האיחוד הלאומי
האיחוד הלאומי הייתה רשימה וסיעה משותפת של מפלגות ימין ישראליות. היא נוסדה ב-1999, והתקיימה עד 2009, או לכל היותר עד 2012.
 | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| מנהיגים | בני בגין, רחבעם זאבי, חנן פורת, אביגדור ליברמן, בנימין אלון, יעקב כץ (כצל'ה) |
| תקופת הפעילות |
1999–2013 (כ־14 שנים)  |
| אפיון | איחוד מפלגות ימין |
| אידאולוגיות | ציונות, ארץ ישראל השלמה, התיישבות, כלכלה מעורבת |
| כנסות | חמש עשרה (1999) עד שמונה עשרה |
| ממשלות | 29, 30 |
| אותיות |
יט (הבחירות לכנסת ה-15) ל (הבחירות לכנסת ה-16) טב (הבחירות לכנסת ה-17) ט (הבחירות לכנסת ה-18) |
| שיא כוחה | 7 מנדטים (הכנסת ה-16) |
| רשימה פוליטית | האיחוד הלאומי, האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי-מפד"ל, הבית היהודי |
| נוצרה מתוך |
מולדת*, תקומה, חרות* ובהמשך ישראל ביתנו* וציונות דתית לאומית מתחדשת (אח"י)*, אחר כך הצטרפו התקווה - מפלגה ציונית לאומית* וארץ ישראל שלנו* *פרשו בהמשך מהאיחוד הלאומי |
| התמזגה לתוך | התפצלה למרכיביה |
| מטה |
ירושלים |
|
www | |
  | |
היסטוריה
עריכההכנסת החמש עשרה (1999–2003)
עריכה
האיחוד הלאומי הוקם במרץ 1999, לקראת הבחירות שעמדו להתקיים במאי אותה שנה, לכנסת החמש עשרה. הוא הוקם כאיחוד של מולדת (מפלגתם של רחבעם זאבי ובני אלון שהוקמה עוד ב-1988), תקומה (חנן פורת וצבי הנדל, שפרשו מהמפד"ל במרץ 1999) וחירות (בני בגין, מיכאל קליינר ודוד ראם, שפרשו מהליכוד בפברואר 1999). זה היה צירוף של פורשי מפלגות קיימות, עם מפלגות חדשות שהוקמו בעקבות חתימת הסכם ואי בסוף 1998. השאיפה הייתה להשיג סיעה משמעותית בכנסת, שתמנע מהליכוד בראשות בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, להוסיף ולוותר על שטחים מארץ ישראל, כפי שכבר עשה לדעתם בהסכם ואי.
בבחירות עצמן הפסיד נתניהו לאהוד ברק וגם הרשימה החדשה נכשלה יחסית לציפיותיה וזכתה ב-4 מושבים בלבד. בעקבות זאת, מיד לאחר הבחירות, ועוד לפני תחילת תקופת כהונת הכנסת החדשה פרש זאב בנימין בגין, באומרו שהוא נותר מנהיג ללא ציבור. חברי הכנסת מטעם הסיעה, עם תחילת כהונת הכנסת ה-15, היו לפיכך: רחבעם זאבי, חנן פורת, בני אלון ומיכאל קליינר. כמה חודשים אחר כך, באוקטובר 1999 פרש מהכנסת גם חנן פורת, שפינה מקום לצבי הנדל. הסיעה נותרה באופוזיציה לצידו של הליכוד.
ב-1 בפברואר 2000 התאחדה הסיעה עם סיעת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, ליצירת מסגרת חדשה - איחוד לאומי-ישראל ביתנו. נציג חרות מיכאל קליינר, שממילא כבר היה בסכסוכים אישיים עם שאר שלושת חברי הכנסת של הסיעה, התנגד לאיחוד ובעת יצירת הסיעה המאוחדת התפלג ממנה ויצר מחדש את סיעת חרות - התנועה הלאומית.
ב-6 בפברואר 2001 התקיימו בישראל הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה - 2001, כאשר הכנסת ממשיכה בכהונתה, בהרכבה הקודם. בעקבות ניצחונו של אריאל שרון בבחירות אלה, על אהוד ברק, הקים שרון ממשלה חדשה, שבמרכזה מפלגת הליכוד, שהייתה קודם לכן באופוזיציה. ליברמן וזאבי נכנסו לממשלה זו גם הם, כשרי התשתיות הלאומיות והתיירות, בהתאמה. בנוסף להם התמנה מטעם הסיעה המאוחדת גם יורי שטרן, כסגן שר במשרד ראש הממשלה.
