מקדש חוניו

בית חוניו (נקרא גם מקדש חוניו) היה מקדש יהודי שהקים במצרים כהן ושמו חוניו (Ὀνίας) מבית צדוק בתקופה הסמוכה למרד החשמונאים - לפניו, במהלכו או מעט לאחריו. בית חוניו הוא מבנה בצורת בית המקדש ובתוכו מזבח, ואשר נמצא בלאונטופוליס, אשר שכנה במחוז של העיר און (הליופוליס) במצרים. המקדש התגלה בחפירות הארכאולוגיות במשלחת בראשות הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי. החפירות התקיימו בשנים 1905–1906.

שרטוט סכמטי של האתר בחפירות פיטרי בתל אל יהודיה (לאונטופוליס)

היסטוריה

מקדש חוניו הוקם כנראה על ידי חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי בין השנים 170 ל-154 לפני הספירה, במצרים. שושלת בניו של חוניו שימשו בבית המקדש ככוהנים גדולים במשך 243 שנות קיומו ולמעשה המשיכו את שושלת הכהנים בני צדוק. הקמתו של המקדש נעשתה על רקע חילול המקדש בירושלים. המקדש היה מקומי לארץ חוניו ולאחר שהמקדש בירושלים טוהר, לא פגע בקשר של יהודי מצרים עם המקדש בירושלים.

בשנת 73 לספירה שלח הקיסר אספסינוס איגרת אל מושל מצרים לופוס וציווה עליו להרוס את בית המקדש עקב הגעתם למצרים של פליטים סיקריים שהסיתו כנגד השלטון הרומאי וחששו שיהפוך למרכז דתי עולמי ליהודים.

המקדש שימש את יהודי מצרים אשר הקריבו בו קרבנות, ואולי אף נכרים שחפצו להקריב קרבנות לאלוהי ישראל. אף על פי כן, לא השתווה מקדש חוניו לבית המקדש שבירושלים.

בברייתא (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ט, עמוד ב') מסופר: כי חוניו ושמעי היו בניו של שמעון הצדיק. לפני מותו ציווה שמעון כי חוניו, שהיה הקטן מבין השניים, יירש אותו בתפקיד הכהן הגדול. שמעי זעם על בחירת האח הקטן במקומו ותכנן נקמה בחוניו. הוא גרם לו ללבוש בגדי נשים במקום בגדי כהן גדול בעת העבודה בבית המקדש ולאחר מכן הסית את הכהנים נגדו. ההמשך כמסופר-

"בקשו להרוג את חוניו - רץ מפניהם ורצו אחריו. רץ לבית המלך - רצו אחריו; כל הרואה אותו אומר: זה הוא, זה הוא! הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר (ספר ישעיהו, פרק י"ט, פסוק י"ט): ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים".

דברים אלו הם לשיטת רבי מאיר באותה ברייתא. רבי יהודה חולק עליו באותה ברייתא ומספר את אותו סיפור עם שני הבדלים:

• שמעי היה הגדול בין השנים ונתמנה לכהן הגדול ולמרות זאת חוניו קינא בו.
• חוניו הלביש את שמעי בבגדי נשים ולא שמעי את חוניו. הכהנים ביקשו להרוג את שמעי ולאחר ששמעי הסביר להם הם רצו להרוג את חוניו והוא ברח.

ואילו יוסף בן מתתיהו (בספר "מלחמת היהודים") מספר שבית זה לא נבנה על ידי חוניו בנו של שמעון הצדיק אלא על ידי חוניו אחר מצאצאיו הרחוקים של שמעון הצדיק. לפי דבריו, בית חוניו נבנה כמאתיים ושלושים שנה לפני חורבן בית המקדש השני, בעקבות גזירות אנטיוכוס. לדבריו, המבנה עצמו לא היה כתבנית ההיכל, גם המנורה הייתה שונה, אבל המזבח ושאר הכלים היו כתבנית אלו שבירושלים. המנורה לא עמדה על כַּן, אלא הייתה "נברשת זהב מעשה צורף, השולחת את קרניה לעברים", ותלויה על שרשרת זהב.

לדעת בן-ציון לוריא, נוהגו של חוניו לשרת במקדש בלבוש אישה ובגילוי מרבית גופו, בדומה לכהני מצרים ושומר ששרתו בעירום חלקי או מלא ובניגוד למקרא הדורש שירות בלבוש מלא, מעיד על התייוונות.

המקדש נסגר או נחרב על ידי אספסינוס כמה שנים לאחר החורבן.

