מתתיהו מינץ

מתתיהו מינץ (י"ג בחשוון ה'תרפ"ד, 23 באוקטובר 1923 – כ' בשבט ה'תשע"ז, 16 בפברואר 2017) היה פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל וראש המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב.^[1]

חייו ופועלו

מתתיהו מינץ נולד בשנת 1923 בלובלין שבפולין, וב-1932 עבר עם הוריו לוורשה. ב-1937 התחבר ל"שומר הצעיר", והיה שם חניכו של מרדכי אנילביץ'. הסתלק מוורשה כשבועיים לאחר כיבושה על ידי הגרמנים באוקטובר 1939. היטלטל ממקום למקום במזרח פולין, וחמק בסוף אותה שנה לווילנה. מווילנה עלה לארץ ישראל בראשית 1941 והיה חבר קיבוץ גן שמואל. בין השנים 1943–1945 פעל בהנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בארץ. ב-1948 נשלח לפולין, לפעול בתנועה שהתחדשה שם, וב-1949 עבר לפעול בשווייץ באותה מסגרת. עת התלהט העימות האידאולוגי במפ"ם בראשית שנות החמישים, נהה אחרי משה סנה וסולק מהקיבוץ ב-1955. לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות ונאום חרושצ'וב המפורסם, ניתק עצמו ממק"י.^[2] אז החל את לימודיו האקדמיים.

את חוק לימודיו עשה באוניברסיטה העברית בירושלים. את עבודת הגמר לתואר השני על "נסיגת הרוטשילדים מהמלווה של 1891 לרוסיה" הגיש לפרופ' ישראל הלפרין, שהיה בין מוריו החשובים ביותר. את עבודת הדוקטורט כתב בהנחיית פרופ' שמואל אטינגר, והגישהּ ב-1968.^[3] באותה שנה הצטרף לחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב^[4] ועבד בו עד שפרש לגמלאות ב-1993 בדרגת פרופסור מן המניין.

מינץ ישב דרך קבע בוועדה המרכזת של המכון לחקר הציונות וישראל, ושימש כראש המכון שנים אחדות. הוא גם הנחה במסגרת המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב את המדור לחקר יהודי רוסיה ופולין. ערך פרסומים; אסופות "סדרה חדשה", 1970–1973, רבעון שיצא מטעם ארכיון העבודה בתל אביב; "הציונות", שנתון מטעם המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, בשנים 1986–1990; הנחה מטעמו של המכון לחקר הציונות פרויקט מחקר על "פועלי ציון". ערך את "שבות", שנתון מטעם המכון לחקר התפוצות בשנים 1983–1990. השתתף באופן פעיל בעריכת קובצי עיונים של מורשת בן-גוריון. היה חבר בחברה ההיסטורית הישראלית ובאיגוד למדעי היהדות. שימש כמרצה אורח וחוקר באוניברסיטת ניו יורק, עשה את מחקריו בייוו"א בניו-יורק. שימש כיועץ המדעי של יד יערי.

מתתיהו מינץ נפטר ב-16 בפברואר 2017. הותיר אישה, חייקה, שני בנים ובת. בנו, יצחק מינץ, מקיבוץ דביר, הוא מפתח מעבד התמלילים "קיוטקסט".

מחקריו

עבודת הדוקטורט של מינץ על דב בר בורוכוב

חייו ומשנתו של דב בר בורוכוב

עבודת הדוקטורט של מינץ נסבה על דב בר בורוכוב, וב-1976 פורסמה כספר בשם "בר בורוכוב, המעגל הראשון 1900–1906" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

דב בר בורוכוב, השקפותיו ופועלו היו הנושא במסכת מחקריו של מינץ. לטעמו היו קיימים שלושה מעגלים בסיפור חייו של בורוכוב, שהיו קצרים ביותר (1881–1917).

