מנדל לפין

סופר יהודי

רבי מנחם מֶנְדְל לֶפִין מסָטָנוב ("סָטָנוֹבֶר"; לעיתים: ממיקולאייב; בכתיב יידי: מענדל או מענדיל לעפין (סאַטאַנאָווער או מיקאָלאַיעווער), בקיצור רמ"ל; 1749, סטנוב, פודוליה, האיחוד הפולני-ליטאיו' בתמוז תקפ"ו, 9 ביולי 1826, טארנופול, גליציה, האימפריה האוסטרית) היה מראשוני תנועת ההשכלה היהודית בפולין, מתרגם ומחבר ספרות עממית בעברית וביידיש.

מנדל לפין
לידה 1749
פודוליה, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 ביולי 1826 (בגיל 77 בערך)
טרנופול, האימפריה האוסטרית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 9 ביולי 1826 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ספר "חשבון הנפש", שער המהדורה שהודפסה בדפוס ראם, וילנה תר"ה (1845) בעידודו של ר' ישראל מסלנט

ביוגרפיה

עריכה

לֶפין (כנראה שיבוש של "לוין") נולד בעיירה סטנוב (Сатанів) בחבל פודוליה שבאוקראינה. בעקבות קריאת ספר האלגברה מהמאה השבע עשרה "אלים" של יש"ר מקנדיאה החל בלימודים כלליים, מעבר ללימודים היהודיים המסורתיים.

ב-1780 עבר לעיר ברלין שבפרוסיה, ושם פגש את משה מנדלסון והתוודע לחוג המשכילים שסביבו. לפי עצת מנדלסון תרגם לעברית את ספר הרפואה העממית "רפואות העם" מאת הרופא השווייצרי טיסו (אנ') (Tissot), על פי התרגום הגרמני. התרגום שולב בספרו "מודע לבינה" (ברלין תקמ"ט 1789), שכולל גם את "אגרות החכמה" - קובץ מכתבים על מדעי הטבע. בשנת 1783 או 1784 התיישב בעיירה מיקולאייב, ובסיועו של הנסיך הפולני המקומי אדם צ'רטוריסקי (Adam Kazimierz Czartoryski) הדפיס ב-1794 מהדורה שנייה של ספר "רפואות העם", שבראשה הופיעו הסכמות של רבנים רבים וגם מכתב ברכה ממנדלסון.

בשנים הבאות נדד רמ"ל בערים שונות בפולין והיה בין השאר במז'יבוז', בברדיצ'ב ובוורשה. בשנים 17881792 השתתף במועצה של רבנים לדיון במצב היהודים בפולין, שכונסה בסיים בוורשה. מוורשה עבר רמ"ל לעיירה אוסטיה שבפלך מוהילב, שם התגורר באחוזתו של היהודי העשיר יהושע צייטלין, שתמך בכמה תלמידי חכמים משכילים. הוא שימש כמורה לבניו ונכדיו של צייטלין, ובאחוזתו כתב את ספר המוסר שלו "חשבון הנפש".

ב-1792, על רקע חלוקת פולין והמהפכה הצרפתית ובעידודו של הנסיך צ'רטוריסקי, כתב לפין בצרפתית תזכיר ובו הצעה לשיפור חיי היהודים בפולין על ידי הפצת השכלה, כינון בתי ספר מתקדמים, איסור על לימודי חסידות וקבלה, הטלת מגבלות על הרבנים וכן הלאה – רעיונות מקובלים אצל אנשי תנועת ההשכלה בזמנו. לפין לא הזדהה לגמרי עם המשכילים שבזמנו, ויצא בביקורת עליהם על שהם נבדלים מהעם, אינם שומרים מצוות ומזלזלים בהלכה.

ב-1808 עבר למרכזי ההשכלה שבגליציה, שם איבד חלק גדול מרכושו, וגם החל סובל מלקות ראייה שהגיעה עד עיוורון. בגליציה התיידד עם אנשי הדור הבא של תנועת ההשכלה, ובהם שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק) ויוסף פרל, והשפיע על דרכם ועל יצירתם. הוא החל לחבר תרגום של כמה מספרי המקרא ליידיש עם ביאור עברי, ממנו נדפסו רק תרגומיו למשלי ולקהלת.

ב-1818 הוציא רמ"ל לאור בז'ולקווה ספר בשם "מסעות הים", תרגום ועיבוד של שני ספרי מסעות על פי יואכים היינריך קאמפה (Campe). באותן שנים כתב גם חיבור אנטי-חסידי בשם "מחכימת פתי", שלא נתפרסם ונותר בכתב יד בספרייתו של יוסף פרל, עד שאבד בזמן מלחמת העולם השנייה. החיבור השפיע רבות על יצירותיו הסאטיריות האנטי-חסידיות של פרל, "מגלה טמירין" ו"בוחן צדיק", ועל כותבים נוספים מחוגו של פרל.

