ויקיפדיה

מעטים מול רבים (חנוכה)

ביטוי שמקורו ביחסי הכוחות בקרבות המכבים

מעטים מול רבים הוא ביטוי המגלם תפיסה מושרשת בתרבות הישראלית ובסיסו תאולוגי לאור אזכורים מספר בתנ"ך של מלחמות עם ישראל בהן נטו יחסי הכוחות לטובת האויב, בהקשר של סיפור חג החנוכה, מלחמת העצמאות ובהקשרים נוספים. תפיסה זו מתייחסת ליחסי הכוחות בקרבות המכבים בראשות יהודה המכבי במרד החשמונאים, אשר התחולל בין השנים 160-167 לפנה"ס. הביטוי "מעטים מול רבים", החקוק בתודעה הציבורית הישראלית, מתייחס לסיפור החג, לפיו יהודה המכבי וצבא המורדים עליו פיקד, אשר סבל מנחיתות מספרית וממחסור בנשק ובחימוש, ניצחו בקרבות את הצבא הסלאוקי (המכונה על פי רוב "יווני") מרובה החיילים ואמצעי הלחימה, במסגרת מאבקם נגד השעבוד של הממלכה הסלאוקית ותומכיה בארץ ישראל.

ניצחונו של יהודה המכבי, באיור מאת גוסטב דורה

לתפיסת "מעטים מול רבים" בהקשר של חג החנוכה ומרד החשמונאים, יש בסיס היסטורי. מהמחקר ההיסטורי העוסק במרד החשמונאים עולה כי ברוב הקרבות שנערכו במהלך המרד, יחסי הכוחות אכן נטו לטובתו של הצבא הסלאוקי.

מקור התפיסה

עריכה

מקורו המילולי של הביטוי "מעטים מול רבים" בהקשר חג החנוכה נמצא בספר מקבים א' פרק ג פס' יח-יט:[1]

ויאמר יהודה: נקל כי יְסֻגְרוּ רבים בידי מעטים, ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברב-חיל נצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה.

— תרגום אברהם כהנא

ויאמר יהודה: נקל הוא להסגיר רבים רבים ביד מעטים, ואין הבדל לפני השמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל הוא ניצחון במלחמה, כי אם מן השמים הכוח.

הרעיון העומד מאחורי הביטוי, ניצחונם של מעטים (יהודים) על רבים (סלאוקים) מופיע בשני ספרי המקבים, המהווים חלק מהספרים החיצוניים ומתארים את אותה התקופה – מקבים א' ומקבים ב'. בשני ספרים אלו, שנכתבו על ידי סופרים שונים, מופיעים סדרי הכוחות של הצדדים היריבים - החשמונאים והצבא הסלאוקי - בקרבות שונים, שנערכו במהלך מרד החשמונאים. בשניהם נכתב, הן במפורש והן במרומז, שכוחות הצבא הסלאוקי היו גדולים בדרך כלל בהרבה מכוחות המורדים. בקרב חוקרים מודרניים יש הסכמה כי מספרים אלו אינם מהימנים, ולא פעם עוותו והוגזמו כלפי מעלה (כשמדובר בצד הסלאוקי). ההיסטוריון בצלאל בר כוכבא מעריך כי מסירת מידע בלתי מדויק אודות יחסי הכוחות, נעשה על ידי כותבי ספרים אלו בכוונה, בדומה להיסטוריונים עתיקים אחרים[2] כדי להגדיל ולהעצים את ניצחונות המורדים היהודים, או כדי להסביר את תבוסותיהם במספר קרבות, כגון קרב אלעשה וקרב בית זכריה.

הכותבים של ספרי המקבים רצו להדגיש את מעורבות אלוהי ישראל בניצחון החשמונאים, והנתונים המנופחים המופיעים בכתביהם, נועדו, בין השאר, ליצור רושם שניצחון החשמונאים לא יכול היה להתרחש ללא התערבות אלוהית ניסית. זו סיבה נוספת מדוע החוקרים המודרניים[3] סבורים, כי המידע המופיע במקורות הראשוניים אודות סדרי הכוחות משני הצדדים אינו מהימן. עם זאת, יש הבדל גדול בין היחס של החוקרים המודרניים לספר מקבים א', אשר נכתב ככל הנראה בעברית ובארץ ישראל על ידי אדם שהיה בעל ידע אישי על אירועי המרד, לבין ספר מקבים ב', אשר נכתב, ככל הנראה, על ידי תושב צפון אפריקה, שלא הכיר מקרוב את אירועי המרד, ולא הייתה לו היכרות עם השטח בו התרחשו האירועים.

מעטים מול רבים בתנ"ך

עריכה

בתנ"ך מוזכרים מספר קרבות של עם ישראל כנגד אויבים שונים, אשר סדרי הכוחות בהם נוטים לטובת האויבים. לכן, ניתן לומר כי מוטיב "מעטים מול רבים" הוא בבסיסו תאולוגי. לעיתים מוזכרת בקרבות עזרתו המפורשת של אלוהי ישראל ולעיתים נמסרת במרומז. דוגמאות לכך ניתן לראות במלחמתו של אברהם ו-318 בני ביתו כנגד כל צבאות האזור בראשות כדרלעומר[4]; בניצחונם של שמעון ולוי על אנשי שכם; בניצחונו של שמשון מול אלף פלשתים בעזרת לחי של חמור[5]; במלחמתו של גדעון מול מדיין, בה מנפה גדעון מתוך 31,700 לוחמים רק 300 בהוראתו של אלוהי ישראל:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ. וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ"

עת נאספו פלשתים במכמש בהמוניהם (שמואל א, יג, ה) יהונתן בן שאול יוצא לקרב עם נערו מול פלשתים מתוך אמונתו כי הניצחון אינו תלוי בכמות אלא ברצון האל:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ, כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט..." שמואל א, פרק י"ד, פסוק ו'

במקרים מסוימים ניתן לראות בתנ"ך אזכורים למוטיב זה בנאומם של המנהיגים, כדוגמת נאומו של יהודה המכבי הנזכר לעיל. דוגמה לכך ניתן לראות בנאום יהושע, אשר הוביל את בני ישראל לכיבוש הארץ:

"וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד--לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה... כִּי אִם בַּ-ה' אֱלֹהֵיכֶם, תִּדְבָּקוּ, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיּוֹרֶשׁ ה' מִפְּנֵיכֶם, גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצוּמִים; וְאַתֶּם, לֹא-עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיכֶם, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. אִישׁ-אֶחָד מִכֶּם, יִרְדָּף-אָלֶף: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר לָכֶם."

