מיכאי הראשון, מלך רומניה

מיכאי הראשון, מלך רומניה
Mihai I, Rege al României
	מיכאי הראשון בשנת 2007
לידה	25 באוקטובר 1921; ארמון פלש, סינאיה, ממלכת רומניה
פטירה	5 בדצמבר 2017 (בגיל 96); אובון (אנ'), שווייץ
מדינה	רומניה
מקום קבורה	מנזר קורטיה דה ארג'ש; Royal Cathedral of Curtea de Argeș ;
בת זוג	אנה, מלכת רומניה
שושלת בית הוהנצולרן-זיגמרינגן
תואר	מלך רומניה
אב	קרול השני, מלך רומניה
אם	אלנה, נסיכת יוון ודנמרק
צאצאים	ראו בהמשך
	20 ביולי 1927 – 8 ביוני 1930; (שנתיים)
	→ פרדיננד הראשון, מלך רומניה קרול השני, מלך רומניה ←
	6 בספטמבר 1940 – 30 בדצמבר 1947; (7 שנים)
פרסים והוקרה
	עיטור הניצחון (6 ביולי 1945); הצלב הגדול של מסדר הוורד הלבן של פינלנד עם צווארון (30 באפריל 1942); מסדר קירילוס ומתודיוס הקדושים; מפקד ראשי בלגיון ההצטיינות; מסדר הבשורה הקדושה; צלב הברזל; Freedom of the City of London; אביר הצלב הגדול במסדר סנט מוריס ולזרוס; צלב גדול של לגיון הכבוד; מסדר הכתר של איטליה; מסדר הוורד הלבן של פינלנד; מסדר האריה הלבן; מסדר סנט מוריס ולזרוס; מסדר פריחת הסחלב; לגיון ההצטיינות; מסדר לאופולד; המסדר הוויקטוריאני המלכותי; מסדר הכתר הרומני; מסדר פרדיננד הראשון; מסדר מיכאי האמיץ; העיטור הלאומי לשירות נאמן; עיטור הכוכב של רומניה; עיטור מסדר העיט הלבן של פולין; מדליה להנצחת 60 שנים לניצחון במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945; Rad kniežaťa Pribinu vojnovej SR 1939-45; מסדר בית הוהנצולרן; אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר האיטלקי; מסדר קרול הראשון; אביר במסדר הבשורה הקדושה; מסדר גאורגיוס הראשון; מפקד עליון במסדר לאופולד; מסדר המושיע; מסדר הנילוס ;
חתימה

מיכאי הראשון, מלך רומניה (ברומנית: Mihai I, Rege al României) משושלת הוהנצולרן-זיגמרינגן (25 באוקטובר 1921 – 5 בדצמבר 2017) היה מלך רומניה האחרון.

בית המלוכה של רומניה
הוהנצולרן-זיגמרינגן
קרול הראשון

המלכה: אליסאבטה צאצאים: הנסיכה מריה
פרדיננד הראשון
המלכה: מריה צאצאים: הנסיך קרול הנסיכה אליסאבטה הנסיכה מריה הנסיך ניקולאה הנסיכה אילאנה הנסיך מירצ'אה
קרול השני
המלכה: אלנה צאצאים: הנסיך מיכאי
מיכאי הראשון
המלכה: אנה, מלכת רומניה צאצאים: הנסיכה מרגריטה הנסיכה אלנה הנסיכה אירינה הנסיכה סופיה הנסיכה מריה

מיכאי נולד בסינאיה, כבנם של קרול השני, מלך רומניה והנסיכה אלנה, אחותו של פבלוס, מלך יוון. מיכאי היה חימש (נכד הנכד) של המלכה ויקטוריה ובן דוד מדרגה שלישית של אליזבת השנייה.

