מטוס נוסעים

מטוס נוסעים הוא מטוס גדול שמטרתו העיקרית הובלת נוסעים. מטוס הנוסעים מופעל לרוב על ידי חברת תעופה שקונה את המטוס או חוכרת אותו. הגדרת מטוס הנוסעים משתנה ממדינה למדינה, אבל לרוב נחשב מטוס למטוס נוסעים אם יש בו לפחות 20 מושבי נוסעים.

מטוס בואינג 787-9 של חברת אל על הישראלית

מטוס בואינג 400–747 של חברת קוואנטס האוסטרלית

מטוס Tu-144LL בעת טיסה בשנת 1998

גודל המטוס

קיימים מטוסי נוסעים בגדלים שונים, המוצגים להלן בסדר יורד:

מטוסים רחבי-גוף

ערך מורחב – מטוס רחב גוף

מטוסי הנוסעים הגדולים ביותר הם מטוסים רחבי-גוף. המונח המשמש לרוב בתעשייה לכינוי מטוסים כאלו הוא מטוסים "כפולי מעבר" מפני שסידור המושבים במטוסים אלו כולל לרוב שני מעברים נפרדים לכל אורכו של תא הנוסעים. בין המטוסים הכלולים בקטגוריה הזו בעבר בהווה הם: 767, 787, 747 ו-777 של חברת בואינג האמריקאית; DC-10 ו-MD-11 של מקדונל דאגלס (כיום חלק מבואינג); A330, A300, A310, A340, A350, A380 של תאגיד איירבוס האירופי; ו-Il-86 ו-ll-96 של איליושין הרוסית. מטוסים אלו לרוב כוללים בין 200 ל-400 מושבים. בשל צריכת הדלק הגבוהה המאפיינת את מטוסים אלו, ברוב חברות התעופה הם משמשים בעיקר לקווים ארוכים של מעל ל-4,000 קילומטר. אף שהם משמשים לעיתים בקווים קצרים עמוסים. בעיקר בחברות האסיאתיות.

מטוסים צרי-גוף

ערך מורחב – מטוס צר-גוף

מטוסי הנוסעים הסילוניים הנפוצים ביותר ידועים כ"צרי-גוף" או "בעלי מעבר אחד". מטוסים מהקטגוריה הזו בעבר בהווה הם 707, 727, 737, ו-757 של בואינג, DC-8, DC-9 וסדרת MD-80 של מקדונל דאגלס, וסדרת A320 של איירבוס. מטוסים אלה לרוב כוללים בין 100 ל-200 מושבים. ומשמשים לטיסות לטווח קצר ובינוני. עלות השימוש בהן זולה לעומת מטוסים רחבי גוף, ולכן הם פופולארים בהרבה.

מטוסי נוסעים אזוריים

מטוסי נוסעים אזוריים כוללים לרוב פחות ממאה מושבים ומונעים על ידי מנועי טורבו-פרופ או מנועי סילון. .הטווח שלהם מותאם למרחקים קצרים של כמה מאות קילומטרים ולטיסות קצרות של עד שעתיים. רוב מטוסי הנוסעים האזוריים כוללים שירותים ודיילים. אך בשל מרחקי הטיסה הקצרים לרוב לא ניתנים בהם אוכל, ובידור. מטוסים מקטגוריה הזו הם בין היתר מטוסים מסדרת ERJ-145 של חברת אמבראר, סדרות CRJ ו-"Q" של חברת בומברדיה איירוספייס הקנדית, סאאב 340 וסאאב 2000 של סאאב, וכן ATR 42 ו־ATR 72 של ATR.

מוניות אוויריות

מטוס נוסעים בעל פחות מ-19 מושבים מכונה "מונית אווירית". הדבר תלוי בגודל המטוס, סוג המנועים והסדר הישיבה. על פי רוב, מטוסים מסוג זה אינם מכילים שירותים או מטבח ובדרך כלל אין משרתים עליהם דיילים. ישנן חברות רבות המייצרות מטוסים מסוג זה, לדוגמה חברת ביצ'קראפט (Beechcraft), ג'טסטרים (Jetstream), אמבראר (Embraer), ססנה (Cessna), פייפר (Piper) וכדומה.