ב-16 באוקטובר 2001 הגישו זאבי וליברמן את התפטרותם מממשלת שרון, במחאה על נסיגת צה"ל משכונות אבו סניינה וח'רת א-שייח בחברון, דבר שלטענתם חשף את יהודי חברון לאיומים של ירי צלפים מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים. למחרת היום, ב-17 באוקטובר 2001, בטרם נכנסה ההתפטרות לתוקף, נרצח רחבעם זאבי על ידי מחבל פלסטיני מהחזית העממית, במלון הייאט במזרח ירושלים.
בעקבות הרצח משך ליברמן את התפטרותו וסמוך אחר כך נבחר כמנהיג הסיעה המשותפת במקום זאבי. בני אלון גבר בבחירות פנימיות על פלמח זאבי, בנו של רחבעם זאבי ונבחר למנהיג מולדת ובעקבות זאת מונה כמחליפו של זאבי במשרד התיירות. בכנסת, מחליפו של זאבי היה אורי אריאל.
בסופו של דבר פרשה הסיעה מהממשלה כחצי שנה אחר כך, ב-14 במרץ 2002, תוך שהיא מבקרת בחריפות את מדיניות ההבלגה בה נקטה הממשלה באותה עת למול השתלשלות אירועי האינתיפאדה השנייה. כשבועיים אחרי הפרישה, ב-27 במרץ אירע הפיגוע במלון פארק בנתניה ויומיים לאחר מכן החל מבצע חומת מגן, אולם הסיעה נותרה באופוזיציה לממשלת שרון עד תום כהונת הכנסת.
הכנסת השש עשרה (2003–2006)
עריכהבבחירות ינואר 2003 התמודדה הרשימה המאוחדת תחת השם "איחוד לאומי" וזכתה ב-7 מושבים בלבד בכנסת: שלושה לישראל ביתנו (ליברמן, שטרן ונודלמן), שניים לתקומה (הנדל ואריאל) ושניים למולדת (אלון ואריה אלדד). התוצאה הזו היוותה ירידה במנדט אחד לעומת תוצאות הבחירות הקודמות, כשהאיחוד הלאומי וישראל ביתנו רצו בנפרד. רשימת חרות של קליינר, שהיה עד פברואר 2000 חלק מהמפלגה, ורץ כעת בנפרד יחד עם ברוך מרזל, זכתה בכאחוז אחד מקולות המצביעים, אותו מנדט שחסר לאיחוד הלאומי. רשימת קליינר לא עברה את אחוז החסימה.
האיחוד הלאומי הצטרפה לקואליציה ולממשלת שרון השנייה, שהוקמה בפברואר 2003 וכללה את הליכוד, שינוי, האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד"ל. בני אלון נשאר בתפקיד שר התיירות ואילו ליברמן התמנה לשר התחבורה.
בראשית יוני 2004, לקראת ולצורך השגת רוב בהצבעה בממשלה על תוכנית ההתנתקות, פיטר ראש-הממשלה שרון את השרים ליברמן ואלון[1], שניים מהמתנגדים לה. בעקבות הפיטורין, פרשה מפלגת האיחוד הלאומי מהקואליציה. כמו כן, פרש ח"כ מיכאל נודלמן (ישראל ביתנו) מהסיעה, עקב תמיכתו בהתנתקות בניגוד לעמדת הסיעה. ב-6 ביוני 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות בממשלה[2], לאור הרוב שנוצר בה לאחר פיטורי שני שרי האיחוד הלאומי. המפד"ל, ששריה התנגדו לתוכנית, נשארה למרות זאת בממשלה, למעט השר אפי איתם וסגן השר הרב יצחק לוי, שהתפטרו. איתם ולוי עזבו בהמשך את המפד"ל, הקימו את מפלגת ציונות דתית לאומית מתחדשת, שנקראה לאחר מכן אח"י, ובאוגוסט 2005, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 ב-2006 הצטרפו לאיחוד הלאומי.
לקראת סוף אוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות, בכנסת, בהצבעה דרמטית בה התפצלה סיעת הליכוד לשני חלקים שווים פחות או יותר, תומכי ומתנגדי התוכנית. בראשית נובמבר, בעקבות אישור זה וכחצי שנה לאחר פרישת איתם ולוי, פרש מהממשלה גם החלק השני של המפד"ל, בראשות זבולון אורלב[3]. בשלב זה, חלק זה של המפד"ל עדיין לא הצטרף לאיחוד הלאומי. באותה עת ובמקביל הודיעה גם מפלגת "ישראל ביתנו", שבבחירות הבאות היא תרוץ בנפרד[4]. בפברואר 2006 היא אכן עזבה את הרשימה.