דב בר בורוכוב: המעגל הראשון (1900–1906)

בספר זה התחקה מינץ אחר חיבוטיו הרעיוניים ועשייתו הארגונית של בורוכוב החל ממעורבותו הפעילה, תחת הנהגתו של מנחם אוסישקין, במאבקם של ציוני ציון נגד תוכנית אוגנדה וכלה בהצלחתו לגבש את מה שייקרא מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית היהודית – פועלי ציון. המעגל הראשון הסתיים בוועידה המייסדת של פועלי ציון הפולטאביים, בפורים (מרץ) 1906. הוועידה כללה גם מושב תאורטי, שבו קיבל את עיצובו הראשוני נוסח פולטאבה של פועלי ציון שנשארו נאמנים לארץ ישראל כטריטוריה שבה תמומש הממלכתיות היהודית. על הנוסח שקדה כל צמרת המפלגה, ועל בורוכוב הוטלה המשימה לגבש את המצע במתכונת פרשנית רחבה, תוך התמודדות ממצה מול מצעי הקבוצות הסוציאליסטיות האחרות שהתקיימו בציבור היהודי באותה עת ("הבונד", הטריטוריאליסטים יוצאי פועלי ציון ועוד קבוצה של פורשים שהתגבשה סביב מצע אוטונומיסטי). המצע הזה נוסח בחיבור גדול תחת הכותרת "הפלטפורמה שלנו".

הספר זיכה את מינץ בפרס יצחק בן-צבי לשנת תשל"ז.^[5]

המעגל השני

המעגל השני כינס את השנים 1906–1914. את תיאורו לא גיבש מינץ במחקר מקיף ומפורט, אך השרטוטים ניתנו בקווים לביוגרפיה אגרות בר בורוכוב 1897–1917, שפורסמו כספר ב-1989, וכן בספר חבר ויריב: יצחק טבנקין במפלגת פועלי ציון בפולין 1905–1912 (ראה אור ב-1986). התקופה נפתחה בחיבור הפלטפורמה שלנו, שהיה לספר יסוד רעיוני של מפלגת פועלי ציון. החיבור התפרסם בהמשכים בעיתוני המפלגה בשנת 1906; ואולם בשל רדיפות המשטרה הצארית, לרבות מאסרו של בורוכוב, נאלצה המפלגה להעביר עוד באותה שנה את מוסדותיה מפולטאבה לווילנה. תלאותיו של הגוף המפלגתי הרופף עדיין, הביאוהו לרדת למחתרת עמוקה, שהעמיקה עוד יותר עם עזיבת בורוכוב את רוסיה ב-1907.

לפי מחקרו של מינץ, לא זו בלבד ש'הפלטפורמה שלנו' התקדשה כספר יסוד אידאולוגי של המפלגה, היא גם התקבעה בהיסטוריה של תנועת הפועלים היהודית כמסמך המכונן של ה'בורוכוביזם'. בחיבור גרס בורוכוב ואיתו המפלגה, ש"אם אין לו לפרולטריון היהודי כל דרכים מיוחדות משלו להגשמת הציונות – הרי שהציונות היא הזיה חסרת שחר"; זאת כיוון שהציונות לא הייתה יכולה להתממש במחיצת הפרספקטיבה ההיסטורית של המרקסיסטים אלא כציונות פרולטרית, וציונות זו לא הייתה ממשית בלי שתתגשם על ידי מלחמת המעמדות. התובנה שבטיעון זה התכוונה איפוא להעלות את הציונות הפרולטרית בקנה אחד עם התהליך ההיסטורי הכללי, הדטרמיניסטי, של צעידת החברה הקפיטליסטית לקראת תמורתה הקרובה וההכרחית בחברה סוציאליסטית. הציונות, אם תעמוד במבחן התנאים שלעיל, הופכת איפוא למרכיב של תהליך הישועה האוניברסלי, כשהיא מתמודדת במגזר החברתי היהודי הספציפי. בורוכוב לא ביטל את תפקידה של הציונות הבורגנית; בפרוגנוזה שלו, התמצה תפקידה של הבורגנות היהודית בכינון הממלכתיות היהודית וביצירת חברה קפיטליסטית יהודית ריבונית. הפרולטריון היהודי הוא חלק אינטגרלי ממנה, ומתמקד במאבקו המעמדי; אבל מכוח הדינמיקה הפוליטית של מאבקו זה, הפרולטריון מקדם את החברה למימוש מהפכני של השלב הסוציאליסטי, כפועל יוצא של תמורה חברתית שבהכרח בוא תבוא.

נשאלה השאלה איך תתעורר הציונות הפרולטרית, וכיצד היא תיהפך לערובה למימושה של הציונות. תשובתה של הפלטפורמה הייתה שבגין האקס-טריטוריאליות של העם היהודי, שממנה סובלות כל שכבות העם, נמצא הפרולטריון היהודי במצב נחות לעומת הפרולטריון של עמים טריטוריאליים וריבוניים. נחיתות זאת גזרה עליו להיצמד לסדנאות מלאכה המעסיקות פועלים מעטים כל אחת, וחסמה בפניו את שערי בתי החרושת הגדולים, שצמחו עם התהליך של ריכוז ההון. בתהליך של ריכוז ההון, הופיעו מפעלי התעשייה הגדולים, שריכזו בתוכם ציבורי פועלים גדולים; אלה קידמו את המודעות המעמדית של הפרולטריון, והעצימו בדיעבד את המאבק המעמדי ואת המודעות המהפכנית של הפועלים, שיביאו עימם בהכרח את המהפכה הסוציאליסטית.

