הרפובליקה העממית הפולנית

הרפובליקה העממית הפולנית (בפולנית: Polska Rzeczpospolita Ludowa) היה שמה הרשמי של המדינה הפולנית בין השנים 1945–1989, אז שלט בה הסוציאליזם נוסח ברית המועצות, לאחר החורבן שהביאה מלחמת העולם השנייה. תקופה שלטונית זו מכונה לעיתים גם פולין הקומוניסטית. שנים אלו, על אף עלייה מסוימת באיכות החיים, התאפיינו בחוסר יציבות פוליטי, תסיסה חברתית ומשברים כלכליים. לבסוף, לאחר לחץ מכריע מצד הכנסייה הקתולית והאיגודים המקצועיים, וחובות חיצוניים כבדים, התפרקה המפלגה הקומוניסטית של פולין, ותנועת סולידריות קיבלה את השליטה בממשלה.

הרפובליקה העממית הפולנית
Polska Rzeczpospolita Ludowa

דגל סמל
המנון לאומי	עוד לא אבדה פולין המנון
ממשל
משטר	קומוניזם חד מפלגתי
שפה נפוצה	פולנית
עיר בירה	לובלין (1944–1945) לודז' (1945–1948) ורשה (1945–1989)
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
אזור זמן	UTC +1
היסטוריה
הקמה
שחרור פולין מכיבוש גרמניה ועידת יאלטה הקמת מפלגת הפועלים הפולנית קבלת החוקה	1944 פברואר 1945 1948 22 ביולי 1952
פירוק	סיום הקומוניזם
כינון הדמוקרטיה	30 בדצמבר 1989
ישות קודמת	הממשל הנאצי הכללי בפולין הרפובליקה הפולנית השנייה
ישות יורשת
שטח בעבר	312,685 קמ"ר (נכון ל־1989)
אוכלוסייה בעבר	37,970,155 (נכון ל־1989)
כלכלה
מטבע	זלוטי פולני

לאחר מלחמת העולם השנייה גורשו כוחות גרמניה הנאצית מפולין על ידי הצבא האדום המתקדם, וועידת יאלטה אפשרה יצירת ממשלת קואליציה פולנית זמנית, אשר הייתה נתונה להשפעתה המכריעה של המפלגה הקומוניסטית. הממשלה החדשה בוורשה לחמה בהצלחה כנגד לוחמי גרילה ממתנגדיה באזורים הכפריים, והגדילה את כוחה הפוליטי באמצעות כרסום מתמיד בכוחם הפוליטי של הגורמים הלא-קומוניסטיים בפוליטיקה. הה"הפשרה" בברית המועצות שאירעה בעקבות מותו של סטלין ב-1953, הציתה את הדרישה לרפורמות בין האינטלקטואלים, העובדים, ואפילו מספר חברים במפלגה הקומוניסטית. עד לאמצע שנות השישים הייתה פולין במשבר כלכלי ופוליטי גובר. בדצמבר 1970 הכריזה הממשלה על עלייה מפתיעה במחיר מוצרי היסוד, על מנת למנוע התמוטטות כלכלית. הכרזה זו לוותה בגל של שביתות והפגנות עממיות, והמנהיג ולדיסלב גומולקה נאלץ להתפטר. הוא הוחלף בידי אדוורד גֶרֶק, אשר ביצע תוכנית כלכלית חדשה המבוססת על הלוואות מסיביות מהמערב, שבהן השתמש לרכש טכנולוגיה שתשפר את כושר הייצור של פולין. התוכנית לוותה בעלייה מיידית ברמת החיים, אך היא נכשלה כתוצאה ממשבר הנפט של 1973 והובילה למחאות ולשביתות נוספות.