הכנסת השבע עשרה (2006–2009)
עריכההאיחוד הלאומי החלה את המירוץ בבחירות לכנסת ה-17, כשהיא כוללת בששת המקומות הראשונים ברשימתה שני נציגים מכל אחת מהמפלגות שהרכיבו אותה - מולדת, ציונות דתית לאומית מתחדשת ותקומה. עם זאת, לאחר לחצים מצד רבנים ותנועות ציבוריות של פעילי ימין הוסכם ב-9 בפברואר 2006 על רשימה משותפת של מפלגות האיחוד הלאומי והמפד"ל, בה הוצבו ששת נציגי האיחוד הלאומי בתשעת המקומות הראשונים, בשילוב שלושה נציגים מהמפד"ל. הרב מרדכי אלון סירב לבקשה שהופנתה אליו לעמוד בראשות הרשימה המאוחדת[5] ובמקומו הוצב בראשותה הרב בני אלון.
עוד לפני הבחירות, ב-1 בפברואר 2006 הגיעו חברי הכנסת של האיחוד הלאומי (אפי איתם, הרב בנימין אלון, פרופ' אריה אלדד ואורי אריאל) אל המאחז עמונה, על מנת למנוע את הריסתו על ידי כוחות המשטרה. במקום פרצו עימותים אלימים בין המתנחלים למשטרה, במהלכם נפצעו ופונו לאשפוז גם איתם ואלדד, לאחר שהוכו על ידי השוטרים[6]. בעקבות האירועים הקשים הוציא האיחוד הלאומי הודעת גינוי ומחאה חריפה תחת הכותרת "במקום בו מכים ח"כים - נגמרת הדמוקרטיה" ותבע להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מה שלטענתם התפרש כאלימות המשטרה בעמונה.
בבחירות שנערכו במרץ 2006, ניצחה מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט, שירש את אריאל שרון חודשיים קודם לכן, בעיצומה של מערכת הבחירות, בעקבות האירוע המוחי שאירע לשרון[7]. רשימת האיחוד הלאומי - מפד"ל לא עמדה בציפיות מרכיביה וזכתה בתשעה מושבים בכנסת, בלבד, מהם שישה לנציגי האיחוד הלאומי. ישראל ביתנו לעומת זאת, זכתה להצלחה גדולה בהתמודדותה העצמאית והשיגה בבחירות 2006, 11 מנדטים. רשימות ימין נפרדות בראשות ברוך מרזל ומיכאל קליינר, שרצו גם בבחירות אלה, השיגו ביחד פחות מאחוז אחד מהקולות ולא התקרבו אפילו לאחוז החסימה, שעמד הפעם על 2%.
הממשלה שהקים אהוד אולמרט כללה רשימות מרכז - שמאל, ביחד עם ש"ס, כאשר האיחוד הלאומי - מפד"ל התייצבה באופוזיציה, לצידה של מפלגת הליכוד המצומקת (12 מושבים בלבד). "ישראל ביתנו", שהייתה תחילה באופוזיציה גם היא, הצטרפה לממשלה באוקטובר 2006, כעבור כחצי שנה, זמן קצר לאחר תום מלחמת לבנון השנייה.
הכנסת השמונה עשרה (2009–2013)
עריכהבדצמבר 2008, לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה שנועדו להתקיים בפברואר 2009 החליטו תקומה ומולדת להתאחד עם המפד"ל, ליצירת מפלגה חדשה - הבית היהודי, שאמורה הייתה להתמקד בנושאי ערכים וחינוך ופחות בנושא ארץ ישראל השלמה. מתוך תשעת הח"כים המקוריים של המפלגה, חמישה פרשו תוך כדי ביצוע מהלך האיחוד: אפי איתם ומפלגת אח"י שלו, וכן אליהו גבאי מהמפד"ל[8], הצטרפו לליכוד, אריה אלדד פרש, על מנת לעמוד בראש התקווה - מפלגה ציונית לאומית - מפלגת ימין בעל אופי חילוני ושני ח"כים נוספים, צבי הנדל מתקומה ויצחק לוי מאח"י פרשו לחלוטין מהחיים הפוליטיים[9][10].
מארבעת הח"כים שנותרו, נשארו בבית היהודי בסופו של דבר שניים בלבד. מלאכת הכנת הרשימה החדשה הופקדה בידי ועדה ציבורית עצמאית, אולם לאחר פרסום הרשימה המיועדת לכנסת וערב סגירת רשימות המועמדים, פרשו ממנה שני חברי הכנסת של "האיחוד הלאומי", בני אלון ממפלגת מולדת, שהוצב במקום ה-17 הבלתי ריאלי ופרש בעקבות זאת מהחיים הפוליטיים[11] ואורי אריאל ממפלגת תקומה, שהוצב אמנם במקום השלישי ברשימת הבית היהודי, אך בחר בסוף לחזור ולהצטרף לחבריו לאיחוד הלאומי שפרשו עוד קודם לכן. הטענה של הפורשים הייתה, שהוועדה המסדרת מעלה בתפקידה בכך שכללה את כל חברי הכנסת של המפד"ל ברשימה הסופית, בעוד רק אחד מחברי האיחוד הלאומי (אריאל) הוצב בין עשרת המועמדים הראשונים. תקומה ומולדת הפורשות, נשארו לפיכך עם השם "האיחוד הלאומי"[12], בעוד המפד"ל רצה בנפרד תחת השם "הבית היהודי". התקווה - מפלגה ציונית לאומית, שבראשה עמד אריה אלדד, חזרה והצטרפה אל תקומה ומולדת תחת השם האיחוד הלאומי, וכמו כן הצטרפה אליהן גם מפלגת ארץ ישראל שלנו של הרב שלום דב וולפא וברוך מרזל.
