מפלגת המתונים (שוודיה)
מפלגת המתונים (בשוודית: Moderata samlingspartiet ובראשי תיבות – M), המוכרת בתור המפלגה השמרנית או המתונים, היא מפלגה שמרנית-ליברלית שוודית. היא המפלגה הגדולה והמרכזית בגוש המרכז-ימין בשוודיה. מאז אוקטובר 2022, ראש המפלגה אולף קריסטרסון מכהן כראש ממשלת שוודיה.
 | |
| מדינה |
 שוודיה |
|---|---|
| מנהיגים | אולף קריסטרסון |
| תקופת הפעילות | 17 באוקטובר 1904 – הווה (120 שנה) |
| אידאולוגיות | שמרנית-ליברלית |
| מטה | סְטוֹרָה נִיגוֹטֵן 30, גָמְלָה סְטָאן, סטוקהולם |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-ימין |
| ארגונים בינלאומיים |
מפלגת העם האירופית, איחוד הדמוקרטיה הבין-לאומי  |
| צבעים רשמיים | כחול |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| ריקסדאג |
84 / 349 |
| www.moderat.se | |
  | |
המפלגה הוקמה בשנת 1904 תחת השם "ליגת הבחירות הכללית" בידי קבוצת שמרנים בפרלמנט השוודי. במהלך ההיסטוריה פעלה המפלגה תחת שני שמות אחרים: "ארגון הימין הלאומי" (1938–1952) ו"מפלגת הימין" (1952–1969). מילולית משמעות השם הנוכחי של המפלגה הוא "אספת המתונים", ומחוץ לשוודיה היא לרוב מכונה כ"מפלגה השמרנית".
לאחר מספר תפקידים זוטרים בממשלות מרכז-ימין, הפכה המפלגה למפלגה המובילה באופוזיציה מול מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של שוודיה, ומאז שתי המפלגות היו למפלגות המרכזיות בפוליטיקה השוודית. ב-1991 הקים ראש המפלגה קארל בילדט ממשלת מיעוט. זו הייתה הפעם הראשונה בה מפלגת אספת המתונים קיבלה את ראשות הממשלה. לאחר הפסד בבחירות 1994 הנהיגה המפלגה במשך 12 שנים את האופוזיציה עד לחזרתה לשלטון בעקבות בחירות 2006. בבחירות 2010 זכתה המפלגה ל-30.06% מקולות הבוחרים, והפכה למפלגה המרכזית בקואליציית הימין-מרכז, הברית, שכללה את מפלגת המרכז, המפלגה העממית הליברלית ומפלגת הנוצרים הדמוקרטים. הקואליציה הובסה בבחירות 2014.
ב-10 בינואר 2015, נבחרה אנה קינברג בטרה ליושבת הראש של המפלגה, והחליפה את פרדריק ריינפלט, ראש ממשלת שוודיה בשנים 2006–2014. תחת הנהגתו של ריינפלט, נעו עמדות המפלגה לכיוון מרכז בפוליטיקה השוודית. המפלגה תומכת בהפחתת מסים ובליברליזם כלכלי. באוקטובר 2017 נבחר ליושב ראש המפלגה אולף קריסטרסון, שהוביל קו ימני יותר מקודמיו.
מפלגת אספת המתונים חברה ב-International Democrat Union (בראשי תיבות IDU) וב-European People's Party (בראשי תיבות EPP) בפרלמנט האירופי.
היסטוריה
עריכה
המפלגה נוסדה ב-17 באוקטובר 1904 בסטוקהולם, בכוונה להניע ארגון שיתמוך בקבוצת השמרנים שנוצרה בפרלמנט השוודי. במהלך המאה ה-19 השמרנים היוו חלק מהפרלמנט אולם לא הייתה מפלגה שתמכה בשמרנות. הימין השוודי אוים בשל הופעתן של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של שוודיה (הוקמה ב-1889) והמפלגה העממית הליברלית (1902). המפלגה החדשה שהוקמה נקראה "התאגדות האנשים הבוחרים" (בשוודית: Allmänna valmansförbundet).