מעגל קסמים זה נשבר לבסוף עם בחירתו של אפיפיור פולני, יוחנן פאולוס השני, בשנת 1978. אירוע בלתי צפוי זה היה בעל השפעה מחשמלת על האופוזיציה לשלטון הקומוניסטי בפולין. בתחילת אוגוסט 1980, גל השביתות הגיע לחוף הבלטי של פולין. בין מנהיגי השביתות בעיר גדנסק היה חשמלאי בשם לך ואלנסה, אשר הקים איגוד מקצועי עצמאי בשם "סולידריות" (Solidarność). החברוּת באיגוד החלה להתפשט לרחבי פולין, והשביתות הפכו לקשות יותר. בדצמבר 1981, ווייצ'ך ירוזלסקי אשר התמנה באותה השנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ולראש ממשלת פולין, הכריז על המשטר הצבאי בפולין, ואסר את מנהיגי האופוזיציה. בשנים הבאות נמשך הדיכוי הפוליטי אך לא הצליח לחנוק את הקריאות לשינוי. ב-1988 בשיחות שנודעו כ"שיחות השולחן העגול" ויתרה המפלגה הקומוניסטית על מעמדה הבלעדי ואושר קיומן של מפלגות נוספות. באפריל 1989 הפכה שוב סולידריות לתנועה חוקית, והורשתה להשתתף בבחירות. מועמדי התנועה זכו לניצחונות מרשימים, והחל מעבר שקט לשלטון דמוקרטי, במקביל לשינויים דומים שחלו ברחבי הגוש המזרחי. בסוף אוגוסט 1990, שלטה בפולין ממשלה בהנהגת סולידריות, ובדצמבר נבחר ואלנסה לנשיאות פולין, והרפובליקה העממית של פולין הפכה לרפובליקה של פולין.

יצירת הרפובליקה העממית של פולין (1945–1956)

ההרס שבעקבות המלחמה

מלחמת העולם השנייה פגעה קשות בפולין, בנפש וברכוש. מאוכלוסייה של 35.1 מיליון תושבים בפרוץ המלחמה, ירדה אוכלוסייתה ל 23.9 מיליון איש בלבד במפקד אוכלוסין שנערך בפברואר 1946. למעלה מתשעים אחוזים מבירת המדינה, ורשה, נהרסו במהלך מרד ורשה ותשתיות רבות של המדינה נהרסו במהלך הכיבוש הגרמני. פולין אחרי המלחמה הייתה עדיין מדינה חקלאית בעיקרה, וענייה בהשוואה למדינות המערב.

גבולות המדינה השתנו באופן מהותי - שטחים נרחבים במזרח סופחו לברית המועצות והשטחים המוחזרים התווספו בצפון ובמערב.

ריכוז הכוח בידי המפלגה הקומוניסטית (1945–1948)

מניפסט PKWN שפורסם ב-22 ביולי 1944

עוד בטרם שוחררה פולין פעלה ברית המועצות במטרה להשליט את הקומוניזם בפולין ולהפכה לגרורה שלה. מנגד, הממשלה הפולנית הגולה שישבה בלונדון, בראשות סטניסלב מיקולאיצ'יק, בקשה לחזור לפולין, בתמיכת המערב ולקיים בה משטר רב מפלגתי כפי שהיה לפני המלחמה. אולם התעקשותה של הממשלה הפולנית הגולה לשוב במזרח לגבולות 1939, בניגוד לדרישת סטלין לגבול מערבי יותר, על קו קרזון, כתיקון למצב שנוצר בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הביאה למתיחות בין מעצמות המערב, שהסכימו לדרישה זו של סטלין עוד בשנת 1943, לבין הממשלה הפולנית הגולה. וכך, בעוד סטלין והקומוניסטים פועלים בכל כוחם להפוך את פולין לגרורה סובייטית, מעצמות המערב עשו אך מעט לסייע ליסודות הפרו מערביים בפולין.

על מנת להפיס את דעת מעצמות המערב, ברית המועצות הסכימה בועידת יאלטה ליצירת ממשלת קואליציה בפולין, שאחרי השחרור מהנאצים ולקיום בחירות רב מפלגתיות. בכך נדחתה הדרישה של קומוניסטים בכירים כוונדה ואסילייבסקה להפוך את פולין לרפובליקה של ברית המועצות. אולם ההרכב של הממשלה הקואליציונית הייתה מוטה לטובת הקומוניסטים. הממשלה הייתה מורכבת מנציגי "מפלגת הפועלים הפולנית" הקומוניסטית, מנציגי הממשלה הפולנית הגולה הפרו מערביים, ומחברי הארמייה קריובה, הזרוע הצבאית של הממשלה הגולה. בראשות הממשלה עמד הסוציאליסט אדוארד אוסובקה מוראבסקי ובידי הקומוניסטים ניתנה השליטה במשרדים חשובים ובשירותי הביטחון.