תצורת סיפון הנוסעים

מבט מבעד לחלון של מטוס נוסעים בעת טיסה מעל גרינלנד

מטוס נוסעים עשוי לכלול מספר מחלקות טיסה שונות, שנבדלות זו מזו באיכות המזון, בגודל המושבים, בכמותם ובמרווח ביניהם, ובאיכות השירות של צוות הדיילים. נהוג לחלק את המחלקות לשלוש דרגות בסיסיות: מחלקה ראשונה, מחלקת עסקים ומחלקת תיירים. בחברות מסוימות מתחלקת מחלקת התיירים לשניים: מחלקה רגילה ומחלקת "פרימיום", אשר מתאפיינת לרוב גם ביותר מרחב לרגליים. ממחלקה למחלקה עולות רמת השירות ואיכות המזון. לדוגמה, במחלקת תיירים מוגש המזון בכלים חד פעמיים והוא נחשב ל"תעשייתי", בעוד שבמחלקה ראשונה מוגש המזון בכלים מפורצלן ומקרמיקה ונחשב למזון ברמה גבוהה מאוד. איכות וגודל המושבים משופרים אף הם במחלקות היקרות יותר. במחלקה ראשונה (ולעיתים גם במחלקת עסקים) יש לעיתים מושבים ההופכים למיטות ומאפשרים שינה נוחה בטיסות ארוכות.

מושבים

בואינג 747 מופעל על ידי בריטיש איירווייז, מחובר לגשר עלייה למטוס בשדה תעופה

סוג המושבים והמרחב לרגליים הניתן לכל נוסע נקבעים בהחלטה של כל חברת תעופה, ולא של יצרנית המטוס. המושבים מותקנים על מסילות על רצפת תא הנוסעים ויכולים לנוע קדימה ואחורה על ידי צוות התחזוקה של המטוס. המושבים והמסילות נועדים לעמוד בכמות גבוהה של כוח G, כך שבמקרי קיצון המושבים לא יזוזו ממקומם. ניתן אף להסיר את המושבים לגמרי. חלק מחברות התעופה מנסות להגדיל את כמות המושבים בכל מטוס ככל שניתן, על מנת לשנע את הכמות הגדולה ביותר (ולכן גם הרווחית ביותר) של נוסעים. חברות אחרות בוחרות להקטין במקצת את כמות המושבים, ולהשתמש בצפיפות הפחותה כיתרון שיווקי.

נוסעים שיושבים בשורות היציאה (שורות המושבים שצמודות לפתחי יציאת החרום מהמטוס) נהנים מהרבה יותר מרווח לרגליים מאשר הנוסעים היושבים בשאר השורות. שורות המושבים הנמצאות שורה אחת לפני יציאות החירום בדרך כלל כוללות פחות מקום לרגליים, ולעיתים גב המושבים בשורות אלה קבוע ואינו ניתן להטיה לאחור, במטרה למנוע חסימה של יציאת החירום. לפעמים ניתן לבקש בעת הכרטוס מקום בשורת הכיסאות של יציאת החירום. בתוכנית מקומות הישיבה משתדלות החברות להושיב בשורות שליד יציאות החירום נוסעים צעירים ובריאים שיוכלו לסייע במקרה חירום.

המושבים עצמם בנויים לעמוד בכוחות גדולים מאוד מבלי להישבר או להשתחרר מהמסילות שעל הרצפה במקרים של מערבולות אוויר או תאונות. גב המושב מצויד לרוב במגש נפתח לאוכל, לכתיבה או למיקום מחשב נייד. במושבים שאין לפניהם שורת מושבים מקופל המגש בדרך כלל בתוך ידית הכיסא. מושבים רבים כוללים כיום גם מסכי LCD אישיים הכוללים וידאו לפי דרישה ומשחקי מחשב. גם השליטה על המסך וחיבור האוזניות נמצאים לרוב בידיות הכיסא.

תאי אחסון עיליים

תצורת תאי האחסון העיליים משתנה מחברת תעופה אחת לאחרת, בדומה לתצורת המושבים. יצרן המטוס יספק בדרך כלל את הגרסה הסטנדרטית של תאי האחסון, אך חברות התעופה יכולות לבחור תאים בגדלים, בצורות ובצבעים שונים. עם הזמן התפתחו תאים אלה ממדפים עיליים רגילים (בדומה לאלה שישנם כיום ברכבות או באוטובוסים, ששימשו לאחסון של מעילים ותיקים קטנים), לתאי אחסון סגורים, בגלל הסכנה המוגברת שבנפילת חפצים בעת מערבולות או במקרה תאונה.

