מדרשי הלכה

מדרש הלכה הוא פרשנות חז"לית מדרשית למקרא, המקשרת בין הכתוב במקרא לבין ההלכה המעשית. המדרש מקשר בין פסוק לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעיתים היא המקור הראשוני שלה (למרות שקיימות הלכות רבות שאין להן מקור בתורה). המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים. לפי מנחם כהנא רוב החוקרים מתארכים את עריכת מדרשי ההלכה התנאיים לסביבות אמצע המאה השלישית. ישנם המתארכים את העריכה גם לתקופת האמוראיים ואף לאחר מכן.

הקבצים העיקריים של מדרשי ההלכה הקיימים בידינו הם המכילתא על ספר שמות, הספרא על ספר ויקרא והספרי על ספר במדבר ועל ספר דברים. רבים ממדרשי ההלכה מובאים בתלמוד.

המדרשים הראשונים

ככל טקסט חוקי, גם ספר תורת משה היה זקוק לבירור הסתירות שבו ולביאורים נוספים שלא נכתבו בו במפורש. התהליך המדרשי של השוואה ופרשנות בא יחד עם הקאנוניזציה של התורה כספר אחד. קיים פולמוס בין החוקרים האם הלימוד מהפסוקים נוצר בשלב מאוחר ובהתאם להלכות שהיו קיימות כבר, באמצעות מדרש הלכה המכונה מדרש מקיים, או שהיו גם מקרים בהם ההלכות החז"ליות מבוססות על הלימוד מהפסוקים באמצעות מדרש הלכה המכונה מדרש יוצר.

לפי חלק מהדעות, הפרשנות המדרשית נוצרה אחרי שיבת ציון, כשנוצר הצורך לעגן את ההלכות שהשתנו בעקבות שינוי תנאי החיים, במקורות כתובים ומוכרים. במשנה אין בדרך כלל מקורות מן התורה שבכתב לדינים המובאים; הקישור הזה נעשה במדרשי ההלכה או בתלמודים.

כבר בתוך המקרא אנו יכולים למצוא מדרשים, כאשר קטע אחד בתורה מפרש קטע אחר בו, וכן כאשר ספרי הנביאים והכתובים מפרשים את התורה בצורה הרמוניסטית. דוגמאות בולטות ניתן למצוא בספר דברי הימים משום שיש בו מקבילות לחומר קדום שנמצא במקרא שבידינו. כך, ספר דברי הימים מחיל את השקפת עולמו בדבר חשיבות התורה ומרכזיות בית דוד והמקדש בירושלים על סיפורים מוקדמים לו. י"א זליגמן מאפיין את המהלכים הללו כ"ניצני מדרש". ניצן אחד כזה הוא בדיני קרבן הפסח: התורה כותבת במקום אחד "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש" (שמות, י"ב, ט'), ובמקום אחר "ובשלת ואכלת" (דברים, ט"ז, ו'–ז'). ספר דברי הימים מיישב את הסתירה: "ויבשלו הפסח באש כמשפט" (דברי הימים ב', ל"ה, י"ג), כלומר שהוא מפרש שבישול הוא באש. כך בדיוק פירשו את הסתירה התנאים במכילתא דרבי ישמעאל: "'ובשל': אין בשל אלא צלי, שנאמר ובשלת ואכלת".