מינץ טען כי הפרוגנוזות המרקסיסטיות שרווחו בקרב הבולשביקים ברוסיה, ובעיקר הציפייה האינטנסיבית להתממשות התמורה המהפכנית בטווחי זמן קצרים – ציפייה שהייתה יותר בגדר חזון ומשאלה מאשר מציאות ריאלית – חלחלה עמוק גם לתוך הפרוגנוזות של בורוכוב. כך למשל, בורוכוב סבר שתהליכי המודרניזציה ברוסיה הם סוחפים ועל כן מצמצמים לאלתר ובצורה דרסטית את הייצור הזעיר, מחסלים בקצב נמרץ את המנופקטורות הקטנות (בתי המלאכה) שהם מקומות העבודה של הפועלים היהודים, גורפים אותם לתוך תהליך ההגירה הסטיכי המתרחש והולך מרוסיה לאירופה המערבית ולארצות הברית כדי למצוא שם מקומות עבודה חלופיים. את התהליך הזה העריך בורוכוב, ושקל מצד אחד כמחדל של המאבק המעמדי של הפועלים היהודים הנובע מחולשת הבסיס האסטרטגי שלהם (העדר ריבונות טריטוריאלית ועבודה במנופקטורות זעירות) וממילא כחולשת כר העבודה שעומד לרשותם. ומאידך ראה בתנועת ההגירה את הנתיב המוביל לפתרונה הרדיקלי של הבעיה; זאת, מפני שההגירה הגדולה מרוסיה גרפה עמה במקביל המוני מהגרים מקרב הפולנים, האוקראינים, הבלארוסים, הליטאים והרוסים עצמם, ועל כן העריך בורוכוב שתופעה זאת גוררת עמה תחרות קשה על מקומות העבודה בין המהגרים היהודים למהגרים האחרים בארצות היעד של ההגירה, והיהודים יהיו אלה שיינזקו ממנה בעיקר. אגב כך מפיצה ההגירה את הבעיה היהודית בעולם, מחריפה את סתירות הקיום ומקרבת את הפתרון; הפועלים היהודים ייאלצו לבקש מקלט לעצמם בסדנאות שבבעלותו של ההון היהודי, ויחזור הכורח לנישולם מכוח עדיפותם של מפעלים גדולים ומתקדמים יותר טכנולוגית, ומהמפעלים הגדולים תדחק אותם התחרות והאנטישמיות והשכר הנמוך הנוהג בהם. מכאן צמחה התובנה שהפועלים היהודים וגם ההון היהודי הזעיר יצטרכו לחפש לעצמם יעד הגירה ייחודי ליהודים, שבשל נחשלותו המשקית לא יקרוץ למהגרים האחרים. כך אותרה ארץ ישראל כיעד של ההגירה היהודית. תפיסה זו ידועה כ"פלשׂתיניזם פרוגנוסטי", בניגוד לפלשׂתיניזם עקרוני.

מינץ תיאר את שנות גלותו בווינה, שבה החל בורוכוב לסגת מן הקונספציה ה"קלאסית" שגיבש בפלטפורמה. השפיעה על כך מהפכת הטורקים הצעירים (1908), שאותה נטה לאבחן כמהפכה בעלת אופי בורגני שתמריץ את המודרניזציה של טורקיה וממילא תעצב תנאים נוחים יותר לתהליך ההגירה היהודי לארץ ישראל. הוא גם למד לאט שההגירה של היהודים לאירופה המערבית ובעיקר לארצות הברית איננה סובלת מתחרות ודחיקה, ומכאן שלא מתרחשת הטיית נחשולי ההגירה של היהודים לארץ ישראל בצורה מאסיבית. יתרה מכך – ההגירה לארצות הברית ממצה את כל פוטנציאל ההגירה היהודי, ועוד ידה נטויה. בורוכוב גם התרשם מאוד מ"עבודת ההווה" הציונית באוסטריה ומן המאבק העיקש לזכויות לאומיות ולאוטונומיה פרסונאלית של יהודי גליציה. מכאן תמיכתו בהחלטת ועידת צ'רנוביץ (1908), שגרסה כי היידיש היא-היא שפתם הלאומית של היהודים ושיש לעשות הכול לנורמטיביזציה של הלשון. בורוכוב גם החליט לתרום מאונו למאמץ הזה, התמסר למחקר השפה ואף שקד על האחדת שיטת הכתיב ביידיש. היידיש הנורמטיבית הייתה צריכה להיות לשון ההוראה של רשתות בתי הספר ומוסדות התרבות היהודיים שתקדם האוטונומיה היהודית לכשתושג בתפוצות הגדולות.