פולין שוחררה בהדרגה על ידי הצבא האדום אשר המשיך לשבת בפולין והעביר את השליטה בה לידי הקומוניסטים הפולנים. כישלון הניסיון של הארמייה קריובה לשחרר בעצמה שטחים ולהשתלט עליהם במבצע סופה הביאה לכך שבעת הקמת הממשלה הזמנית הייתה פולין בשליטה מעשית של הקומוניסטים תחת הנהגה של פרלמנט אשר נציגיו לא נבחרו כי אם מונו על ידי המפלגה הקומוניסטית, "המועצה הלאומית של המדינה" (Rada Narodowa,‏ KRN). הממשלה הפולנית הגולה הקימה בפולין מעין פרלמנט משלה, "המועצה לאחדות לאומית" (Rada Jedności Narodowej,‏ RJN), אך לא הייתה לה השפעה רבה.

ראש הממשלה הפולנית בגולה סטניסלב מיקולאיצ'יק התפטר מתפקידו בשנת 1944, ושב לאדמת פולין על מנת לשמש בממשלה הזמנית שהוקמה (הממשלה הזמנית הפולנית – Tymczasowy Republiki Polskiej,‏ RTTP) בלובלין.

באפריל 1945, הממשלה הזמנית כרתה ברית עם ברית המועצות, וכתוצאה ממנה נוצרה "ממשלת האחדות הלאומית הזמנית" (Tymczasowy Rząd Jedności Narodowej,‏ TRJN), אשר שלטה בשטחי פולין עד לבחירות בשנת 1947. בממשלה זו שימש מיקולאיצ'יק הפרו-בריטי כסגן ראש הממשלה. יריביה העיקריים של המפלגה הקומוניסטית בממשלה היו מיקולאיצ'יק (אשר פעל בשם "מפלגת האיכרים הפולנית") והלוחמים הוותיקים מן הארמייה קריובה, וכן נציגי הלוחמים הפולנים אשר לחמו במערב. בה בעת המפלגות התומכות בברית המועצות, שזכו לתמיכת הצבא האדום, ושלטו בשירותי הביטחון, החזיקו במרבית העמדות החשובות. במיוחד בלטה "מפלגת הפועלים הפולנית" (Polska Partia Robotnicza,‏ PPR) בראשות ולדיסלב גומולקה ובולסלאב ביירוט.

בוועידת יאלטה הבטיח סטלין כי ייערכו בפולין בחירות חופשיות. עם זאת, הקומוניסטים הפולנים בהנהגת גומולקה וביירוט, נתמכו על ידי מיעוט של פחות משליש מן האוכלוסייה. רק תרמית במשאל העם שנערך בשנת 1946 (משאל המכונה "שלוש פעמים כן", שכן נשאלו בו שלוש שאלות: האם אתם בעד ביטול "הסנאט של פולין", האם אתם בעד רפורמה אגררית, והאם אתם בעד ייצוב גבולה המערבי של פולין על קו נהרות האודר והנייסה; המפלגות הקומוניסטיות תמכו בשלוש הנקודות), איפשרה למפלגה הקומוניסטית להמשיך בפעולות שתכננה, וליצור רושם כי יש לה תמיכה עממית נרחבת.

הקומוניסטים ריכזו בידם את הכוח באמצעות שחיקה הדרגתית של זכויות מתנגדיהם, ובמיוחד דיכוי מפלגות האופוזיציה המובילות, כמפלגת האיכרים של מיקולאיצ'יק. במקרים מסוימים נדונו מתנגדיהם למוות. במשפט מתוקשר נדונו למוות שישה עשר ממנהיגי הארמייה קריובה, ביניהם ויטולד פילצקי ממנהיגי המרידה באושוויץ. אף על פי שמסע הרדיפות כנגד הארמייה קריובה גרם להתקוממות עממית, ולהימלטות של רבים מהם ליערות על מנת להתנגד בכוח למשטר החדש, פעולות המשטרה החשאית הקומוניסטית שהוקמה, והצבא האדום, הפחיתו את מספרם בהדרגה. ב-1947 הוכרז על חנינה למתנגדים שנותרו בחיים ובעקבותיה יצאו 53,000 לוחמים מן היערות ומסרו את נשקם.