כלומר, בעזרת כוחות של אלוהי ישראל, בתנאי שעם ישראל ישמור מצוות וידבק באל, איש אחד מעם ישראל יוכל לנצח ככתוב בספר דברים אלף מאנשי האויב. דוגמה נוספת ניתן לראות בספר דברים בו משה מעודד את העם, כי בעזרת אלוהי ישראל מובטחת לו הצלחה בקרבות גם בנחיתות מספרית ודלות אמצעים:

"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ--לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם--לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם"

גם חזקיהו, מלך יהודה, נאם בפני העם נאום המזכיר את גודלו של האויב לעומת הכוח האלוהי כאשר צבא אשור איים על מדינתו:

"חִזְקוּ וְאִמְצוּ--אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וּמִלִּפְנֵי כָּל-הֶהָמוֹן אֲשֶׁר-עִמּוֹ: כִּי-עִמָּנוּ רַב, מֵעִמּוֹ. עִמּוֹ, זְרוֹעַ בָּשָׂר, וְעִמָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ, וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ;"

יחסי הכוחות הכמותיים בקרבות

עריכה
 
יהודה המכבי וצבאו עומד בפני צבא ניקנור. ציור של גוסטב דורה

היקף מספרי של פוטנציאל הגיוס

עריכה

הצבא הסלאוקי

עריכה
  ערך מורחב – הצבא הסלאוקי

אפשרויות הגיוס שעמדו בפני הצבא הסלאוקי בתקופתו של אנטיוכוס הרביעי ניתנות להערכה על פי נתוני המצעד הגדול שערך אנטיוכוס בדאפני בשנת 165 לפנה"ס. מפירוט סדר הכוחות של היחידות הצבאיות שנכללו במצעד זה, שנמסר על ידי ההיסטוריון פוליביוס, ניתן להסיק שהצבא הסלאוקי בחלק המערבי של האימפריה, כלל 41,000 רגלים ו-4,500 פרשים.[6] מספר זה לא כלל את המתיישבים הצבאיים ואת היחידות הלאומיות של "הסאטראפיות העליונות", כיוון שלא היה טעם להזעיק אותם למצעד טקסי, במיוחד כאשר הכוחות שהוצגו במצעד נועדו להגיע בעצמם לארצות בכדי לשכך את התסיסה שבהן. לפי החוקר בצלאל בר כוכבא,[6] מדובר היה בכלל כוחו של הצבא הסלאוקי בשטחים שהיו תחת שלטון הממלכה הסלאוקית ממערב לנהר פרת, ונתון זה נשאר כמעט ללא שינוי, משום שהצבא הסלאוקי שמר לאורך השנים על יציבות מספרית ותקנים קבועים. בספר מקבים א' נטען, כי לפני הקרב בקרב בית זכריה הגדיל הצבא הסלאוקי את כוחו באמצעות גיוס שכירי חרב,[7] אולם לדעת בצלאל בר כוכבא[8] השוואת צבא זה לצבאות סלאוקים קודמים ובחינת מקורות כח האדם שעמדו לרשות הסלאוקים, מעלה כי ניתן היה לגייס 16,000 חיילים שכירים לכל היותר, ומספר זה כבר נכלל בנתונים שנמסרו אודות המצעד בדאפני. החוקר איתן אבישר[9] מנתח את אפשרויות גיוס כוח האדם של הצבא הסלאוקי, על פי גודלו של צבא זה בקרב מאגנסיה הקרב המכריע נגד הרומאים בשנת 190 לפנה"ס. על פי ניתוח זה, הגודל המקסימלי של הצבא הסלאוקי לא יכול היה לעלות על 48 אלף חיילים.

צבא המורדים

עריכה

אפשרויות הגיוס שעמדו בפני צבא המורדים היהודי היו מוגבלות ביותר. קיימת מחלוקת בין החוקרים באשר לגודל האוכלוסייה היהודית ביהודה בתקופת מרד החשמונאים. ההערכות של חוקרים שונים נעות בין 130,000 ל-500,000 איש.[10] ישנן הערכות שונות עבור מספר הגברים הכשירים ללחימה, כאחוז מהאוכלוסייה, הנעות בין 5% ל-15%,[11] בהתאם למוטיבציה, היכולת לאכוף גיוס חובה וניתוחים סטטיסטיים שונים. נוכח כל אלו היסטוריונים מעריכים שהיקפו של צבא החשמונאים נע בין 15,000 ל-40,000 איש,[12] בהתאם לשלבים השונים של המרד. לאחר שיהודה המכבי מונה למפקד צבא המורדים, החל להתגבש גרעין קבע של כ־3,000 לוחמים. כוח זה יכול היה לגדול באופן משמעותי לפני הקרבות נגד הצבא הסלאוקי, באמצעות התגייסות המונית של כפריים יהודיים מהסביבה הקרובה, שתמכו במטרות המרד.