בשנים 1907–1914 ישב בורוכוב בעיקר בווינה, והתמודד עם תנאיו החומריים הקשים. את פרנסתו ביקש להבטיח על ידי עבודה עיתונאית. היה לו קשר לשבועון הציוני ברוסיה "ראזסבייט" (רוסית: 'השחר'), שבו ראו אור כתבותיו על מאבקם של יהודי אוסטריה לאוטונומיה ושוויון זכויות לאומי במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ברם בורוכוב לא הפך לאוטונומיסט; הוא המשיך לראות בכיבוש הממלכתיות היהודית תנאי בל יעבור לשוויונם הלאומי של היהודים ובסיס איתן להבטחת מעמדה ושלומה של התפוצה היהודית.

זמנים חדשים זמירות חדשות

"זמנים חדשים זמירות חדשות" הוא ספרו של מינץ (ראה אור ב-1988), המתאר את מה שכינה מינץ "המעגל השלישי במסכת חייו של בורוכוב". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ בורוכוב לנדוד עם משפחתו למילאנו באיטליה, ובזה נפתח המעגל השלישי בחייו. במילאנו חבר בורוכוב לפנחס רוטנברג, שביקש לקדם את רעיון שילובם של יהודים בגדודים מיוחדים במלחמה לצד בעלות הברית תמורת התחייבות האחרונות להקמת רפובליקה יהודית בארץ ישראל. רוטנברג גם יזם התאגדויות של יהודים ושל יוצאי עמים אחרים על מנת לקדם את רעיון הרפובליקה היהודית בדעת הקהל בארצות הנייטרליות ובמדינות של בעלות הברית. איגוד כזה קם באיטליה – Pro Causa Ebraica ("למען העניין היהודי"). על כל האיגודים להתלכד בקונגרס יהודי עולמי, שיציג בפני העולם את התביעה לרפובליקה יהודית. לפי מינץ, בורוכוב הזדהה עם התנועה וקיבל את האוריינטציה על בעלות הברית, שלא כרבים מחבריו בהנהגת הברית העולמית של מפלגות פועלי-ציון, שלהם הייתה אוריינטציה על גרמניה, כלומר על מעצמות המרכז. לדוד בן-גוריון וליצחק בן-צבי הייתה אוריינטציה על גרמניה והם העריכו שעתידו של המפעל הציוני מצוי במסגרת האימפריה העות'מאנית, שתצא מנצחת מן המלחמה לצד גרמניה. בדצמבר 1914 עבר בורוכוב לארצות הברית; שם פעל במסגרת מפלגת פועלי-ציון האמריקנית ויחד עם רוטנברג בתנועה למען הקונגרס היהודי. הוא גם ערך את ביטאון התנועה "דער אידישער קאָנגרעס" (יידיש: "הקונגרס היהודי"). ספרו של מינץ הביא גם תיאור מפורט לחודשי חייו האחרונים של בורוכוב, שיבתו לרוסיה, עשייתו במפלגה הרוסית, מחלתו ומותו.

חוגרים ומפתחים, לתולדותיה של חבורת "דרור" ברוסיה

זוהי מונוגרפיה שכתב מינץ על קבוצת "דרור" הקיובית, חוגרים ומפתחים, לתולדותיה של חבורת "דרור" ברוסיה, אשר ראתה אור ב-1983. החיבור דן בדברי ימיה של חבורה בולטת בקרב צעירי ציון ברוסיה ערב מלחמת העולם הראשונה. החבורה תרמה תרומה מעניינת וחשובה לשיח האידאולוגי בקרב הדור הצעיר של התנועה הציונית הרוסית. על חבריה נמנתה שורה של דמויות בולטות בתולדות "החלוץ" הפולני ולאחר מכן בתולדות הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה לאחר פילוגה של מפא"י. זאת הקבוצה שסובבה את יצחק טבנקין וסעדה בצורה היעילה ביותר את מעמד ההנהגה שלו בקיבוץ המאוחד. נמנו בשורותיה מאיר בוגדנובסקי, אברהם ביאלופולסקי, פייבוש בנדורי, יוסף בנקובר, יהודה בראגינסקי, אהרון ברדיצ'בסקי, חומה חיות, דוד ליפשיץ ועוד רבים וחשובים.^[6]