ב-1946 הוצאו מפלגות הימין אל מחוץ לחוק. הוקם גוש מפלגות "הבלוק הדמוקרטי" אשר תמך בממשלה הקומוניסטית, וכלל את הפעילים הבכירים במפלגת הפועלים הפולנית לשעבר ובבעלות בריתה השמאליות. בינואר 1947 נערכו הבחירות לפרלמנט ומכל מפלגות האופוזיציה הורשתה להשתתף בהן רק מפלגת האיכרים, אשר ההגבלות על פעילותה הותירו אותה כמעט חסרת כוח. התוצאות הותאמו למטרת הקומוניסטים. הבלוק הדמוקרטי קיבל 417 מ-434 הכיסאות בפרלמנט (ה"סיים") ולמעשה הסתיימה כל ההתנגדות לשלטון הקומוניסטי בפולין. מיקולאיצ'יק, ועמו רבים מחבריו באופוזיציה, עזבו את הארץ. מדינות המערב הסתפקו במחאה, מה שגרם לרבים מן הפולנים הגולים לדבר על "בגידת המערב". באותה שנה קיבל הסיים חוקה קומוניסטית למדינה, ובמהלך השנתיים הבאות ייצבו הקומוניסטים את כוחם. לאחר נפילת הקומוניזם הסתבר כי הן תוצאות משאל העם ב-1946 והן תוצאות הבחירות ב-1947 הוטו לטובת הקומוניסטים על ידי זיופי קולות.

מפלגתו הוותיקה של יוזף פילסודסקי, "המפלגה הסוציאליסטית הפולנית" התפצלה באותה התקופה. פלג אחד, בראשות אוסובקה מוראבסקי, רצה להצטרף למפלגת האיכרים וליצור חזית כנגד הקומוניסטים. פלג שני, בהנהגת יוזף צירנקייביץ', טען כי על הסוציאליסטים לתמוך בקומוניסטים בצעדיהם המתקדמים, אך להתנגד לשלטון חד מפלגתי. יריבויות מלפני המלחמה מנעו את איחוד הכוחות בין מיקולאיצ'יק ואוסובקה מוראבסקי. הפילוג שיחק לידי הקומוניסטים אשר פיטרו את אוסובקה מוראבסקי ומינו את צירנקייביץ' לראש הממשלה. בשנת 1948 התאחדו הקומוניסטים עם הפלג של צירנקייביץ' על מנת ליצור את "מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת" (Polska Zjednoczona Partia Robotnicza,‏ PZPR).

לאחר עזיבת מיקולאיצ'יק את המדינה הפכה למעשה פולין למדינה שבה שולטת מפלגה אחת – "מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת"; שתי "מפלגות דֶּמֶה" שנותרו – מפלגת האיכרים ו"המפלגה הדמוקרטית" – היו כפופות לפקודותיה.

עם זאת, המשטר סבל מחוסר האמון של מרבית האוכלוסייה בממשלה החדשה, שנתמכה על ידי ברית המועצות, בשנים הראשונות נוצר קושי גם מהשינויים שחלו בגבולותיה של פולין, אשר לא התבססו לחלוטין עד לאמצע שנת 1945 (והוכרו על ידי גרמניה רק בראשית שנות ה-70). בשנת 1947 השפעתה של ברית המועצות גרמה לממשלה הפולנית לדחות את ההצעה הנדיבה שהוצעה לה על ידי מעצמות המערב במסגרת תוכנית מרשל, ובשנת 1949 הצטרפה המדינה לארגון הכלכלי הסובייטי קומקון.

עידן ביירוט (1948–1956)

הממשלה הפולנית החדשה נשלטה על ידי הקומוניסטים הפולנים, אשר בילו את המלחמה בברית המועצות. הם "נעזרו" על ידי "יועצים" סובייטיים אשר חדרו לכל זרועות הממשלה. החשוב שביועצים אלו היה מרשל ברית המועצות קונסטנטין רוקוסובסקי אשר היה שליטה המעשי של פולין בשנים אלו, ו"שר ההגנה" בין 1949 ל-1956. רוקוסובסקי, היה אמנם ממוצא פולני, אך בילה את מרבית חייו בברית המועצות ואף הגיע לדרגת מרשל בצבא האדום.