מיכאי שלט ברומניה פעמיים. בפעם הראשונה הוא הוכתר אחרי מות סבו פרדיננד הראשון, מלך רומניה (אביו ויתר על הכתר בדצמבר 1925) ב־20 ביולי 1927 ושלט עד 8 ביוני 1930, כשהודח על ידי אביו. בפעם השנייה שב לכס המלכות ב־6 בספטמבר 1940 במקום אביו שוויתר על הכס בפעם השנייה ושלט עד 30 בדצמבר 1947, כאשר ויתר על מלכותו לטובת המשטר הקומוניסטי שתפס את השלטון.

מיכאי שלט בימי מלחמת העולם השנייה, בתקופת המשטר הפרו-נאצי של מרשל יון אנטונסקו. כשהכוחות הצבאיים של ברית המועצות חדרו לרומניה, הוא ארגן את מעצרו של אנטונסקו. הוא התנגד למשטרים הפרו-קומוניסטיים שקמו לאחר המלחמה, לכן אולץ לוותר על מלכותו ויצא לגלות בשווייץ. חזרתו התאפשרה רק בשנת 1997, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי.

מיכאי נקרא על שמו של מיכאי האמיץ, גיבור לאומי רומני.

בשנת 2008 מונה לחבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית.

ביוגרפיה

בצעירותו

מיכאי נולד ב-25 באוקטובר 1921 בארמון פלש שבסינאיה, לקרול, נסיך הכתר של רומניה ולאלנה, נסיכת יוון ודנמרק, בתם של קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון וסופיה, נסיכת פרוסיה.

בשנת 1922 לקח אביו לפילגש את אלנה לופסקו, גרושתו של קצין צבא, בתם של רוקח יהודי שהתנצר ורקדנית וינאית קתולית ממוצא יהודי, וכעבור שנה ברחו השניים מרומניה. בשנת 1925 הודיע קרול שהוא מוותר על זכותו לירושת הכתר לטובת בנו, מיכאי, ואכן לאחר מות סבו פרדיננד הראשון, מלך רומניה בשנת 1927 הוכתר מיכאי למלך רומניה. מכיוון שמיכאי היה בן חמש בלבד, הוחלט על הרכבת מועצת עוצרות שתנהל את המדינה עד להתבגרות המלך. בראש המועצה, שמנתה שלושה אישים, הוצב הנסיך ניקולאה, אולם ניקולאה, שהוזעק מבריטניה על כורחו, לא היה פעיל בענייני המדינה.

בשנת 1930 שב אביו קרול לרומניה, הדיח את מיכאי והוכתר כמלך רומניה לאחר שהבטיח להיפרד מפילגשו. בסתיו 1937 מונה מיכאי לסגן לוטננט בגדוד הציידים בהרים של הצבא הרומני. ב-15 באוגוסט 1939 הוא המונה לסגן לוטננט בצי המלכותי הרומני^[1].

בנובמבר 1939 עם הגיעו לגיל 18, הצטרף מיכאי לסנאט הרומני.

מלחמת העולם השנייה

לאחר האולטימטום הסובייטי, שאילץ את רומניה לצאת מבסרביה, ותכתיב וינה, שאילץ את רומניה לצאת מצפון טרנסילבניה ומהקדרילטר, דעת הקהל הרומנית הייתה נסערת מאוד וכדי להרגיעה, הזמין קרול בתחילת ספטמבר 1940 את הגנרל יון אנטונסקו להרכיב את הממשלה והעניק לו את רוב סמכויותיו^[2]. מספר ימים לאחר מכן, בלחצו של אנטונסקו ובשל דעת הקהל, הודיע קרול השני על ויתור על המלוכה לטובת בנו, מיכאי. מיכאי ויתר מיד על שתיים מהסמכויות שעוד נותרו למלך, כריתת בריתות והזכות להעניק חנינה^[3].