מדרשי ההלכה הקדומים

המשך לתהליך המדרשי של ספר דברי הימים - הרמוניזציה, פרשנות, ואקטואליזציה - אפשר למצוא בכל רובדי היצירה היהודית, מחתימת המקרא ועד מדרשי ההלכה שבידינו: תרגום השבעים, הפשיטתא, הספרים החיצוניים, ספרות קומראן, המשנה והתוספתא. כך נוכל למצוא במגילת המקדש שכתוב של המקרא על מנת שיטפל בבעיות רלוונטיות שהמקרא אינו מטפל בהם, כמו "מוסר", או נישואי תערובת, בתרגום השבעים תרגומים הרמוניסטיים, בספרים החיצוניים הנמקות חדשות להלכות, ודרשות במשנה ובתוספתא. פעמים רבות, מדרשי ההלכה שבידינו מודעים לדרשות הקדומות ומפרשות אותם. כך, בספרי במדבר, עמ' 166 נמצא את הדרשה הבאה: "ואסף איש טהור את אפר הפרה [...] טהור מכל טומאה, ואיזה זה, זה טבול יום". טבול יום, עם זאת, הוא לא בהכרח טהור מכל טומאה, שכן הוא עדיין מטמא סוגים שונים של אוכלים, והדרשה קשה. עם זאת, בשני קטעים מקומראן השתמרה הדרשה היסודית: "טהור מבכל טומאתו אשר יעריב שמשו", כלומר שהספרי מכיר את הדרשה "טהור - טהור מכל טומאה", ומשלב אותה עם שיטתו ההלכתית שמי שאוסף את אפר הפרה יהיה דווקא טבול יום (משנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ז').

קבצים של מדרשי הלכה

• מכילתא - המכילתא היא שם כולל לשלושה מדרשים שבידינו.
  • מכילתא דרבי ישמעאל (מכילתא דר"י) - עוסקת בחלקים ההלכתיים של ספר שמות. היא מדבי ר' ישמעאל, ולכן הציטוטים שלה בתלמודים מועטים יותר.
  • מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (מכילתא דרשב"י) - עוסקת גם היא בחומר ההלכתי שבספר שמות, והוא המדרש מדבי ר' עקיבא על ספר שמות.
  • מכילתא דברים הוא המדרש מדבי ר' ישמעאל על ספר דברים, שכמעט ואבד. נשתמרו ממנו ציטוטים במדרש הגדול וכמה קטעי גניזה.
• ספרא - מדרש הלכה על ספר ויקרא. מבוסס על שיטתו של רבי עקיבא עם תוספות מבית מדרשו של רבי ישמעאל - מכילתא דעריות ומכילתא דמילואים. מן ההתייחסויות בתלמוד למדרשים על ויקרא קשה להכריע אם הספר היה לפני האמוראים או שהאמוראים והספרא מצטטים ממקור משותף. בתחילת הספר משולבת ברייתא של שלוש עשרה מידות מדבי ר' ישמעאל
• ספרי - מדרש ההלכה על הספרים במדבר ודברים. זהו שם משותף ומבלבל: הספרי על ספר במדבר הוא מ'דבי ר' ישמעאל', והספרי על ספר דברים הוא מ'דבי ר' עקיבא'. המדרש מכיל גם פרק נכבד של מדרשי אגדה. הקובץ התגבש כנראה באמצע המאה השלישית.
• ספרי זוטא - אסכולה מדרשית עצמאית בתוך דבי ר' עקיבא, שרוב החומר ממנה אבד. יש בידינו ספרי זוטא במדבר, המבוסס על ציטוטים בילקוט שמעוני ובמדרש הגדול, ולאחרונה גילה מנחם כהנא שרידים של מדרש דומה לו על ספר דברים, שאותו כינה ספרי זוטא דברים, מתוך ציטוטים בכתבי הקראי ישועה בן יהודה ומובאות נוספות.

*	שמות	ויקרא	במדבר	דברים
דבי רבי עקיבא	מכילתא דרשב"י	רוב הספרא	ספרי זוטא במדבר	רוב הספרי דברים; ספרי זוטא דברים
דבי רבי ישמעאל	מכילתא דרבי ישמעאל	חלקים מהספרא - מכילתא דעריות, מכילתא דמילואים וברייתא של שלוש עשרה מידות	ספרי במדבר	תחילת הספרי דברים; מכילתא דברים

אסכולות בשיטות הדרישה

בגמרא, אין חלוקה בין טכניקות הדרש לפי אסכולות, והתנאים והאמוראים המוזכרים בהקשר זה משתמשים בכל השיטות בלי שניתן לאתר מחנות המחזיקים בעמדות מנוגדות. בירושלמי, לעומת זאת, אפשר להבחין ברוב המקרים בשתי אסכולות: דבי רבי עקיבא (בית מדרשו של רבי עקיבא) ודבי רבי ישמעאל (בית מדרשו של רבי ישמעאל), כאשר לכל בית מדרש יש מאפיינים בתחום דרכי המדרש, הטרמינולוגיה ושמות החכמים.