ממשלה זו, שבראשה צירנקייביץ' והכלכלן הילרי מינץ פעלה לרפורמות כלכליות נרחבות, ולבנייה מחדש. התעשייה הפרטית הולאמה, הקרקע הפרטית הופקעה, וחולקה מחדש לאיכרים, ולמיליוני הפולנים אשר נעקרו ממקומות מגוריהם בחלקי פולין המזרחית שמלפני המלחמה, שסופחו לברית המועצות, ויושבו מחדש בחלקים המערביים שסופחו מגרמניה. עד ל-1950, יושבו מחדש 5 מיליון פולנים במה שנקרא "השטחים שהתקבלו מחדש". ורשה והערים ההרוסות נוקו מן החורבות, לרוב בעבודת כפיים, ונבנו במהירות רבה.

הרפורמות התקבלו ברצון על ידי רבים מן האוכלוסייה, על אף שנותרו זרמים של ביקורת. התגובה נעה בין התלהבות בקרב פעילי המפלגה הקומוניסטית הוותיקים, לבין מרידה מזוינת של שרידי הארמייה קריובה, אשר כאמור, דוכאה בכוח הזרוע.

הקומוניסטים הפולנים עצמם התחלקו לשתי קבוצות, באופן לא רשמי. האחת "קבוצת נטולין" והשנייה "קבוצת פולאבי", על פי המקומות בהם התקיימו כינוסי הקבוצות - ארמון נטולין מחוץ לוורשה, ורחוב פולאבסקה בורשה. קבוצת נטולין הורכבה במיוחד מפולנים אתניים כפריים, והייתה לה אידאולוגיה שהיוותה שילוב בין לאומנות וקומוניזם. קבוצת פולאבי כללה יהודים רבים כמו גם חברים באינטליגנציה הקומוניסטית הישנה.

הקרדינל סטפן וישינסקי, ראש הכנסייה הקתולית הפולנית

השפעות פרישתה של יוגוסלביה מן הגוש המזרחי הגיעו לוורשה בשנת 1948, כבמדינות לוויין אחרות של ברית המועצות נערך "טיהור" של קומוניסטים החשודים ב"סטייה לאומנית" בפולין. בספטמבר, גומולקה, אשר תמיד התנגד לשליטתו של סטלין במפלגה הקומוניסטית בפולין, הואשם ב"סטייה לאומנית" פוטר ממשרותיו ונכלא. עם זאת לא נערכו "משפטי ראווה" כמקובל במדינות הקומוניסטיות וחייו של גומולקה ניצלו. ביירוט החליף אותו בתפקיד מנהיג המפלגה.

המפנה הסטליניסטי במדיניות שהוביל לעליית ביירוט גרם לכך שפולין לא תסטה מן המדיניות של "הדמוקרטיה העממית" שכללה כלכלה ריכוזית סוציאליסטית, ושרידי הכלכלה החופשית שהוצגו לראווה עד לשנת 1948 בוערו. המשטר ערך ניסיונות בחקלאות קולקטיבית, אם כי אלו נערכו באיטיות ובחוסר רצון, ופולין הייתה המדינה היחידה בגוש המזרחי שבה עיבדו איכרים את אדמתם. הקומוניסטים רדפו את הכנסייה הקתולית. אגודת "PAX" שנוצרה בשנת 1947 ניסתה לעקור את התמיכה העממית בכנסייה וליצור כנסייה קתולית הפועלת על פי הוראות הקומוניסטים. ב-1953 נעצר ראש הכנסייה הקתולית בפולין, הקרדינל סטפן וישינסקי, והושם במעצר בית, על אף שעד שנעצר היה בכוונתו להתפשר עם הממשל.