עד לפטירתו עבד על יצירה שעסק בה מאז ימיו בברלין, והיא תרגום חדש לספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם בלשון חז"ל. רמ"ל לא ידע ערבית, ולכן הכין את התרגום (או למעשה, העיבוד) על פי התרגום הימי-ביניימי של שמואל אבן תיבון. רמ"ל הספיק להכין לדפוס רק את שני החלקים הראשונים, וגם אותם לא הצליח להגיה כראוי מחמת עיוורונו. בסופו של דבר נדפס רק התרגום לחלק הראשון של המורה, על ידי תלמידו וידידו של רמ"ל, מרדכי סוחוסטאוור, בז'ולקווה, לאחר מותו של רמ"ל (שנת הדפוס אינה מופיעה והיא כנראה 1831). לתרגום צורף גם מבוא של לפין למורה בשם "אלון מורה". שני החלקים האחרים נותרו בכתב יד. רמ"ל עצמו הלך לעולמו ערירי ב-9 ביולי 1826 בטארנופול (במחקר מוזכרים כמה תאריכים אחרים כתאריך מותו).

אף על פי שבזמנו היה רמ"ל מפורסם מאוד ואף היו שהחשיבו אותו כיורשו של מנדלסון, נשתכחו הוא וחיבוריו לאחר מותו. הדבר נבע ככל הנראה מהאופי העממי של יצירתו, ואי התאמתה לרוח הכללית של חיבורי אנשי תנועת ההשכלה.

כתיבתו

עריכה

הספר "רפואות העם" הוא עממי גם בתוכנו וגם בסגנונו. רמ"ל השתמש בו בלשון חז"ל, בין השאר בהשפעת בן עירו יצחק סטנוב, וזאת בניגוד מוחלט למקובל בספרות של תנועת ההשכלה. הוא אף חידש מילים בעברית למונחים רפואיים, ובהן המילים חוקן, בחילה, שיעול ומילים אחרות שלא נשתמרו. הספר היה פופולרי מאוד, וקהילות רבות בפולין ובמזרח אירופה רכשו אותו לצורך הטיפול בחולים שלהן.

תרגום ספרי המקרא ליידיש בידי רמ"ל עורר התנגדות רבה אצל אנשי תנועת ההשכלה: לא זו בלבד שהיידיש הייתה בעיניהם "ז'רגון", שפה משובשת ונמוכה, אלא גם תרגומו עמד כנגד אחד המפעלים החשובים של ההשכלה - מפעל התרגום של ספרי המקרא לגרמנית, שהחל בו מנדלסון. אמנם כוונתו של רמ"ל לא הייתה דווקא להעלות את היידיש למדרגת שפת תרבות, אלא בעיקר להשתמש בה ככלי להפצת ההשכלה בכל שכבות העם, אך אף על פי כן לא יכלו המשכילים לקבל יצירה כזו ממי שנחשב ליורשו של מנדלסון בפולין. משכיל בשם טוביה פדר יצא נגד רמ"ל בסאטירה עוקצנית בשם "קול מחצצים". הוא תיאר בה שיחה דמיונית בעולם האמת בין מנדלסון ותלמידיו, ובה מתלונן מנדלסון כי אינו מבין את תרגומו של לפין ואת השפה העילגת וההמונית שבה נכתב. אחד התלמידים, יצחק אייכל, עונה למנדלסון שרמ"ל "בז למליץ (=לכותבים בעברית מליצית, המשכילים), ובפני דובר צחות ירוק יִרק". להגנתו של רמ"ל יצא משכיל אחר, יעקב שמואל ביק; הוא ענה לטענותיו של פדר, דיבר בשבחה של היידיש וקבע כי גם היא יכולה לשמש כלשון תרבות. דעה כזו הייתה חריגה לגמרי בנוף המשכילי, ואכן בהמשך חייו עבר ביק ממחנה המשכילים אל החסידות. רמ"ל עצמו לא התערב בפולמוס, אך לא המשיך להוציא לאור את התרגום אחרי שיצא התרגום לספר משלי; תרגומו לקהלת נדפס רק אחרי מותו. במסגרת מאבקו בתנועת החסידות הוא המליץ להפיץ את ספר מטפחת ספרים בפולין.[1]

בנג'מין פרנקלין ותנועת המוסר

עריכה

ספרו "חשבון הנפש" הוא ספר מוסר העוסק בתיקון מידות הנפש ובחינוך עצמי. הספר הוא למעשה עיבוד של אחד מחיבוריו של בנג'מין פרנקלין, תוך השמטת אזכור ישו וסוקרטס, התאמת ודיוק המסרים בהתאם למקורות חז"ל ורוח היהדות כפי שלפין תפס אותה.[2] לפין לקח מן האוטוביוגרפיה של פרנקלין את שיטת השיפור העצמי המבוססת על קביעת שלוש עשרה מידות בנפש ועבודה עצמית עליהן לפי שבועות. כפי הנראה היה "חשבון הנפש" מיועד גם להציב אלטרנטיבה כנגד השקפות ודרכי התנהגות של החסידים בתחום ההשתלמות האישית, המוסר והתפילה. המהדורה הראשונה של "חשבון הנפש" יצאה בלבוב ב-1808.

