מועצת מטבע
מועצת מטבע היא רשות מוניטרית האחראית על קביעת שער המרה קבוע בין מטבע מקומי למטבע "קשה" (או מתכת יקרה). השמירה על שער ההמרה הקבוע אפשרית מכיוון שכל יחידה של המטבע המקומי מגובה בשווה ערך במטבע הקשה. כך למשל, בסקוטלנד ובצפון אירלנד בנקים מקומיים מנפיקים שטרות ליש"ט מטעמם, כשלכל שטר שהונפק מטעמם הם מחויבים להחזיק שטרות ליש"ט של בנק אנגליה באותו ערך. בארץ ישראל המנדטורית, לאחר 1927, הונהגה לירה ארץ ישראלית שנשלטה על ידי מועצת המטבע פלשתינה (א"י), אשר אותה ניהל משרד המושבות הבריטי. באופן דומה, במדינות שהמטבע הלאומי שלהן צמוד לדולר ארצות הברית לפי יחס המרה קבוע, לדוגמה דינר כוויתי, מונהגת מועצת מטבע שמחזיקה יתרות מטבע חוץ דולריות השוות לערך הכולל של שטרות ומטבעות של הדינר הכוויתי שבמחזור. בישראל הועלתה הצעה להנהיג מועצת מטבע מספר פעמים. תוכנית ה"דולריזציה" המפורסמת של יורם ארידור מ- 1983 ולפיה יוצמד השקל לדולר האמריקני היוותה למעשה הצעה להקמת מועצת מטבע. ההצעה נדחתה ויומיים לאחר מכן התפטר יורם ארידור מתפקידו.
כישלון מועצת המטבע בארגנטינה
עריכה
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מכיל דעות נחרצות על הסיבות לכישלון ללא מקור.במסגרת המלחמה באינפלציה, הנהיגה ממשלת ארגנטינה מועצת מטבע בין השנים 1991–2002 ובמגרתה הוצמד הפסו הארגנטינאי לדולר האמריקני ביחס של 1:1. אזרחי ארגנטינה יכלו להמיר מטבע מקומי בדולר אמריקני ביחס קבוע, וללא כל מגבלות. בשנים הראשונות נחלה מועצת המטבע הצלחה בהדברת האינפלציה וזכתה לאמון הציבור ומשקיעים בעולם. עם זאת, ממשלת ארגנטינה לא קיימה את הבטחתה לגבות כל פסו ארגנטינאי בדולר אמריקני אלא הדפיסה כסף ללא כיסוי לשם מימון גירעונות ציבוריים גדולים. הדפסת הכסף והגירעונות התופחים הביאו את הכלכלה הארגנטינאית למשבר שבעקבותיו בוטלה האפשרות להמיר ללא מגבלה פסו ארגנטינאי לדולר ארצות הברית. תחילה הוגבל סכום ההמרה המרבי ל-1000 פסו לאדם, ולאחר מכן בוטלה כליל האפשרות להמיר פסו למטבע חוץ. בעקבות זאת איבד הפסו תוך זמן קצר שני שלישים מערכו.
הכישלון הארגנטינאי מלמד כי הקמת מועצת מטבע מחייבת הקפדה על מספר כללים:
- החזקה של 110% של יתרות מטבע חוץ כנגד הכסף המקומי שבמחזור.
- הימנעות מוחלטת מהדפסת כסף שאינו מגובה ביתרות מטבע קשה.
- הימנעות מוחלטת ממתן הלוואות לממשלה. במקום הלוואות (השקולות להדפסת כסף), על הממשלה לגייס כספים רק באמצעות העלאת מיסים, קיצוץ בהוצאות ומלוות מהציבור.
- מועצת מטבע אינה אמורה לנהל מדיניות מוניטרית עצמאית. שערי הריבית אמורים להיות זהים לשערי הריבית של מטבע היתרות.
הכישלון הארגנטינאי הוצג לא אחת כנימוק נגד דולריזציה בארץ ובמדינות אחרות. בפועל, אין הכישלון הזה מעיד על פגם בשיטה אלא בעיקר על הסכנות שבהפרת הכללים המחייבים כל מועצת מטבע.
