפני שכל המטוסים נחתו בחזרה. לפי ההערכות, נהרגו בתקיפה שלושה ארגנטינאים ונפצעו כמה נוספים. פצצה אחת גרמה למכתש גדול במסלול שהסתבר כקשה לתיקון. הפצצות האחרות גרמו נזק קל למטוסים וציוד אחר. המסלול הקצר בשדה נותר שמיש.

מאוחר יותר באותו בוקר נשלחו 12 מטוסי הרייר מנושאת המטוסים הרמס כדי לתקוף מטרות במזרח פוקלנד. תשעה מהם תקפו את שדה התעופה פורט סטנלי והטילו 27 פצצות על שדה התעופה ומערכות ההגנה שלו. בתקיפה נגרמה שרפה למאגר דלק ומעט נזק למסלול ההמראה. אחד מהמטוסים נפגע מפגז 20 מ"מ של תותח נ"מ בסנפיר ובזנב שלו, אך המטוס הצליח לחזור ל"הרמס" ותוקן במהירות. מטה הנ"מ הארגנטינאי העריך בטעות כי שלושה מטוסים בריטים נפגעו.

שלושת מטוסי ההרייר האחרים שהמריאו מה"הרמס" תקפו את שדה התעופה בגוס גרין במזרח פוקלנד בפצצות מצרר, זמן קצר לאחר הפשיטה על פורט סטנלי. בתקיפה הושמד מטוס תקיפה ארגנטינאי מדגם FMA IA 58 פוקרה ונגרם נזק לשניים נוספים. טייס המטוס שהושמד וחמישה אנשי תחזוקה נהרגו, ושני המטוסים שנפגעו לא חזרו לטוס. שלושת המטוסים הבריטים לא נתקלו באיום כלשהו וחזרו ל"הרמס". לאחר שתודלקו שוגרו מטוסי ההרייר שוב לגיחות סיור. טייסת 801 של "הרמס" החזיקה ארבעה מטוסים ממזרח לפורט סטנלי לאורך כל המבצע.

ב-8 באוקטובר 1982 הוענקו למשתתפים בפעולה אותות וציונים שונים לשבח. צלב התעופה המצוינת הוענק לווית'רס, ואנשי צוותו אוזכרו בשדרים. טוקספורד עוטר בצלב חיל האוויר, ולאנשי צוותו הוענק ציון לשבח של המלכה על שירות אוויר בעל ערך.

אייל שחור 2

במהלך הלילה שבין 3 ו-4 במאי בוצעה משימת תקיפה דומה לתקיפה הקודמת, על ידי וולקן שהטיס מפקד הטייסת ג'ון ריב וצוותו מטייסת 50. הגישה לפורט סטנלי לאורך 200 מייל ימי האחרונים (370 ק"מ; 230 מייל) נעשתה בגובה נמוך, ולאחריה התבצעה נסיקה לגובה של 16,000 רגל (4,900 מ') לצורך ביצוע ההפצצה עצמה. זאת, כדי להימנע מירי נ"מ ארגנטינאי שהיה כעת בדריכות גבוהה, ובמיוחד מחשש מטילי הנ"מ מדגם רולנד. כתוצאה מכך אף פצצה לא פגעה במסלול. תוצאות ההפצצה לא היו ידועות במשך מספר ימים שכן תנאי מזג האוויר מנעו גיחות צילום. מקורות ארגנטינאים אישרו שהיו פגיעות בסמוך לקצה המערבי של המסלול, מהן נפצעו שני חיילים. המכתש בקצה המערבי של המסלול מנע מהארגנטינאים להשמישו לנחיתת מטוסי קרב, אך עם זאת המסלול נותר בשימוש עבור מטוסי לוקהיד C-130 הרקולס ומטוסי תובלה קטנים, דבר שאפשר לארגנטינאים להטיס אספקה קריטית ולפנות פצועים.

אייל שחור 3

לאחר מבצע אייל שחור 2 הייתה הפסקה בתקיפות מטוסי הוולקן, שכן מטוסי הוויקטור נדרשו לסיוע במשימת לוחמה נגד צוללות שביצעו מטוסי נמרוד; כל גיחת נמרוד להגנת כוח המשימה הימי דרשה 18 גיחות של מטוסי תדלוק. שני הוולקנים חזרו לבריטניה ב-7 במאי, אך הוחזרו לאסנשן ב-14 וב-15 במאי כדי לבצע את המבצע הבא בסדרה. וולקן נוסף שהגיע מוודינגטון ב־14 במאי היה מטוס העתודה למשימה. הביצוע תוכנן ל-16 במאי, אך בשל מזג אוויר גרוע לא ניתן היה לבצע את המשימה ושני מטוסי הוולקן שבו לוודינגטון ב-20 וב-23 במאי.