בראש רשימת האיחוד הלאומי החדשה - ישנה הזו הוצב הפעם יעקב כץ (כצל'ה), מראשי המתנחלים, מנהל מוסדות קריית הישיבה בית אל, ממייסדי גוש אמונים, ומי שהיה עוזר שר השיכון לענייני התיישבות, אריאל שרון, בשנים 1990 - 1992 ולאחר מכן המנכ"ל של ערוץ 7.
בבחירות לכנסת השמונה עשרה זכתה הרשימה ב-4 מושבים בכנסת, אחד יותר מהבית היהודי. חברי הכנסת מטעמה היו יעקב כץ ואחריו אורי אריאל נציג "תקומה", פרופ' אריה אלדד מ"התקווה", והרב ד"ר מיכאל בן ארי מ"ארץ ישראל שלנו" (בפועל נציג חזית יהודית לאומית של מרזל[13]). נציג מולדת אורי בנק, שהוצב במקום החמישי, לא נכנס ובכך לראשונה מאז הקמת האיחוד לא יוצגה מולדת בכנסת. לאחר הבחירות והקמת ממשלת נתניהו השנייה נשארה הסיעה באופוזיציה, בעוד הבית היהודי כמו גם ישראל ביתנו מצטרפים לממשלה.
במהלך כל כהונת הכנסת השמונה עשרה תיפקדה הרשימה באופוזיציה בלבד. עם זאת, חברי הכנסת מטעמה היו פעילים בשורת עניינים: חבר הכנסת כץ כיהן כיושב ראש הועדה המיוחדת לבעיית העובדים הזרים והיה בין השאר גם יושב ראש השדולה לחיזוק ההתיישבות בערבה ויושב ראש השדולה למניעת הגירה בלתי חוקית לישראל והסדרתה ועוד. חבר הכנסת אריאל היה יושב ראש הועדה לביקורת המדינה[14], יושב ראש ועדת משנה לעניין מפוני גוש קטיף וצפון השומרון והיה בין השאר גם נציג האופוזיציה בהוועדה למינוי שופטים[15], חבר ועדת הכספים, חבר ועדת המשנה לענייני תקציב הביטחון ועוד. חבר הכנסת אלדד כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון, חבר בוועדת האתיקה, יושב ראש השדולה למאבק בשחיתות המינהל הציבורי, יושב ראש השדולה למען יש”ע, ועוד. וחבר הכנסת בן ארי היה חבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט, יושב ראש השדולה למען נפגעי תופעת המסתננים הבלתי חוקיים, יושב ראש השדולה לקביעת יום ראול וולנברג וחסידי אומות העולם ביום הולדתו של ראול וולנברג (4 באוגוסט), ועוד.
המפלגה כולה וחברי הכנסת שלה, כל אחד מהם בנפרד, דורגו גם במקום הגבוה ביותר במדד הפעילות הלאומית, בדו"ח החצי-שנתי שמפרסם ארגון מטות ערים, עם ציון ממוצע של מעל 95[16].
ב-18 באוקטובר 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה התפצלה "האיחוד הלאומי" פעם נוספת. שניים מהח"כים, נציגי תקומה כץ ואריאל, חתמו על טיוטת הסכם לריצה משותפת עם מפלגת הבית היהודי בבחירות לכנסת ה-19, אך אריה אלדד ("התקווה") ומיכאל בן-ארי (איש "ארץ ישראל שלנו" שפרש כעת לחזית יהודית לאומית) פרשו מהאיחוד והקימו רשימה חדשה בשם עוצמה לישראל[17] והחליטו לרוץ בנפרד. ב-19 בנובמבר 2012 אושרה בוועדת הכנסת בקשתם להתפלג מסיעת האיחוד הלאומי ולהקים את סיעת עוצמה לישראל[18].