יחסי הכוחות בקרבות השונים

עריכה

המספרים המופיעים בספרי המכבים באשר לכוחות הצבא הסלאוקי נעים בין 20,000 רגלים ו-2,000 פרשים בקרב אלעשה לבין 100,000 רגלים ו-20,000 פרשים בקרב בית זכריה. לפי המסופר בספר מקבים א', אנטיוכוס הרביעי יצא למסע מלחמה בחלק המזרחי של הממלכה הסלאוקית לפני תחילת המרד ביהודה ולקח עמו את "חצי הצבא".[13] מבחינת הסלאוקים, החשיבות של שמירת שליטתם בחלקים המזרחיים של האימפריה, הייתה גדולה פי כמה מאשר דיכוי המרד ביהודה הקטנה, והכוחות שנדרשו למסע המלחמה במזרח היו גדולים פי כמה. לפיכך, ניתן להניח, כי בניסיונות לדיכוי מרד החשמונאים בתקופת שלטונו של אנטיוכוס הרביעי השתתף פחות ממחצית הצבא הסלאוקי, סדר כוחות מקסימלי של כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. לאחר מותו של אנטיוכוס הרביעי, השתנה מעט היקף הכוחות שהשליטים הסלאוקים יכלו להקדיש לדיכוי המרד ביהודה, מאחר שחלק מצבאם חזר מהסטרפיות המזרחיות של הממלכה. לכן, בקרבות המאוחרים יותר, שנערכו במסגרת המרד היהודי, החל מקרב בית צור, ייתכן שהשתתף יותר מחצי הצבא הסלאוקי, אבל גודלו של צבא זה לא התקרב ל-120 אלף חיילים.

הסבר אפשרי להבדלים במספרים המופיעים במקורות הראשוניים השונים ביחס לגודלו של הצבא הסלאוקי, יכול להימצא בכך, שהמספרים המופיעים בספרי המקבים כוללים גם את אנשי השירותים של הצבא (נושאי כלים, טבחים, מתקני ציוד וכו') ואת שיירת המטען שלו, מה שמכונה בצבאות מודרניים "דרגי העורף". אולם בצבא הסלאוקי, נלווי המחנה (שכללו, בין השאר, גם סוחרים למיניהם, זונות וכו') לא נחשבו חלק אינטגרלי מהכוח הצבאי. אופן הצגת הכוח הסלאוקי בספרי המכבים הוא מפורט וברור וכולל חלוקה לפרשים, רגלים ולעיתים פילים. מכאן עולה כי אנשי השירותים לא נכללו, ככל הנראה, בספירה זו.

באשר לכוחות המורדים היהודיים, המספרים המופיעים בספרי המכבים נעים בין 3,000 איש בסופו של המרד לבין מקסימום של 10,000 לוחמים בקרב בית צור. זהו המקור היחיד לנתונים אלו. בשונה מכוחות הצבא הסלאוקי, אשר תועדו במקורות אחרים, לא ניתן למצוא במקורות תיעוד נוסף ביחס לגודלו של צבא המורדים באותה התקופה.

המחקר ההיסטורי המודרני, מנסה להצליב בין המספרים המופיעים במקורות הראשוניים ביחס לגודלם של הצבאות היריבים, לבין הערכות לגבי פוטנציאל גיוס כוח האדם של כל אחד מהם, תוואי השטח הגאוגרפי המופיע בתיאורי הקרבות, ומספרי האבדות המופיעים במקורות הראשוניים, על מנת להעריך את גודלם של הכוחות היריבים, שהשתתפו בכל קרב במהלך המרד. מהצלבות אלו עולה כי ברוב הקרבות גודלו של הצבא הסלאוקי עלה על גודלו של צבאו של יהודה המכבי.

קרבות מעלה לבונה ובית חורון

עריכה
 
האזור המשוער בו נערך קרב לבונה, צילום משנת 1913
  ערכים מורחבים – קרב מעלה לבונה, קרב בית חורון (166 לפנה"ס)

על קרבות אלו אין נתונים מספריים מדויקים בספרי המכבים אודות גודלו של הצבא הסלאוקי. עם זאת, הצבא הסלאוקי מתואר במונחים כמו: "חיל גדול", "ויפלו חללים רבים", "חיל חטאים כבד", ואילו הכוחות היהודים מתוארים במילים "אנשים מעטים". כמו כן, מוסיף ספר מקבים א' אודות העזרה מאלוהי ישראל שבזכותה יבוא הניצחון ולא בזכות עוצמתו של הכח הצבאי.[14] מספר ההרוגים הסלאוקים בקרב בית חורון המופיע הן בספר מקבים א' והן אצל יוסף בן מתתיהו, עומד על 800 חיילים. על בסיס מספר זה ניתן להעריך כי גודלו של הצבא הסלאוקי לא עלה על 8,000-10,000.[15] לפי תיאור הקרב, צבאו של יהודה המכבי תקף את הצבא הסלאוקי מהמארב, כשהאחרונים נמצאו בשטח נחות (מעבר הררי צר, שנשלט מההרים סביבו), ולכן פוטנציאל ההרוגים של הצד הסלאוקי היה גבוה במיוחד.

בתיאור ההכנות למרד, מוזכר בספר מקבים ב' המספר 6,000 איש[16] כמשקף את גודלו של צבא המורדים. מכיוון שבידי החוקרים אין מקורות ראשוניים אחרים, הנוקבים במספרים שונים ביחס לגודל צבא המורדים בשלב הפתיחה של המרד,[17] הם נוטים לקבלו, לפחות כהערכה מינימלית.

יהודים סלאוקים
מקבים א' - *800 הרוגים
מקבים ב' 6,000 -
המחקר ההיסטורי +6,000 8,000-10,000

קרב אמאוס

עריכה
  ערך מורחב – קרב אמאוס

בספר מקבים א' מופיע סדר הכוחות של הצבא הסלאוקי שנשלח לדכא את המרד ביהודה והשתתף בקרב זה: ”וישלח איתם ארבעים אלף איש ושבעת אלפים סוס ללכת לארץ יהודה ולהשמיד אותה כדבר המלך”.[18] כלומר, 40,000 רגלים ו-7,000 פרשים. באותו מקור נכתב, שהכוח שיצא עם המלך אנטיוכוס למסע המלחמה בחלקים המזרחיים של האימפריה, כלל כמחצית מהצבא הסלאוקי (מחצית כוחו של הצבא הסלאוקי בחלק המערבי של האימפריה).[19] בהמשך, בתיאור הקרב עצמו, נכתב שמפקד הכוח הסלאוקי, גורגיאס, שלח כוח מובחר, שכלל 5,000 רגלים ו-1,000 פרשים, למסע לילי, במטרה לתקוף בהפתעה את מחנה המורדים.[20] אולם מאותו תיאור עולה, שמדובר היה רק בחלק מצבאו, ושרוב כוחו נשאר במחנה באמאוס.