מיכאי החזיק בתפקידו במהלך מלחמת העולם השנייה, אולם תפקידו היה ייצוגי והשליטה בפועל הייתה בידי יון אנטונסקו. כל עוד כוחות הציר התקדמו בתחומי ברית המועצות וגם בחזיתות אחרות, לא היו חולקים על דרכו של יון אנטונסקו ועל הנהגתו, אך כשנראה היה שיש שינוי במערכה הצבאית, החלו גורמים שונים בצמרת הרומנית לחפש דרכים לחילוץ רומניה מהמלחמה. הרומנים יצרו מגעים עם נציג בריטי באנקרה ובעקבות המלצת הבריטי, גם עם דיפלומט סובייטי בקהיר. אנטונסקו עצמו ניסה לקיים מגעים עם דיפלומטים סובייטים בסטוקהולם, אך כל הניסיונות עלו בתוהו. לאחר קרב סטלינגרד הצבא הסובייטי התקדם וחדר לתחומי רומניה והגיע עד יאשי, העיר השנייה בגודלה ברומניה. באותה תקופה נפתחה החזית השנייה בצרפת ומנהיגי רומניה היו מודאגים.

בשיחות גישוש הגיב אנטונסקו לפונים אליו בסירוב מוחלט לעשות שלום נפרד תוך הצגת הטיעון ש"נתן את מילתו להיטלר" והוא לא יפר הבטחה. אנטונסקו עמד לפגוש את היטלר ב-5 באוגוסט 1944 והבטיח למלך רומניה להעלות בפני היטלר את האפשרות שרומניה תפרוש מהמלחמה. המלך העלה בפניו את החשש שאם אנטונסקו יגיד זאת להיטלר, הוא לא יחזור לרומניה. בשובו אמר אנטונסקו למלך, שלא מצא את הכוח להעלות את הנושא בפני היטלר. לפני שאנטונסקו נפרד מהיטלר, היטלר ייעץ לו על בסיס הניסיון באיטליה, שיתרחק מארמון המלך.

ההפיכה ברומניה

המלך מיכאי, בשנת 1947

בגישושים השונים לקחו חלק מדינאים מכל המפלגות הרומניות הגדולות, כולל המפלגה הקומוניסטית הרומנית הלא חוקית, שנציגיה למגעים היו לוקרציו פטרשקנו ואמיל בודנראש, קציני צבא בכירים וביניהם הגנרלים קונסטנטין סנטסקו, אאורל אידאה ויון נגולסקו וחוגי בית המלוכה הרומני. צירוף הקומוניסטים למגעים נועד, בין היתר, להבטיח את תמיכת "הפועלים המאורגנים" (בודנראש הצהיר במהלך המגעים על קיומם של 12,000 פועלים מוכנים לפעולה, הצהרה חסרת כיסוי ממשי), שהיו אמורים להוות את כוח האדם להפיכה. הקושרים התקשו לתאם מועד מתאים להפיכה, כי ברומניה שהו אז יחידות צבא גרמניות והיה חשש מהתערבותן. כאשר צרכים מבצעיים אילצו את המפקדה הגרמנית להוציא מרומניה דיוויזיה משוריינת, החליטו הקושרים לפעול ב-26 באוגוסט, ולשם כך הזמין המלך לתאריך זה את יון אנטונסקו לארוחה חגיגית בארמונו.

הארמון המלכותי בבוקרשט, המקום בו נעצרו יון אנטונסקו ואנשי המפתח בממשלו - התמונה מ-1941

ב-22 באוגוסט נודע לאחד מהקושרים שאנטונסקו מודאג מהמצב בחזית, לכן הוא יסע לשם ב-24 באוגוסט ולכן לא יהיה בבוקרשט ביום שנועד להפיכה. הקושרים שינו את התוכנית, אך לא הספיקו להודיע על כך לכולם.

