תנין (מיתולוגיה)

תנין היא מפלצת כאוס במיתולוגיה היהודית ובמיתולוגיות המסופוטמית והכנענית. בתנ"ך הוא מופיע גם בהקשרים המציגים אותו כתמסח (קרוקודיל). הוא מזוהה בפרשנות היהודית המסורתית עם הלוויתן (מיתולוגיה).

התנין בתנ"ך

התנין, נזכר בתנ"ך 14 פעמים. הפרשנים המסורתיים ניסו לקבוע מיהו התנין על פי ההקשרים בטקסט ועל סמך מה שידוע להם על עולם החי ועל יצורים המופיעים בעלילות מיתולוגיות או בסיפורי פנטזיה.

התנין הוא מפלצת ימית

בסיפור הבריאה בספר בראשית זוכים התנינים להדגשה מיוחדת. הם היצורים היחידים המופיעים בשמם ונאמר בצורה מפורשת שאלוהים ברא אותם. כלומר הם לא היו שם לפני שהחלה הבריאה. נאמר עליהם שהם גדולים. אך לאחר שנבראו לא נזכרת שום פעילות מצידם. אולם במקומות אחרים בתנ"ך יש התייחסות ברורה למאבק איתנים שהתקיים בזמן בריאת העולם בין האל ובין התנינים שהם נחשי ענק ימיים מרובי ראשים. לוויתן נחש בריח, לוויתן נחש עקלתון, פתן ורהב הם שמות של מפלצות נוספות שהשתתפו באותה מלחמה. על פי פסוקים אלה אלוהים אמנם ניצח את התנינים ושאר מפלצות הים אך הן עדיין קיימות והמאבק בין האל ובינן יחזור באחרית הימים.

איוב ז' 12: הֲֽיָם־אָ֭נִי אִם־תַּנִּ֑ין כִּֽי־תָשִׂ֖ים עָלַ֣י מִשְׁמָֽר

תהילים צ"א 13 עַל-שַׁחַל וָפֶתֶן, תִּדְרֹךְ; תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין

תהילים ע"ד 13-14: אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעָזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֥רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל־הַמָּֽיִם אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים׃

ישעיהו נ"א 9 - 11: עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ יְהוָה--עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. י הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם, מֵי תְּהוֹם רַבָּה;

"השמדת הלוויתן", תחריט מאת גוסטב דורה, 1865.

ישעיהו כ"ז 1: בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִפְקֹ֣ד יְהֹוָה֩ בְּחַרְבּ֨וֹ הַקָּשָׁ֜ה וְהַגְּדוֹלָ֣ה וְהַחֲזָקָ֗ה עַ֤ל לִוְיָתָן֙ נָחָ֣שׁ בָּרִ֔חַ וְעַל֙ לִוְיָתָ֔ן נָחָ֖שׁ עֲקַלָּת֑וֹן וְהָרַ֥ג אֶת־הַתַּנִּ֖ין אֲשֶׁ֥ר בַּיָּֽם׃

פרשנים מסורתיים ראו ביצורים אלה משל למלכים שפגעו בעם ישראל: פרעה וסנחריב, אך מסתבר שחכמי התלמוד הכירו סיפורים על "שר של ים" שנלחם באלוהים ונוצח וסיפורים על התנינים הגדולים, שהם הלוויתן (מיתולוגיה) ובת זוגו, שהם נחש בריח ונחש עקלתון. יצורים אלה היו כה מסוכנים עד שיכלו להרוס את הבריאה כולה אם יתרבו ולכן אלוהים הרג את הנקבה (שהיא נחש עקלתון) ואת בשרה הוא המליח כדי שיהיה מאכל לצדיקים בגן העדן. בבלי בבא בתרא ע"ד ב'.

אמר רב יהודה אמר רב בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם אמר לפניו רבש"ע די שאעמוד בשלי מיד בעט בו והרגו אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה ב עולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כז, א)

גרסה שונה לקשר בין לוויתן ובין התנינים מופיעה כבר בספר חנוך. שם מדובר על תנין נקבה הנקרא לוויתן ותנין זכר ששמו בהמות. הנקבה נקראה לשכון בתהומות הים והזכר יצא אל המדבר, ושני התנינים יגיעו בסוף הדברים כמאכל אל סעודת הצדיקים.

