מליצה

מליצה – לשון גבוהה, פיוטית, שאינה נמצאת בשימוש יום-יומי בדרך כלל, ומאפיינת את הלשון המקראית ולשון השירה והספרות. ספר "משלי" מדבר על "לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם". בתקופת ההשכלה הרבו להשתמש בלשון המליצה, ובמהלך הזמן נתפסה פעמים רבות הלשון המליצית כציון לגנאי.

אם אשכחך
מאת מנחם מנדל דוליצקי
צִיּוֹן תַּמָּתִי, צִיּוֹן חֶמְדָּתִי, לָךְ נַפְשִׁי מֵרָחוֹק הֹמִיָּה; תִּשְׁכַּח יְמִינִי אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יָפָתִי עַד תֶּאְטַר בֹּר קִבְרִי עָלַי פִּיהָ. תִּדְבַּק עַד מוֹתִי לְחִכִּי לְשׁוֹנִי, אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, בַּת צִיּוֹן הַנְּשַׁמָּה; יִיבַש לְבָבִי מֵחֳלִי, מֵעֹנִי, אִם תִּיבַשׁ עַל עָנְיֵךְ דִּמְעָתִי הַחַמָּה.
שני בתים מתוך שיר כיסופים ידוע לציון. נכתב בסוף המאה ה-19. (מקור: פרויקט בן-יהודה)

המליצה בתקופת המקרא ובשירת ימי הביניים

בטקסט המקראי ובשירת ימי הביניים שלטה המליצה בשירה ובפרוזה כאחד.

מגילת "שיר השירים", למשל, ושירת הנביאים משופעים בשפה גבוהה, מליצית, פיוטית עם שפע של מילים יחידאיות "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה', וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר, וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע; וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס, וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה" היא דרך פיוטית מליצית לומר שהחלקאות תפרח באחרית הימים. "ציּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?" היא בקשתו של יהודה הלוי לציון שתזכור גם את ההולכים בגולה.

דוד ילין מונה אפיונים רבים ומגוונים למליצה, וביניהם:

• תפארת הפתיחה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי"
• תפארת החתימה: "אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב – אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!"
• פניית השאלה: "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ"
• פניית הקריאה: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן--זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים"
• חזרה: "וַיִּבְרָא אלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם"
• תקבולת: "הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל; וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ"
• דימוי: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ"
• מילים בעלות צליל דומה ומשמעות שונה או דומה: "גָּד, גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ; וְהוּא, יָגֻד עָקֵב.", וכיוצא בזה

המליצה בתקופת ההשכלה והתחייה

במהלך השנים נוספו למונח "מליצה" משמעויות נלוות ששמעון הלקין חילק לשלוש קבוצות

• לשון שאין קשר בינה לבין התוכן שהיא מייצגת. משמע, תוכן דל לעומת גודש הלשון. הכותב בהתלהבותו כאילו שופך מילים ללא צורך כדי להעשיר את התוכן.
• לשונה של ספרות ההשכלה, בנוסף לסופרים או משוררים מסוימים מתקופת התחייה – הייתה מליצית ברובה, ועובדה זו נתפסה במהלך השנים כטעם לפגם. לדוגמה: יעקב כהן הרבה לכתוב בלשון מליצית, לעומת ביאליק שמיעט להשתמש בה. גם בקבוצה זו הכבירו המשתמשים במילים ומליצות, שלא הוסיפו הרבה לתוכן הטקסט.
• שימוש בלשון מקראית, דהיינו בפסוקים וחלקי פסוקים. כביכול עיין הכותב בקונקורדנציה ושאב משם פסוקים, במקום לכתוב בלשונו, ובכך הוא בעצם יוצר המתהדר בשפת התנ"ך, ולא בסגנונו שלו.

