נאום הדגל
נאום הדגל הוא נאום שנשא משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ב-3 באפריל 1945, בפני לוחמי הבריגדה היהודית בחזית באיטליה בסופה של מלחמת העולם השנייה.
 | |
| תאריך | 3 באפריל 1945 |
|---|---|
| שפה | עברית |
| נואם | משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית |
| מקום | בריזיגלה באיטליה, החזית האיטלקית בסוף מלחמת העולם השנייה |
| קהל | לוחמי הבריגדה היהודית |
ב-3 באפריל 1945, שביעי של פסח, ביקרו משה שרת, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, והשחקנית חנה רובינא את חיילי הבריגדה היהודית באיטליה. שרת נשא נאום בפני חיילי הבריגדה, המוכר כיום כ"נאום הדגל". המפגש התקיים במחנה העקורים בריזיגלה, צפון איטליה, בחזית האיטלקית, הלוחמים היו בעמדות הקרב, עמדו על המשמר. שרת הגיע למפגש מלווה בדגל עברי, דגל יהודי, דגל שמייצג את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ומסמל את החיילים הארץ ישראלים (דגל שהפך לדגל ישראל) והוא סיים את הביקור בהנפת הדגל ונשיאת נאום, שהדגיש את יצר הנקמה בגרמנים ואת הזיקה לארץ ישראל, ובא לתת ללוחמים את התחושה כי ניצב מאחוריהם עורף המודע להימצאם בחזית ושואב מכך סיפוק וגאווה.[1][2]
ארבע שנים לאחר מכן, ב-1949, נסע משה שרת, שהיה שר החוץ של ממשלת ישראל הראשונה, לניו-יורק לרגל קבלת מדינת ישראל כחברה באו"ם. ברחבת מטה האומות המאוחדות נשא שרת, ב-12 במאי 1949, "נאום דגל" נוסף, המבוסס על נאום הדגל הראשון שנשא בפני לוחמי הבריגדה.
נאום זה זכה להנצחה על שטר 20 ש"ח של מדינת ישראל, סדרות א ו-ב של השקל החדש מהנפקתו ב-1985 ועד היום.[3][4]
נאום הדגל הראשון
עריכהשרת, שלא חדל מדאגתו לחיילים הארצישראליים בצבא הבריטי, יזם בתוקף תפקידו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, "משרד החוץ של הסוכנות היהודית", מסע לאיטליה ויוון באפריל 1945, מטרת המסע: עידוד אנשי החטיבה היהודית הלוחמת. שרת ביקר בכל העמדות ולא חסך עמל ומאמצים לבוא במגע עם כל היחידות בבריגדה.
הוא סיפר לחיילים על הנעשה ביישוב, ענה על שאלותיהם וטענותיהם ומסר דרישות שלום ממשפחותיהם בארץ. את רוב מאמציו ופעולותיו השקיע שרת בהשתדלות להעברת גופות חללי הבריגדה לארץ ישראל משום שחברי הבריגדה רצו להיות בטוחים שאם נופלים במערכה ינוחו בארץ שלמענה לחמו.
מהקמתה של הבריגדה שאפו הלוחמים להניף דגל לאומי אשר יילחמו עבורו. גם לאחר קבלת האישור מהבריטים לדגל, לא התבצע הדבר, עד יום שישי של פסח, 3 באפריל 1945, במטה הבריגדה, מכל יחידה נשלחו שני נציגים. תחת כיפת השמים נתכנסו לחגיגה כ-500 קצינים וחיילים, עזבו את קווי האש והגיעו. השמועה על טקס שיכלול הנפת דגל התפשטה, אין חייל בכל החטיבה שלא היה עושה הכל על מנת להשתתף בשמחת הנפת דגלו.