בראשית דרכה הייתה המפלגה לאומית ושמרנית. היא הדגישה את חשיבותה של הגנה חזקה, ותמכה במונרכיה במדינה וברעיון מדינת חוק. תחילה נקטה המפלגה בגישה של פרוטקציוניזם כלפי הכלכלה – תמיכה רחבה במכס על סחורות ייבוא כמו גם התערבות בכלכלה כגון סובסידיות לענף החקלאות. במהלך משבר מדיניות ההגנה בשנת 1914, המפלגה צידדה במלך גוסטב אך לא קיבלה את ממשלת הימין שמונתה בידי המלך והעדיפה "קבינט-מלחמה" עצמאי שמרני. בסופו של דבר הוקמה ממשלה ליברלית-סוציאל-דמוקרטית.
ארביד לינדמן הפך לגורם משפיע במפלגה וכיהן כראש ממשלת שוודיה בין השנים 1906–1911 (כיהן בהמשך בקדנציה נוספת בשנים 1928–1930). בשנת 1907 הציע בפרלמנט השוודי זכות בחירה לכל הגברים ובשנת 1912 נבחר רשמית למנהיג המפלגה. עם זאת, המפלגה הצביעה נגד זכות בחירה אוניברסלית לגברים ונגד זכות בחירה לנשים. חקיקה זו עברה לבסוף כיוון שהמפלגה הייתה במיעוט ובשל תמיכת הליברלים והסוציאל-דמוקרטים, למרות התנגדות הימין. לינדמן והישגיו כמנהיג הוערכו כבעלי חשיבות למפלגה החדשה.
בתחילת המאה העשרים סוציאל-דמוקרטיה ותנועת העבודה החליפו את הליברליזם ככוחות העיקריים המניעים לרפורמות קיצוניות. בתקופת הנהגתו של לינדמן המפלגה הגבירה את התנגדותה לסוציאליזם. בו בזמן, סוגיות סוציאליסטיות עוררו עניין פוליטי. המפלגה קיוותה להפחית מאיומן של המגמות המהפכניות על ידי פיוס מעמד הפועלים, ובממשלות שהנהיג לינדמן נעשו מספר רפורמות לקדמה חברתית. ממשלתו של לינדמן הייתה הראשונה שהחלה בהנהגת פנסיה ציבורית של המדינה.
בשנות העשרים הימין השוודי שינה מעט את עמדתו לכיוון השקפות הליברליזם הקלאסי בסוגיות כלכליות, בעיקר בשל השפעתו של הכלכלן הליברלי גוסטב קאסל. זמן קצר לפני השפל הגדול, בבחירות הכלליות שנערכו ב-1928 זכתה המפלגה ב-29.4% מקולות הבוחרים, הצלחתה הגדולה ביותר עד אז, על בסיס מצע אנטי-סוציאלי. הממשלה שהוקמה בהמשך בידי המפלגה לא קיבלה את הרעיון של כלכלת שוק אלא המשיכה במדיניות ההגנתית באמצעות תמיכה כספית נדיבה. הממשלה גם החלה בהסדרת הרגולציה בנושא חקלאות. באותה תקופה נוסדה התאחדות היצרנים, ששמה לה למטרה לנהל את הרגולציה ולקיים מונופולים בייבוא. ממשלתו של לינדמן הופלה בשנת 1930 לאחר שהסוציאל-דמוקרטים ומפלגת האנשים חופשיי הדעת (אנ') התנגדו להצעה להעלאת המכס על תבואה.
במהלך שנות השלושים התחבטה המפלגה ביחס כלפי הנאציזם והפשיזם. תנועת הנוער של המפלגה, האיגוד הנציונאלי של צעירי שוודיה (Sveriges Nationella Ungdomsförbund), הייתה פרו-נאצית במוצהר. המפלגה האֵם לא אהבה את ההתפתחות הזו – לינדמן הצהיר שהשקפות פרו-נאציות אינן מקובלות במפלגה ובשנת 1933 האיגוד הנציונאלי של צעירי שוודיה הופרד מהמפלגה. בעוד המפלגה הקימה תנועת נוער חדשה בשם "ליגת הנוער המתון" או "השוודים הצעירים", ליבת הפעילים בתנועת הנוער הישנה הקימה מפלגה חדשה, "הליגה הלאומית של שוודיה".