בספר ספר מקבים ב', מופיע מספר שונה לגמרי ביחס לגודל צבאו של גורגיאס : ”...ושלחהו בהעמידו תחתיו מעמים שונים לא פחות מעשרים אלף להשמיד את כל הזרע היהודים, ויעמד איתו גם את גורגיאס, שר איש חיל ובעל ניסיון רב בעניני מלחמה”.[21] כלומר, הצבא הסלאוקי כלל כ-20 אלף איש בסך הכל. נתון זה סביר יותר מהמספר המופיע במקבים א', שכן כפי שנאמר למעלה, לפחות מחצית כוחו של הצבא הסלאוקי התלווה אל המלך אנטיוכוס במסע המלחמה שלו במזרח.

החוקרים חלוקים בדעתם באשר לגודל הצבא הסלאוקי; לדעת בצלאל בר כוכבא,[22] המסתמך על הנתון המופיע במקבים א' ביחס לגודל הכוח שגורגיאס לקח עימו למסע הלילי למחנה צבא המורדים, הוא כלל 6,000 לוחמים בלבד, וייתכן שגם מספר זה הוא מוגזם. חוקרים אחרים[23] נוטים לקבל את המספר המופיע בספר מקבים ב', לפיו גודלו של הצבא הסלאוקי עמד על 20,000 חיל. ביחס לגודלו של צבא המורדים, בספר מקבים א' מוזכר כוח המונה 3,000 איש.[24] על פי מקבים א', יהודה המכבי שחרר חלק ניכר מצבאו לפני פתיחת הקרב, באומרו: ”מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, או ארש אשה ולא לקחה, או נטע כרם ולא חללו, או איש אשר ירך לבבו - ילך וישוב לביתו, ככתוב בספר תורת ה'”.[25] סיפור זה דומה לסיפור מספר שופטים בדבר גדעון השופט, ששחרר כמעט את כל צבאו לפני הקרב נגד המדיינים.

רוב החוקרים נוטים להעריך כי גודלו של צבא המורדים עמד על כ-6,000, בשל הקרבה לקרב הקודם וההערכה כי המספר 3,000, המופיע בספר מקבים א' לא מתייחס לכלל הצבא אלא רק לגרעין הקשה שלו, "גיבורי חיל".[26] בצלאל בר כוכבא[22] מעריך כי בקרב אמאוס, צבא המורדים היה שווה בכוחו לצבא הסלאוקי, ואולי אף נהנה מיתרון מספרי עליו, אך לא ברור על מה הוא מסתמך.

יהודים סלאוקים
מקבים א' 3000 47,000
מקבים ב' 6,000 20,000
המחקר ההיסטורי +6,000 6,000-20,000

קרב בית צור

עריכה
 
חרבת טבייקה המזוהה עם בית צור העתיקה. בתמונה משנות העשרים של המאה העשרים
  ערך מורחב – קרב בית צור

למסע הראשון לבית צור, שהחל טרם מותו של אנטיוכוס הרביעי, מייחס ספר מקבים א' 60,000 רגלים ו-5,000 פרשים[27] לצבא הסלוקי. לעומת זאת, בספר מקבים ב' מדווח על 80,000 רגלים ואלפי פרשים.[28] יוסף בן מתתיהו מתאר היקפו של הצבא הסלאוקי כ-"חיל של חמשים אלף רגלי וכחמשת אלפים פרשים ושמונים פילים".[29] בן מתתיהו מבסס את דבריו, ככל הנראה, על כתביו של ניקולאוס איש דמשק. בקרב זה מוזכר המספר הגדול ביותר של לוחמים יהודים על פי ספרי המכבים, שעומד על 10,000 איש.[30] היסטוריונים מעריכים[31] כי בעקבות ההצלחות בקרבות הקודמים גדל המספר באופן הדרגתי וזהו נתון מהימן, לפחות כהערכה מינימלית. ההערכה לגבי גודלו של הצבא הסלאוקי מתבססת על תיאור הקרב, ממנו עולה כי הצבא הסלואקי היה גדול פי כמה מכוחות המורדים.[32] עם זאת, כוחו המקסימלי של צבא זה באותה עת (ראה לעיל) עמד על כ-40,000.

יהודים סלאוקים
מקבים א' 10,000 65,000
מקבים ב' - +80,000
המחקר ההיסטורי +10,000 40,000~

קרב בית זכריה

עריכה
  ערך מורחב – קרב בית זכריה

הקרב בבית זכריה היה הראשון אליו הגיעו כוחות גדולים של הצבא הסלאוקי, שכללו, בנוסף לרגלים ולפרשים, עשרות פילים. בספר מקבים א' מוזכרים מספרי כוחות הצבא הסלאוקי בקרב זה: ”ומספר אנשי צבאו היה מאת אלף רגלי ועשרים אלף סוס ושלושים ושנים פילים מאומנים למלחמה”.[33] כלומר, 100,000 רגלים, 20,000 פרשים ו-32 פילים. בספר מקבים ב', מוזכרים מספרים דומים: ”... ולו חיל יונים מאה ועשרת אלפים רגלים, חמשת אלפים ושלוש מאות פרשים, עשרים ושנים פילים ושלוש מאות מרכבות מצוידות במגלים”.[34] כלומר, 110,000 רגלים ו- 5,300 פרשים ו-22 פילים. הערכת החוקרים[35] היא כי כוח זה אכן היה גדול, אך המספרים הנמסרים בספרי המכבים מוגזמים. באשר לגודלו של הצבא היהודי, ניתנת על ידי בצלאל בר כוכבא[36] הערכה זהירה, כי הוא דומה לגודל הצבא בקרב בבית צור.