האורחים הסתדרו בצורת חי"ת, במרכז עמד שרת, אשר נאם במילים מועטות וקלות למאורע הגדול, נאום ציוני, המדגיש את יצר הנקמה בגרמנים, הזיקה לארץ ישראל, כדי לתת ללוחמים את התחושה כי ניצב מאחוריהם עורף המודע להימצאם בחזית ושואב מכך סיפוק וגאווה. במהלך הנאום והטקס כולו, הונף הדגל, הדגל העברי, שהיה בעל ערך מדיני לאומי וחינוכי עממי אשר איחד את החטיבה תחת לאום עם הכרה רשמית - מקור גאוות יחידה.[5][6][7][8]
הרקע לנאום
עריכההקמת הבריגדה
עריכהמשה שרת היה מבכירי מפא"י. לאחר הירצחו של חיים ארלוזורוב, ב-1933, מונה שרת לראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית,[9] עם פרוץ המלחמה הציע נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, לממשלת בריטניה שיתוף-פעולה מלא מצד היישוב היהודי בארץ ישראל במאמצי המלחמה, והחל במשא-ומתן על הקמת כוח יהודי לוחם במסגרת הצבא הבריטי. אחד מיוזמי הקמתו היה שרת. המחלקה המדינית ומחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ביצעו מאמצים דיפלומטיים בלתי נלאים, במטרה להקים את הכוח היהודי הלוחם, זו תהיה חטיבה אשר כל חייליה ומפקדיה יהיו אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל, עם רוח עברית וסמלים ציוניים, אשר תלחם נגד גרמניה הנאצית. תחילה לא נטו הבריטים להיענות להצעה, משיקולים רבים, אחד השיקולים היה חשש מחוסר נאמנות מצד חיילים שאינם בריטיים, בנוסף ליהודים אין כישורים מיוחדים ומספקים בלחימה, יתרה מזו הבריטים רצו לשמור על המצב בארץ ישראל, שהייתה בשליטתם בתוקף המנדט הבריטי. תחילה לא גייסו יהודים מארץ ישראל כדי לא להרגיז את ערביי ארץ ישראל, אך בקיץ 1940 החלו לשנות את דעתם.
ניתן להסיק כי שינויים שונים במצב המלחמתי גרמו לתפנית, בקיץ 1940 החל הבליץ על לונדון. הבריטים קיוו שהקמת כוח יהודי תגדיל את התמיכה והסיוע שקיבלו מהאמריקאים בני בריתם. במהלך ההפצצות על ערי בריטניה, באוקטובר 1940 החליט קבינט המלחמה הבריטי להקים כוח לוחם המורכב מדיוויזיה אחת בלבד. תחילה גויסו היהודים הארצישראליים לפלוגות עזר צבאיות - ושימשו כתומכי לחימה - חפרים, מובילי מים, ממלאי דלק - לא תפקידי לוחמה, אם כי יהודים אחדים שירתו כלוחמים ביחידות השונות. כל שנה גויסו יהודים נוספים מארץ ישראל על מנת להחליף את הלוחמים שנפלו בעת שירותם ולהחזיק את הכוח מתפקד. ביולי 1942 הגיעה לשיאה מערכת הגיוס, זאת בעת שכוחות גרמניים הגיעו למצרים ונראה היה כי הבריטים במזרח התיכון עומדים להתמוטט. ב-6 באוגוסט 1942 הכריזו הבריטים על הקמת רגימנט ארץ-ישראלי ובו שלושה גדודים יהודיים ואחד ערבי, הכרזה זו נעשתה תחת הלחץ האמריקאי ודעת הקהל המקומית. הוקמה רק דיוויזיה ורגימנט ארץ ישראלי אחד אך ב-3 ביולי 1944 החליט קבינט המלחמה הבריטי שעל אף שהקמת דיוויזיה יהודית אינה בת ביצוע נוכח סיבות מעשיות, הקמת חטיבה תיבחן מיד בחיוב. שלושת גדודי הרגלים של הבריגדה היהודית רוכזו ואומנו בקרבת אלכסנדריה ובראשית נובמבר הפליגו לאיטליה.
השתלבות במאמץ המלחמתי
עריכההבריגדה נטלה חלק בשלבים הראשונים של המתקפה האחרונה של בעלות-הברית באיטליה באפריל 1945, ואחרי-כן הועבר לעורף לשם התארגנות מחודשת.
בעלות הברית החלו בפלישה לאירופה הכבושה. מטרת בעלות הברית הייתה להתקדם מ"הבוהן של איטליה" (סיציליה) עד ברלין ולסיים את המלחמה, מנגד (מהצפון) פלש הצבא הגרמני, ונפתחה הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה, המערכה בין בעלות הברית לנאצים באזור המכונה - "הקו הגותי".[10] במערכה נלחמו גם חיילים יהודים מארץ ישראל, לחמו כחטיבה יהודית לוחמת - הבריגדה היהודית. הבריגדה נטלה חלק בשלבים הראשונים של המתקפה האחרונה של בעלות הברית באיטליה באפריל 1945. 57 מחיילי הבריגדה נפלו בחזית וכ-200 נפצעו. הבריגדה הייתה הכוח היחיד והראשון שלחם במלחמת העולם השנייה בדגל יהודי שהוכר כמייצג את העם היהודי.