ב-29 בנובמבר 2012 הסכימו "הבית היהודי" ושני הח"כים שנותרו באיחוד הלאומי על רשימה משותפת בבחירות. נפתלי בנט ישמש כראש הסיעה ובעשירייה הראשונה ישובצו ארבעה מאנשי תקומה באיחוד הלאומי. המועמדים בעשירייה זו: נפתלי בנט, אורי אריאל, ניסן סלומיאנסקי, הרב אלי בן דהן, איילת שקד, אורי אורבך, זבולון כלפא, אבי וורצמן, מוטי יוגב ואורית סטרוק[19]. הרשימה המשותפת כללה גם את מפלגת מולדת ויו"ר מולדת אורי בנק הוצב במקום ה-17 ברשימה המאוחדת שרצה תחת השם "הבית היהודי בראשות נפתלי בנט - מיסודם של האיחוד הלאומי מפד”ל החדשה"[20]. ארץ ישראל שלנו, שנותרה ללא ייצוג בכנסת לאחר פרישת בן ארי מהמפלגה, לא הצליחה במגעים עם גופים שונים ולא התמודדה בבחירות לכנסת התשע עשרה[21].
אידאולוגיה
עריכההמישור המדיני-ביטחוני
עריכההאיחוד הלאומי הייתה ממוקמת ימינה מהמפד"ל אך שמאלה מחירות וכ"ך. ב-2012 התפצלה, כאשר חלק ממנה (בעיקר מפלגת תקומה) רץ במסגרת רשימת הבית היהודי וחלק אחר רץ במסגרת רשימת עוצמה לישראל.
האיחוד הלאומי היא סיעה ימנית, שתומכת בהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל השלמה (ובפרט בהתנחלויות) ובמדיניות תקיפה כנגד הטרור הפלסטיני. הסיעה תומכת בפעולות צבאיות כנגד הטרור, דוגמת מבצע חומת מגן והסיכולים הממוקדים ואף דרשה להגבירם. היא תומכת גם בעונשים קשים לפעילי טרור: "כל גורם עוין שיפעיל טרור או יסייע לטרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה, יגורש לאלתר מתחומי ארץ-ישראל, תהא דתו ואזרחותו אשר תהא." בפרט, מתנגדת הסיעה למה שהיא תפשה כניסיונות של מי שהוגדרו על ידה כשמאל הקיצוני (הגדרה הכוללת גם את "שלום עכשיו" ו"מרצ" וכל מה שנמצא שמאלה מהן) לכבול את ידיה של ישראל במאבק כנגד הטרור, להסית את דעת הקהל העולמית נגדה וליצור פרובוקציות שמטרתן להכפיש את צה"ל והמתנחלים. דוברי הסיעה הרבו לגנות התבטאויות שנויות במחלוקות של ח"כים ופעילי שמאל בולטים.
הסיעה התנגדה להקמת מדינה פלסטינית ממערב לנהר הירדן וקראה לפירוק הרשות הפלסטינית, שנהפכה, לדבריה, לחממת טרור. הסיעה הציעה 3 פתרונות לבעיה הפלסטינית:
- המתווה האזורי לשלום של בני אלון: הפלסטינים יקבלו אזרחות ירדנית ויצביעו לפרלמנט של הממלכה ההאשמית. שטחי יהודה ושומרון יסופחו לישראל והפליטים הפלסטינים ישוקמו בארצות ערב.
- טרנספר בהסכמה לערביי יהודה ושומרון ושיקום הפליטים הפלסטינים במדינות ערב. את דגל הטרנספר באיחוד נושאת מפלגת מולדת.
- הצעתו של אביגדור ליברמן: אוטונומיות מקומיות לתושבי הערים הפלסטיניות, בכפוף לשליטה ביטחונית ישראלית.
במישור יחסי החוץ תומך האיחוד הלאומי ביצירת ברית עם מדינות שונות בעולם וחיזוקה על בסיס המלחמה בטרור, בייחוד הטרור מצד האסלאם הפונדמנטליסטי. האיחוד טען שיש לפתח קשרים עם מדינות נוספות פרט לארצות הברית, על מנת שישראל לא תהפך לתלויה בה.
צביון המדינה
עריכההסיעה דגלה בביצור זהותה היהודית-ציונית של מדינת ישראל וקראה לנקוט באמצעים קשים כנגד תנועות ואנשים החותרים תחת קיומה של המדינה או מתנגדים לאופיה היהודי-ציוני-דמוקרטי. כדי לשמור על רוב יהודי וביצור האופי היהודי באוכלוסייה דגל האיחוד הלאומי בעידוד עליה, חיזוק הקשר עם יהודי התפוצות, הגברת החינוך היהודי (לרבות גיור) בקרב עולים חדשים וסיוע בקליטת העולים.
מיעוטים: לפי תפיסת האיחוד הלאומי: "כל אזרח במדינת ישראל חייב לקבל את העיקרון של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. כל אזרח במדינת ישראל חייב להצהיר נאמנות לדגל הכחול- לבן, להמנון ה"תקווה" ולחוקיה של מדינת ישראל". במקביל, יש לשלול את האזרחות הישראלית מכל אלו המעורבים בפיגועי טרור, ומזדהים עם ארגוני טרור הפועלים נגד המדינה. בפרט, יש להוציא אל מחוץ לחוק את התנועות הפועלות נגד המדינה וערכיה, כדוגמת התנועה האיסלמית.