למרות שהיסטוריונים מעריכים כיום כי בין 200,000 ל-400,000 איש מתו בפולין כתוצאה מפעולות הממשלה בתקופה שלאחר המלחמה. עם זאת, לא היה המצב חמור כבמדינות קומוניסטיות אחרות. ייתכן שהדבר נבע מכך שבפולין כבר נהרס הבסיס החברתי בשנות המלחמה, ורשה והערים הגדולות היו חרבות והאוכלוסייה היהודית הושמדה. חצי מן האינטליגנציה הפולנית שלפני המלחמה, במיוחד היהודים, אך גם רבים מאנשי המעמד הבינוני, לא שרדו את המלחמה והשואה וילדים רבים לא קיבלו חינוך יסודי. בנסיבות אלו רוב האנשים היו מוכנים לקבל כל צעד של הממשלה, ובלבד שיוביל לחיים נורמלים. אפילו הכנסייה הקתולית האמינה כי התנגדות מוצהרת למשטר תהיה שקולה להתאבדות.

בה בעת, המשטר הקומוניסטי ביצע שינויים של ממש במערכת החינוך. הטבח הנאצי באינטליגנציה הפולנית שלפני המלחמה, והגירתם של רבים מן האינטלקטואלים, השאירה את פולין במצב של חסר חינוכי. כתוצאה מכך, התוכנית הקומוניסטית לחינוך חובה חינם, ויצירתן של אוניברסיטאות חדשות שהלימודים בהן ללא שכר, זכו לתמיכה מרובה. האוניברסיטאות מהשטחים שהועבר לברית המועצות במזרח העתיקו את משכנן לשטחי פולין. האוניברסיטה של וילנה קבעה משכנה בטורון, והאוניברסיטה של לבוב הועתקה לוורוצלב. אוניברסיטאות חדשות נוסדו, לרבות מכון הקולנוע המפורסם בלודז'. הקומוניסטים ניצלו את ההזדמנות ליצור מעמד משכילים חדש, שרכש את השכלתו במוסדות שהיו בשליטתם.

ב-1948 הכריזה ארצות הברית על תוכנית מרשל – יוזמה לסיוע בבנייתה מחדש של אירופה. הגם שבתחילה התקבלה התוכנית בברכה על ידי פולין, לחץ ממוסקבה גרם למנהיגות הפולנית לסרב לסיוע שהוצע למדינה. ב-1953, לאחר המרד המזרח גרמני בגרמניה המזרחית, פולין הוכרחה על ידי ברית המועצות לוותר על דרישותיה לפיצויים מגרמניה, אשר כתוצאה מכך לא שילמה כל סכום משמעותי כפיצויים על נזקי המלחמה למדינה הפולנית או לאזרחיה כיחידים. הפיצוי היחיד שקיבלה פולין היה הרכוש שהושאר מאחור על ידי הגרמנים שגורשו מן השטחים שסופחו לפולין במערב.

החוקה הפולנית החדשה משנת 1952 הכריזה רשמית על פולין כרפובליקה עממית, הנשלטת על ידי מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת, אשר מאז שבלעה את הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאליסטית ב-1948 הייתה למעשה שמה של המפלגה הקומוניסטית של פולין. נוצרה משרת "נשיא פולין", וביירוט, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית מונה אליה.

המיעוטים בפולין שלאחר המלחמה

לפני מלחמת העולם השנייה, כשליש מאוכלוסיית פולין היה מורכב ממיעוטים אתניים. לאחר המלחמה, מיעוטיה של פולין נעלמו, אם בשל השואה שבה הושמדו היהודים, אם בשל שינויי הגבולות אשר העבירו לשליטת ברית המועצות שטחים שבהם גרו רוב בני המיעוטים שאינם יהודים אוקראינים ובלארוסים ואם בשל גירושם של הגרמנים מן השטחים שסופחו במערב.

היהודים היו המיעוט האתני השני בגודלו בפולין (אחרי האוקראינים) שלפני המלחמה, ומנו כשלושה וחצי מיליון נפש. ב-1945 נותרו מהם על אדמת פולין בין 40,000 ל-100,000, לאחר השמדתם השיטתית בשואה. בין 50,000 ל-170,000 שבו לשטחה של פולין מן השטחים שסופחו לברית המועצות במזרח, ובין 20,000 ל-40,000 שבו מגרמניה ומארצות אחרות. בשיאה מנתה אוכלוסיית היהודים בפולין שלאחר המלחמה בין 180,000 ל-240,000 נפשות, רובן בוורשה, לודז', קרקוב וורוצלב.