תיאור של מפלצת ים נוראה המובא בספר איוב פרק מ"א מיוחס אמנם ללוויתן, אך אפשר לראות בו גם תיאור של התנינים, שהפרשנות היהודית המסורתית זיהתה אותם עם הלוויתן.

עֲֽ֭טִישֹׁתָיו תָּ֣הֶל א֑וֹר וְ֝עֵינָ֗יו כְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר׃ מִ֭פִּיו לַפִּידִ֣ים יַֽהֲלֹ֑כוּ כִּיד֥וֹדֵי אֵ֝֗שׁ יִתְמַלָּֽטוּ׃ מִ֭נְּחִירָיו יֵצֵ֣א עָשָׁ֑ן כְּד֖וּד נָפ֣וּחַ וְאַגְמֹֽן׃ נַ֭פְשׁוֹ גֶּֽחָלִ֣ים תְּלַהֵ֑ט וְ֝לַ֗הַב מִפִּ֥יו יֵצֵֽא׃בְּֽ֭צַוָּארוֹ יָלִ֣ין עֹ֑ז וּ֝לְפָנָ֗יו תָּד֥וּץ דְּאָבָֽה׃ לִ֭בּוֹ יָצ֣וּק כְּמוֹ־אָ֑בֶן וְ֝יָצ֗וּק כְּפֶ֣לַח תַּחְתִּֽית: מִ֭שֵּׂתוֹ יָג֣וּרוּ אֵלִ֑ים מִ֝שְּׁבָרִ֗ים יִתְחַטָּֽאוּ׃מַשִּׂיגֵ֣הוּ חֶ֭רֶב בְּלִ֣י תָק֑וּם חֲנִ֖ית מַסָּ֣ע וְשִׁרְיָֽה׃יַחְשֹׁ֣ב לְתֶ֣בֶן בַּרְזֶ֑ל לְעֵ֖ץ רִקָּב֣וֹן נְחוּשָֽׁה׃לֹֽא־יַבְרִיחֶ֥נּוּ בֶן־קָ֑שֶׁת לְ֝קַ֗שׁ נֶהְפְּכוּ־ל֥וֹ אַבְנֵי־קָֽלַע׃ כְּ֭קַשׁ נֶחְשְׁב֣וּ תוֹתָ֑ח וְ֝יִשְׂחַ֗ק לְרַ֣עַשׁ כִּידֽוֹן׃ תַּ֭חְתָּיו חַדּ֣וּדֵי חָ֑רֶשׂ יִרְפַּ֖ד חָר֣וּץ עֲלֵי־טִֽיט׃ יַרְתִּ֣יחַ כַּסִּ֣יר מְצוּלָ֑ה יָ֝֗ם יָשִׂ֥ים כַּמֶּרְקָחָֽה׃ אַֽ֭חֲרָיו יָאִ֣יר נָתִ֑יב יַחְשֹׁ֖ב תְּה֣וֹם לְשֵׂיבָֽה׃ אֵֽין־עַל־עָפָ֥ר מָשְׁל֑וֹ הֶֽ֝עָשׂ֗וּ לִבְלִי־חָֽת׃ אֵֽת־כָּל־גָּבֹ֥הַּ יִרְאֶ֑ה ה֝֗וּא מֶ֣לֶךְ עַל־כָּל־בְּנֵי־שָֽׁחַץ׃

התנינים הגדולים בבראשית א' מתורגמים בתרגום השבעים כκήτη τὰ μεγάλα־ kētē ta me gala ובוולגטה כ־cete grandia. במיתולוגיה היוונית והרומית אלו כינויים למפלצות ימיות ענקיות, שלרוב מתוארות כנחשי ענק מרובי ראשים. מפלצות ים הנלחמות באלים מופיעות גם במיתולוגיות המסופוטמיות הקדומות ובכתבי אוגרית ואין מחלוקת בין החוקרים בדבר השפעתם על אזכור מפלצות הים בתנ"ך. בתהילים מוזכרים בסמיכות "ראשי תנינים" וראשי לויתן, המכוונים בבירור למפלצת מרובת ראשים. בשירה זו כמו בשירות ובפסוקי נבואה אחרים במקרא נרמז מאבק איתנים שהתחולל בין אלהים ובין יצורי כאוס: תנינים, רהב, נחש עקלתון, נחש בריח ולוויתן. אלוהים שניצח באותה מלחמה קדומה -לאחר ששבר ופורר את ראשיהם - ינצח אותם גם בעתיד ביום הדין.