יהודים סלאוקים
מקבים א' - 120,000
מקבים ב' - 115,300
המחקר ההיסטורי +10,000 40,000-55,000

קרב כפר שלמא

עריכה
  ערך מורחב – קרב כפר שלמא

בשני הקרבות בהם לחם המצביא הסלאוקי ניקנור, השתתפו, ככל הנראה כוחות מעטים של הצבא הסלאוקי. זאת, בשל העובדה כי רוב הכוח הצבאי היה נתון בשעה זו לפתרון בעיית מרד טימארכוס במזרח. בספר מקבים א' אין כל ציון למספר הלוחמים הסלאוקים בקרב, עם זאת, ניתנת בספר הערכה לסלאוקים כ"צבא גדול"[37] ומספר נופליהם בקרב עומד על 500 איש.[38] בספר מקבים ב' אין כלל התייחסות לקרב זה. מיכאל אבי יונה[39] מניח כי יחסי הכוחות בקרב זה היו דומים, מה שהקנה ליהודה המכבי את היכולת לנצח, איתן אבישר[40] מעריך כי נוכח תיאור הקרב ומספר ההרוגים בקֵרֵב הסלאוקים, כח זה מנה כ-4,000 לוחמים. ההערכה כי בקרב זה השתתפו לפחות כ-3,000 לוחמים יהודים מסתמכת על הנתון הנמסר בספר מקבים א' על הקרב בחדשה, הנערך שבועות אחדים לאחר הקרב בכפר שלמא.[41]

יהודים סלאוקים
מקבים א' - *500 הרוגים
מקבים ב' - -
המחקר ההיסטורי 3,000 3,000-4,000

קרב חדשה

עריכה
  ערך מורחב – קרב חדשה

בספר מקבים ב' מצוין כי נהרגו ”לא פחות משלושים וחמשה אלף”[42] סלאוקים, כאשר מספר הלוחמים היהודים שהשתתף בקרב לא נמסר. בספר מקבים א' מצוין בקרב זה מספרו של הכוח היהודי שעמד על 3,000 לוחמים. על פי יוסף בן מתתיהו,[43] כ-2,000 לוחמים יהודים השתתפו בקרב ו-9,000 לוחמים סלאוקים. עם זאת, בשל סיבות הקשורות למהלך הקרב ולתוואי השטח במקום, ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם באשר לגודלם של הצבאות. באשר לצבא המורדים, חלקם נוטים לקבל את גרסת מקבים א', וחלקם טוענים שכוחו של הצבא היהודי היה גדול בהרבה.[44] באשר לצבא הסלאוקי, ברור כי הנתון במקבים ב' אינו משקף את המציאות. מיכאל אבי יונה[39] נוטה לקבל את גרסתו של יוסף בן מתתיהו, איתן אבישר[45] טוען שכוחו של הצבא הסלאוקי עמד על כ-16,000 בקרב זה, והניצחון של המכבים הושג בזכות גורם ההפתעה בקרב.

יהודים סלאוקים
מקבים א' 3,000 -
מקבים ב' - *35,000 הרוגים
המחקר ההיסטורי 2,000-20,000 9,000-16,000

קרב אלעשה

עריכה
  ערך מורחב – קרב אלעשה

בספר מקבים א' מוזכרים מספרי כוחות הצבא הסלאוקי בקרב זה: ”ויסעו וילכו לביריאה בעשרים אלף איש ואלפיים סוס”.[46] כלומר, בקרב זה השתתפו 20,000 רגלים ו-2,000 פרשים. מספר זה עולה בקנה אחד עם שאר האומדנים; הקרב נערך בשנת 160 לפנה"ס, לאחר דיכוי מרד טימארכוס, עובדה שאפשרה להפנות כח רב יחסית לטובתו. כמו כן, נוכח התבוסה שנחל ניקנור, המצביא הקודם, באקכידס, מפקד הצבא החדש אשר היה בכיר ממנו בדרגה, יכול לגייס כח נוסף. כמו כן, ייתכן כי הברית בין יהודה המכבי ורומא שנכרתה זמן קצר לפני כן, יצרה סיכוי קלוש בו הרומאים יחלצו לעזרת המכבים. אי לכך נוצר מצב בו המלך לא רצה לקחת סיכון, אפילו קטן, ולהגיע עם כח צבאי מצומצם. עם זאת, אל מול המספר הנמוך (יחסית) שהציג ספר מקבים א' לצבא הסלאוקי, הוא מציין כי מולם עמדו 800 לוחמים יהודים, לאחר ש-2,200 ברחו לפני פרוץ הקרב.[47] ברור כי קרב של 800 מול 22,000 לא היה יכול להתרחש בדרך בה הוא מתואר, גם אם אותם 800 היו מוכנים להתייצב מלכתחילה לקרב אבוד זה. בצלאל בר כוכבא[48] מסביר את המספר הנמוך במקורות וטוען שכוחם של היהודים הומעט בהרבה משתי סיבות; הראשונה היא על מנת לרכך את עוצמת ההפסד והאדרת מותו של יהודה המכבי בקרב. השנייה מכוונת להסביר מדוע במקרה הזה לא הגיע הסיוע הסמוי מן השמיים – מדובר במקרה בלתי אפשרי לניצחון, וסיוע שכזה היה יוצר נס גלוי, תופעה העומדת בסתירה לרוח ספר מקבים א', בו יד האלוהים הנעלמה המסייעת לכל אורך הדרך. באשר לכוחות צבא המורדים, בר כוכבא מעריך כי בקרב הגיעו לגודלו המקסימלי של הצבא בעת הזו, שעמד על כ-22,000,[49] לעומת חוקרים אחרים,[50] המעריכים כי 800 (או 3,000 כפי שנמסר במקבים א' בתחילת ההערכות לקרב) הן הערכות מצומצמות וגודלו של צבא המורדים עלה על מספרים אלו, אך 22,000 זו הערכה מופרזת.

