מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה
מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה, נערכה בין ממלכת סרדיניה תחת שלטונו של קרלו אלברטו, מלך סרדיניה נגד האימפריה האוסטרית בשנים 1848–1849 (חלק מאביב העמים באירופה), ובו הובסה סרדיניה ונכשל המהלך לאיחוד איטליה, שהתרחש לבסוף רק כעבור עשור.
 | ||||||||||||||
| קרב נובארה | ||||||||||||||
| תאריכים | 23 במרץ 1848 – 24 במרץ 1849 (שנה) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ממלכת לומברדיה-ונציה ופיימונטה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אוסטרי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
_crowned.svg){kind=small}
.PNG){kind=small}
.svg){kind=small}
מהלך המלחמה
עריכההגל הראשון של המהפכה
עריכה
בינואר 1848 החלה תסיסה במרבית המדינות האיטלקיות. ב-5 בינואר החלה שביתה בלומברדיה במהלכה נמנעו האזרחים מעישון וממשחק בלוטו, שני עיסוקים שהוטל עליהם מס שהיה מקור הכנסה לשליטים האוסטרים. בסיציליה החלה מהפכת 1848 בסיציליה, ומייד לאחריה פרצה מרידה בנאפולי. בתגובה, המלך פרננדו השני הכריז על חוקה ליברלית לשתי הסיציליות, ושחרר אסירים פוליטיים.
בפברואר 1848 התפשטה המרידה לטוסקנה, ואף בה העניק לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה לנתיניו חוקה. הדבר לא הועיל, ואזרחי טוסקנה הכריזו על הקמת ממשלה רפובליקנית זמנית. ב-21 בפברואר הכריז פיוס התשיעי על חוקה למדינת האפיפיור. צעד זה היה מפתיע ומעודד, בהתחשב בקו הנוקשה שאותו הוביל הכס הקדוש עד אז. במרץ הצטרפו אנשי מילאנו וונציה למהפכנים. במילאנו הצליחו המורדים לגרש את המשמר האוסטרי לאחר חמישה ימי לוחמת רחוב, המכונים "חמשת ימי מילאנו" ("Cinque giornate di Milano"). הצבא האוסטרי, בפיקודו של המרשל יוזף רדצקי פון רדץ הגיע וצר על מילאנו, אך לא הצליח להכניע את המורדים. בינתיים, מלך סרדיניה קרלו אלברטו, החליט כי זהו הרגע בו ניתן לאחד את מטרות המהפכנים סביב כס סבויה, והכריז כי הוא יוצא למלחמה לאיחוד איטליה. בתחילה הצליח לסייע למהפכנים, ושמר על חירותן של מילאנו וונציה.
אך לאחר ההצלחות הראשוניות החל הגלגל לנטות לרעת המהפכנים ותומכי האיחוד. התנופה המהפכנית בפריז לא הביאה לעזרה הצפויה. ולהפך, נראה היה כי היסודות המהפכניים שהביאו למהפכה הסתבכו במחלוקות פנימיות, והאלמנטים השמרניים נראו כמי שהצליחו לעצור את התנופה. ככל שקרלו אלברטו סמך על קבלת סיוע מצרפת, הרי שסיוע זה לא צלח. הצבא האוסטרי, בפיקודו של רדצקי, התאושש, וב-24 ביולי הובס קרלו אלברטו בקרב קוסטוצה. הסכם הפסקת אש החזיר את המצב לקדמותו בלומברדיה, פרט לוונציה עצמה, בה הוכרזה רפובליקה, בשם "הרפובליקה של סן מרקו" בראשותו של דניאלה מאנין. מאנין, ועמו ג'וליילמו פפה, שהוביל את צבא נאפולי לעזרתו, בניגוד לעמדת המלך פרננדו, עמדו במצור אוסטרי עד אוגוסט 1849, ואז נכנעו לאוסטרים. נראה היה כי הגל הראשון של המהפכה נחל כישלון, על אף ההצלחות הראשוניות.
הגל השני של המהפכה - גריבלדי ומציני ברומא
עריכה
בעוד שרדצקי דיכא את המרידות בצפון, וקרלו אלברטו התמודד עם תוצאות כישלונו, קיבלה המהפכה תנופה בחלקים אחרים של איטליה. המלכים שהעניקו חוקות ביד נדיבה בתחילת 1848 הסתכסכו עד מהרה עם הפרלמנטים והממשלות שניסו לפעול לפי החוקה. הדבר הביא לגירושם של מלכים ממדינות איטליה הקטנות, ובין היתר לגירוש האפיפיור.
פיוס התשיעי נתפס בתחילה כרפורמיסט, אך עימותים עם המהפכנים היטו את ליבו נגד הרעיון של ממשלה חוקתית. בנובמבר 1848 נרצח ראש הממשלה של מדינת האפיפיור, פלגרינו רוסי. פיוס נמלט מרומא, והגיע לגאיטה, בתחום ממלכת נאפולי, ובעקבותיו נס גם דוכס טוסקנה, לאופולדו השני.