ארגון הימין הלאומי (1938–1952)
עריכהבשנת 1938 שינתה המפלגה את שמה ל"ארגון הימין הלאומי" (בשוודית: Högerns riksorganisation). מחוץ לשוודיה כונתה המפלגה לרוב "המפלגה השמרנית".
במהלך מלחמת העולם השנייה, המפלגה נטלה חלק בקבינט השלישי של פר אלבין הנסון. זו הייתה ממשלת אחדות שכללה את כל המפלגות הגדולות ולא כללה רק את המפלגה הקומוניסטית ואת המפלגה הסוציאליסטית הפרו-נאצית. ב-1934 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הקימה ממשלה חדשה ולמעט תקופת מלחמת העולם השנייה, נותרה בשלטון עד 1976. לאחר מלחמת העולם השנייה איבדה המפלגה בהדרגה תמיכה והמפלגה העממית הליברלית הפכה למפלגה השנייה בגודלה בשוודיה. מעמדה של מפלגת שלטון עברה המפלגה לעמדת מפלגת אופוזיציה ימנית.
מפלגת הימין (1952–1969)
עריכה.JPG)
בתחילת שנות החמישים שינתה שוב המפלגה את שמה ל"מפלגת הימין" (בשוודית: Högerpartiet) אך כינויה מחוץ לשוודיה נותר "המפלגה השמרנית". תחת הנהגתו של יארל יאלמרסון (Jarl Hjalmarson) בשנים 1950–1961 ביטאה המפלגה קול משמעותי נגד העלאת דרגות המס והגנה על צורת הקניין של רכוש פרטי, אותן ראתה המפלגה כחלק ממגמה גוברת לריכוזיות בידי המדינה.
בבחירות 1958 הפכה למפלגה הגדולה באופוזיציה ואולם, בבחירות של 1968 זכתה מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית ברוב מוחץ, עם למעלה ממחצית קולות הבוחרים ומפלגת הימין קיבלה כ-12% מקולות הבוחרים, המפלגה השנייה הקטנה ביותר.
מפלגת אספת המתונים (1969-הווה)
עריכהתדמיתה של המפלגה בקרב הציבור הפכה לקיצונית יותר ויותר ובמאמץ לשנות דימוי זה שינתה המפלגה את שמה בשנת 1969 ל"מפלגת אספת המתונים" (בשוודית: Moderata Samlingspartiet, לעיתים קרובות Moderaterna).
בשנת 1970 נבחר יסטה בומן למנהיג מפלגת אספת המתונים. תחת הנהגתו המשיכה המפלגה בשינוי איטי בהשקפתה, משמרנות לאומנית מסורתית לשמרנות אינטרנציונליסטית ליברלית. החל משנות ה-60 קראה המפלגה להצטרפותה של שוודיה לאיחוד האירופי. נקודת המבט של המפלגה הפכה ליותר סוציאלית וליברלית, שינוי שנראה כגורם מרכזי בייסוד מפלגת הנוצרים הדמוקרטים ב-1964, מפלגה שמרנית-סוציאליסטית. מפלגת אספת המתונים הצטרפה לממשלה בהנהגת טורביורן פאלדין, בה כיהן בומן כשר הכלכלה. המפלגות הלא סוציאליסטיות נותרו בשלטון עד שנת 1982 בהרכבים שונים. בבחירות של שנת 1979 הייתה המפלגה למפלגה השנייה בגודלה, מעמד עליו שמרה המפלגה גם בבחירות הבאות.