אמונה במפלצות כאלה מתגלה בסיפור מוזר במסכת קידושין המתאר חכם המחפש מקום ללון בו. הוא נכנס לבית מדרש ורואה שם מזיק - מין שד - שדומה לתנין בעל שבעה ראשים ובכל פעם שכרע בתפילה הותז אחד הראשים.

מפלצת ימית במפה משנת 1600 בקירוב

עדות לשימורה של המסורת על מלחמת האל בתנינים ולאמונה שהתנינים יתקיימו גם במלחמת גוג ומגוג שתתקיים באחרית הימים אפשר למצוא במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי:

שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש אמרתי לו זו מניין לך אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי ובין גינזי רומי מצאתיה וכתוב בה לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום מהן מלחמות תנינים מהן מלחמות גוג ומגוג ושאר ימות המשיח

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד ב'

לספר הזהר יש גירסה משלו ל"סוֹד זֶה לִוְיָתָן וּבַת זוּגוֹ".: בזמן שקדם לבריאה היו התנין הגדול ועוד תשעה תנינים ששטו בתשעה נהרות, שנקרא גם יאורים שהתפצלו מנהר הפישון שיצא מגן העדן. אלהים גרר את התנינים ליבשה ורצץ את ראשם כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עד) "שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים." התנין הזכר לא מת ונסוג אל מעמקי החושך אך אחת ל שבעים שנה הוא מעלה את סנפיריו והעולם כולו מזדעזע.. בתהום האפלה חבר התנין הגדול אל סמאל, מלך עולם הטומאה עד שקשה היה להבחין בינו ובין סמאל.

חוקרי המקרא ובראשם מ.ד. קאסוטו, רואים בהזכרת התנינים בסיפור הבריאה בספר בראשית, מחאה כנגד המיתוסים האליליים של הבבליים והכנענים. אלוהים הוא הבורא היחיד של העולם על כל יצוריו והתנינים הגדולים מוזכרים במיוחד כדי להדגיש שהם ברואי אלוהים ולא יצורים עצמאיים שמעזים להלחם באל. במזמור תהילים מזמין המשורר את כל הנבראים להלל את ה' ובראש ובראשונה דווקא את התנינים.

תהלים קמ"ח 5 - 7

הַֽ֭לְלוּהוּ שְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם וְ֝הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר ׀ מֵעַ֬ל הַשָּׁמָֽיִם׃ יְֽ֭הַלְלוּ אֶת־שֵׁ֣ם יְהוָ֑ה כִּ֤י ה֖וּא צִוָּ֣ה וְנִבְרָֽאוּ׃ וַיַּֽעֲמִידֵ֣ם לָעַ֣ד לְעוֹלָ֑ם חָק־נָ֝תַ֗ן וְלֹ֣א יַֽעֲבֽוֹר׃ הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הוָה מִן־הָאָ֑רֶץ תַּ֝נִּינִ֗ים וְכָל־תְּהֹמֽוֹת

התנין הוא דג ענק

תנינים נזכרים בסיפור בריאת העולם בפרק א' בספר בראשית:

בראשית א׳21: וַיִּבְרָ֣א אֱלֹקִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹקִ֖ים כִּי־טֽוֹב

לוויתן, איור במכלול העברי מצפון צרפת, המאה ה־13

הביטוי "התנינים הגדולים" עורר הרבה תהיות בקרב הפרשנים המסורתיים: כל בעלי החיים נזכרים בבריאת העולם בקבוצות על פי סוגיהם: בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, דְגַת הַיָּם, עוֹף הַשָּׁמַיִם. בעלי החיים היחידים הנזכרים בשמם הם התנינים. הם מתוארים כ"גדולים", בעוד שאין בטקסט התייחסות לממדים של בעלי חיים אחרים.