יחס חז"ל למקדש חוניו

יחסם של חז"ל למקדש חוניו היה אמביוולנטי ונראה כי עבר תמורות במהלך הדורות. מצד אחד ישנו איסור על הקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש, אך מצד שני העבודה בבית חוניו נעשתה לשם שמיים ויצרה מרכז רוחני ליהודים הרבים שחיו במצרים באותם ימים והצילה אותם מהתבוללות. יש הסוברים שהעבודה אף גרמה למצרים להקריב לאלוהי ישראל.

בתלמוד (בבלי מגילה י, א) מובאת דעה של האמורא רבי יצחק, לפיה מותר להקריב בבית חוניו אחרי חורבן בית המקדש בירושלים, מפני שחורבן המקדש השיב לקדמותו את היתר ההקרבה בבמות. הגמרא מסבירה כי רבי יצחק חזר בו משמועתו, אולם הריטב"א כתב כי רבי יצחק סבר כי קדושת המקדש וירושלים לא קידשה לעתיד לבוא וכי הוא לא חזר מסברתו וזה מה שהוא שמע מרבותיו. כל עוד המקדש קיים - ההקרבה בבית חוניו אסורה לכל הדעות, אמנם במשנה נאמר שכהן ששירת במקדש חוניו פסול לעבודה בבית המקדש, אם כי הוא רשאי לקבל את מתנות הכהונה ככהן רגיל. זאת, בדומה לכהן שעבד עבודה זרה, אולם הרמב"ם כתב שאף שקדושת המקדש נותרה בעינה גם לאחר חורבנו, המקדיש קורבן לבית חוניו ולאחר מכן הקריב את קורבנו בבית חוניו - יצא ידי חובת ההקדש אך נענש בכרת על העלאת קורבן מחוץ למקדש.

ארכאולוגיה

במהלך השנים ניסו ארכאולוגים שונים לזהות ולגלות את המקום של בית חוניו. בסוף המאה ה-19, זיהה אדוארד נוויל , אגיפטולוג וחוקר מקרא שווייצרי, בחפירותיו קברים יהודיים במקום הקרוי תל אל-יהודיה שנמצא כ-35 קילומטר מצפון לקהיר. הקברים שמצא נוויל נבנו באופן הדומה למערות קבורה המוכרות מארץ-ישראל. הכתובות שנמצאו בקברים אלו נחרתו, ביוונית, על גבי לוחות פשוטים, בלא כל קישוט. הזיהוי של הקברים כיהודיים התבסס על ריבוי השמות המקראיים בכתובות הללו וגם בשם האתר - תל היהודים. בין הכתובות נמצאה כתובת אחת המזכירה במפורש את 'ארץ חוניו'.

בתחילת המאה ה-20 נערכו בתל הסמוך לבית הקברות חפירות ארכאולוגיות בהנחייתו של האגיפטולוג ואבי הארכאולוגיה המקראית ויליאם פלינדרס-פיטרי. הוא סבר שגילה את לאונטופוליס של חוניו ובה עיר, מצודה ומקדש. בחפירתו של פיטרי נמצא אוסטרקון שנכתב בדמוטית (מצרית מאוחרת) בו מוזכר איש (כנראה יהודי) בשם אברם, אולי אחד הבנאים שבנו את האתר. מאז גילויו של פיטרי ועד לשנים האחרונות, לא הוטל ספק בטענה זו, או בזיהוי האתר עם 'ארץ חוניו'.

לקריאה נוספת

• טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, כרך א', נערך על ידי טל אילן וורד נעם, עמ' 197–230. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
• רפאל ינקלביץ', "מקדש חוניו – מציאות והלכה", בתוך: א' אופנהיימר, י' גפני, מ' שטרן (עורכים), יהודים ויהדות בימי בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ג, עמ' 107–115.
• נח חכם, "נחוניון, שמעי והקמת מקדש חוניו: משמעותו ההיסטורית של סיפור חז"לי", ציון, תשע"ג, עמ' 439–469.

• Meron M. Piotrkowski, Priest in Exile, De Gruyter, Volume 4

קישורים חיצוניים

• מקדש חוניו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• אפרים צורף, מקדש חוניו, באתר "דעת".
• תיאורו של יוסיפוס, ב"מלחמות היהודים", ספר שביעי, פרק עשירי.
• התייחסות נוספת של יוסיפוס, ב"קדמוניות היהודים", ספר 13, (מתוך המהדורה האנגלית בויקיטקסט האנגלי), בו - בפרק 3 - מתואר "How Onias Built A Temple In Egypt Like To That At Jerusalem".
• חוניו (מקדש), דף שער בספרייה הלאומית