בשנת 1986 נבחר קארל בילדט, חמיו של בומן, לראשות המפלגה ובין השנים 1991–1994 הובילה מפלגת אספת המתונים קואליציה (בשיתוף מפלגת המרכז, המפלגה העממית הליברלית ומפלגת הנוצרים הדמוקרטים), כשבילדט מכהן כראש ממשלת שוודיה. בין היתר ממשלה זו הורידה מיסים ואת סך הוצאות המדינה והפריטה חברות שבבעלותה. בבחירות 1994 שמרה המפלגה על כוחה אולם שותפותיה הקואליציוניות קיבלו פחות מושבים בריקסדאג והסוציאל-דמוקרטים יצרו קואליציה. בבחירות 2002 ספגה המפלגה ירידה דרסטית באחוזי ההצבעה. בשנת 2003 נבחר פרדריק ריינפלט לראשות המפלגה.
לפני בחירות 2006 שינתה המפלגה את כיוונה הפוליטי, לכיוון המרכז-ימין. כדי לשקף את עמדותיה החדשות שינתה המפלגה את שמה ל"מתונים החדשים" (בשוודית: De Nya Moderaterna). עמדות אלו כללו נקיטת צעדים יזומים למניעת אבטלה, הורדת מיסים בשילוב רפורמות לחיזוק מדינת הרווחה השוודית. החל משנת 2006 אימצה המפלגה את הסלוגן "מפלגת הפועלים השוודית", סלוגן שהסוציאל-דמוקרטים עשו בו שימוש בעבר. לפני הבחירות הקימה המפלגה את "הברית למען שוודיה", ברית פוליטית בין מפלגת המרכז, המפלגה העממית הליברלית ומפלגת הנוצרים הדמוקרטים. בבחירות 2006 זכתה המפלגה לתוצאה הטובה ביותר שלה מאז 1928, עם כ-26% מקולות הבוחרים. לאחר הבחירות נעזרה המפלגה ב"ברית למען שוודיה" והקימה קואליציה עם מפלגות הברית, כשפרדריק ריינפלט משמש כראש ממשלה. בבחירות 2010 קיבלה המפלגה כ-30% מקולות הבוחרים אך שותפותיה לקואליציה קיבלו פחות קולות. ריינפלט נותר ראש הממשלה, אך בממשלת מיעוט.
בבחירות 2014 ירדה המפלגה ל-23.6% מקולות הבוחרים, וסטפן לוון ומפלגת הסוציאל-דמוקרטים קיבלו את ראשות הממשלה. בבחירות ב-2018 המשיך לרדת כוחה של המפלגה בפרלמנט, והיא זכתה ב-70 מושבים. על אף שכוחה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ירד גם הוא בחדות, הקואליציה של הסוציאל-דמוקרטים, הירוקים ומפלגת השמאל זכו יחד במושב אחד יותר ממפלגות הברית השוודית. בעקבות התוצאות הצמודות והצבעת אי-אמון בסטפן לוון ב-25 בספטמבר 2018, נכנסה המערכת הפוליטית השוודית למספר חודשים שבהם לא הצליח אף מועמד להקים ממשלה חדשה. אולף קריסטרסון ממפלגת המתונים קיבל ב-9 בנובמבר הזדמנות להקים ממשלה, אך הוא הפסיד בהצבעה 154–195. לאחר מספר ניסיונות כושלים נוספים להקים ממשלה, נבחר לוון שוב ב-18 בינואר 2019, והמתונים נותרו באופוזיציה. מעט יותר משבוע לפני כן הכריזו ראשי הברית השוודית על סיום שותפותם הפוליטית.