חבלי נעורים, התנועה השומרית 1911–1921

ספר זה, אשר ראה אור ב-1995, סיכם את מחקרו של מינץ על תולדות תנועת השומר הצעיר". הספר דן בהתהוותם של איגודי סטודנטים ציוניים באוניברסיטאות של קראקוב, לבוב ווינה, בדאגתם של אלה לגיבוש עתודתם בחוגי צעירי ציון בבתי הספר התיכוניים בגליציה; ובהמשך בהתהוות התובנה שיש לפתח מסגרת ציונית מחנכת לתלמידי הכיתות הנמוכות של הגימנסיה, שתתייסד על הצופיות – תהליך שהוחל בו בשנת 1911. הספר עוקב אחר תולדות הקן בווינה שפרח בשנות המלחמה. הוא נתהווה כפועל יוצא של האיחוד בין יוצאי צעירי ציון מגליציה, שנמלטו משם עם התקדמות הצבא הרוסי ומדריכי קבוצות הצופים שמצאו מקלט בעיר. פרקים רבים בספר מוקדשים למאיר יערי ומקומו בתולדות התנועה בשנים אלה.

משה סנה

מינץ גם ערך את הכרך האחרון של כתבי משה סנה; כתבים ה' 1966 - 1972, והוסיף עליהם מבוא על "הדרך האחרת" של משה סנה, בו ניסה להוכיח שבמעברו האידאולוגי של סנה אל המחנה הקומוניסטי בארץ, לא הייתה התכחשות כל שהיא למדינת ישראל ולתפקידה בהפיכת האומה היהודית לאומה ממלכתית, גישה שלדעת מינץ הייתה גרעינה השפוי של האידאולוגיה הציונית.

מחקרים נוספים

מינץ כתב מאמרים על תולדות התנועה הלאומית היהודית ברוסיה, על השיח היהודי-אוקראיני, על הוויכוח בין הציונות לבין "הבונד", וכן שורה של חיבורים על הניסיונות לאגרריזציה של היהודים ברוסיה בתקופה הצארית והמשכם של הרעיונות האלה במאמצי ה"קוֹמְזֵט" (КОМЗЕТ; ראשי תיבות ברוסית: "הרשות לקידום ההתנחלות של היהודים העמלים על הקרקע") בברית המועצות בשנות ה-20 של המאה ה-20. מפעל הקומזט, שבראשו עמדו מי שנמנו עם היבסקציה היה אליבא דמינץ מפעל בעל משמעות לאומית יהודית. היבסקציה הייתה בעיניו גורם שניסה בכל כוחו לעמוד על משמר האינטרסים הלאומיים של היהודים, בהבינה שמתן שיווי זכויות ליהודים מתגלה כעניין ערטילאי בלי שתוכרנה משפטית הזכויות הלאומיות. מסיבה זו היא ניסתה ליזום ולקדם את מפעל הסבת היהודים לעבודת האדמה כמפעל שיביא גם לריכוז צפוף טריטוריאלית ומאפשר עם הצלחתו לייסד רפובליקה סובייטית יהודית. דובר על הצורך להסב אל עבודת האדמה כמאה אלף משפחות יהודיות, שאליהן יצטרפו אנשי השירותים השונים – תהליך שייצור ריכוז טריטוריאלי יהודי. מפעל הקומזט כיוון את תשומת לבו לאפשרויות ההתנחלות היהודית בסביבות ים אזוב, כלומר היישובים החקלאיים היהודיים בנפת חרסון ובדרום אוקראינה, בצפון חצי האי קרים ועל האדמות שנגעו לימה מצד מזרח, לאחר שתבוצענה בהן עבודות ניקוז והשבחה נדרשים. גם לדעת לנין היה תהליך כזה רצוי מאוד. מינץ דן בגישת לנין לבעיית היהודים במאמרו "הנוסחה החבויה של לנין בשאלה היהודית ונוכחותה בשיח הסובייטי-יהודי".^[7]