לאחר שהאפיפיור נמלט מרומא הגיעו לעיר המהפכנים. ג'וזפה גריבלדי הגיע מאורוגוואי ופעל במרץ במהלך השנה. בתחילה ניסה את מזלו אצל קרלו אלברטו, אך התקבל בחצר המלוכה של סרדיניה בקרירות. לאחר שלחם במילאנו כנגד האוסטרים, הגיע לרומא בתחילת 1849, ופעל לקידום המטרה הרפובליקנית והדמוקרטית. בתחילת השנה נערכו בחירות לאספה מחוקקת. הבחירות כללו גם את תושבי טוסקנה, וזכות הבחירה בהן הייתה כללית. ב-9 בפברואר הוכרז על רפובליקה ברומא. בתחילת מרץ הגיע ג'וזפה מציני לרומא, ומונה שם לראש הממשלה. פירנצה, רומא וונציה בה עמדה ממשלתו של דניאלה מאנין בפני מתקפות קשות, היוו את מרכזי המרד.
קרלו אלברטו, שבילה את החודשים מאז התבוסה בקוסטוזה באימון צבאו, מצא כי זה הרגע להצטרף למורדים, ולהפר את הפסקת האש עם האוסטרים, אך לאחר מסע מלחמה בן חמישה ימים הובס על ידי רדצקי בקרב נובארה ב-23 במרץ 1849. במאי כבש הצבא האוסטרי את פירנצה, והשיב את לאופולדו השני אל כס הדוכס.
התבוסה בנובארה הביאה להתפטרותו של קרלו אלברטו, ולעלייתו לשלטון של בנו, ויטוריו אמנואלה השני. נראה היה כי יומרתו של בית סבויה לאחד סביבו את איטליה כמונרכיה חוקתית, ספגה בנובארה מכה אנושה. ב-9 באוגוסט נחתמה הפסקת אש עם האוסטרים. הרפובליקות ברומא ובוונציה נותרו מבודדות.
נפוליון השלישי, ששימש כנשיא צרפת, היה בעברו חבר בקרבונארי, ונטיית לבו הייתה לטובת המהפכנים. אוסטריה סימלה עבור המהפכן את כל מה שהיה ישן ורקוב, ערש הריאקציה, המונרכיה ה"לגיטימית" והמחסום הגדול של סימון הגבולות באירופה על פי קווים לאומיים. האופוזיציה לנפוליאון משמאל הייתה ברובה אוהדת למטרת איחוד איטליה, בעוד שהימין השמרני והקתולי, שהיווה את אחד הבסיסים החשובים לשלטונו של נפוליאון, תמך בחיזוקו של האפיפיור. לשיקולים אלו הצטרף החשש שאם תקדים אוסטריה ותדכא את המרידות, יביא הדבר לחיזוקה באופן משמעותי, בעוד שאם יקדים נפוליאון ויסייע לאפיפיור, יביא הדבר לחיזוק צרפת על חשבון אוסטריה. בסופו של דבר הורה נפוליאון על משלוח חיילים צרפתים, בפיקודו של הגנרל ניקולא אודינו לדיכוי מרידת גריבלדי ומציני, והחזרת האפיפיור לכיסאו ברומא.
לאחר הצלחות ראשוניות, הדף אודינו את גריבלדי לתוככי העיר רומא, וצר על העיר. לאחר חודשיים של מצור, ב-29 ביוני 1849 נכנעו גריבלדי ואנשיו. גריבלדי נמלט לניו יורק ומציני למרסיי. באוגוסט הגיע סופה המר של הרפובליקה של ונציה, עם כניעתם של מאנין ואנשיו.
בסוף שנת 1849 נראה היה כי תנועת האיחוד באיטליה ספגה מהלומה ניצחת. השליטים השושלתיים שבו לכיסאותיהם, ופיוס התשיעי הפך מליברל ורפורמיסט לאחד מהנוקשים שבשליטי איטליה. אך בה בעת היה ברור כי מצב הפילוג הוא מלאכותי, נובע מאינטרסים זרים, כי רעיון האיחוד הכה שורשים בעם האיטלקי, וכי תומכי האיחוד ממתינים לשעת הכושר ההיסטורית בה יוכלו לנסות שוב להשיג מטרותיהם.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- א.י.פ. טיילור, "המאבק על השלטון באירופה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, פרק ראשון "הדיפלומאטיה של המהפכה" ופרק שני "הדיפלומאטיה של הריאקציה", עמ' 17-51.
- Christopher Duggan, The Force of Destiny: A History of Italy since 1796, London: Penguin Books, 2008