אייל שחור 4

במשימת אייל שחור 4 תוכנן לעשות שימוש לראשונה בטילי AGM-45 שרייק נגד מכ"ם מתוצרת ארצות הברית. הטילים הותקנו על מטוסי הוולקן באמצעות פיילונים מאולתרים. טילים אלו לא שוגרו מעולם ממטוסי וולקן, אך התאמתם למטוס והניסויים הושלמו תוך עשרה ימים בלבד. וולקן מצויד בטילי שרייק נשא מכלי דלק נוספים בתא הפצצות שלו וכך יכול היה לשאת 16,000 פאונד (7,300 ק"ג) נוספים של דלק. טווח הפעולה של הוולקן גדל, כך שנדרשו פחות תדלוקים בטיסה לפוקלנד ומספרם ירד לארבעה.

המטוס המוביל היה וולקן שהוטס על ידי מפקד טייסת 50, ניל מקדוגל וצוותו שהגיעו לאסנשן ב-27 במאי. מטוס העתודה הוטס על ידי מונטגומרי. המשימה נקבעה ל-28 במאי, אך לאחר טיסה של כחמש שעות בוטלה המשימה בשל תקלה שהתגלתה באחד ממטוסי התדלוק בצינור התדלוק.

אייל שחור 5

אייל שחור 5 הוטס על ידי מקדוגל, כשמונטגומרי שב להטיס את מטוס העתודה. הפעולה תואמה עם תקיפת האי במטוסי ההרייר כדי ל"העיר" את המכ"ם לצורך שיגור הטילים אליו. המטרה הייתה מכ"ם לטווח ארוך של ווסטינגהאוז שנפרס על ידי חיל האוויר הארגנטינאי באפריל כדי לשמור על המרחב האווירי סביב איי פוקלנד. ההתרעה ממכ"ם זה אפשרה להגנה הארגנטינאית להסתיר משגרי אקסוסט ניידים. המכ"ם סייע גם למטוסי ההרקולס הארגנטינאים בהתרעה לנחיתות בסטנלי. בשעה 0845Z שיגר מטוס הוולקן שני טילי שרייק אל מכשירי המכ"ם. הראשון פגע ליד המטרה, במרחק 9 עד 14 מ' ממנה, וגרם לה נזק קל. עם זאת, המכ"ם לא הושבת. הטיל השני פגע אף רחוק יותר.

אייל שחור 6

מספר זנב XM597 ועליו סימון לשתי הפצצות ודגל ברזיל (שם עוכב)

משימת אייל שחור 6 בוצעה ב-3 ביוני על ידי מקדוגל, שהוולקן שלו היה חמוש בארבעה טילי שריק במקום שניים. מקדוגל סייר מעל היעד 40 דקות אך המכ"ם, מדגם וסטינגהאוס AN/TPS-43, לא הופעל. לבסוף שיגר הצוות שיגר שניים מתוך ארבעת הטילים, השמיד את מכ"ם בקרת האש סקייגארד של גדוד הנ"מ הארגנטינאי והרג ארבעה מפעילי מכ"ם.

בטיסתו חזרה נאלץ מקדוגל לטוס לריו דה ז'ניירו לאחר שצינור התדלוק נשבר ודלק שטף את חלונות תא הטייס. אחד משני הטילים שנשא שוגר לאוקיינוס כדי להפחית את הגרר, אך השני נשאר תקוע על הפיילון ולא ניתן היה לשחררו. מסמכים רגישים המכילים מידע מסווג הושלכו לים וכן שודר אות המצוקה "מיידיי". שני מטוסי F-5E ברזילאים שהוזנקו משדה התעופה סנטה קרוז יירטו את הוולקן. המטוס אושר לנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי ריו דה ז'ניירו-גאליאו כשבמיכליו נותרו פחות מ-2,000 פאונד (910 ק"ג) דלק, לא מספיק אפילו לביצוע הקפה. המטוס נחת על המסלול בכיוון ההפוך לכיוון הנחיתה.

הדבר היה לאירוע בינלאומי מביך, מכיוון שחשף כי ארצות הברית סיפקה לבריטים טילי שרייק. דיפלומטים בריטים ניהלו משא ומתן לשחרור הוולקן וצוותו, שהיו במעצר נוח בבסיס חיל האוויר גליאו. ב-4 ביוני הושגה עסקה במסגרתה ישוחרר הצוות תמורת חלקי חילוף למסוקי ווסטלנד לינקס (אנ'). ארגנטינה הפעילה לחץ על ברזיל הייתה בלחץ מארגנטינה, וארצות הברית הסכימה להתערב כדי לשמור על סודות טיל השרייק. הצוות והמטוס הורשו לטוס לאסנשן רק ב-10 ביוני, שם הותקן צינור תדלוק חדש, והמטוס טס חזרה לבריטניה ב-13 ביוני. טיל השרייק נותר בברזיל.

