מישל וולבק

מישל וולבק
Michel Houellebecq
לידה	26 בפברואר 1958 (בן 66); סן-פייר, ראוניון, צרפת
שם לידה	Michel Thomas
מדינה	צרפת
השכלה	תיכון שפטל; École nationale supérieure Louis-Lumière (1981); Institut National Agronomique Paris-Grignon ;
תקופת הפעילות	מ-1991
מעסיק	Logica, משרד החקלאות, האספה הלאומית
פרסים והוקרה	פרס דה פלור (1996); פרס גונקור (2010); פרס BNF (2015); פרס אוסוואלד שפנגלר (2018); אביר בלגיון הכבוד (2019); Prix Interallié (2005); Grand prix national des Lettres (1998); פרס הספרות הבינלאומי IMPAC של דבלין (2002); Prix Décembre (1998); פרס אוסטריה לספרות אירופית (2019) ;
	michelhouellebecq.com

מישל וולבק (בצרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב־26 בפברואר 1956) הוא סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי. זכה בפרסים רבים, בהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

קורות חייו ויצירתו

מישל וולבק נולד בראוניון. אביו, רנה תומאס, היה מדריך טיפוס הרים וסקי, ואמו, לוסי סקאלדי, ילידת אלג'יריה, הייתה רופאה מרדימה שהפכה בילדותו להיפית. מגיל חמישה חודשים ועד שנת 1961 התגורר באלג'יריה אצל סבתו מצד אמו, ולאחר מכן אמו עברה לברזיל כדי לחיות עם החבר שלה ומישל עבר להתגורר בצרפת אצל סבתו מצד אביו, שהייתה קומוניסטית. שם הנעורים של סבתו מצד אביו היה וולבק, ומישל אימץ אותו לעצמו. לאחר לימודים בפנימייה ובמכינה אקדמית, למד הנדסת אגרונומיה עד שנת 1980 ולאחר מכן החל לעבוד כאיש מחשבים בפרלמנט הצרפתי. כבר בתקופת הלימודים פרסם מדור של ביקורת ספרות בשם 'קראמזוב' וכתב שירה. לאחר סיום לימודיו התחתן ונולד לו בן, לאחר מכן התגרש. שיריו הראשונים התפרסמו בשנת 1985.

את ספרו הראשון פרסם ב-1991. היה זה ספר עיון על אודות סופר האימה האמריקני הווארד פיליפס לאבקרפט בשם "ה"פ לבקראפט, נגד העולם, נגד החיים". באותה שנה ראה אור הספר "להישאר בחיים, שיטה", המכנס מסות קצרות ומאמרים, ולאחר מכן פרסם קובץ שירה בשם "הרדיפה אחר האושר".

הרומן הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק", שראה אור ב-1994 בהוצאת מוריס נאדו (העורך הספרותי שגילה את ז'ורז' פרק), הציב אותו כאחת מהדמויות המרתקות והשנויות במחלוקת בספרות הצרפתית. הספר, המתאר את קורותיו של איש מחשבים צעיר ואפור, הפך לספר פולחן שנתן ביטוי ריאליסטי ונוקב לגיהנום של חיי היומיום ולמועקותיהם של "האנשים הרגילים", וסימן את וולבק כ"סלין החדש" וכסופר זועם וקודר, ביקורתי ופרובוקטיבי.

ספרו השני, "החלקיקים האלמנטריים" שפורסם ב-1998, מתאר את קורותיהם של מישל וברונו, שני אחים למחצה. הספר הפך בין לילה לרב מכר ענק בצרפת ובעולם כולו, והציב את וולבק כאחת מהדמויות החשובות והבולטות בספרות זמננו. בספר זה וולבק בא חשבון עם כל התנועות האנטי ממסדיות, מתנועת ההיפיז ועד לניו אייג' של ימינו.

ברומן השלישי שלו, "פלטפורמה" (2001), עוסק וולבק בתיירות מין ובמפגש בין המזרח והמערב, בין הקפיטליזם הפרוע ובין האסלאם הקיצוני. בעקבות דבריו בספר ואמירותיו כנגד האסלאם, נתבע וולבק על ידי ארגונים אסלאמיים באשמת הסתה לגזענות, אך בסופו של משפט מתוקשר זוכה.