רש"י מפרש " התנינם. דָּגִים גְּדוֹלִים שֶׁבַּיָּם" ובעקבות תרגום יונתן וחכמי התלמוד מזהה את התנינים עם הלוויתן - ומסביר את לשון הריבוי "תנינים" בכך שמדובר בשני המינים - זכר ונקבה, שאותה הרג הבורא והמליח את בשרה כדי שיוגש לצדיקים בגן העדן. מרבית הפרשנים המסורתיים זיהו את התנין עם הלוויתן אם כי היה גם מי שטען שהתנינים הם דגים כל כך גדולים מפני שנועדו להיות מזונו של הלוויתן.

הרמב"ן בפירושו לתורה כותב כי אלו דגים ענקיים, תוך שהוא מסתמך על אגדות רבה בר בר חנה לצד חכמת יוון.

התנין הוא נחש או תמסח (קרוקודיל)

משה ואהרון והתנין (דרקון) וחרטומי מצרים. מתוך כתב יד. 1590 בקירוב Biblioteque Nationale Paris

מטהו של משה ממלא תפקיד חשוב בתחרות הקסמים שבין משה ואהרון אחיו לבין חרטומי מצרים בפני פרעה (שמות ד' - ז'). בחזרה שעורך אלוהים למשה לקראת האירוע, המטה שמחזיק משה הופך לנחש. משה נבהל ונס מפניו, אך האל מרגיע אותו ואומר לו לאחוז בזנבו. ואכן כך עושה משה והנחש שב ונהפך למטה אך כשמופיעים אהרון ומשה בפני פרעה מנחה אותם אלוהים להשליך את המטה בפני פרעה כדי שיהפוך לתנין! ואמנם כך קורה וגם המטות שמשליכים החרטומים הופכים לתנינים. התנין שהיה מטה אהרון בולע את התנינים שהיו מטות החרטומים. אולם בפעם השנייה שמוזכר המטה נאמר עליו שזה המטה אשר נהפך לנחש.

שמות ז' 8 - 15:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם.... לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל-שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ.

מן הנאמר לעיל לא ברור - האם המטה נהפך פעמיים לנחש, ומכאן שהשם "תנין" מתייחס לנחש ?

בבראשית א' קבע רש"י שתנין הוא דג גדול אך מהטקסט בשמות ברור שהתנין הוא נחש. פרשנים ראו בכך סתירה וניסו לישב אותה בטענה כי התנין הוא נחש גדול ומסוכן ביותר ולא סתם נחש ולכן התנינים בבראשית מכונים "גדולים". הקשר בין תנין ונחש מופיע בתקבולות בשירה המקראית כשפתן - שהוא סוג של נחש ארסי מקביל לתנין

דברים ל"ב 33-34: חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ תהילים צ"א 13: עַל-שַׁ֣חַל וָפֶ֣תֶן תִּדְרֹ֑ךְ תִּרְמֹ֖ס כְּפִ֣יר וְתַנִּֽין:

סבק, האל התנין במיתולוגיה המצרית

אך מהסיפור על המטה שנהפך לתנין ניתן להניח שאפשר שהשם "תנין" היה גם בזמן התנ"ך שמם של הקרוקודילים (תמסחים) שבנילוס, שהיה להם מקום נכבד בתרבות המצרית. האל סבכ במיתולוגיה המצרית זוהה עם תנין היאור. הוא תואר כבעל גוף אנושי וראש של תנין. אחד ממרכזי הפולחן שלו הייתה עיר במחוז פיום שנקראה ביוונית קרוקודילופוליס - עיר התנין. הנביא יחזקאל מדמה את פרעה מלך מצרים לתנין גדול הרובץ בתוך היאור - שהוא נהר הנילוס. וכמו פרעה הוא שליט הנחשב בלתי מנוצח.