יחידות השירות לנוסע

מעל מושבי הנוסעים ישנן יחידות השירות לנוסע (PSU). היחידה כוללת בדרך כלל מנורת קריאה, פתח אוורור ולחצן קריאה לדייל. כיום בחברות רבות עוברים לשליטה ביחידה זו דרך מסכי המגע. לרוב כוללות היחידות גם כתובות מוארות של ההודעות "חגרו חגורת בטיחות" ו"אסור לעשן". בנוסף, נמצא בכל יחידה פתח שממנו נופלות מסכות חמצן במקרה של ירידת הלחץ בתא הנוסעים.

סיפון המטען

מטוס נוסעים חייב לכלול חלל לאחסון מטען שלא ניתן לאפסן בתא הנוסעים באופן בטוח. תאי המטען של המטוס נמצאים לרוב מתחת לסיפון הנוסעים, ומתוכננים לאחסן את מטען הנוסעים ומשאות שונים שחברת התעופה מעבירה. תא המטען נגיש בדרך כלל רק דרך דלתות שנמצאות מחוץ למטוס. דלתות מתא הנוסעים לתא המטען כמעט שאינן קיימות במטוסים מודרניים, למרות המוצג לעיתים בסרטי פעולה.

לרוב זהה לחץ האוויר בתאי המטען במהלך הטיסה ללחץ בתא הנוסעים, אך לעיתים הם אינם מחוממים. למרות שתא המטען מכיל בדרך כלל תאורה, לשימוש צוותי ההעמסה, התא עצמו חשוך בזמן שדלתות ההטענה סגורות. כל תאי המטען במטוסים החדישים כוללים מערכות לזיהוי שרפות, וכל מטוסי הנוסעים הגדולים כוללים מערכות אוטומטיות (או מופעלות מרחוק) לכיבוי שרפות.

מטען במטוסים צרי גוף

יחידת ULD מסוג AKH

במטוסים צרי הגוף שבהם יותר מ-100 מושבים מכילים תא מטען, שנמצא מתחת לסיפון הנוסעים. מטוסים קטנים יותר כוללים לרוב אזור מיוחד למטען, שמופרד ממושבי הנוסעים אבל נמצא באותו המפלס. המטען מועמס לרוב בצורה ידנית למטוס, וממויין לפי אזורי יעד שונים. רשת שמחוברת לרוחב תא המטען מונעת תזוזה של מטען בעת הטיסה. מטוסי נוסעים מובילים לעיתים קרובות גם דואר ומשא.

מטען במטוסים רחבי גוף

מטוסים רחבי גוף כוללים לרוב תא אחסון בדומה למטוסים צרי גוף, אך רוב המטען במטוסים האלו מאוחסן במכולות מיוחדות שנקראות "יחידות הטענה" (Unit Load Devices – ULD). יש יחידות ההטענה בצורות ובגדלים שונים. הדגם הנפוץ ביותר הוא ה-3-LD.

יחידות המטען מועמסות בשדה התעופה ומועברות למטוס בעגלות מיוחדות, ומכונה מיוחדת מעלה אותן למטוס. ברצפת תא המטען יש גלגלות ומיסבים מיוחדים שמאפשרים להזיז את היחידות הללו בקלות ולקבע אותן למקום בעת טיסה.

יצרנים

בגלל מורכבות תהליכי הפיתוח והייצור ועלותם הגבוהה, שולטות יצרניות מטוסים מעטות בשוק מטוסי הנוסעים לחברות התעופה הגדולות. בואינג האמריקאית ואיירבוס האירופית שולטים ברובו של שוק מטוסי הנוסעים. כאשר בעשור השני של המאה ה-21 אמבראר הברזילאית מתחילה לתפוס נתח בשוק מטוסים צרי הגוף וקומק הסינית. יצרנים גדולים נוספים הם דה הבילנד מקנדה (כיום חלק מבומברדייה), ו-ATR הנמצאת בבעלות איטלקית-צרפתית משותפת, אך אלו מתמקדים יותר בתחום המטוסים האזוריים. יצרנים גדולים שהיו במאה ה-20 ואינם מייצרים כיום הם מקדונל-דאגלס קונבאייר, ולוקהייד מרטין האמריקאיות, וטופולב ואילושן הסובייטיות.