ב-23 באוגוסט 1944 זימן המלך מיכאי הראשון את יון אנטונסקו להתייעצות במועצת המלך. יון אנטונסקו הגיע בליווי סגנו מיכאי אנטונסקו, שהיה גם שר החוץ. בהתייעצות שב אנטונסקו והסביר שאין להסכים לתנאי הכניעה לבעלות הברית, כי זה כרוך במחירים גבוהים מדי לרומניה. בסיום דברי אנטונסקו הודיע לו המלך, שהוא מפטר אותו מתפקידו כראש ממשלת רומניה ומנהיגה (ה"קונדוקטור") ועל פי סימן מקולונל אמיליאן יונסקו נכנסו לאולם שלושה קצינים חמושים בדרגת סגן, ובהוראת המלך עצרו את יון אנטונסקו ואת מיכאי אנטונסקו והובילו אותם לכליאה בחדר משוריין. מאוחר יותר נמסרו העצורים למשמר של קומוניסטים רומנים בראשות אמיל בודנראש.

הקושרים שנכחו במקום החליטו, על דעתו של המלך, להטיל על הגנרל קונסטנטין סנטסקו, שנהנה מיחס של כבוד מצד אנשי הצבא, את הרכבת הממשלה. בממשלה זו מונה סנטסקו לראש הממשלה, וכמה גנרלים נוספים החזיקו בתיקי המלחמה, החינוך, הבריאות, התקשורת והעבודות הציבוריות, האוצר והפנים. ראשי המפלגות היו שרים ללא תיק, פרט לנציג הקומוניסטים - לוקרציו פטרשקנו - שביקש וקיבל את משרד המשפטים.

מיד לאחר ההפיכה החל משא ומתן עם הסובייטים על הפסקת אש, וב-31 באוגוסט נכנס הצבא האדום לבוקרשט וכבש אותה ללא קרב. ב-12 בספטמבר נחתם הסכם שביתת נשק עם הצבא האדום, וכוחות רומניים החלו להילחם נגד כוחות גרמניים בהונגריה, סלובקיה וצ'כיה.

לאחר המלחמה

בתום המלחמה קיבל מיכאי את עיטור לגיון ההצטיינות מנשיא ארצות הברית הארי ס. טרומן, וכן קיבל את עיטור הניצחון מיוסיף סטלין, על פועלו למען ההינתקות של רומניה מגרמניה הנאצית.

במרץ 1945 מינה מיכאי בלחץ הסובייטים את פטרו גרוזה הקומוניסטי לראש ממשלת רומניה, שהקים ממשלה פרו-סובייטית שקיבלה הוראות מברית המועצות. על אף ניסיונותיו של מיכאי להתנגד להשתלטות הקומוניסטית על המדינה (ניסיונות כגון השביתה המלכותית), בסופו של דבר תפסו הקומוניסטים את השלטון במדינה.

כתב התפטרותו של מיכאי הראשון, מלך רומניה, שהביא לסוף ממלכת רומניה

בנובמבר 1947 טס מיכאי לבריטניה לחתונת הנסיכה אליזבת ופיליפ, דוכס אדינבורו, ועל אף הפצרות מרובות שיישאר בבריטניה חזר לאחר מכן לרומניה. ב-30 בדצמבר 1947 ויתר על כסאו, וב-3 בינואר 1948 עזב את רומניה ורוב נכסיו הולאמו. זמן קצר לאחר שעזב מיכאי את רומניה, בוטלה אזרחותו הרומנית ונאסר עליו לבקר במדינה.

בגלות

ב-10 ביוני 1948 התחתן מיכאי עם אן, נסיכת בורבון-פארמה, בתם של רנה, נסיך בורבון-פארמה ומרגרט, נסיכת דנמרק, שאותה פגש בבריטניה בחתונתם של אליזבת ופיליפ. בתחילה התגוררו בני הזוג בפירנצה, איטליה, לאחר מכן עברו ללוזאן, שווייץ, משם עברו להמפשייר, אנגליה, ולאחר מכן עברו לורסואה, שווייץ, שם גרו כ-45 שנים.

