מגבון לח

מגבון לח הוא פיסת בד (בעיקר בד לא ארוג) או נייר הספוג בחומרים שונים, שהשימוש בו הוא בדרך כלל לצורך ניקוי או חיטוי.

המצאה

האמריקאי ארתור ג'וליוס נחשב כממציא המגבונים הלחים. ג'וליוס היה קפדן בניקיון ולא אהב שאצבעותיו נעשות דביקות אחרי אכילה במסעדה או בבית. הוא חשב כי מפית רטובה וחד פעמית תעשה עבודה לא פחות טובה מהמפית הסטנדרטית או ממים וסבון. הוא עבד בתעשיית הקוסמטיקה והחל לייצר את המגבון הלח הראשון בעזרת מכונה פשוטה, בשנת 1957 בלופט במנהטן. ג'וליוס רשם כסימן מסחר את שם המותג Wet-Nap בשנת 1958 (מוצר שעדיין נמצא בשימוש מאז). הוא חשף את המצאתו בתערוכת המסעדות הלאומית של 1960 בשיקגו ובשנת 1963 החל למכור מוצרי Wet-Nap להרלנד סנדרס, מייסד רשת המזון המהיר KFC, שמעודדת את לקוחותיה לאכול עם הידיים. הוא הציעה שכחלק מהשירות יוגש לכל סועד גם מגבון לח. סנדרס התלהב וביצע הזמנה ראשונה^[1].

לאחר מכן חברות מוצרי צריכה דוגמת קימברלי קלארק ופרוקטר אנד גמבל החלו לייצר ולמכור את המגבונים הלחים בקופסאות פלסטיק עגולות שהציעו מגבונים בשרשרת. הפופולריות של המגבונים גדלה, ועמה גם הביקוש. במקביל, בגלל שיפורים טכנולוגיים והתייעלות בייצור, ירד גם המחיר. במשך השנים מאז פותחו ושווקו מגבונים לחים מסוגים שונים למטרות שונות^[1].

סוגים ושימושים

אף על פי שסוג החומר ממנו עשוי המגבון הוא בעל חשיבות מסוימת, עיקר פעולתו תלויה בטיב החומרים בהם הוא ספוג. למשל, מגבונים לניקוי הידיים מכילים על פי רוב דטרגנטים שונים או אלכוהול; מגבונים לצורכי החתלה של תינוקות מכילים חומרים המרגיעים את העור ומונעים תפרחת; ומגבונים לניקוי העיניים מכילים חומרים מונעי דלקות עיניים. התרכובות הספוגות במגבונים לרוב מוגנות בפטנט ומיוצרות על ידי חברות תרופות המתמחות בתרופות מדף ללא מרשם.

מגבונים לחים באריזות בודדות מחולקים ללקוחות של מסעדות, בעיקר אלה שבהן האכילה נעשית בידיים, לצורך ניקוי לפני הסעודה או לאחריה. חברות תעופה מגישות לנוסעים מגבונים לחים לצורך רענון לקראת הנחיתה. מגבונים לחים מנייר עבה משמשים בעיקר לניקוי תינוקות בעת החתלה. בפועל משמשים מגבונים הנמכרים לניקוי תינוקות גם למטרות אחרות, כגון ניקוי כלים סניטריים או רהיטים בבית. במדינות רבות נמכרות אריזות של מגבונים לחים המיועדים לניקוי אובייקטים ספציפיים - כמו משטחי עבודה במטבח, אסלות, ואפילו בעלי חיים^[2].

מגבונים לחים המיועדים לניקוי על פי רוב ספוגים במים, לעיתים בתוספת בושם או חומרי ריח אחרים. מגבונים המיועדים לחיטוי על פי רוב ספוגים באיזופרופיל אלכוהול. מגבונים לחים המיועדים ללקוחות מסעדות ארוזים, לרוב, כל אחד בנפרד. מגבונים המיועדים לטיפול בתינוקות ארוזים בחבילות שבחלקן עשרות עד מאות יחידות.

בישראל מספר מפעלים המייצרים מגבונים, בהם "אבגול", "על-בד" ו"ספאנטק"^[3].

היבטים סביבתיים וכלכליים

בשנים האחרונות עולה המודעות להשלכות הסביבתיות של השימוש במגבונים לחים. תהליך ההפקה נעשה על ידי יציקת תערובת צלולוזה (תאית) באופן שמבטיח קבלת עיסה צפופה של שתי וערב, בעלת עמידות למאמצים חיצוניים. עובדה זו משפיעה על אופן ומשך התפרקותו של המגבון. כל סוגי המגבונים הלחים, גם אלה המכונים "מתכלים", מתכלים לאט לאין ערוך יותר מניר טואלט וזאת בשל צפיפות החומר ואופן עיבודו, וכן בשל העובדה שלעיסה מוסף גם פלסטיק לשיפור העמידות. בכמויות גדולות השימוש במגבונים הופך למפגע סביבתי משמעותי. בישראל צורכים מדי שנה כ-3.1 מיליארד מגבונים^[4].

מגבונים לחים שנזרקים לאסלה הביתית סותמים לעיתים קרובות את הצנרת הביתית או את צינורות הביוב העירוניים^[5]. מגבונים שלא נתקעים בדרך, מגיעים אל מפעלי הטיהור כגון מפעל השפד"ן, ונעצרים על ידי מגובי ענק בתחילת הליך טיהורם של המים^[6]. פינוי הגבבה השנתי ממפעל השפד"ן עולה מאות אלפי שקלים בשנה^[7].

עלות פתיחת הסתימות שיוצרים המגבונים מסתכמת בכ-100 מיליון פאונד בשנה בבריטניה, 18 מיליון דולר בניו יורק וכ-12 מיליון שקל בשנה בגוש דן^[4].

הדרך היחידה להימנע מהנזק לצנרות מלבד אי-שימוש במגבונים היא השלכתם לפח האשפה או לקומפוסט. רק מגבונים שאינם מכילים פלסטיק מתפרקים בקומפוסט. עם זאת, דרושים תנאים מיוחדים להתפרקותם, על פי תלות בסוג החומר.