מאז שהפכה איירבוס למתחרה הראשית של בואינג, נמצאות שתי החברות, בתמיכת הממשלות שלהן (האיחוד האירופאי ומדינות אירופה מצד אחד, וממשלת ארצות הברית מצד שני), במריבה מתמשכת. החברות מאשימות אחת את השנייה בכך שהן מסובסדות על ידי הממשלות שלהן. איירבוס לדוגמה יכולה לקבל מימון מממשלות אירופה בתעריפים נמוכים וללא צורך להחזירו אם המוצר יוביל להפסדים, ואילו בואינג מקבלת חוזים למחקר ופיתוח מנאס"א וממחלקת ההגנה של ארצות הברית בנוסף לכמות גדולה של הזמנות צבאיות.

עם זאת, שתי החברות משתמשות בקבלני משנה רבים ממדינות שונות. לדוגמה, רבים ממרכיבי המטוסים של בואינג נבנים על ידי חברות ביפן. כמו כן, תתי-מערכות רבות נבנות באסיה ובאירופה. מטוסי איירבוס מצוידים לרוב במנועים, ביחידות כוח מסייעות וברכיבים אלקטרוניים שנבנו בארצות הברית. ולכן, למרות ניסיונן של החברות להציג את עצמן כ-"כל אירופיות" או "תוצרת ארצות הברית", כל מטוסי הנוסעים עשויים מרכיבים שמיוצרים בכל חלקי העולם.

מנועים

עד לתחילת תקופת הסילון היו מנועי בוכנה נפוצים על מטוסי נוסעים, לדוגמה דאגלס 3-DC. כיום מונעים כמעט כל מטוסי הנוסעים המודרניים על ידי מנועי טורבו-סילון, טורבו-פרופ וטורבו-מניפה, מכיוון שיעילותם של מנועים אלו רבה יותר בטיסה בגובה רב, אמינותם טובה משל מנועי בוכנה והם מאפשרים טיסה עם פחות רעידות ורעש לנוסעים.

מיגון מטוסי נוסעים

מאז פיגועי 11 בספטמבר, תופס נושא הבטיחות בטיסה מקום רחב. כל נושא הטיפול בנוסע והבידוק הביטחוני עבר מהפכה כלל עולמית. אך עדיין, מרגע שהמטוס עוזב את שדה התעופה, הוא נמצא במצב פגיע מאוד. הדבר הומחש כאשר ב 28 בנובמבר 2002, נורו שני טילי כתף מסוג SA-7 לעבר מטוס ארקיע שהמריא משדה התעופה בניירובי. הטילים החמיצו את המטוס, אך הנושא עלה לסדר היום. מדינת ישראל היא הראשונה שלקחה איום זה באופן רציני. המערכת הראשונה שהוצגה כפתרון לבעיה, הייתה מערכת המבוססת על מערכת צבאית דומה, ושפועלת על ידי ירי נורים הגורמים לטילים להתביית עליהם במקום על המטוס. מערכת זו בעייתית שכן רשויות תעופה שונות הכריזו כי יסרבו לאשר למטוסים המצוידים במערכת לנחות בשטחן, בגלל חשש בטיחותי. אל-אופ, חברת הבת של אלביט מערכות, פיתחה מערכת הגנה אקטיבית בשם C-Music, המבוססת על גלאים אלקטרו אופטיים, המפעילים לייזר שמטרתו להסיט את הטיל. מערכת זו נבחרה על ידי ממשלת ישראל להיות המערכת המותקנת במטוסי הנוסעים הישראלים, במימון המדינה. התהליך החל להתבצע בסוף 2011. עלות כל מערכת היא כמיליון דולר.