הרומן הרביעי של וולבק, "אפשרות של אי" (2005), עוסק בתופעת ההזדקנות. הספר מתאר את סיפורו של דניאל 1, קומיקאי ציני ופרובוקטיבי היוצר קשר עם כת מסתורית, על סיפורו של דניאל נוספים פרשנותם של דניאל 24 ודניאל 25, שיבוטים של דניאל 1. הספר זכה בפרס אנטראלייה היוקרתי והיה לרב-מכר.

בשנת 2010 יצא ספרו החמישי "המפה והטריטוריה", המתאר את קורותיו של צייר צרפתי בודד. דמותו של מישל וולבק עצמו נוטלת בעצמה חלק בספר זה כדמות משנה חשובה. על ספר זה זכה וולבק בפרס גונקור. מגזין סלייט האשים אותו בהעתקת פסקאות מוויקיפדיה הצרפתית בספר זה, וולבק לא הכחיש את הדברים וטען כי אין בעיה להעתיק פסקאות מוכנות כל עוד עושים זאת למטרות אמנותיות.

ב-7 בינואר 2015, מועד הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו", פורסם הרומן שלו Soumission (שראה אור בעברית בשם "כניעה"). הספר מתאר מצב עתידי בצרפת (בשנת 2022), כאשר מוסלמי העומד בראש מפלגה מוסלמית עולה לשלטון בצרפת.

בינואר 2019 יצא לאור ספרו סרוטונין, עליו נאמר שניבא את מחאת האפודים הצהובים. יציאתו של הספר לוותה בהענקת אות לגיון הכבוד לוולבק.^[1]

בינואר 2022, יצא לאור ספרו "לחסל"^[2], מותחן פילוסופי מתרחש במהלך מערכת בחירות בדיונית לנשיאות בשנת 2027, עם דמויות בעלות דמיון ברור לפוליטיקאים בצרפת, כמו עמנואל מקרון.^[3]

שני ספריו הראשונים, "הרחבת תחום המאבק" ו"החלקיקים האלמנטריים", זכו לעיבודים קולנועיים. "אפשרות של אי" זכה אף הוא לעיבוד קולנועי ב-2008, בבימויו של הסופר עצמו. "הרחבת תחום המאבק" ו"פלטפורמה" זכו גם לעיבודים לתיאטרון. וולבק ביים גם סרט ארוטי קצר בשם "הנהר".

לאחר משפטו, בשל חשש לחייו עבר וולבק לגור באירלנד, וחזר לאחר מכן לצרפת.^[4]

ביקורת והשפעה

ספריו של וולבק כתובים לעיתים בסגנון המזכיר פורנוגרפיה ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות השישים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. הוא אף מתבטא בספריו נגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה הייצוגית (באחד הראיונות אמר "אני בעד דמוקרטיה ישירה ואין לי שום רצון לבחור נציגים"). חלק מדבריו עוררו עליו ביקורת, ולצד שבחים הוא זכה גם לתגובות שליליות על ספריו מצד מבקרים, בעיקר בינלאומיים. עם זאת, בעיני רבים וולבק הוא סופר נחשב ומוערך, וספריו זוכים לפופולריות רבה בצרפת ובעולם ומתורגמים לשפות רבות.

חיים פרטיים

וולבק נשוי בשלישית. ב-1980 נישא לדודנית של חברו הטוב ביותר. לאחר גירושיו, התחתן ב-1998 עם מארי-פייר גוטייה. ב-2010 התגרש וב-2018 נישא לליסיס לי.

בעת ביקורו בישראל במרץ 2011 הוא הצהיר כי תמיד היה פרו-ישראלי.^[5]

ספריו שראו אור בעברית

כל ספריו שתורגמו לעברית יצאו לאור בהוצאת בבל.