דאגתו של שרת ללוחמים הארץ ישראליים הובילה אותו למסעו המרגש ליוון ואיטליה ב-1945. בחטיבה הוא השקיע את מלוא המרץ והפעילות, הוא ראה את הלוחמים כ"ילדיו".
מתחילת הפעילות המבצעית של הבריגדה קיוו החיילים להניף דגל לאומי אשר יילחמו עבורו אך הבריטיים אסרו עליהם והדבר לא נעשה, אך גם לאחר שאושר להם הדבר לא נעשה עד ביקורו של שרת (שרתוק) לקווי החזית והביא איתו מארץ ישראל דגל.[11][12][13][14][15]
תוכן נאום הדגל הראשון
עריכהבריגדור בנימין, קצינים, סמלים וחיילים! זהו רגע גדול בתולדות תנועת ההתנדבות בארץ; זהו רגע גדול בחיי העם העברי; זהו רגע גדול בחייו האישיים של כל אחד ואחד מכם — הרגע בו זכינו להניף את דגל העם היהודי, דגל תנועת השחרור הציונית שלנו בחזית שחרור אירופה במלחמה העולמית הזאת מידי צורר עמנו עוכר העולם — בחזית מלחמתנו על תקומת ישראל. כל אחד ואחד מכם המביט כאן, כל אחד מאלה שנשארו בקו החזית, כל אחד מחבריכם הפזורים ברחבי הזירה הזאת ובמזרח התיכון, נשא את נפשו, בהתנדבו לצבא, לראות את הדגל הזה מתנוסס מעל לראשו ומלווהו לקראת קרב. כל אחד מכם במשך חמש שנות המלחמה הצדיע בלבו כלפי הדגל הזה, ראה אותו תמיד בעיני רוחו מתנופף לפניו. היום הזה זכינו להוציא את דגלנו מבית הגנזים ולהניפו רם ונישא לעיני השמש. בשבילנו — הדגל הזה — דגלה של החטיבה היהודית הלוחמת, טבול בדמם של חמישה מיליונים יהודים באירופה שהובלו כשיות לטבח. הוא טבול בדמם של לוחמי מלחמת ייאוש וגבורה מעל חומת הגטו — הן אותו, את הדגל הזה, הם הניפו ברגעי ההתפרצות האחרונה, הנואשת. הקדושה. הוא טבול בדם קרבנות ההגנה שלנו בארץ, שנפלו על שדות המולדת. אנו מניפים אותו כנס נקמתנו באויב, כסמל לגאולת כבודם של אחינו השחוטים שלא יכלו להשיב מלחמה שערה, אנו מניפים אותו כמופת לתקומתנו — כסמל המפעל אשר בשמו ולשמו התנדבתם ויצאתם למערכה: מפעל תקומת עמנו בארצו והחזרת הממלכתיות הישראלית על כנה. בשמם של מיליון לוחמי ישראל בכל צבאות הברית; בשם רבבות המתנדבים מארץ ישראל הפזורים בפלוגותיהם; בשם אחינו העומדים על המשמר בארץ; לקידוש שמם של מיליוני הקרבנות, להאדרת שם ארצנו קבל העולם כולו, כנס לקיבוץ גלויות, כאות אזעקה לעליה ולהעפלה לארץ, כנס בשורת הדרור והתקומה, כאות שבועתנו הנחרצה לא לשקוט ולא לנוח עד ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה — אנו מרימים היום את הדגל הזה שנשלח לכם, אנשי החטיבה היהודית הלוחמת, כמתנת ההסתדרות הציונית העולמית והישוב העברי בארץ. יחי נס מלחמת ישראל בחזית! יחי נס הגאולה של העם העברי בארצו!
הנאום הוא נאום ציוני, מטרתו היא לעלות את המורל ולתת מוטיבציה ללוחמים, הנאום הדגיש את יצר הנקמה בגרמנים, הזיקה לארץ ישראל, המטרה היא לתת ללוחמים את התחושה כי ניצב מאחוריהם עורף המודע להימצאם בחזית ושואב מכך סיפוק וגאווה.
נאום הדגל השני
עריכה
משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, נשלח לראשונה לנאום באו"ם לאחר הצטרפותה של ישראל בשנת 1949. למחרת היום הגדול שבו נתקבלה ישראל כחברה מן המניין באו"ם, זכו חברי המשלחת הישראלית לחזות בהנפת דגל מדינתם, דגל ציון. אותה שעה ביקשו מהנציג הישראלי שהשתתף באירוע, משה שרת, להשמיע פסוקים אחדים לכבוד המאורע. הדברים נאמרו ללא הכנה והם ניתרגמו לעברית כאמירתם, האירוע התרחש ב-12 במאי 1949, כ-4 שנים לאחר נאום הדגל.
