משה בן בצלאל
משה בן בצלאל (1911 – 19 בנובמבר 1946) היה חבר בארגון ההגנה, ששירת במשטרת המנדט ובבולשת הבריטית, והוצא להורג על ידי אנשי הלח"י.
 | |
| משה בן בצלאל | |
| לידה |
1911 ה'תרע"א צפת |
|---|---|
| הוצאה להורג |
19 בנובמבר 1946 (בגיל 35 בערך) כ"ב בחשוון ה'תש"ז תל אביב |
| מקום קבורה |
בית הקברות נחלת יצחק  |
| מדינה |
פלשתינה (א"י) |
| השתייכות |
 ההגנה משטרת המנדט הבולשת הבריטית |
| תקופת הפעילות | 1938–1946 (כ־8 שנים) |
  | |
איש ההגנה
עריכהמשה בן בצלאל נולד בצפת בשנת 1911, בן להוריו בצלאל ואיטה בלטינשטר. משה היה דור חמישי בארץ. משפחתו הייתה מעורה בבעיות הביטחון של היישוב ופעילה בארגון ההגנה. אביו הצטרף לארגון ההגנה עוד בשנת 1939, אחיו אברהם בן בצלאל היה אחד ממפקדי ההגנה בצפת ובבית המשפחה היה הסליק המרכזי של ההגנה בעיר, שנשמר על ידי אם המשפחה שהצליחה להסתיר את הנשק שהוחבא מעיני הצבא והמשטרה הבריטיים, וזכתה על-כך לאחר קום מדינת ישראל לאות ההגנה. בנעוריו שינה את שם משפחתו ל"בן בצלאל" על שם אביו בצלאל. בצעירותו הצטרף לארגון ההגנה והיה פעיל במסגרתו באזורי צפת והגליל העליון.
בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הוא נחטף על ידי אנשי כנופיה ערבית שחשדו בו שהוא יהודי, אולם בשל שליטתו בשפה הערבית ובאורח החיים הערבי הצליח להערים עליהם ושוחרר.
שוטר
עריכהבשנת 1938, כשהוא בן 27 שנים, התגייס משה בן בצלאל למשטרת המנדט. בתחילה פעל כשוטר בירושלים ולאחר מכן בגבול הצפון ובטבריה. ב-7 במרץ 1944 הוא הוצב לשירות במשטרת יפו, בה פעל במסגרת הבולשת הבריטית. בכל מהלך שירותו במשטרה הוא פעל כשליח של הש"י, שירות המודיעין של ההגנה. הוא העביר לש"י ידיעות וביצע את המשימות שהוטלו עליו מטעם הש"י בנאמנות. כן העביר ידיעות על חיפושים העומדים להיערך גם לארגוני האצ"ל והלח"י. למרות זאת האשימו אותו אנשי הלח"י בשיתוף פעולה עם הבריטים ואף הזהירו אותו. בעקבות זאת התפטר מן המשטרה. כעבור זמן, כאשר חשב כי הרוחות נרגעו, חזר והתגייס למשטרה. אך האיומים על חייו לא חדלו.
הריגתו
עריכהביום 19 בנובמבר 1946, דקות אחדות לפני השעה שמונה בבוקר, יצא משה בן בצלאל מביתו ברחוב נחום בתל אביב כדי להגיע לעבודתו. הוא עמד בתור לאוטובוס בפינת הרחובות בן-יהודה וירמיהו ועיין בעיתון. בתור לאוטובוס עמדו כעשרים איש והראשונים החלו כבר לעלות לאוטובוס, לפתע ניגשו אליו שני צעירים חמושים. הוא ניסה להתגונן באקדחו אולם אחד מהמתנקשים הלם בזרועו ונטל את האקדח. המתנקשים ירו בו כמה כדורים והוא נפל מתבוסס בדמו והם ירו בו עוד כעשרה כדורים. כדי להבטיח את נסיגתם הטילו המתנקשים פצצת הפחדה שהתפוצצה בקול נפץ. בין הנוסעים התעוררה בהלה והם החלו לנוס. המתנקשים ברחו לרחוב דיזנגוף שם חיכתה להם מכונית מילוט. למקום הגיעו קציני משטרה שפתחו בחקירה. מסקנתם הייתה כי בידי אחד מן המתנקשים היו שני אקדחים ובידי השני היה אקדח אחד.
הגופה נלקחה לבית חולים הדסה וממנו יצא למחרת מסע ההלוויה לבית הכנסת הגדול ומשם לבית הקברות נחלת יצחק, בו הובא משה בן בצלאל לקבורה בטקס משטרתי מלא בנוכחות קציני משטרה וכיתת יורים ירתה מטחי כבוד. במותו השאיר אחריו משה בן בצלאל אישה ושני ילדים, בן בגיל תשע ובת בגיל שבע.