במהלך השנים עבד מיכאי כחקלאי, טייס, יזם וברוקר, ונולדו לו ולאשתו 5 בנות.

חזרה לרומניה

ב-25 בדצמבר 1990, שנה לאחר המהפכה שהפילה את הדיקטטורה הקומוניסטית של ניקולאה צ'אושסקו, מיכאי מלווה במספר חברים ממשפחת המלוכה, נכנס לרומניה לראשונה מזה 43 שנה. באמצעות דרכון דיפלומטי דני, הצליח מיכאי להשיג אשרת שהייה של 24 שעות. מיכאי התכוון להגיע אל קתדרלת קורטאה דה ארג'ש, להתפלל בקברי אבותיו ולהשתתף בחג המולד. אולם, בדרכם לקורטאה דה ארג'ש, נעצרו המלך וחבריו במחסום משטרתי, ונאלצו לעזוב את הארץ.

בשנת 1992 ממשלת רומניה אפשרה למיכאי לחזור לרומניה לחגיגות הפסחא, ואף על פי שהממשלה הרומנית דחתה את בקשתו לשאת נאום מהארמון המלכותי (כיום המוזיאון הלאומי לאמנות של רומניה), נאם מיכאי מחדר האירוח של המלון לפני למעלה ממיליון איש שהגיעו לבוקרשט כדי לראות אותו. מיכאי סירב להצעתו של נשיא המפלגה הליברלית הלאומית, ראדו קמפיאנו, להשתתף בבחירות לנשיא רומניה. הפופולריות של מיכאי הפחידה את ממשלתו של יון איליאסקו, ומשום כך נמנע ממנו לבקר ברומניה ב-1994 וב-1995.

בשנת 1997 לאחר תבוסתו של איליאסקו על ידי אמיל קונסטנטינסקו, החזירה ממשלת רומניה את אזרחותו של מיכאי, ושוב איפשרה לו לבקר בארץ. בשנותיו האחרונות חי מיכאי בחלק מהזמן באובון, שווייץ, ובחלק מהזמן ברומניה, שם הוא שהה בטירת סברשין שבמחוז ארד או במעון רשמי בבוקרשט - ארמון אליסאבטה - אשר נבחר על ידי הפרלמנט הרומני לשמש כמעונו.

אחרית ימיו

בול של רומניה עליו מודפס הבול עם דיוקנו של מיכאי הראשון

מיכאי לא עודד את המונרכיה ברומניה, אך מאידך גם לא התנגד לה, וכפי שאמר פעם "אם העם רוצה שאחזור, כמובן, אני אחזור". מיכאי מילא כמה תפקידים מעין-דיפלומטיים למען רומניה הפוסט-קומוניסטית. בשנים 1997 ו-2002 הוא סייר במערב אירופה, שם השתדל בעד הצטרפותה של רומניה לנאט"ו ולאיחוד האירופי, והתקבל על ידי ראשי מדינה וממשל.

ב-30 בדצמבר 2007 חתם מיכאי על מסמך, ולפיו לאחר מותו תירש את תארו בתו מרגרטה, נסיכת רומניה, ולא אחד מבני בית הוהנצולרן. בשנת 2008 קיבל מיכאי תואר חבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית, ובשנת 2010 השתתף במצעד הניצחון על גרמניה הנאצית שנערך במוסקבה. ב-10 במאי 2010 ויתר מיכאי על כל תאריו הגרמניים מבית הוהנצולרן-זיגמרינגן, ושינה את שם המשפחה ל"רומניה", וזאת עקב תביעות מקרובי משפחתו הגרמניים. במרץ 2016 פרש מיכאי מתפקידיו הציבוריים לטובת בתו מרגרטה, נסיכת רומניה, וב-1 באוגוסט אותה שנה מתה אשתו אנה, מלכת רומניה. ב-5 בדצמבר 2017 מת מיכאי באובון, שווייץ, כתוצאה ממחלת הלוקמיה.