יהודי ניו יורק ציפו לדבריו של שרת, ובאותו אירוע ספונטני זכו לשמוע "נאום דגל שני" בתולדותיו. בנאום הקצר והנרגש אמר שרת : " דגל זה, אליו נזעקו כל הכוחות העם היהודי שנאבקו על גאולתו בארץ אבות, מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה בהיותו מתנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה, המסמל את אחדותה ואת מיטב שאיפותיה של האנושות כולה", שני הנאומים דומים מאוד בתוכנם, וניתן להסיק כי הנאום אשר נשא משה שרת ברחבת האו"ם, הנאום הלא מתוכנן, הוא בעצם חזרה על נאום הדגל - על הרעיון המרכזי שלו. שרת, בשני נאומיו תיאר בדבריו את סמליותו ההיסטורית של הדגל תכלת-לבן על המגן-דוד שבו, את הכמיהה התמידית של העם היהודי מראשיתו לדגל לאום אשר ייצג אותם. ובכל הזדמנות גם הזכיר את הרגעים הדרמטיים ביותר, שרת בשני נאומיו התייחס לשואה ולגבורה, ציון הקורבנות בנאום הראשון וציון מרד גטו ורשה בנאום השני. [16][17][18]
הרקע לנאום
עריכהב-14 במאי 1948 התקיימה הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, ומדינת ישראל החלה לתפקד כמדינה ריבונית. האו"ם פעל רבות להשגת הסכמי הפסקת אש כדי להפסיק את מלחמת העצמאות, ובמקביל להגיע להסדר הולם בקשר לירושלים. לאחר שקיבלה הממשלה את הדו"ח של מועצת הביטחון בנוגע לניסיונות ההסדר בקשר למלחמת העצמאות, ציינה מועצת הביטחון שבקשר לבקשת ישראל להצטרף לאו"ם, הרי שלפי דעתה, ישראל היא מדינה שוחרת ־ שלום, מסוגלת ונכונה למלא את ההתחייבויות הכלולות במגילת האו"ם. מועצת הביטחון המליצה לפני האספה הכללית לקבל את ישראל כחברה באו"ם, וכמו כן גם את ההצהרה שנמסרה על ידי מדינת ישראל שבה היא ״מקבלת, ללא הסתייגויות, את ההתחייבויות הנובעות ממגילת האו"ם ומקבלת על עצמה לכבדן מן היום, שבו תהיה לחברה באו"ם״. בהצהרה מוזכרות החלטות האו"ם מ־29 בנובמבר 1947 (תוכנית החלוקה), ומ־11 בדצמבר 1948 - החלטה 194 שמשמעותה המעשית היה הכרה במדינת ישראל. ישראל התקבלה לאו"ם כחברה ה-59 בהחלטה 273 ב־11 במאי 1949, ולמחרת הניפו שר החוץ משה שרת והשגריר הראשון באו"ם אבא אבן את דגל ישראל שההחלטה הסופית לגביו התקבלה ב-28 באוקטובר 1948 בפתח הבניין, במעמד זה נשא שרת את נאום הדגל השני.[19][20][21]
מגן-דוד זה, אשר נשאנו עמנו באלפי שנות הגלות, הפיזור והייסורים; מגן-דוד זה, אשר היה לנו לנס בכל נדודינו; מגן-דוד זה, אשר נהפך בידי עושקינו לאות קלון; דגל תכלת-לבן זה, אשר נישא בידינו בכל חבלי ההתאחזות בארצנו, ארץ-ישראל; אשר ליווה את חלוצינו בצאתם לחרוש לראשונה אדמת שממה; אשר הונף ברמה בידי לוחמינו לחרות בשדה קרב במלחמת-העולם האחרונה; אשר ניפרשׂ מעל חומות גטו ורשה במרד הנואש; דגל זה, אליו ניזעקו כל כוחות העם היהודי שנאבקו על גאולתו בארץ אבות – מבטא היום הזה את קוממיותנו השלמה בהיותו מתנופף בגאון כדגל החמישים ותשעה במעגל הגדול הזה, המסמל את אחדותה ואת מיטב שאיפותיה של האנושית כולה. מה גדול היום הזה! הנני תפילה כי נזכה להיות ראויים לכבוד המוחזר לנו, יאים לאחריות אשר מעמד חדש זה מטיל עלינו. ליבי לאשר נפלו חלל בחרפם נפשם במלחמה על עתיד עמם, לכל אשר קורבנם העליון הביאנו עד הלום. יהי רצון וכל אלה ששכלו את יקיריהם במערכה המכרעת הזאת ימצאו נוחם בהכרה, כי קורבנם לא היה לשווא; כי הללו מסרו את נפשם למען החיים, החרות והשוויון של עמם בקרב משפחת העמים, למען מלוא חופש היצירה של גאון האומה הישראלית!
