מנשה מאירוביץ
מנשה מאירוביץ ( תר"ך, 1860 – י"ב בתמוז תש"ט, 9 ביולי 1949) היה מאנשי ביל"ו, אגרונום, סופר ומראשי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה ואחריה. כונה "אחרון הביל"ויים".
 | |||||
| לידה |
1860 ניקולייב, האימפריה הרוסית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
9 ביולי 1949 (בגיל 89 בערך) ראשון לציון, ישראל | ||||
| מדינה |
ישראל | ||||
| מקום קבורה |
בית עלמין גני אסתר | ||||
| |||||
| |||||
  | |||||
קורות חיים
עריכהנולד בניקולייב בדרום רוסיה. בגיל עשר הוא עבר לאודסה, שם למד בחדר מתוקן שייסד משה לייב לילינבלום. בגיל 19 סיים את בית הספר הריאלי והתקבל למכון לחקלאות ולייעור בעיר פולאווי, אשר ליד לובלין. בגיל 22 הוסמך כאגרונום והיה לאחד משלושת האגרונומים היהודים היחידים בכל רוסיה (שניים אחרים: אברהם זוסמן ויעקב רוסטובסקי). בגיל 25 הגיש עבודה בנושא מושבות הכרמים בארץ ישראל ("עצה ותושיה: או הצעה על דבר מטע כרמים וגדול גפנים בארץ ישראל").
בנובמבר 1882 יצא לקונסטנטינופול והיה פעיל במשרד הפוליטי של ביל"ו שהשתדל להשיג את הסכמת הממשלה העות'מאנית להתיישבות חקלאית יהודית בארץ ישראל. משנוכח שאין תקווה לכך החליט לעלות ארצה ובראשית ינואר 1883 הגיע ליפו, שם חיכו לו חבריו לארגון ביל"ו שהביאוהו לראשון לציון.
מאירוביץ החל להתעסק בגידול עופות ובמחלבה. הוא התנגד בחריפות לשיטת האפוטרופסות של הברון רוטשילד ולשלטון הפקידות, אך בעת המרד נגד הפקיד יהושע אוסוביצקי סירב להצטרף למורדים בגלל ראייה מפוכחת של המצב. הוא נוכח לדעת שבלעדי הברון לא היה בנמצא מי שיספק למתיישבים הציונים תמיכה כלכלית נאותה וכי כיסם של "חובבי ציון" ריק והם מסוגלים רק לומר מליצות רמות על תחיית העם. מאירוביץ התריע בפני חבריו כי "אין לשפוך את הילד עם האמבט" ובמושבה הביטו בו המורדים כעל "ירא ורך-לבב", אבל הוא עמד על דעתו. בשנים 1903–1904 עמד בראש הוועד הפועל של חובבי ציון ביפו. ב-1906 היה ממייסדי אגודת הכורמים. בשנת 1913 היה בין מייסדי התאחדות המושבות ביהודה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה בא-כוח המושבות בנציגות היישוב בפני השלטונות הטורקיים. באותן השנים פעל במלחמה בארבה. עם נפילת רשת ניל"י נערך חיפוש ביקב ובוועד המושבה ומאירוביץ הובל קשור לרמלה והיה מועמד לגירוש. התערבותו של אברהם (אלברט) ענתבי אצל ג'אמל פחה הביאה לשחרורו.
מאירוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים. בשנים 1893–1896 ערך את העיתון החקלאי הראשון בארץ ישראל האיכר. על מאמריו היה חותם בשם – "מזקני היישוב".
במכתבו לפינסקר משנת 1885, נראה היה כי הגיע למסקנה כי ניתן להקים מושבות חקלאיות מבוססות כרמים וגפן לבעלי אמצעים מצומצמים, ואת התחשיב הראשוני להקמת מושבה כזו צירף למכתבו זה. ביסוד ההצעה עמדה תפיסה של מושבה חקלאית תעשייתית שתיושב על ידי אנשים דלי יכולת. מכל אלו ראה מאירוביץ כי הקמת מושבות כרמים "תשמש בסיס כלכלי ליישוב מעמד שלם – המעמד הבינוני היהודי, ולהבטיח את התושבים מבחינה כלכלית למן ראשית התיישבותם". על בסיס תוכניתו של מאירוביץ החלו מתגבשות אגודות להתיישבות שהיו צמאות לתוכנית כלכלית התיישבותית מסודרת אשר תביא אותם להקמת מושבות מצליחות. הן קיבלו את הדגם הכלכלי שלו ללא עוררין ואף ניסו "להוזיל עלויות" על ידי בחירת אנשים בעלי אמצעים דלים אף יותר משתכנן מאירוביץ כדי להקטין את גובה התשלומים ולהפחית את עלות ההתיישבות. למעשה, אם מאירוביץ חישב 1,200 רובל להקמת יישוב למשך חמש שנים הרי שהאגודות הפחיתו את העלות ל-582 רובל.