יחזקאל ל"ב 2 בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כְּפִיר גּוֹיִם נִדְמֵיתָ, וְאַתָּה כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ וַתִּדְלַח מַיִם בְּרַגְלֶיךָ וַתִּרְפֹּס נַהֲרוֹתָם יחזקאל כ"ט 3 - 5: הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. וְנָתַתִּי חיים (חַחִים) בִּלְחָיֶיךָ, וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת-יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ; וְהַעֲלִיתִיךָ, מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ, וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ, בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק.

הנביא ירמיהו מדמה מלך גדול אחר - נבוכדנאצר מלך בבל - לתנין שהוא גדול וטורף. אם כי לא ברור אם כוונתו לתנין היאור או לדג גדול אחר.

ירמיהו נ"א 33 -34: אֲכָלַ֣נִי הֲמָמַ֗נִי נְבוּכַדְרֶאצַּר֮ מֶ֣לֶךְ בָּבֶל֒ הִצִּיגַ֙נִי֙ כְּלִ֣י רִ֔יק בְּלָעַ֙נִי֙ כַּתַּנִּ֔ין מִלָּ֥א כְרֵשׂ֖וֹ מֵעֲדָנָ֑י הֱדִיחָֽנִי׃

נבוכדנאצר כבש את ירושלים כמו תנין שבולע את טרפו בשלמותו. ולכן כשאלוהים יעניש את בבל ויציל את ירושלים, ניצחון אלוהים על בבל מדומה לניצחון על תנין טורף: "פָקַדְתִּי עַל-בֵּל בְּבָבֶל, וְהֹצֵאתִי אֶת-בִּלְעוֹ מִפִּיו" (שם פס' 44). ירמיהו מזהה את נבוכדנאצר מלך בבל עם האל הראשי של בבל מרדוך, המכונה בל, ומדמה אותו לתנין כפי שפרעה מזוהה עם האל סבכ - האל התנין. שני הנביאים - ישעיהו וירמיהו מנבאים את ניצחונו של אלוהי ישראל על המלכים האדירים, פרעה ונבוכדנאצר, המדומים לתנינים גדולים, אולי בתזכורת לניצחון של האל בל במיתולוגיה המסופוטמית והאל בעל במיתולוגיה הכנענית על התנין הגדול.

בין הספרים החיצוניים שמופיעים בתרגום השבעים כנספחים לספרי התנ"ך נכלל מעשה התנין בבבל. מעין גירסה של הסיפור בספר דניאל לפיה מלך בבל העמיד את דניאל בניסיון אל מול תנין שנעבד בבבל כאלוהות. דניאל מצליח להרוג את התנין ואת כהניו.

התנין במיתולוגיה ובשירות אפיות במזרח הקדום

במיתולוגיות ובשירות אפיות במזרח הקרוב הקדום מופיע אל הים המאיים לגאות ולהציף את העולם כולו. ראש האלים שהוא אל מלחמה או אל סער נלחם בו ובמפלצות ים העוזרות לו ומנצח אותם. מוטיב זה חוזר במיתולוגיה האמורית, במיתולוגיות מסופוטמיות, במיתולוגיה המצרית הקדומה, במיתולוגיה החורית-חתית, במיתולוגיה הכנענית, ולפי חקר המקרא המודרני גם במקרא.

התנין במיתוס המסופוטמי

מרדוק ותנין ,- חקיקה על חותם. המאה ה־9 לפנה"ס.

אנומה אליש, סיפור הבריאה הבבלי, מתאר את המאבק בין תיאמת, הים הקדמון, אם כל חי, ובין מרדוך, אלוהי בבל, שבעקבותיו זכה למעמדו כאל העליון בפנתיאון המסופוטמי. המיתוס הכתוב בשפה האכדית נתחבר, כמשוער, לקראת סוף האלף השני לפנה"ס, אך מקורותיו הם במיתוסים שומריים קדומים ביותר, מתחילת האלף השלישי לפנה"ס, והוא מושפע גם מהמיתוס האוגריתי. במאבק המר שבין תיאמת ובין האלים הצעירים שבראשם עומד מרודך יוצרת תיאמת אחת עשרה מפלצות שיסייעו לה. אך מרודך מביס את תיאמת ולאחר ניצחונו של הוא אוסר את המפלצות ומציב את צלמיהן בשער המקדש לאות ולעדות לניצחונו ולמעמדו כראש האלים.