ספרים שכתב

בר בורוכוב: המעגל הראשון (1900–1906), תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז-1976 (סדרת מחקרים ומקורות/המכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן).
חוגרים ומפתחים: לתולדותיה של חבורת "דרור" ברוסיה, תל אביב: יד טבנקין ואוניברסיטת תל אביב, תשמ"ג-1983 (סדרת מחקרים ומקורות/אוניברסיטת תל אביב, בית-הספר למדעי היהדות על שם חיים רוזנברג, המכון לחקר הציונות על שם חיים ויצמן).
חבר ויריב: יצחק טבנקין במפלגת פועלי ציון 1905–1912, אפעל: יד טבנקין, תשמ"ו-1986.
זמנים חדשים, זמירות חדשות: בר ברוכוב 1914–1917, תל אביב: עם עובד, תשמ"ח 1988
חבלי נעורים: התנועה השומרית 1911–1921, ירושלים: הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, תשנ"ה-1995.

ספרים וכתבי עת שערך וההדיר

מפתח לחטיבות ההגיגים מעזבונו של בר בורוכוב: פילוסופיה ומחשבה חברתית ולאומית (1902–1904, 1907–1910) / התקינה רחל בלום-מאכלין; הביא לדפוס ישראל רודניצקי; ערך והקדים מבוא מתתיהו מינץ; תל אביב : המכון לחקר התפוצות, תשל"ו-1975 .
הוועידה השלישית של פועלי-ציון ברוסיה, 1917 (תעודות) / ההדיר והוסיף מבואות והערות מתיהו מינץ; תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשל"ו-1976;.
ועידת קראקוב של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית היהודית פועלי-ציון ברוסיה (אוגוסט 1907): תעודות / ההדיר והוסיף מבואות והערות מתתיהו מינץ; תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תש"ם-1979.
אגרות בר בורוכוב 1897–1917 / ליקט, ההדיר וכתב מבוא והערות מתתיהו מינץ ; עורכת משנה צביה בלשן; תל אביב: עם עובד, תשמ"ט-1989; סדרת מחקרים ומקורות (המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן)
שורש לעקורים: תנועות הנוער במחנות העקורים בגרמניה 1945–1949 / יהויקים כוכבי; עריכה מדעית: מתתיהו מינץ; ירושלים: הספרייה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית העולמית, תש"ס-1999.
משה סנה, כתבים, ה: 1966–1972, הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, תל אביב 2002 (ערך והוסיף מבוא).
הציונות: מאסף לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ-ישראל; תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן, הקיבוץ המאוחד, תש"ל- 1970 – 2001.
פולמוס מתיחת הקו, השיח האידאולוגי בתנועה השומרית בפולין בשנות ה-20, מקורות לחקר תולדות השומר הצעיר, 7, יד יערי, גבעת חביבה, 2001 (ערך והוסיף מבוא).
שבות [כתב עת]: יהדות ברית-המועצות ומזרח אירופה: בירורים, רשומות, מחקרים; תל אביב: המכון לחקר התפוצות, תשל"ג-1973 – תשנ"ג-1993 (פרסומי המכון לחקר התפוצות ; 4, 8, 10, 14, 21, 26, 32, 40, 47, 61, 62, 64, 69, 78, 84, 92).

ספר יובל לכבודו

שבות: מחקרים בהיסטוריה ובתרבות של יהודי רוסיה ומזרח אירופה: מוקדש למתתיהו מינץ בהגיעו לגבורות, עורך: בנימין פינקוס, 2002–2003, 11 (27).

לקריאה נוספת

יעקב שביט, 'מברוכוביזם לברוכוב: מחקרו של מתתיהו מינץ', (בר ברוכוב, המעגל הראשון 1900–1906, תשלז), ידיעות אחרונות, 11 במרץ 1977.
"בין דימוי למחקר : על בר בורוכוב, בעקבות ספרו של פרופ’ מתתיהו מינץ ’זמנים חדשים - זמירות חדשות; בורוכוב 1917-1914’", ימי עיון בפרשיות היסטוריות ובעיות יסוד פה, 1991.
אביבה חלמיש, (על) מתתיהו מינץ, "חבלי נעורים - התנועה השומרית 1921-1911" (תשנ"ה), גלעד טו-טז (תשנ"ח-1997), רנא-רנח.
אהרן אופנהיימר, "מתתיהו מינץ לגבורות", שבות: מחקרים בהיסטוריה ובתרבות של יהודי רוסיה ומזרח אירופה: מוקדש למתתיהו מינץ בהגיעו לגבורות, עורך: בנימין פינקוס, 20023–2003, 11 (27), עמ' ט-יב.