רומנים

הרחבת תחום המאבק, מצרפתית: עמית רוטברד, 2000
החלקיקים האלמנטריים, מצרפתית: מיכל סבו, 2000
פלטפורמה, מצרפתית: מיכל סבו, 2003
אפשרות של אי, מצרפתית: לנה אטינגר, 2007
המפה והטריטוריה, מצרפתית: רמה איילון, 2011
כניעה, מצרפתית: עמית רוטברד, 2015
סרוטונין, מצרפתית: עמית רוטברד, ידיעות ספרים - הוצאת בבל, 2019
לחסל, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, ידיעות ספרים - הוצאת בבל, 2022^[6].

כתבים אחרים

להישאר בחיים וטקסטים אחרים, מצרפתית: רמה איילון, 2007
לצאת מהמאה העשרים, מצרפתית: רמה איילון, 2010
עם ברנאר-אנרי לוי, אויבי הציבור, מצרפתית: רמה איילון, 2015
חוש המאבק, מצרפתית: רותם עטר ושרון רוטברד, 2017

קישורים חיצוניים

מישל וולבק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מישל וולבק (1958-), דף שער בספרייה הלאומית

מישל וולבק, ברשת החברתית Goodreads

אתר האינטרנט הרשמי של מישל וולבק (בצרפתית)
על מישל וולבק באתר הוצאת בבל
רות אלמוג, כל מה שחושבת אמו של מישל וולבק על בנה, באתר הארץ, 16 במאי 2008
שלומציון קינן, במיטה עם וולבק, "בננות Blogs", ‏30 ביולי 2007, פורסם במקור ב"תרבות מעריב"
ענת רוזיליו, מישל. סיפור אהבה, העוקץ, 21 במרץ 2011
עדי רובינשטיין, ‏יחיד ומיוחד, באתר "ישראל היום", 31 במרץ 2011
שרי שביט, וולבק: "אף פעם לא הכחשתי שאני פרו-ישראלי", באתר ynet, 31 במרץ 2011
יובל גלעד ורן יגיל, על מצבו של האדם: על מישל וולבק, באתר nrg‏, 5 באפריל 2011
מנחם בן, קו המשווה: מישל מה בל, באתר nrg‏, 15 באפריל 2011
אבנר שביט, ברלין‏, "החטיפה של מישל וולבק": ראיון בלעדי עם מישל וולבק, באתר וואלה, 25 במרץ 2014
שרי שביט, מישל וולבק: הפעם בקולנוע, אבל מי סופר?, באתר ynet, 30 במרץ 2014

על כתביו:

ניל מנוסי, ‏שאחרי/ הבוקר שאחרי, ביקורת על הספר "החלקיקים האלמנטריים", ארץ אחרת גיליון מספר 4
אריק גלסנר, מותה של האהבה, מגזין ארץ אחרת, גיליון מספר 54
החיים הם בדיחה עצובה, באתר הארץ, 14 בינואר 2007
אירי ריקין, הסלוגן הוא המסר: על "לצאת מהמאה העשרים" של מישל וולבק, באתר nrg‏, 14 ביוני 2010
שירה סתיו, "לצאת מהמאה העשרים" מאת מישל וולבק, כולנו קצת כושלים, כולנו קצת אמנים, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2010
בנג'מין קרשטיין, הקינה של וולבק, מגזין תכלת 28 (2007)
ליאת אלקיים, "המפה והטריטוריה" מאת מישל וולבק, וולבק על המפה, באתר הארץ, 6 באפריל 2011
דורון קורן, כמה וולבק שרק תבקשו, באתר ynet, 13 באפריל 2011
אווה אילוז, שיא הרגש, למה מישל וולבק כל כך משועמם?, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2011
טים אדמס, הכי נבזים בצרפת: מישל וולבק ברנאר אנרי לוי מתכתבים, באתר nrg‏, 23 בדצמבר 2011
אבנר שביט, פריז‏, אני מישל: הספר החדש של מישל וולבק מצביע על מות החילוניות, באתר וואלה, 25 בינואר 2015
אריק גלסנר, על "אויבי הציבור", מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי, המוסף לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 29 בינואר 2016
על "כניעה", של מישל וולבק, המדור הספרותי ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 2 ביולי 2015
בנג'מין קרשטיין, הכופר והפילוסוף - על הספר "אויבי הציבור", אתר "תכלת"
יובל גלעד, בחירות 2022 ושקיעתה של צרפת על פי מישל וולבק, יקום תרבות, 19 באפריל 2017
אריק גלסנר, תמצית הסבל האנושי על פי וולבק: דחייה מצד נשים, באתר ynet, 21 באוקטובר 2017
יותם ראובני, "חוש המאבק": מישל וולבק מתגלה כמשורר הייאוש השקט, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2017
בני ציפר, רב־אמן בנגינה על מקלדת הנפש הצרפתית, באתר הארץ, 15 בינואר 2019
קרן דותן, האומלל הכי מאושר: ביקורת על "סרוטונין", באתר ישראל היום, אוקטובר 2019
הוד הלוי, רקוויאם למערב: בעקבות וולבק - מסה, תיאוריה וביקורת, קיץ 2020
בני ציפר, "לחסל": מישל וולבק שומר על איפוק יחסי ומגיע לפסגת יצירתו, באתר הארץ, 28 ביוני 2022
קרן דותן, ביקורת על "לחסל", באתר ישראל היום, 25 באוגוסט 2022
אריק גלסנר, האדם הפוסט־מיני, הזמן הזה, מכון ון ליר בירושלים, פברואר 2023