אייל שחור 7

המשימה האחרונה, אייל שחור 7, יצאה ב-12 ביוני עם ווית'רס, וצוות זהה לאייל שחור 1. הפעם הייתה המשימה פגיעה בעמדות ומתקנים של הכוח הארגנטינאי סביב שדה התעופה ולא המסלול עצמו. המרעומים תוכננו בטעות להתפוצץ עם הפגיעה; סוף המלחמה כבר נראה באופק והכוונה הייתה להפעיל את המרעומים כך שהפצצות תתפוצצנה באוויר מעל המסלול, וכך תפגענה במטוסים ובמאגרים מבלי לפגוע במסלול עצמו שבקרוב יידרש למטוסי המקדונל דאגלס F-4 פנטום הבריטים. בפועל, כל 21 הפצצות החמיצו את יעדיהן. כוחות היבשה הארגנטינאים נכנעו כעבור יומיים.

ההשפעה

האפקטיביות של מבצעי "בלאק באק" נותרה שנויה במחלוקת וכמה מקורות מתארים אותה כ"מינימלית". מסלול ההמראה המשיך לשמש את מטוסי התובלה הארגנטינאים עד סוף המלחמה, אם כי לאחר 1 במאי סיפקו רק 70 טונות ו-340 חיילים, וטיסות הבוקר הופסקו לאחר 4 במאי, כאשר תקיפות "בלאק באק" התרחשו בשעות הבוקר המוקדמות. וודוורד הצהיר כי הוא ציפה לכך שטיסות ההרקולס ימשיכו אחרי התקיפות, אך "לא היה אכפת לו יותר מדי מכך" שכן, בניגוד למטוסי קרב הן לא היוו איום ישיר על חיל הים. הבריטים היו מודעים לכך שטיסות הרקולס המשיכו משדה התעופה וניסו להפסיקן, דבר שהוביל להפלת C-130 ב-1 ביוני.

קומנדר נייג'ל וורד, שפיקד על טייסת 801 של מטוסי ההרייר, היה ביקורתי יותר כלפי המבצעים. להערכתו, כמות הדלק שנצרכה רק ב"בלאק באק 1" להטלת 21 פצצות, הייתה 1,800,000 ליטר (בעלות של 3.3 מיליון ליש"ט), כמות שהייתה יכולה להספיק ל-7,785 גיחות של מטוסי הרייר, שהיו יכולים להטיל במהלכן 2,357 פצצות.

מקורות ארגנטינאים אישרו טענות כי בגלל "בלאק באק" הועברו מטוסי מיראז' 3 מהאיים להגנה על היבשת. עם זאת, הרתעה זו אבדה כאשר גורמים בריטיים הבהירו כי לא יהיו תקיפות בבסיסי אוויר בארגנטינה.

תכנון ההפצצה התווה יעף בזווית 35 מעלות על פני המסלול, זאת במטרה להפיל לפחות פצצה אחת על המסלול ואולי שתיים. המטרה העיקרית הייתה מניעת שימוש במסלול על ידי מטוסי סילון; מבחינה זו המשימה הצליחה כיוון שתיקון המסלול בוטל ובעקבותיו היו מספר כמעט-תאונות. העובדה שהבריטים הצליחו לחדור דרך ההגנה האווירית הארגנטינאית ולתקוף את שדה התעופה מנעה שימוש במטוסי סילון במסלול של פורט סטנלי מכיוון שהארגנטינאים לא רצו להסתכן בהצבת מטוסים והתשתית הדרושה להפעלתם באיים זאת ללא קשר למבצעיות המסלול. מניעת שימוש במסלול על ידי מטוסי סילון הייתה חיונית בעיני האדמירל וודוורד להפחתת האיום של תקיפה אווירית על נושאות המטוסים הבריטיות. החל מ-1 במאי תקף הצי המלכותי את פורט סטנלי בהפצצות אוויריות על ידי מטוסי הרייר והפצצות מהים, במטרה לעכב את מאמצי התיקון הארגנטינאים. הארגנטינאים כיסו את המסלול בעפר במהלך היום, וגרמו להטעיית המודיעין הבריטי לגבי סטטוס התיקון והצלחת ההפצצות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע אייל שחור בוויקישיתוף

• מידע נוסף באתר שימור מטוסי הוולקן - avrovulcan
• תמונות נוספות ניתן למצוא באתר בניית המודלים - FLYING-TIGERS