יהודים סלאוקים
מקבים א' 800 22,000
מקבים ב' - -
המחקר ההיסטורי 11,000-22,000 22,000

יחסי הכוחות - מיומנות הצבאות ואמצעי הלחימה

עריכה

בספרי המקבים מוצג הצבא הסלאוקי כמקצועי ומצויד היטב, לרבות תיאור הרכב הצבא (חיילים, פרשים, פילים) והנשק העומד לרשותו. בעוד הצבא היהודי מוצג ככח עממי, ואין פירוט לגבי הנשק והחימוש שעמדו לרשותו. יתרה מזאת, במקבים א' מצוין שהמורדים סבלו ממחסור בנשק ”אבל לא היו בידם מגינים וחרבות כחפצם”.[51]
לפי המחקר ההיסטורי המודרני, הצבא הסלאוקי אכן היה מאומן ומאורגן היטב. יתרונו הגדול היה ברגלים הכבדים שלו, שאורגנו בגדודי הפלנקס והיו מצוידים ברומחים ארוכים וכבדים. כמו כן, לצבא היו עשרות פילים אשר נעו עם הכח והיוו גורם הרתעה חשוב. עם זאת, בשל גודלו וכובד ציודו של צבא זה, התנהלותו הייתה מאוד איטית ומסורבלת, מה שאיפשר ליהודה המכבי וצבאו להפתיעם ולהתקיפם ממארבים.

לעומת גדודים אלו, הכח היהודי היה בלתי מאומן ובלתי מצויד. הצבא היה מורכב מגרעין קשה של "גיבורי חיל", כ-3,000 לוחמים, כאשר בשעת הקרב הצטרפו אליהם איכרים יהודים מקומיים, חסרי ניסיון ורקע צבאי. כמו כן, הכח היהודי היה חסר אמצעים חיוניים לכיבוש מקומות מבוצרים. נשקם של המורדים היהודים היה פשוט, וכלל קשתות וכלי הטלה. עם הניצחונות בקרבות, השיגו המורדים נשק ומיגון טובים יותר כמו חרבות ומגינים.[52]

בנושא אחד היו הצדדים שווי כוחות - הכרות עם השטח. היהודים נלחמו בארצם שלהם ואילו הסלאוקים גייסו את אנשי החקרא ותומכיהם, ילידי הארץ, אשר שמשו כמורי דרך.

יחסי הכוחות - מוטיבציית הלוחמים

עריכה

הצבא הסלאוקי היה מורכב מלוחמים מקומיים, עליהם חלה חובת גיוס ומחיילים שכירים. הלוחמים המקומיים היו נאמנים מאוד לשושלת הסלאוקית וחדורי מוטיבציה. צבא השכירים, אשר כלל בני עמים מחוץ לתחומי האימפריה, היה בעל מסורת ארוכה של לחימה, ועמים אלו נודעו באומץ לבם ואכזריותם; עם זאת, קרבות אלו היו עבורם ככל הקרבות.

מולם עמד כוח יהודי חדור להט דתי ואמונה בצדק דרכו. מדובר היה מבחינתם במלחמה אידאולוגית למען אלוהי ישראל ותורת ישראל ונגד המתיוונים ומחללי הקודש, אשר עלולים לגזור כליה על היהדות. מבחינתם מרד זה היה מאבק על דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל. נאומי יהודה המכבי בספרי המכבים משקפים את האמונות והמחשבות איתן הלכו הלוחמים לקרב. המחשה למוטיבציה הדתית ניתן לראות בעובדה כי לאחר טיהור בית המקדש, בחלק השני של הקרבות גדל באופן ניכר גודלו של הכח היהודי. הניצחונות וטיהור בית המקדש גרמו לתושבים יהודים נוספים להתנדב לצבא ולקחת חלק בקרבות הבאים.

לימים הוצגה המוטיבציה הגדולה של הלוחמים היהודים כאחת הסיבות לניצחונם. יהודה ולאך, היסטוריון צבאי, כתב: ”כאשר המניע ללחימה הוא אידיאה, אין כמעט דבר שנבצר מן המאמין בה לבצע. לא ייפלא איפוא, שקומץ לוחמים חדורי הכרה, גבר על היריב, שעלה עליו עשרות מונים, אך נעדר כל דחף אידיאולוגי”.[53]

בתרבות הישראלית

עריכה

המוטיב "מעטים מול רבים" חוזר בווריאציות שונות בתרבות ובהיסטוריה של עם ישראל. במאמר ב"ניו יורק טיימס" בשנת 1999 כתב איתן ברונר:

"Few ideas are as deeply ingrained in Israeli culture as the one summed up by the Hebrew phrase "meatim mul rabim", or "the few against the many". "

— E. Bronner, “Israel’s History Textbooks Replace Myths with Facts”[54]

בהיסטוריה של עם ישראל במרוצת הדורות ישנם אירועים רבים המתארים את ניצחונם של המעטים על הרבים מימי התנ"ך (ראה לעיל), דרך סיפור מצדה, קרב תל חי, מרד גטו ורשה ומלחמת העצמאות. סיפורים אלו מדגישים, לא פעם, את חשיבותם של האמונה בצדקת הדרך ומסירות הנפש של הלוחמים, אשר בזכותם הושג הניצחון. גם במקרים של הפסד בקרב, ישנו דגש על ניצחון הרוח, לעיתים מדובר ברוח אלוהים ולעיתים רוח האדם.

בתפילה ובמדרש

עריכה
 
אלעזר נמחץ על ידי פיל. ציור של Jan Luyken

בתפילת "על הנסים" הנאמרת בחג החנוכה מוזכר ניצחונם של מעטים כנגד רבים:

"מָסַרְתָ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים,
וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים"

— תפילת על הנסים

מכאן, כי בתפילה הנאמרת מדי שנה בשנה בימי החג, השתרש הרעיון שמדובר במלחמת חלשים מול גיבורים ומעטים מול רבים. יתרה מזו, באמצעות המילה "מָסַרְתָ" מדגישה התפילה את היותו של ניצחון המכבים "נס משמיים", ניצחון אשר הושג אודות למעורבות אלוהי ישראל בנעשה בקרב. נוסח דומה לנוסח שנמצא בתפילה ניתן למצוא כבר בספר מקבים א' כמוזכר לעיל.

התייחסות לתפילת "על הנסים" מופיעה לראשונה בתוספתא, במסכת ברכות.[55] התוספת הייחודית לחנוכה צורפה אליה בהמשך, אך כותב התפילה אינו ידוע, אם היה כזה; ייתכן כי מדובר בנוסח שעבר בעל פה. הנוסח מופיע לראשונה בסדר רב עמרם גאון שחי בסורא שבבבל במחצית השנייה של המאה התשיעית. בתפילה כלל אינו מופיע נס פך השמן וניכר כי מטרתה המרכזית היא כדי להלל ולהודות על ניצחון החשמונאים.