הערות שוליים

^ אנג'ליק כריסאפיס, מישל וולבק שוב חזה את הלך הרוח הלאומי בצרפת, באתר הארץ, 5 בינואר 2019
^ יובל פלוטקין, קריאה חדשה: 22 ספרים מרחבי העולם שתרצו לקרוא ב-2022, באתר ynet, 30 בדצמבר 2021
^ France's Michel Houellebecq returns to politics with hotly awaited eighth novel, France 24, ‏2021-12-30 (באנגלית)
^ באתר "לה מונד"
^ שני גורקביץ'‏, מישל וולבק: "ידוע שאני פרו-ישראל", באתר וואלה, 31 במרץ 2011
^ בני ציפר, "לחסל": מישל וולבק שומר על איפוק יחסי ומגיע לפסגת יצירתו, באתר הארץ, 28 ביוני 2022

[1] אנג'ליק כריסאפיס, מישל וולבק שוב חזה את הלך הרוח הלאומי בצרפת, באתר הארץ, 5 בינואר 2019

[2] יובל פלוטקין, קריאה חדשה: 22 ספרים מרחבי העולם שתרצו לקרוא ב-2022, באתר ynet, 30 בדצמבר 2021

[3] France's Michel Houellebecq returns to politics with hotly awaited eighth novel, France 24, ‏2021-12-30 (באנגלית)

[4] באתר "לה מונד"

[5] שני גורקביץ'‏, מישל וולבק: "ידוע שאני פרו-ישראל", באתר וואלה, 31 במרץ 2011

[6] בני ציפר, "לחסל": מישל וולבק שומר על איפוק יחסי ומגיע לפסגת יצירתו, באתר הארץ, 28 ביוני 2022

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]


לידה	26 בפברואר 1958 (בן 66) סן-פייר, ראוניון, צרפת
שם לידה	Michel Thomas
מדינה	צרפת
השכלה	תיכון שפטל École nationale supérieure Louis-Lumière (1981) Institut National Agronomique Paris-Grignon
תקופת הפעילות	מ-1991
מעסיק	Logica, משרד החקלאות, האספה הלאומית
פרסים והוקרה	פרס דה פלור (1996) פרס גונקור (2010) פרס BNF (2015) פרס אוסוואלד שפנגלר (2018) אביר בלגיון הכבוד (2019) Prix Interallié (2005) Grand prix national des Lettres (1998) פרס הספרות הבינלאומי IMPAC של דבלין (2002) Prix Décembre (1998) פרס אוסטריה לספרות אירופית (2019)
michelhouellebecq.com

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: מישל וולבק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מישל וולבק