בשנים 1911–1912 כתב טור בעיתון "פלסטין", שעסק בבעיות הפלאחים בארץ ישראל. על טוריו חתם בשם העט "אבו איברהים". בשנת 1920 נבחר מטעם רשימת התאחדות האיכרים לאספת הנבחרים ולוועד הלאומי. כיהן גם באספת הנבחרים השנייה, מטעם "רשימת המרכז החקלאי ראשון לציון".
מאירוביץ האריך חיים והיה הבילויי היחידי שזכה לראות בהקמת מדינת ישראל, ומכאן כינויו אחרון הבילויים. אחרי קום המדינה שינה את שמו ל"הביל"ויי".
מאירוביץ היה נשוי פעמיים. בכ"ה באלול תרמ"ג (1883) נשא את פאני בת זאב אברמוביץ (ממייסדי ראשון לציון) לאשה. לשניים נולדו בן ושתי בנות. פאני נפטרה בכ"א בתשרי תרנ"ד (1893). בר"ח ניסן תרנ"ה (1894) נשא את מרים, אחותה, לאשה. לשניים נולדו שבעה בנים ושתי בנות.
מנשה מאירוביץ נפטר בראשון לציון ונטמן בבית העלמין הישן בעירו. בנו בר-כוכבא מאירוביץ היה מנהל המחלקה הימית של הסוכנות היהודית מ-1936, ולימים המנהל הראשון של אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה. בתו, לאה, היא אימו של עמיהוד ארבל[1]
מושב תלמי מנשה נקרא על שמו.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- מ"בילו" עד "ויעפילו", מפי: מנשה מאירוביץ, רשם: יצחק סלע, הוצאת התחיה, 1947.
- קומץ הזרעונים הראשון, מזכרונות מנשה מאירוביץ, 1882 – פרק מ"א (בתוך) אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך א', עמ' 484–487.
- חבלי תחיה: קובץ מאמרים נבחרים בשאלות היישוב העברי בארץ-ישראל מלפני 50 שנה ועד פרוץ מלחמת העולם, הוצאת חבר ידידים ו"מסחר ותעשייה", תל אביב, 1931.
קישורים חיצוניים
עריכה
- כתבי מנשה מאירוביץ בפרויקט בן-יהודה
- מנשה מאירוביץ, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- דוד תדהר (עורך), "מנשה מאירוביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 823
- יוחנן פוגרבינסקי, מהמוהיקנים האחרונים, הַבֹּקֶר, 12 ביולי 1940
- מנשה מאירוביץ, אחרון הביל"ויים – בן 85, המשקיף, 13 ביוני 1945
- מנשה מאירוביץ ז"ל, הצופה, 10 ביולי 1949 – כתבה שפורסמה עם פטירתו
- ג. קרסל, מנשה מאירוביץ – 100 שנה להולדתו, דבר, 12 ביולי 1960; המשך
שי חזקני וסמואל דולבי, הסיפור המוזר על האגרונום היהודי שהתחזה לפלאח ערבי, באתר הארץ, 19 במאי 2016
מנשה מאירוביץ (1860-1949), דף שער בספרייה הלאומית- ארכיון אוסף ביל"ו (מנשה מאירוביץ הוא יוצרו), בספרייה הלאומית
- מנשה מאירוביץ, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
הערות שוליים
עריכה- ^ ע"פ דוד תדהר (עורך), "בן-ציון ארבל (אידלננט)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יד (1965), עמ' 4439
ראשי המועצה המקומית ועיריית ראשון לציון 
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|