לפי עמדת הסיעה, היחס לבני מיעוטים יהיה שוויוני בנושא הזכויות האישיות, כל עוד ישמרו נאמנות למדינה וימלאו את חובותיהם. הסיעה מציעה לחייב בני מיעוטים שלא ישרתו בצה"ל בשירות לאומי (שנושא אופי חברתי) במקום זאת. בעוד היחס בפועל כלפי ערביי ישראל הוא חשדני ועוין, היחס של האיחוד לדרוזים חיובי יותר. לשיטתם, העדה הדרוזית היא חלק אינטגרלי של מדינת ישראל ונאמנה לה. לכן יש לשפר את מעמדם ומצבם הכלכלי-חברתי של הדרוזים ולהשוות רמת החיים והתשתיות של הדרוזים לאלה של המגזר היהודי.
בנושא דת ומדינה, לא הייתה לאיחוד עמדה מוצהרת וזאת עקב הרכבו שכלל את המפלגה הדתית תקומה מצד אחד ואת מפלגת ישראל ביתנו החילונית מצד שני. למרות זאת הוסכם שבנושאי דת ומדינה יש לשמור על צביונה היהודי של ישראל וזאת בעיקר על ידי חיזוק החינוך על מורשת ישראל והערכים היהודיים. האיחוד התנגד לכפייה דתית וסבר שגם על החרדים לתרום למדינה במסגרת שירות צבאי/לאומי חובה. האיחוד תומך בעידוד יצירת מסגרות המשלבות שירות צבאי/לאומי ולימודי תורה (כגון ישיבות הסדר והנח"ל החרדי). כמו כן, אחד הדגלים המרכזיים של הרשימה המשותפת, היה חיזוק החינוך היהודי ושמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל, עם דגש על חיזוק מוסדות הציונות הדתית והגופים התורניים.
התיישבות
עריכהסיעת האיחוד הלאומי דוגלת בחיזוק ההתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל השלמה, כאשר דגש מיוחד הושם על חיזוק ההתיישבות היהודית בירושלים (משני צידי הקו הירוק) כבירת ישראל והעם היהודי לנצח. בין השאר דרשה הסיעה את העברת שגרירות ארצות הברית מתל אביב לירושלים והריסתם של בתים ערביים שנבנו בניגוד לחוק.
האיחוד הלאומי תומך גם בחיזוק ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון (ועד לביצוע תוכנית ההתנתקות, לה התנגד, גם בשטחי רצועת עזה). האיחוד קרא לסיפוח היישובים הישראלים ביש"ע והחלה מלאה של החוק והריבונות הישראלית עליהם. האיחוד תמך בהפיכת המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון באריאל לאוניברסיטה.
בנוסף, תומך האיחוד בפיתוח הפריפריה, בדגש על רמת הגולן, הנגב והגליל. חיזוק ההתיישבות בשטחים אלה באמצעות פיתוח מקומות תעסוקה; העברת תשתיות צבאיות, חקלאיות ותעשייתיות; בניית תשתיות תחבורה וגישה מהירה לפריפריה; ניצול אוצרות טבע; עידוד התיירות ומאבק בגנבי הקרקעות בנגב ובגליל. כמו כן תומך האיחוד הלאומי בהקמת אוניברסיטה בגליל.
האיחוד מתנגד לכל ויתור על כל שטח שהוא מרמת הגולן ותבע שבמסגרת כל הסכם עתידי (ובפרט עם סוריה), על רמת הגולן להישאר כולה בידי ריבונות ישראלית דה פקטו ודה יורה.
בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות שם האיחוד הלאומי דגש על שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון וסיוע לקהילות שפונו. האיחוד טען שהמפונים נזנחו והופקרו על ידי הממשלה ומנהלת סל"ע תוך התעלמות של ארגוני זכויות אדם והתקשורת ממצוקתם הקשה של המפונים.
המישור החברתי-כלכלי
עריכהבמישור הכלכלי תומכת הסיעה בכלכלה ליברלית, רפורמות להקטנת הבירוקרטיה במשק ובמיזמים לאומיים לפיתוחו. הסיעה מאמינה שהרפורמות המבניות שהציעה יגרמו לשיפור המצב הכלכלי בישראל ולצמיחה במשק. בנוסף לרפורמות בנוגע למיזמים לאומיים והסדרת השלטון המקומי, האיחוד שם דגש על פיתוח ענף התיירות הן כמנוף כלכלי והן כ"כלי להגברת האהבה למולדת ולהבנה הבינלאומית לצרכיה של מדינת ישראל".