אנומה אליש, לוח ראשון 125 - 145

האם חבר יוצרת כל הוסיפה נשק לא יחת: ילדה תנינים חדי שנים, מלתעות ללא רחם, מלאה גוום בחמה תחת דם, דרקונים קוצפים הלבישה קרני יראה, עטרה קרני אימה. המשילה כאלים (כל) רואם יחת בחיל, כי יזדקף גוום לא יסיגו חזם אחור. הציבה (לקרב) פתן, נחש בריח ושעיר-נהר, שחל אדירים, כלב פרא ואיש עקרב, שדי-סער אכזריים....

רוב השמות לקוחים מן השפה השומרית. "תנינים" - מילולית: "נחשים ענקיים" בעלי שבעה ראשים. "דרקונים" - מילולית "פתן גדול" - נחש מיתולוגי ארסי בעל קרניים, ובדרך כלל בעל רגליים קדמיות. "נחש בריח" - מילולית נחש זועם/קוצף. הכוונה ליצור מיתולוגי בעל ראש של נחש וגוף של בהמה הולכת על ארבע. "שחל אדירים" - יצור מיתולוגי הולך על שתיים בעל ראש של אריה וטופרי נשר.

לוטן, הנחש המיתולוגי בעל שבעה ראשים. יוצר: MidJourne

בלוח שנמצא בספריתו של המלך האשורי אשורבניפל שבנינווה מתוארת מלחמה של אל ביצור דמוי נחש יליד הים. זהו יצור ענק, אוכל ובולע כל, שהטיל את פחדו על כל האלים בשמים עד שנוצח:

אגדת לבו CT XIII.33 - 34

נחש נוצר בים... אורכו מגיע לשישים ברו, ראשו מתנשא לשלושים ברו, שמורות עיניו משתרעות על חצי ברו...עשרים ברו מתהלכות (רגליו). אכל דגים יצירי (הים), אכל ציפורים יצירי (השמים), אכל ערודים יצירי (הערבה)...

תנינים ויצורי הים בכתבי אוגרית

עלילות בעל וענת הן העלילה המרכזית שהתגלתה בספרות האוגריתית. מסופר בה על מאבק של האל בעל ואחותו האלה ענת באלים ים ומות על השליטה על הארץ. בעל מביס את ים ועוזריו לוויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שיש לו שבעה ראשים. המילה תנין - Tnn נהגתה באוגריתית Tunnan. נחש עקלתון - Btn'qltn. הם מפלצות אך אין ודאות שהם יצורים ימיים. בלוח השלישי של מחזור עלילות בעל, ענת מספרת שהיא זו שהרגה את אויבי בעל

הלא חסמתי את תנין, אסרתיו,

מחצתי אך נחש עקלתון

שליט ששבעה ראשים לו

(KTU1.3 III,34 - IV,4)

תנינים ודרקונים במסורות נוצריות

אלברכט דירר הדרקון/תנין והאשה ההרה בחזון יוחנן. תחריט ראשית המאה ה-16

בחזון יוחנן, הספר האחרון בברית החדשה, הנודע גם כספר ההתגלות, יש תיאור אניגמטי שבו מופיע יצור בצורת נחש אדום ענק, שלו שבעה ראשים ועליהם שבעה כתרים, עשר קרניים וזנב אדיר. היצור רודף אחר אשה הרה (כנראה מריה אם ישו) ונלחם במלאך גבריאל ובעוזריו. הם מנצחים אותו ומשליכים אותו לארץ, אך למרות שנוצח הוא לא נעלם ונותן את סמכותו לחיה אחרת. הספר, שזמן חיבורו הוא ככל הנראה, בסוף המאה הראשונה, נכתב ביוונית. בתרגום ללטינית היצור נקרא draco magnus - דרקון גדול, ןגם serpens antiquus נחש קדמון. בתרגום לעברית של ספר ההתגלות, המתרגם פראנץ דליטש, שהיה תאולוג לותרני גרמני, ומראשוני החוקרים של מדעי היהדות במאה ה־19, בחר לקרוא ליצור תנין.