רש"י מזכיר נושא זה בפרשנותו את פרק ל"ג, פסוק י"א, בספר דברים: ”ראה שעתידים חשמונאי ובניו להילחם עם היוונים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטין, י"ב (12) בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות...”.[56]

בשירי החג

עריכה

רבים משירי חג החנוכה נוהגים לשבח ולהלל את ניצחון המכבים (באנו חושך לגרש, מי ימלל, נרותיי הזעירים, ימי החנוכה, הבה נרימה ועוד). אזכור מפורש לניצחון המכבים כניצחונם של "מעטים מול רבים" ניתן למצוא בשיר "שיר החנוכה" שנכתב בידי מתתיהו שלם:

"מעטים מול הרבים
נלחמו המכבים –
לכבודם מדור ודור
חג הוא לנו ומאור."[57]

אזכור נוסף ניתן למצוא בשיר "הנס של הלב האמיץ", המוכר בציבור כ"אנו נושאים לפידים" שנכתב בשנות השלושים בידי אהרון זאב, שהיה קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל. עם זאת, האזכור מופיע בבית הראשון, שאינו מוכר כחלק מהשיר:

"הנרות הללו אנו מדליקים
על הנסים והנפלאות
שבימים ההם ובזמן הזה,
נסים ונפלאות
שנעשו בידי אנוש-
הנס של הלב האמיץ,
הפלא של רוח האדם,
זו אשר גברה
על צבאות ממלכות גדולות,
האדירה דלים, חיזקה מועטים
ותתן להם ניצחון".

בספרות

עריכה

ספרים וסיפורים רבים, בעיקר לילדים, העוסקים בסיפור חג החנוכה ומרד החשמונאים בפרט, נוגעים בשאלת יחסי הכוחות בקרב. אחד הספרים המפורסמים בנושא, "אחי גיבורי התהילה", אשר נכתב בידי הסופר היהודי-אמריקני הווארד פאסט בשנת 1948, מתאר את קרבות המורדים כקרבות של בודדים מול עשרות ומאות שכירי חרב סלאוקים.[58] בספרי הילדים חוזר המוטיב, הן בספרים שיצאו לאור בשנות קום המדינה ואחריה והן בספרים שיצאו לאור בשנים האחרונות, כאשר חלקם נאמנים לתיאור בספרי המכבים וחלקם ממציאים פרי דמיונם את תיאורי הקרב וסדרי הכוחות. ספרה של גלילה רון פדר-עמית, "מרד החשמונאים" משנת 2008, נצמד לטקסט של ספר מקבים, בשינוי נוסח:

""יהודה", אחד משרי-המאות נגש אל המכבי, "מחנה האויב חזק ומבוצר, ולנו אפילו מגינים וחרבות אין". [...] "אחי," הוא פנה לאנשיו, "אל תראו מהמונם ואל תפחדו מנשקם. זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה. ועתה שאו עיניכם אל אלוהינו שבשמיים, אם יחפוץ בנו והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום, וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל"".[59]

תיאור זה נצמד למתואר בספר מקבים א', פרק ד', פסוק ה'-י'.

בספרו של שרגא גפני, "מרד החשמונאים", משנת 1966, ישנה התבססות על טקסט מספר מקבים, אך לה תוספות חינוכיות וציוריות מצד המחבר. בכל קרב וקרב מתואר צבאו של יהודה המכבי כקטן וחסר אמצעים, אך מתוחכם, והצבא הסלאוקי כגדול, כבד, אך טיפש. להלן תיאור קרב אלעשה, בו נהרג יהודה המכבי:

"החושבים אתם, שכל היהודים מהרו שוב אל יהודה המכבי כדי להלחם בצבא העצום הזה? אכן, כה צריכים היו היהודים לעשות. אך במקום לעשות זאת, עשו ההפך מזאת. אפילו אלה שנשארו אצל יהודה המכבי מהרו לברוח ממנו. כי אמרו- "הכל אבוד! נגד כל יהודי באים עשרים יוונים. אחד מאיתנו לא יוכל להתגבר על עשרים!" רק שמונה מאות גיבורים נשארו עם יהודה המכבי. הם היו גיבורי הגיבורים של ארץ יהודה. הם לא ידוע פחד מהו. מולם באו שמונים אלף חיילים יוונים. כלומר, מאה חיילים יוונים נגד כל יהודי...".[60]

בספרי הלימוד במערכת החינוך

עריכה

בספרי הלימוד במערכת החינוך הישראלית ניתן למצוא אזכורים רבים לביטוי ולמהותו. בסיפורי חג החנוכה הנלמדים בבית הספר היסודי עולה מוטיב זה. יתרה מזאת, במקראות ישראל החדשות לכיתה ד' ישנו קטע שנכתב, ככל הנראה, על ידי אהרון זאב לאחר קום המדינה ובו נמצא המוטיב במובן ההיסטורי שלו: ”לא רק בימי המכבים, תמיד היינו המעטים מול הרבים.[61]”

בספרי ההיסטוריה מבית הספר היסודי ועד לחומר לבגרות מוזכרים היקפי הכוחות של שני הצבאות בעת תיאורי הקרבות, כאשר צבא המורדים מוזכר כמצומצם, חסר ניסיון, רקע צבאי ואמצעי הלחימה, לעומת הצבא הסלאוקי הגדול ובעל האמצעים.[62] מגמה זו קיימת בספרי לימוד רבים, כאשר לא ניתן למצוא הבדלים רבים בין הספרים במרוצת השנים.

ישנם ספרים הנוגעים בסוגיה מורכבת זו, ומציינים כי ישנן מחלוקות בין היסטוריונים לגבי גודלם של הצבאות.