בתחום החינוך דוגלת הסיעה בטיפוח מערכת חינוך טובה הנגישה לכל, בדגש על שיפור הוראת המדעים וחינוך לערכים יהודיים וציוניים. לשם כך הציעה הסיעה לקלוט מורים למדעים מקרב עולי חבר העמים המשכילים וממפוטרי ההיי-טק, בעלי ידע בתחומי מתמטיקה, פיזיקה ומדעי המחשב. היא קוראת לשים דגש מיוחד על עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, בהן יינתנו תמריצים מיוחדים כדי להביא את מיטב המורים. בנוסף, דוגלת הסיעה בטיפוח התרבות היהודית-ישראלית וחיזוק ערכי הציונות ואהבת המולדת, וזאת במקביל להקניית מושגי יסוד וערכים כלליים ואוניברסליים.
למרות עמדתה הליברלית יחסית בנושאי כלכלה, האיחוד מאמין שעל המדינה לדאוג לחלשים, להילחם בעוני ולשפר את רמת החיים של האוכלוסייה. לשם כך, מציעה הסיעה מדיניות חברה ורווחה הכוללת:
- סיוע בדיור. רפורמה במערכת המשכנתאות.
- צמצום ההטבות למי שיכול למצוא עבודה ולפרנס את עצמו. מתן ביטחון כלכלי בסיסי על ידי המדינה לאלה שלא יכולים לפרנס את עצמם.
- הבטחת השירותים החברתיים החיוניים (כגון בריאות) זמינים עבור האוכלוסיות החלשות ובמחירים מוזלים.
- תשלומי הבטחת הכנסה, דמי נכות ודמי אבטלה יינתנו בתנאים שיהוו תמריץ לאלה היוצאים לשוק העבודה ולפרנסה עצמית.
- שיקום השכונות, עם העדפה מתקנת לשיפור רמת החיים בשכונות מצוקה.
- הקמת מסגרות סיוע ותמיכה לשכבות החלשות, למשפחות חד-הוריות, לנפגעי אלימות במשפחה, לנוער במצוקה וכו'.
- הבטחת נגישות (במבני ציבור ותשתיות שונות) לבעלי מוגבלויות ונכים.
- הבטחת תנאים סוציאליים וזכויות העובדים. חקיקת חוק פנסיה ממלכתי. רפורמה בשירות התעסוקה.
- מלחמה באלימות בקרב המשפחה והנוער.
- חקיקת עונש מינימום של מאסר לאלה המפעילים אלימות כנגד חסרי ישע.
- צמצום העסקת העובדים הזרים.
- צמצום הפערים החברתיים.
- סיוע לחיילים משוחררים.
- שיפור תשתית התחבורה והגברת הבטיחות בדרכים.
ההנהגה הצעירה באיחוד הלאומי
עריכה
"ההנהגה הצעירה באיחוד הלאומי" היא גוף פוליטי של צעירי הסיעה.
מטרותיה המוצהרות של ההנהגה הצעירה הן לבסס את מעמדו ואחיזתו של עם ישראל בכל רחבי ארץ ישראל, להעמיק את תחושת השייכות של עם ישראל לארץ, ולחזק את מעורבותו של הנוער היהודי הישראלי בקידום נושאים אלה. בדומה לחברי הסיעה בכנסת, גם חברי ההנהגה הצעירה מתייעצים עם רבנים דתיים-לאומיים.
ההנהגה הצעירה הוקמת בשנת ה'תשס"ו (2006), וכדי להגביר לשיטתה את הזהות היהודית החלה ליזום סדרת אירועים הקשורים לחגים השונים כגון חנוכה ופורים. בעקבות הפעילות הוחלט בשלהי 2007 להקים גרעין תורני ומדרשת טיולים והיסטוריה בירושלים. בנוסף לכך הוקם כולל אברכים, ובשנת 2008 הוקמה ישיבת "מה יפו פעמייך" המונה 40 תלמידים. בתשעה באב ה'תשס"ח ארגנה ההנהגה הצעירה עצרת תפילה בקבר רחל. תוך כדי הצום החלו הפעילים לצעוד לכיוון הקבר, ודרשו מממשלת ישראל לאשר הליכה ברגל אל הקבר. שלושה שבועות לאחר מכן נעתרה לכך המדינה באופן חלקי.
כמו כן, חברי ההנהגה פועלים על מנת לחזק נוכחות היהודית בערים מעורבות, כשעיקר הפעילות מתבצעת בנוף הגליל ובערד. בשנת 2009 הוקם צוות לפתרון בעיות של הציבור מול מוסדות ציבור, והוא משמש גם כאפיק להעברת מכתבים לנציגי המפלגה בכנסת. באותה שנה נוסד גם פרויקט החסד- צוות, שמטרתו לגייס מספר רב ככל האפשר של מתנדבים לפעילויות חסד בכל הארץ.
ההנהגה הצעירה מפעילה גם פרויקט למנהיגות קהילתית בשם "גרעין עמיחי", על שם סגן עמיחי מרחביה שנפל בקרב בבינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. מטרת הפרויקט היא להקים גרעינים תורניים באזורי הפריפריה.