חזון יוחנן פרק י"ב

וַיֵּרָא אוֹת אַחֵר בַּשָּׁמָיִם וְהִנֵּה תַּנִּין גָּדוֹל אָדֹם כָּאֵשׁ וְלוֹ שִׁבְעָה רָאשִׁים וְעֶשֶׂר קְרָנַיִם וְעַל־רָאשָׁיו שִׁבְעָה כְתָרִים׃... וַתְּהִי מִלְחָמָה בַּשָּׁמָיִם מִיכָאֵל הוּא וּמַלְאָכָיו נִלְחָמִים בַּתַּנִּין וְהַתַּנִּין נִלְחָם וּמַלְאָכָיו׃ 8 וְלֹא הִתְחַזָּקוּ וְגַם מְקוֹמָם לֹא־נִמְצָא עוֹד בַּשָּׁמָיִם׃ 9 וַיֻּשְׁלַךְ הַתַּנִּין הַגָּדוֹל הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמוֹ מַלְשִׁין וְשָׂטָן הַמַּדִּיחַ תֵּבֵל כֻּלָּהּ הוּא הֻשְׁלַךְ אָרְצָה וּמַלְאָכָיו עִמּוֹ הֻשְׁלָכוּ׃... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה הַתַּנִּין כִּי הֻשְׁלַךְ אָרְצָה וַיִּרְדֹּף אֶת־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר יָלְדָה אֶת־הַזָּכָר׃ 14 וַיֻּתְּנוּ לָאִשָּׁה שְׁתֵּי כַנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל לָעוּף הַמִּדְבָּרָה אֶל־מְקוֹמָהּ אֲשֶׁר תְּכֻלְכַּל־שָׁם מוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ׃ 15 וַיְשַׁלַּח הַנָּחָשׁ נְהַר־מַיִם מִפִּיו אַחֲרֵי הָאִשָּׁה לְשָׁטְפָהּ בַּנָּהָר׃ 16 וַתַּעֲזֹר הָאָרֶץ אֶת־הָאִשָּׁה וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלַע אֶת־הַנָּהָר אֲשֶׁר־שִׁלַּח הַתַּנִּין מִפִּיהוּ׃ 17 וַיִּקְצֹף הַתַּנִּין עַל־הָאִשָּׁה וַיֵּלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם־יֶתֶר זַרְעָהּ הַשֹּׁמְרִים פִּקּוּדֵי אֱלֹהִים וַאֲשֶׁר עֵדוּת יֵשׁוּעַ בְּפִיהֶם׃

המלאך גבריאל הורג את המפלצת (תנין/דרקון), בון, המאה ה-18 Kurfürstlicher Palast Bonn

בתרגום התנ"ך ליוונית תרגום השבעים, מתורגמת המילה תנין בתנ"ך ל-kētos וגם ל δράκων, drákōn. בוולגטה, תרגום התנ"ך ללטינית היא מתורגמת ל-cetus ובמקרים אחרים ל-draco. מילים אלו ביוונית ובלטינית תארו מפלצת, לרוב ימית ובדרך כלל דמוית נחש, ו/או מרובת ראשים. בדימוי של היצור בחזון יוחנן ניתן למצוא את השפעת הדימויים של יצורי הים המיתיים שבתנ"ך: התנין, נחש עקלתון ונחש בריח, רהב ולוויתן, אך אין ספק שהוא הושפע גם מתיאורי המפלצות הימיות המאכלסות את המיתולוגיה היוונית. גיבורי יוון כמו הרקולס ופרסאוס זכו בתהילה על שנלחמו במפלצות דמויות נחש ימי ומרובות ראשים וניצחו אותן. סיפורי הגיבור והדרקון התגלגלו לנצרות והגיעו מאוחר יותר למיתוס על ג'ורג' הקדוש והדרקון. התנין/דרקון הופך גם בנצרות למייצג של השטן ולסמל של כאוס וכוחות הרוע.