גם בקרב התנועה הציונית היו מי שדגלו בגישה המאמינה שדברים הנראים כבלתי אפשריים יכולים להצליח כדברי ברל כצנלסון בישיבת הנהגת היישוב בהיערכות להגנת אצבע הגליל:

"...כנראה שאנו עומדים פה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש "מעשיות" שעושה את החשבון מראש - לעזוב, ויש מעשיות אחרת, המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי".

— דוד שחר, "מגלות לקוממיות" עמ' 213

לקריאה נוספת

עריכה

מקורות עתיקים

עריכה

מקורות מודרניים

עריכה
  • B. Bar-Kochva, The Seleucid Army: Organization and Tactics in the Great Campaigns, Cambridge University Press, 1976
  • B. Bar-Kochva, Judas Maccabaeus: The Jewish Struggle Against the Seleucids, Cambridge University Press, 2002

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ספר מק"א נכתב במקור בעברית, ותורגם ליוונית. התרגומים העבריים שלפנינו נעשׂו מיוונית.
  2. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, עמ' 51, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"א ירושלים
  3. ^ ר' מחקריהם בנושא של בצלאל בר כוכבא וישראל שצמן.
  4. ^ ספר בראשית, פרק י"ד
  5. ^ ספר שופטים, פרק ט"ו
  6. ^ 1 2 מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, עמ' 52, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים.
  7. ^ מקבים א', ו', כ"ט
  8. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, עמ' 56, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים.
  9. ^ מלחמות יהודה המכבי, איתן אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 46
  10. ^ ראו: ישראל שצמן: מעטים מול רבים? - מעטים מול רבים?, בעריכת אלון קדיש וב"ז קדר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2006, עמ' 31; מיכאל אבי יונה: מסות ומחקרים בידיעת הארץ, הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, תשכ"ד ירושלים, עמ' 57-64; בצלאל בר כוכבא: מלחמת החשמונאים, עמ' 66.
  11. ^ שם[דרושה הבהרה]
  12. ^ שם: מלחמות יהודה המכבי, איתן אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 75.
  13. ^ מקבים א', ג', ל"ז
  14. ^ מקבים א', ג', יז'-יח'
  15. ^ היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, עמ' 109
  16. ^ מקבים ב', ח', א'
  17. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 60
  18. ^ מקבים א', ג', לט'
  19. ^ מקבים א', ג', לו'
  20. ^ מקבים א', ד', א'
  21. ^ מקבים ב', ח', ט'
  22. ^ 1 2 מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 200
  23. ^ ישראל שצמן: מעטים מול רבים?, בעריכת אלון קדיש וב"ז קדר, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2006, עמ' 27
  24. ^ מקבים א', ד', ה'
  25. ^ מקבים א', ג', נו'
  26. ^ מלחמות יהודה המכבי, איתן אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 63
  27. ^ מקבים א', ד', כח'
  28. ^ מקבים ב', יא', ד'
  29. ^ מלחמות היהודים, א', 41
  30. ^ מקבים א', ד', כז'
  31. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ 61; היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, עמ' 113
  32. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 61
  33. ^ מקבים א', ו' ל'
  34. ^ מקבים ב', יג', ב'
  35. ^ בצלאל בר-כוכבא תיאור קרב זכריה: המצאה ספרותית או מציאות היסטורית?, קתדרה 86, ינואר 1998; The Hasmoneans and their supporters, Joseph Sievers, Scholars Press, Atlanta, Georgia, 1990
  36. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 67
  37. ^ מכבים א', ז', כח'
  38. ^ שם[דרושה הבהרה]
  39. ^ 1 2 היסטוריה של עם ישראל - התקופה ההלניסטית, עורכי הסדרה מיכאל אבי יונה ואברהם שליט, עורך הכותר אברהם שליט, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, עמ' 121
  40. ^ מלחמות יהודה המכבי, איתן אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 269
  41. ^ שם[דרושה הבהרה]
  42. ^ מקבים ב', טו', כז'
  43. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 408, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  44. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 277
  45. ^ מלחמות יהודה המכבי, איתן. אבישר, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 283
  46. ^ מקבים א', ט', ד'
  47. ^ מכבים א', ט', ו'
  48. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ 71
  49. ^ B. Bar Kochva, The Seleucid Army, Cambridge 1976, P. 1; Judas Maccabaeus, Cambridge 1989, P. 62
  50. ^ ישראל שצמן; איתן אבישר; מיכאל אבי יונה;
  51. ^ מקבים א', ד', ו'
  52. ^ מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 79-80
  53. ^ יהודה ולאך, מלחמת המכבים, מלחמה עממית-חתרנית. סקירה חודשית,27 (11), עמ' 3–14, 1980.
  54. ^ E. Bronner, “Israel’s History Textbooks Replace Myths with Facts”, New York Times, 14/8/99 Pa.1
  55. ^ תוספתא מסכת ברכות, פרק ג', הלכה י'
  56. ^ http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=5&perek=33&mefaresh=rashi
  57. ^ מתתיהו שלם - זמרים", מרכז לתרבות ולחינוך (ספרייה מוזיקלית ע"ש נסימוב מס' 186), 1969, עמוד 77
  58. ^ אחי, גיבורי התהילה, הווארד פאסט, ספרית פועלים, 1950, עמ' 142 ,146
  59. ^ מנהרת הזמן, מרד החשמונאים, גלילה רון פדר עמית, הוצאת מודן, 2008, עמ' 70
  60. ^ מרד החשמונאים, תולדות ישראל לילד, שרגא גפני, הוצאת "עמיחי", 1966, עמ' 90
  61. ^ מקראות ישראל החדשות, לכיתה ד', בעריכת נתן פרסקי, הוצאת מסדה 1986 , עמ' 136
  62. ^ ראו ב: ממדינת מקדש לעם הספר, ימי הבית השני ותקופת המשנה, ד"ר דוד שחר, 2008, עמ' 77; יוונים, יהודים ורומאים בעת העתיקה, ציפי אלדר, לילי יפה, 2002, עמ' 81; הבית השני, מהיודה בתקופה הפרסית ועד בית הורדוס, כרך א', משה בר הלל, עמ' 122.
אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=מעטים_מול_רבים_(חנוכה)&oldid=39893423"