בשנת ה'תש"ע (2010), החלה ההנהגה בשיתוף פעולה עם נוער מרצ כדי להוזיל את מחירי לימודי הנהיגה בישראל[22]
נציגי הרשימה בכנסת
עריכה
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
|
|---|
 |
| כנסת | חברי כנסת | הערות |
|---|---|---|
| הכנסת ה-15 (1999) | 4 מנדטים:
|
|
| הכנסת ה-16 (2003) | 7 מנדטים:
|
|
| הכנסת ה-17 (2006) במסגרת האיחוד הלאומי והמפד"ל | 6 מנדטים (מתוך 9 לרשימה כולה): |
כאן.
|
| הכנסת ה-18 (2009) | 4 מנדטים:
|
1. רשימת מועמדים מלאה ראו כאן 2. ב-19 בנובמבר 2012 פרשו אלדד ובן ארי והקימו את סיעת עוצמה לישראל |
קישורים חיצוניים
עריכה- דף הפייסבוק של האיחוד הלאומי
- סיעת איחוד לאומי בכנסת השמונה־עשרה, באתר הכנסת
- אתר ההנהגה הצעירה של האיחוד הלאומי
- דף הפייסבוק של ההנהגה הצעירה
- התקווה - מפלגה ציונית לאומית
- ארץ-ישראל-שלנו
האיחוד הלאומי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הערות שוליים
עריכה- ^ מזל מועלם, שרון פיטר את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון לאחר שניסיונות השרה לבני להשיג פשרה נקלעו למבוי סתום, באתר הארץ, 4 ביוני 2004
- ^ גדעון אלון, בתום ישיבה דרמטית אושרה התוכנית - 14 שרים בעד, 7 נגד, באתר הארץ, 7 ביוני 2004
- ^ המפד"ל הודיעה על פרישתה מהקואליציה: "לו הקדמנו, העבודה היתה נכנסת מיד לממשלה", באתר גלובס, 9 בנובמבר 2004
- ^ אטילה שומפלבי, "האיחוד הלאומי" מתפצלת לקראת הבחירות, באתר ynet, 2 בנובמבר 2004
- ^ הרב מרדכי אלון סירב לעמוד בראש רשימת ימין, באתר וואלה, 22 בדצמבר 2005
- ^ אילן מרסיאנו ואפרת וייס, ח"כ איתם: לא האמנתי שאפצע משוטר יהודי, באתר ynet, 1 בפברואר 2006
- ^ רוני סופר, סוף עידן: החל מהיום אולמרט ראש הממשלה, באתר ynet, 14 באפריל 2006
- ^ ח"כ אליהו גבאי מצטרף לליכוד, באתר ערוץ 7, 23 בנובמבר 2008
- ^ קובי נחשוני, צרות ב"בית היהודי": יצחק לוי פורש מהפוליטיקה, באתר ynet, 3 בדצמבר 2008
- ^ שמעון כהן, ח"כ הנדל פורש מהחיים הפוליטיים, באתר ערוץ 7, 29 בדצמבר 2008
- ^ עוזי ברוך, בני אלון פורש מהחיים הפוליטיים, באתר ערוץ 7, 18 בדצמבר 2008
- ^ ועדת הכנסת: מולדת ותקווה ייקראו "האיחוד הלאומי", באתר ynet, 23 בדצמבר 2008
- ^ News1 | אריאל התחרט; יקים מחדש את האיחוד הלאומי, באתר www.news1.co.il
- ^ פנחס וולף, ח"כ אריאל יעמוד בראש ועדה, באופוזיציה זועמים, באתר וואלה, 15 במאי 2012
- ^ אמנון מרנדה, ynet, אורי אריאל יהיה נציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים, באתר כלכליסט, 8 ביוני 2009
- ^ עמיחי רובין, דו"ח מטות ערים: מי הח"כים הכי פעילים למען ארץ ישראל?, באתר "סרוגים", 7 באוגוסט 2012
- ^ אורי פולק,"הבית היהודי" ו"האיחוד הלאומי" חתמו סופית על ריצה משותפת, כיפה (אתר אינטרנט), 18 באוקטובר 2012
ynet - ^ סיעה חדשה בכנסת: עוצמה לישראל, הודעות הכנסת, 19 בנובמבר 2012, באתר הכנסת.
- ^ תומר ניר, יש איחוד: נחתם הסכם בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי, באתר "סרוגים", 29 בנובמבר 2012
- ^ אורי בנק יתמודד בפריימריז של הבית היהודי, באתר "סרוגים", 21 בדצמבר 2014
- ^ אורי פולק, "ארץ ישראל שלנו" לא תתמודד בבחירות, באתר כיפה, 6 בדצמבר 2012.
- ^ שחר הזלקורן, ימין ושמאל נגד מחירי הטסטים, באתר ynet, 25 במרץ 2010