— שרת, משה, בשער האומות, פרק 26
הנצחת נאומי הדגל
עריכה_Obverse_%26_Reverse.jpg)
על גבי שטר ה-20 החדש שיצא לאור בשנת 1999 מופיע נאומו השני של משה שרת, השטר שייך לסדרת ב' של השקל החדש. בחזית השטר מופיע דיוקנו של שרת. ברקע ניתן לראות את טקס הנפת דגל ישראל בחזיתו של מטה האומות המאוחדות בניו-יורק. במהלך טקס ההנפה של הדגל הישראלי, נשא שרת נאום היסטורי, שקטע ממנו מופיע על שטר "עשרים שקלים חדשים", משמאל לדיוקן משה שרת, באותיות קטנות.
לאירוע - הנאום, מוקדשת פינת הנצחה במוזיאון בית הגדודים, ויתרה מזו הנאום זכה לייצוג ואזכור בתערוכה "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.[23][24]
לקריאה נוספת
עריכה- יעקב גיל, ספר הבריגדה היהודית, 1950
- גבריאל שפר, משה שרת ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כרמל, 2015
- משה שרת, בשער האומות, הוצאת עם עובד, 1958
- יעקב שרת, שוחר שלום - היבטים ומבטים על משה שרת, 2008
- יואב גלבר, תולדות התנדבות, המאבק לצבא עברי, יד יצחק בן -צבי, 1981
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ גבריאל שפר, משה שרת ביוגרפיה פוליטית, כרמל, 2015, עמ' 281 - 285
- ^ יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, המאבק לצבא עברי, כרך כרך ב', יד בן-צבי, 1981, עמ' 565 - 566
- ^ בנק ישראל, בנק ישראל - שטרות ומעות, באתר בנק ישראל
- ^ משה שרת, בשער האומות, עם עובד, 1958
- ^ יואב גלבר, תולדות ההתנדבות, המאבק לצבא עברי, כרך כרך ב, יד בן - צבי, 1981, עמ' 565 - 566
- ^ גבריאל שפר, משה שרת ביוגרפיה פוליטית, כרמל, 2015, עמ' 281 - 285, 442 - 443
- ^ יעקב גיל, הגדוד השלישי, ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה, 1947, עמ' 235 ־236; 309־310.
- ^ יעקב ורנה שרת, שוחר שלום - היבטים ומבטים על משה שרת, משרד ראש הממשלה משרד המדע התרבות והספורט הסוכנות היהודית קרן קיימת לישראל קרן קידמה ע"ש שרה ועמנואל רסין קרן משפחת צבי ועפרה מיתר, 2008, עמ' 125 - 128
- ^ שרת, משה, באתר הכנסת
- ^ The Allied Invasion of Sicily, 1943
- ^ יואב גלבר, הבריגדה, תולדות ההתנדבות המאבק לצבא עברי, יד בן - צבי, 1981
- ^ חטיבה יהודית לוחמת, באתר יד ושם
- ^ נחמיה בן תור, ״תנועת המרי העברי" - מאבק מזוין מלוכד בשלטון הבריטי, באתר הלח"י
- ^ יעקב גיל, הגדוד השלישי, ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה, 1950, עמ' 235 - 236, 309 - 310
- ^ יואב גלבר, המפגש בין המתנדבים הארצישראליים בצבא הבריטי לבין שארית הפליטה, יד ושם
- ^ שרת, משה, באתר הכנסת
- ^ גבריאל שפר, משה שרת ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כרמל, 2015, עמ' 281 - 285, 442 - 443
- ^ משה שרת, פרק 26 - בהתנוסס הדגל, בשער האומות, עם עובד, 1958
- ^ גבריאל שפר, משה שרת ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כרמל, 2015
- ^ משה שרת, פרק 26 - בהתנוסס הדגל, בשער האומות, עם עובד, 1958
- ^ זאב שרף, שלושה ימים, עם עובד, 1959
- ^ עם הנפת דגל ישראל לפני בניין העצרת, באתר משה שרת ומורשתו
- ^ מוזיאון ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם, באתר משרד הביטחון
- ^ בנק ישראל - שטרות ומהותם, באתר בנק ישראל