ספר זה הפך נפוץ ומשפיע מאוד בקהילות היהודיות בפולין ובמזרח אירופה, ויצא לאור בעוד חמש מהדורות במהלך המאה ה-19. השפעה מיוחדת הייתה לספר על רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, ששאב רעיונות רבים ממנו – לרבות שלוש עשרה המידות – ודחף להדפסת המהדורה השנייה של הספר בווילנה תר"ה (1844), תוך הצנעת קורות חייו של לפין והיותו משכיל, בעל דעות אנטי חסידיות ואולי גם אנטי דתיות. מאוחר יותר הושכח גם שמו של לפין עצמו בספרות של ישיבות המוסר.[3]

אבי הלשון העברית החדשה - הלא מקראית

עריכה

ההשפעה העיקרית של רמ"ל על הספרות העברית החדשה עד ימינו היא השימוש בלשון חז"ל. בימיו הייתה זו חריגה מהנורמה המשכילית שגרסה שימוש בעברית מקראית בלבד, אך חיבתו ללשון המשנה עברה לתלמידיו מרדכי סוחוסטאוור ואליעזר צבי צווייפל, ומהם לתלמידם שלום יעקב אברמוביץ' (הוא מנדלי מוכר ספרים), שהביא למהפכה בסגנון הספרות העברית כששילב בה את לשון המשנה.

לקריאה נוספת

עריכה
  • עמנואל אטקס, ר' ישראל מסלנט וראשיתה של תנועת המוסר, ירושלים: מאגנס, תשמ"ד.
  • שי אפסאי, "התרומה הנשכחת של בנג׳מין פרנקלין לתנועת המוסר/תשכחו מפרנקלין: בנג'מין פרנקלין ותנועת המוסר", "מי היה בנג'מין פרנקלין?/איש החלום האמריקני", סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה 116 (שבט תש״ף, 2020), עמ' 44–53.
  • נתן מיכאל גלבר, "מנדל לפין-סטנובר והצעותיו לתיקון אורח חיים של יהודי פולין בפני הסיים הגדול (1788–1792)", בתוך: ספר יובל לכבוד הרב ד"ר אברהם ווייס, ניו יורק: ועד ספרי היובל, תשכ"ד, עמ' רעא–שה.
  • ניסן וקסמן, "ספר שנתעלם מן העין (על "חשבון הנפש" ומחברו)", שנה בשנה (תשכ"ט), עמ' 303–315.
  • שמואל ורסס, "בעקבותיו של החיבור 'מחכימת פתי' האבוד", קריית ספר נה,ב (תש"ם), עמ' 379–397. (על גלגולי הידיעות הקשורות בחיבור "מחכימת פתי" מאת לפין, על טיב הקשרים בין פרל ללפין, ועל קונטרס הערות לחיבור הנדון בכתב-ידו של פרל (מגנזי פרל שבבית הספרים), עם ההדרת הטקסט.)
  • הלל לוין, "בין חסידות להשכלה: על פולמוס אנטי-חסידי מוסווה [בספרו של לפין "חשבון הנפש"]", בתוך: ע. אטקס, י. שלמון, פרקים בתולדות החברה היהודית בימי-הביניים ובעת החדשה: מוקדשים לפרופסור יעקב כ"ץ במלאת לו שבעים וחמש שנה על ידי תלמידיו וחבריו, ירושלים: מאגנס, תש"ם, עמ' 182–191.
  • קונטרס בואו חשבון, במעלת הספר המופלא בתורת החינוך התורתי "חשבון הנפש", שנדפס בשנת תר"ה בעצת אור ישראל וקדושו מרן הגרי"ס [=הגאון רבי ישראל מסלנט] זצוק"ל, ירושלים: המוסד לעידוד לימוד התורה, תשנ"ח
  • נפתלי מנדל שור, על תולדותיו, נוגה הירח, שנה ראשונה, חוברת ד-ה (1872), עמ' 27, בהערה.
  • גרשם באדר, מדינה וחכמיה, עמ' 141.
  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים: אחיאסף, תשי"ב 1952, עמ' 224–253.
  • דוד שחר, "השפעתו של בנימין פרנקלין על תפיסת תיקון המידות בספר חשבון הנפש לר’ מנחם מנדל לעפין", ציון מט, ב (תשמ"ד), עמ' 185–192.

קישורים חיצוניים

עריכה

מפרי עטו:

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ בועז הוס, כזוהר הרקיע: פרקים בתולדות התקבלות הזוהר ובהבניית ערכו הסמלי, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים, ה'תשס"ח, פרק שביעי, עמוד 321, והערה 166 שם.
  2. ^ יעקב גרשון וייס, בואו חשבון, ירושלים תשנ"ח, להלן 'לקריאה נוספת'.
  3. ^ תשכחו מפרנקלין שי אפסאי, גיליון 116 סגולה (כתב עת)