מטוסי נוסעים מפורסמים

איירבוס A380, המטוס הגדול ביותר אי פעם

קונקורד בשירות בריטיש איירווייז

כמה ממטוסי הנוסעים המפורסמים ביותר שיוצרו וטסו בעולם:

• דקוטה דאגלס 3-DC - טס לראשונה בשנת 1935 ונחשב לאחד המטוסים המוצלחים מעולם. יוצרו יותר מ-10,000 מטוסים כאלה.
• לוקהיד קונסטליישן - מטוס בעל זנב משולש שטס לראשונה בינואר 1943, היה אחד מהמטוסים המהפכניים בשירות התעופה האזרחית.
• בואינג 707 - נכנס לשירות מסחרי בשנת 1958. הפך למטוס נוסעים מרכזי בשנות ה-60, ונותר נפוץ גם במהלך שנות ה-70. מטוס זה נתפס אצל רבים כמטוס שהוביל לתקופה הסילונית. הפך את בואינג לאחת מיצרניות מטוסי הנוסעים העיקריות והיה המטוס הראשון בסדרת ה-7x7 של החברה.
• בואינג 737 - מטוס הנוסעים המסחרי, צר־הגוף, הנפוץ ביותר בעולם לטווח קצר עד בינוני. יוצר לראשונה ב-1967.
• קונקורד - מטוס המסוגל לטוס במהירות כפולה ממהירות הקול. טס בשנים 1976–2003 בשתי חברות תעופה בלבד: אייר פראנס ובריטיש איירווייז. בעיקר מפריז ומלונדון לניו יורק.
• בואינג 747 "ג'מבו" - יוצר לראשונה ב-1968 ועד 2007 היה מטוס הנוסעים היחיד בעל שני סיפוני נוסעים. הציב שיאים רבים בתחום התעופה. אחד מהשיאים נקבע על ידי אל על בעת הטסתם של 1087 עולים מאדיס אבבה לישראל בטיסה אחת במבצע שלמה.
• איירבוס A380 "סופר ג'מבו" - מטוס הנוסעים הגדול ביותר בעולם כיום, בעל שני סיפוני נוסעים לכל אורך המטוס. המטוס החל את שירותו המסחרי בשנת 2007.

מחזור מטוסי נוסעים

מכיוון שמטוסי נוסעים יקרים מאוד לקנייה. כמאות מיליוני דולרים למטוס בודד, רובם מוחכרים לתקופות זמן ארוכות (בדרך כלל בין 10 ל-30 שנה). מעטים מאוד שבים לשירות לאחר תום תקופת ההחכרה, מפני שהתפתחות טכנולוגיית של מטוסי הנוסעים אינה מאפשרת למטוסים הישנים יותר להתמודד עם עלויות התפעול שגדלות ככל שהמטוס מתיישן. מטוסים רבים שסיימו את חייהם נמצאים באתר במדבר מוהאבי המשמש כבית קברות למטוסים. חלק מהמטוסים במקום מפורקים, ואילו אחרים נמצאים שם לתקופות שונות במקרים של מיתון בתעשיית התעופה או בין החכרה אחת לשנייה. אתר גדול נוסף לאחסון מטוסים נמצא במרנה, אריזונה (ארצות הברית). רובם המוחלט של מטוסי הנוסעים מפורקים בסוף חייהם. יוצאי הדופן הם מטוסים שמוצבים במוזיאונים שונים או מוטסים על ידי קבוצות חובבים.

רוב המטוסים עוברים בין חברות רבות במהלך חייהם. מטוס נוסעים שמתוחזק כראוי יכול לפעול באופן בטוח במשך עשרות שנים. הדבר תלוי באיזו תדירות טס המטוס (נקרא לרוב מחזור טיסה - המראה אחת ונחיתה אחת), באיזה מזג אוויר הוא מופעל והאם נזקים שונים מטופלים כראוי.

מה שיוביל בסופו של דבר לקרקוע המטוס הוא לרוב חוסר יכולת לספק לו חלפים, מכיוון שהיצרן המקורי כבר אינו מייצר או מספק אותם. קורוזיה (שיתוך) היא בעיה נוספת שדורשת טיפול רב יותר ויותר ככל שהמטוס מאריך ימים. לבסוף הופך מטוס הנוסעים הישן ליקר מדי לתפעול.

מטוסי נוסעים שעברו הסבה

דגמים שונים של מטוסי נוסעים הוסבו לנשיאת מטענים או לשימוש כמטוסי פאר של חברות. כמו כן משרתים מטוסי נוסעים רבים ממשלות כמטוסי "אח"מים" או לשימושים צבאיים שונים, כגון מיכליות תדלוק אוויריות (לדוגמה: 707, 10-VC), אמבולנסים אוויריים (9-DC), ריגול (737, סאאב 340) וכמו כן למשימות שגרתיות יותר כמו נשיאת חיילים.