יתרונות וחסרונות
עריכההנהגת משטר של מועצת מטבע מצמצם מאוד את תפקידו של הבנק המרכזי ומגביל את עצמאותה הפיסקלית של הממשלה המקומית. לעומת זאת, יש בו מספר יתרונות ובכללם:
- יציבות מחירים. במדינות מוכות אינפלציה וחוסר יציבות כלכלית, הצמדה למטבע קשה מבטיחה יציבות מחירים ומעודדת מעבר לחשבונאות נומינלית, כלומר כזו שאינה צמודה למדד המחירים לצרכן.
- מניעת גירעונות ציבוריים. מועצת מטבע אינה ראשית להדפיס כסף שאינו מגובה במטבע קשה. ההוצאות הציבוריות חייבות להיות ממומנות באמצעות גביית מיסים, גיוס הון באמצעות אג"ח או השקעות חוץ. בכך מובטחת מסגרת תקציבית מאוזנת.
- עידוד השקעות חוץ ויבוא הון. משקיעי חוץ נרתעים בדרך-כלל מהשקעה במדינות מוכות אינפלציה. כמו כן, תושבי מדינה כזו נוטים להעביר בדרכים שונות את כספם לבנקים בחו"ל כדי להגן על ערכו. כינונה של מועצת מטבע מעודד הן משקיעים זרים והן תושבים מקומיים להשקיע את כספם במיזמים מקומיים מבלי לחשוש שהשקעתם תרד לטמיון.
למרות היתרונות שבמועצת מטבע, יש בה גם לא מעט חסרונות ולכן מדינות רבות שמנהיגות מועצת מטבע נוטות לסגת ממשטר מועצת המטבע. החסרונות במועצת מטבע הם כלהלן:
- אובדן עצמאות מוניטרית. שער הריבית במדינה נגזר משער הריבית של מטבע הייחוס. למועצת המטבע אין אפשרות לחרוג משער ריבית הייחוס כי בכך ייווצרו לחצי ביקוש או היצע על המטבע המקומי. לדוגמה, אם פסו רוריטני הצמוד לדולר מעניק ריבית של 8% בשנה בעוד שהריבית הדולרית היא רק 1%, משקיעים יעדיפו לרכוש פסו רוריטני ובכך ילחצו לייסוף הפסו. במקרה הפוך שבו פער הריביות הוא שלילי, ייווצר לחץ לפיחות הפסו כלפי הדולר כי משקיעים יעדיפו פיקדונות דולריים על פני פיקדונות בפסו.
- אובדן סניוראז'. סוד גלוי הוא שמדינות רבות מעדיפות לקיים מטבע עצמאי בשל הרווח הנגזר משחיקה איטית אך מתמדת בערכו, או בגין דרכים אחרות ליצירת סניוראז'. ההצמדה למטבע זר שוללת את יתרון הסניוראז' מהמדינה שבה קיימת מועצת מטבע ובעצם מעניקה אותו למדינת מטבע הייחוס.
- חוסר יכולת לנהל תקציב גרעוני. גירעון תקציבי במקרים מסוימים הוא רע הכרחי. גירעון דרש למשל כדי לסייע להתגבר על מיתון, כדי להילחם בדפלציה או בעת מלחמה. במשטר של מועצת מטבע אין לממשלה אפשרות להיכנס לגירעון מאחר שהיא חייבת לנהל את הוצאותיה בהתאם למקורות ההכנסה שלה.
- גאווה לאומית. הנפקת מטבע לאומי כרוכה אמנם בלא מעט עלויות (הדפסת שטרות, הטבעת מטבעות, הפצתם לציבור, החלפתם שטרות ומטבעות פגומים בחדשים וכו'), אך שטרות ומטבעות הם אחד מסממניה המובהקים של ריבונות ומשום כך מדינות אינן ששות לוותר על מטבע לאומי.
- "יבוא" של בעיות כלכליות באמצעות מטבע הייחוס. ההצמדה למטבע קשה אינה מבטיחה יציבות מוחלטת. הצמדת הפסו הרוריטני לליש"ט למשל חושפת את המשק הרורטני לשינויים בשער החליפין של הליש"ט, ובכך משפיעה על מאזן סחר החוץ של רוריטניה. ייסוף חד בליש"ט (כתוצאה מהעלאת הריבית על ידי בנק אנגליה) עלול להביא את רוריטניה לגירעון במאזן סחר החוץ שלה בגין ירידה ביצוא מרוריטניה ועלייה ביבוא אליה.