בבחירות בספטמבר 2022 איבדה המפלגה שני מושבים נוספים. עם זאת, לאחר כחודש של משא ומתן, הצליחו המתונים להגיע להסכם משותף (מכונה "Tidöavtalet") עם מפלגת הנוצרים הדמוקרטים והמפלגה העממית הליברלית, בעוד השוודים הדמוקרטים הסכימו לתמוך מבחוץ בקואליציה בראשות קריסטרסון בתמורה להשפעה על מדיניות הממשלה.[1] בעקבות זאת הצליח מנהיג המתונים קריסטרסון ליצור ממשלת מיעוט, שהחלה לכהן ב-18 באוקטובר 2022. 13 מתוך 24 השרים בממשלה הם ממפלגת המתונים.[2]
תוצאות הבחירות
עריכה.svg)
| שנת בחירות | מספר הקולות בעד המפלגה | אחוז הקולות בעד המפלגה בסוגריים מיקום המפלגה מתוך כלל המפלגות |
מספר מושבים מתוך כלל המושבים | +/– | ממשלה |
|---|---|---|---|---|---|
| 1958 | 750,332 | 19.5 (#2) | 45/233 | 3 + | אופוזיציה |
| 1960 | 704,365 | 16.6 (#3) | 39/233 | 6 - | אופוזיציה |
| 1964 | 582,609 | 13.7 (#4) | 33/233 | 6 - | אופוזיציה |
| 1968 | 621,031 | 12.9 (#4) | 32/233 | 1 - | אופוזיציה |
| 1970 | 573,812 | 11.5 (#4) | 41/350 | 9 + | אופוזיציה |
| 1973 | 737,584 | 14.3 (#3) | 51/350 | 10 + | אופוזיציה |
| 1976 | 847,672 | 15.6 (#3) | 55/349 | 4 + | קואליציה |
| 1979 | 1,108,406 | 20.3 (#2) | 73/349 | 18 + | קואליציה |
| 1982 | 1,313,337 | 23.6 (#2) | 86/349 | 13 + | אופוזיציה |
| 1985 | 1,187,335 | 21.3 (#2) | 76/349 | 10 - | אופוזיציה |
| 1988 | 983,226 | 18.3 (#2) | 66/349 | 10 - | אופוזיציה |
| 1991 | 1,199,394 | 21.9 (#2) | 80/349 | 14 + | קואליציה |
| 1994 | 1,243,253 | 22.4 (#2) | 80/349 | 0 | אופוזיציה |
| 1998 | 1,204,926 | 22.9 (#2) | 82/349 | 2 + | אופוזיציה |
| 2002 | 791,660 | 15.1 (#2) | 55/349 | 27 - | אופוזיציה |
| 2006 | 1,456,014 | 26.2 (#2) | 97/349 | 42 + | קואליציה |
| 2010 | 1,791,766 | 30.1 (#2) | 107/349 | 10 + | קואליציה |
| 2014 | 1,403,630 | 23.2 (#2) | 84/349 | 23 - | אופוזיציה |
| 2018 | 1,284,698 | 19.8 (#2) | 70/349 | 14 - | אופוזיציה |
| 2022 | 1,237,428 | 19.1 (#2) | 68/349 | 2 - | קואליציה |
מנהיגי המפלגה
עריכה- גוסטב פרדריק אסטברג, 1904–1905
- אקסל ג. סבדיוס, 1905–1906
- הוגו טאם, 1907
- גוסטב פרדריק אסטברג, 1908–1912
- ארביד לינדמן, 1912–1935
- יסטה באגייה, 1935–1944
- פריטיאוב דומה, 1944–1950
- יארל יאלמרסון, 1950–1961
- גונר הקחר, 1961–1965
- ינגבה הולמברג, 1965–1970
- יסטה בומן, 1970–1981
- אולב אדלסון, 1981–1986
- קארל בילדט, 1986–1999
- בו לנדגרן, 1999–2003
- פרדריק ריינפלט, 2003–2015
- אנה קינברג בטרה, 2015–2017
- אולף קריסטרסון, 2017–מכהן
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מפלגת המתונים (בשוודית)- מפלגת המתונים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מפלגת המתונים, ברשת החברתית פייסבוק
מפלגת המתונים, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
מפלגת המתונים, ברשת החברתית אינסטגרם
מפלגת המתונים, באתר פליקר
הערות שוליים
עריכה- ^ Jon Henley, "Swedish parties agree coalition with backing of far-right, The Guardian, October 14 2022
- ^ Karl Ritter, "New Swedish prime minister presents a 3-party center-right government", PBS, October 18 2022