כדי להסיק מסקנות מן הפסוקים נעשה שימוש בטכניקות פרשניות מגוונות. בבית מדרשו של ר' ישמעאל משתמשים בטכניקות הנקראות מידות שהתורה נדרשת בהן. יש רשימות של מידות, אך הרשימות הללו אינן ממצות את כל המידות שבשימוש. בבית מדרשו של רבי עקיבא הלימוד נעשה בדרך של לימודים מקומיים, ללא כלי השוואה, כלומר ללא "מידות".

בפרשנות המסורתית, עד המאה ה-19, החלוקה בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל בירושלמי זכתה להתעלמות ולבבלי ניתנה עדיפות. כותבים כמו ספר הכריתות, ובייחוד הרמב"ם שעמדתו התקבלה, ראו במדרשים כולם קובץ אחד שאין לחלק לפי מחנות. הביקורת הכבדה שספג מושג המדרש משפינוזה, הבראיסטים נוצרים ובהמשך משכילים וחוקרי חכמת ישראל רדיקלים, שכולם הציגו אותו כפרשנות שרירותית ותלושה, הניעו את נאמני המסורת לחזור אל הירושלמי. מאז היינריך גרץ ב-1853, שבה החלוקה בירושלמי למלא תפקיד לצרכים אפולוגטיים דווקא. גרץ טען שלצד הטכניקה החופשית דבי רבי עקיבא, הייתה אסכולה רציונלית, צמודה לטקסט וזהירה בדמות אנשי רבי ישמעאל, שהמדרשים שלהם היו הגיוניים ושמרניים ונשענו על כך ש"דיברה תורה בלשון בני אדם" (גרץ וממשיכיו עקרו מושג זה ממשמעותו המקורית בתלמוד, לפיה לחזרות אין סיבה מיוחדת, והפכו אותו למייצג היצמדות לפשט). הדגשת הרציונליות של רבי ישמעאל הפכה לכלי נפוץ בידי חוקרים יהודים שמרנים, שביקשו להגן על תקפות ההלכה ממתקפות, כגון זכריה פרנקל, אייזיק הירש וייס ודוד צבי הופמן. לעומתם, מתנגדי המסורת כמו אברהם גייגר ושמואל הולדהיים אחזו בדרך כלל בדעה המקובלת אודות אחידות המדרשים. מלבד החלוקה בין שתי השיטות, המתקפות הכבדות הניעו שינוי נרחב יותר. במאה ה-19, מרבית החוגים האורתודוקסיים נטשו את עמדת הרמב"ן ודעת הרמב"ם (על פי דרכו של הרשב"ץ) המקובלת מדורות לגבי התוקף מדאורייתא של המדרשים, ואימצו את דעת הרמב"ם (על פי דרכו של הרמב"ן) שלפיה הללו היוו בעיקר אסמכתא לדינים ידועים.

המחלקים בין האסכולות של רבי עקיבא ורבי ישמעאל הצביעו על מאפייניהם כדלקמן:

• לדעת רבי עקיבא, כיוון שהתורה אלוהית, ולא ייתכן שתימצא בה אות או מילה מיותרת, יש להשתמש בכל אות או מילה הנראית כמיותרת, כבסיס לדרשת הלכה. כיוון שכך, דרש רבי עקיבא גם מלות קשור (כגון מן, או, את, אך, גם, רק). כמו כן, לדעת רבי עקיבא, כאשר ישנה פרשה שחזרה ונשנתה, יש לדרוש את העובדה שנשנתה. רבי עקיבא שדייק בכל מילה בתורה, ראה את כל המשפטים בה כמשפטים המלמדים הלכות, וככאלו, משפטים שהם חובות.
• רבי ישמעאל לעומתו, סובר שהגם שהתורה אלוהית, היא דברה בלשון שבה בני אדם רגילים לדבר, בלא לדקדק בכל ביטוי. על כן אפשר שתימצא בה אות או מילה מיותרת. לדעתו, פרשה שחזרה ונשנתה, באה ללמד רק את העניינים המסוימים שנתחדשו בה, ואין ללמוד מן הקטעים שחזרו ונשנו. כיוון שהלשון היא כלשון בני אדם, אין ללמוד חובה הלכתית מכל אחד ממשפטי התורה, וישנם משפטים המציינים קביעת עובדה או אפשרות בלבד.

אמנם, אין הכרח באבחנות הללו. פעמים רבות ר' ישמעאל דורש במידותיו דווקא נגד המשמעות הפשוטה של הפסוק, ור' עקיבא, משום שהוא אינו משווה בין פסוקים יכול להיצמד למשמעות הפסוק. הביטוי "דיברה תורה כלשון בני אדם" הוא נדיר מאוד.

לרוב, המחלוקת ביניהם היא באופני הדרישה, ולא במסקנות הנדרשות, כלומר, המחלוקת ביניהם אינה מחלוקת הלכתית (אם מפני שהמחלוקת המדרשית הנה במדרשים מקיימים, ואם מפני שבאופני הדרישה השונים הגיעו לאותן מסקנות הלכתיות). עם זאת, יש והמחלוקת על אופני הדרישה, הביאה אותם גם לחלוק בשאלות הלכתיות. ייתכן שלבית המדרש של ר' ישמעאל הייתה משנה, שהשתמרה במדרשים דבי ר' ישמעאל, שאבדה.

השם "מדרשי הלכה"

הכינוי מדרשי הלכה שניתן לקבוצת מדרשים זאת על מנת לבדל אותה ממדרשי האגדה, הוא מעט מטעה, כיוון שמדרשי ההלכה כוללים גם קטעי אגדה נרחבים. שם מדויק יותר שמבדל את קבוצת המדרשים הוא "מדרשי תנאים". עם זאת, השם מדרשי הלכה אינו משולל יסוד, כיוון שקבוצת המדרשים הזו מתייחדת בשני דברים הקשורים להלכה: א.בשונה מהמדרשים הבתר תנאיים, המדרשים התנאיים דורשים את ההלכה, ואילו המדרשים המאוחרים דורשים (כמעט) רק אגדה. ב. המדרשים התנאיים פותחים בפרשיות ההלכתיות הראשונות בחומש.

ראו גם

• מידות שהתורה נדרשת בהן
• ספרות תורנית

לקריאה נוספת

• חיים טשרנוביץ, תולדות ההלכה, חלק א, ע' 61-37, ניו-יורק תרצ"ה. (באתר היברובוקס)
• בנימין דה-פריס, מדרש בנימין, ירושלים תשע"ט. (באתר היברובוקס)
• מנחם כהנא, מבוא למדרשי התנאים, בתוך: ספרות חז"ל הארץ־ישראלית: מבואות ומחקרים, הוצאת יד יצחק בן־צבי, 2008 גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• Jay M. Harris,‏ Midrash Halachah,‏ בתוך: The Cambridge History of Judaism, Volume IV: The Late Roman-Rabbinic Period. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2006.

קישורים חיצוניים

• ענת‏ רייזל‏, "מדרשי הלכה", בלקסיקון מבוא למדרשים‏, עמ' 25; הוצאת תבונות - מכללת הרצוג, תשע"א. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• על התפתחות הפרשנות באתר מקראנט.
• סיום כתיבת המשנה וחתימת התלמוד, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר
• אלינער ברקת, ספרות המדרשים; מדרשי הלכה באתר "חכמות בנתה ביתה"
• ישי רוזן-צבי, לקסיקון חדש למונחי המדרש באתר מכון שלום הרטמן
• משה הלברטל, שפת המדרש, תעודה ל"א, תשפ"א