המחלוקת
עריכהגרסת הלח"י
עריכהבשנת 1949 יצא לאור הספרון "המעש השחור", שכתב בכיר בש"י של ההגנה אשר נלחם בארגוני הלח"י והאצ"ל וקרא לעצמו בשם העט "י. עוקב". הספרון מפרט את החיסולים של לח"י לאורך השנים. בספרון מצטט המחבר את הודעתו של הלח"י על הריגתו של משה בן בצלאל, בחוזר שהפיץ הלח"י בין השוטרים היהודים: "הוא היה היהודי היחידי שנהנה מאמון הבריטים והבולשת. הוא ראה את התיקים הסודיים ביותר והייתה לו גישה אליהם. הוא היה היהודי היחיד שהייתה לו כניסה חופשית לאינטליג'נס בדרך יפו-תל אביב. כל זה די למען הוציא עליו פסק-דין מות." המחבר ממשיך וכותב כי לאחר הריגתו של משה בן בצלאל התפרסם בביטאון הלח"י המעש מאמר בו נאמר: "בלש למחתרת הוא מה שמרגל הוא למלחמה. ומרגל- אחת דתו: מות. ידע זאת כל בלש יהודי, כל שוטר חרש."[1]
הגרסה הנגדית
עריכה
גרסת ארגון ההגנה באה לידי ביטוי ב"מעש השחור". הריגתו של משה בן בצלאל תוארה בו כ"רצח לשם הטלת אימה על השוטרים ועל הקהל". שם מסופר כי שמונה ימים לפני הריגתו באו אליו אנשי הלח"י ודרשו ממנו שישרת אותם, אבל הוא סירב להם והם איימו כי יהרגו אותו. לדברי המחבר לא היה ללח"י דבר נגד משה בן בצלאל והם הרגו אותו כדי להשפיע על יתר השוטרים שיסכימו לעבוד למען הלח"י, ואמנם, לדברי המחבר, עשרות שוטרים יהודים התפטרו לאחר מכן מן המשטרה. לדבריו אנשי הלח"י הטילו אימה לא רק על השוטרים אלא גם על הציבור. נחמן בן-יהודה בספרו בשפה האנגלית "רציחות פוליטיות בידי יהודים" (Political Assassinations by Jews) מספר כי י. עוקב וישראל גלילי מבכירי ארגון ההגנה, הצהירו כי משה בן בצלאל היה נאמן ליישוב ולהוראות ארגוניו[2]. עודד ישראלי בעל הבלוג "סיפורי ארץ ישראל-מצבות מדברות 1850 – 1950", בהערת אגב בפרק מיום 15.7.2015 הנושא את השם "ישראל לוין – חסיד קרלין שהיה איש לח"י ונרצח על ידי חבריו", כותב: "במסגרת מלחמתם בשלטון הזר לח"י הוציאו בעיר תל אביב להורג את השוטר משה בן-בצלאל משום שסירב לתת ידו ל-שטרניסטים".
למעשה גם האצ"ל הכיר בכך כי משה בן בצלאל היה נאמן ליישוב והעביר מידע לכל ארגוני המחתרת וכי הריגתו על ידי הלח"י הייתה טעות. בהוצאת הדר, שהתרכזה בהוצאת ספרים על הארגונים והפעילות הצבאית של אנשי תנועת ז'בוטינסקי יצא לאור הספר " כדי החלב שרעמו" אודות פיצוץ מלון המלך דוד. בפרק על השבת השחורה נאמר בין היתר: "שוטר עברי משה בן בצלאל, יליד צפת, חבר ההגנה, ששיתף פעולה עם המודיעין של האצ"ל הודיע כמה ימים קודם לכן על התכונה בקרב המשטרה והצבא על מצוד גדול העומד להתרחש בערי הארץ. ידיעה זו השתלבה בידיעות אחרות שנתקבלו ממקורות אחרים במודיעין של האצ"ל: על דריכות מיוחדת של הצבא והמשטרה במרכזי המשטרה בארץ. ואמנם ניתנה הוראה ל"בעור חמץ" חמור, לנקות את המגורים מכלים ומכשירים, מסמכים ופתקים שעלולים ליפול בידי עורכי החפוש. ידיעה זאת הועברה על ידי האצ"ל ללח"י ומצער כי כעבור שנה נורה אותו שוטר עברי, בן בצלאל, בטעות על ידי אנשי לח"י"[3].
מדינת ישראל הכירה במשה בן בצלאל כאחד מלוחמי טרום המדינה והנציחה את זכרו על ידי הנחת מצבה לחלל מערכות ישראל, על גבי המצבה המקורית משנת 1946. כמו כן הקדישה דף לזכרו באתר "יזכור" להנצחת חללי המדינה.
לקריאה נוספת
עריכה- Nachman Ben-Yehuda, Political Assassinations by Jews: A Rhetorical Device for Justice, State University of New York Press, 1992, pages 230-231
- דן יהב, דמו בראשו: רציחות פוליטיות והוצאות להורג על ידי יהודים בתקופת היישוב (1948–1917). הוצאת המחבר 2010, עמ' 198.
- אברהם שי, כדי החלב שרעמו (פיצוץ מלון המלך דוד), הוצאת הדר 1977 עמ' 6.
קישורים חיצוניים
עריכה- משה בן בצלאל, באתר Geni
- השוטר משה בן בצלאל, דבר, 20 בנובמבר 1946
- דף לזכרו(הקישור אינו פעיל), באתר ארגון ההגנה
- מודעת אבל של עירית תל אביב על מותו, באתר הספרייה הלאומית
- "הלווית בן בצלאל קרבן הטירור", משמר, 21 בנובמבר 1946
- "טירור כלפי פנים?", הַבֹּקֶר, 21 בנובמבר 1946
- י. עוקב, המעש השחור, הוצאת "עוז" תש"ט, עמודים 17–18