תקופת ההשכלה נזקקה למליצה, טוען הלקין, כדי להביע את היפה שבאדם. כביכול התהדרו הדמויות הנעלות במחלצות המליצה. אך החל משנות השישים של המאה התשע עשרה החלו לזלזל במליצות. הסופר מנדלי מוכר ספרים היה בין הראשונים שהתנערו מהמליצה המקראית ואימצו לעצמם אוצר מילים ותחביר שהתבססו גם על ספרות חז"ל מחד גיסא ועל לשון היידיש המדוברת מאידך גיסא. בכך הוא יצר סגנון קולח ועשיר שהתבסס על כל הרבדים ההיסטוריים של העברית והכיל פתגמים ומטבעות לשון בלשון חז"ל, בשילוב עם מאפיינים תחביריים משפות אירופאיות.

פרץ סמולנסקין הזהיר במכתבו: "דמיון המבקשים עולם אחר בהמליצה הוא כאלה מבני אצות הקדם אשר יאכלו חאשיש למען יחזו מחזות נעימים, מחזות שוא וכאשר יצאו מעולם הדמיון לעולם האמת יראו עולם הפוך רע ומשחת ויקוצו בחייהם" אחד העם ציפה "שגבּוֹרי המליצה ישתתקו", ואילו ביאליק ציין לזכות את אחד העם ש "היה מן הפּובליציסטים המעטים הראשונים, שהסתלקו מן המליצה ההולכת סחור סחור"

הפובליציסטיקה, שהתפתחה במיוחד בשנות השישים של המאה התשע עשרה הייתה כמין שתדלנות או הטפה לשמה. מעין לשון משובצת של מליצות ריקות מתוכן, מפני שהן חוזרות תמיד על אותם עניינים, ואילו העיתונות התחילה לכתוב חצאי פסוקים כמו משוררים מדרגה שנייה ושלישית, טוען הלקין. דוד פרישמן האשים את כותבי המאמרים בכך ש"יש אשר בהתלהבות דמיונם ירכיבו מליצה על גבי מליצה ופסוק על גבי פסוק, עד כי לא נדע עוד את העיקר".l

דוגמה לטקסט השופע מליצות ניתן למצוא במאמרו של מנחם מנדל דוליצקי: "ולמען ירושלים לא אשקוט" שפורסם בעיתון "המליץ", 1882.

מה תהי אחריתך ישראל?! - פה עמוד נא עטי! התפוצץ לרסיסים טרם תמצה דמי לבבי! היה לאבק דק בידי בעוד לא תושקה ממח עצמותי! הרפו הרפו כל חושי ובגדו בי רעיוני! כי מוקדי עולם בלבי, אש תיקד בי כל היום! לא יכבוה דמעות עיני ודמי הרוגי עמי! חנוני חנוני אתם רעי! הניחו רגע לעיף! תנו מרגוע לאבד באובדן עמו! הרפו ממנו וירוח לו או יחריש ויגווע...

— מנחם מנדל דוליצקי / ולמען ירושלים לא אשקוט

גם משוררים רבים ששוררו לציון הכבירו מליצות ותרמו לשם הרע שנקשר למושג: "לשון מליצית". עם זאת, יש לזכור שהשפה העברית הייתה חסרה עדיין מילים רבות כדי לבטא את רחשי לבם של הכותבים, והם פנו אל התנ"ך ואל לשון המליצה, שבתקופת ימי הביניים אפיינה את שירת המשוררים.

ראו גם

• משלב
• תחיית הלשון העברית

לקריאה נוספת

• שמעון הלקין, מוסכמות ומשברים בספרותינו, מוסד ביאליק, תש"מ
• ישראל חיים טביוב, החריפות והחידוד שבתנ"ך, פרויקט בן-יהודה
• משה צבי סגל, "המליצה של המקרא", מבוא המקרא, קריית ספר, תשכ"ז, עמ' 51 - 74

קישורים חיצוניים

• חיים נחמן ביאליק, שירתנו הצעירה, פרויקט בן-יהודה
• אלחנן ליב לוינסקי, משל ומליצה, המליץ, 21 ביולי 1896
• יעקב רבינוביץ, לתולדות הספרות העברית החדשה, הפועל הצעיר, 18 בדצמבר 1919
• Amir Banbaji, “Melitsah, Rhetoric and Modern Hebrew Literature: A Study of Haskalah Literary Theory,” Prooftexts 38 (2) 2020, pp. 238-277.