מצבם של היהודים היה קשה. רבים מניצולי השואה היו פליטים חסרי רכוש וניסיונותיהם לקבל את רכושם שמלפני המלחמה נתקל בהתנגדות קשה מצד הפולנים שיישבו את בתיהם של היהודים ונטלו את רכושם. היו מקרים של יהודים ששבו לבתיהם והותקפו על ידי תושביהם החדשים ורבים נרצחו על רקע זה. יהודים זוהו עם הקומוניזם השנוא, ואלו ששבו מברית המועצות הוחזקו על ידי התושבים כאחראים לדיכוי הקומוניסטי. נושאים אלו הבעירו את אש האנטישמיות שבערה ממילא בפולין, והביאו לפרעות ביהודים ששיאן הפוגרום בקיילצה, ביולי 1946, שהובער על ידי שמועות כוזבות על עלילת דם, שגרמו להתנפלות של המון זועם על יהודים ששכנו במגורים זמניים לקראת עלייתם לארץ ישראל. המשטרה עמדה מן הצד, בעוד ההמון הזועם פורע ביהודים, הורג למעלה מ-40 מהם ופוצע רבים נוספים. לאחר מכן, הקומוניסטים, האנטי קומוניסטים, והכנסייה הקתולית האשימו זה את זה באחריות לרציחות, וקיילצה הפכה לנקודת מפנה בהיסטוריה האכזרית של יהודי פולין. רבים מאלו שהתכוונו להישאר בפולין החליטו לעזוב. מספרם של היהודים שחצו את גבולות פולין גבר מממוצע של 1,000 מדי חודש לפני יולי 1946 ל-20,000 בממוצע בחודש בשלושת החודשים שלאחר מכן. בסך הכול בין 1945 ל-1948 עזבו את פולין בין 100,000 ל-120,000 יהודים. לעזיבה היהודית סייעו ארגונים כארגון "הבריחה". גל שני של עזיבה יהודית החל עם ההקלות שחלו במשטר בין 1957 ל-1959 (וכונה "עליית גומולקה").

רפורמות קומוניסטיות (1956–1970)

דה-סטליניזציה

סטלין מת בשנת 1953 ומנהיגה החדש של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב גינה את הסטליניזם בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות במרץ 1956. הדה-סטליניזציה הרשמית של פולין הותירה את תומכי הקו הקשוח במנהיגות הפולנית במצב חמור. בה בעת שנשא חרושצ'וב את נאומו, החל לצוף אל פני השטח אי שקט אזרחי, ודרישה לרפורמות ולשינוי בקרב האינטלקטואלים ובקרב העובדים. מותו של ביירוט במרץ 1956 האיץ את הפיצול הקיים בשורות ה־PZPR.

ביוני 1956 העובדים בעיר פוזנן שבתו. הפגנות השובתים הפכו למהומות המוניות בהן נהרגו שמונים אנשים. ראש הממשלה צירנקייביץ' ניסה לדכא את המהומות, ואיים כי: "כל הפרובוקטורים והמטורפים המרימים את ידם כנגד ממשלת העם יידעו כי יד זו תיגדע". אך עד מהרה הבינו הקומוניסטים כי איבדו את תמיכת ברית המועצות, וכי עליהם לפנות לדרך של פשרה. המשטר הצהיר על העלאת שכר ורפורמות אחרות. החלו להישמע קולות בקרב אנשי המפלגה הקוראים לרפורמות נרחבות יותר. ולדיסלב גומולקה, אשר הורחק בשל היותו "לאומן" שב לעמדת כוח, והציב עצמו בראש הקוראים לרפורמה.

בהבינה את הצורך במנהיגות חדשה, בחרה ה-PZPR בגומולקה, מנהיג מתון אשר "טוהר" לאחר עלייתו לשלטון של ביירוט, כמזכיר הראשון של המפלגה באוקטובר 1956, על אף איומים מצד מוסקבה לנקוט בצעדים אם אכן ימונה גומולקה לתפקיד. לאחר איומים קשים מצד חרושצ'וב, אשר הגיע לוורשה על מנת לפקח על הליך העברת הכוח, הסכימו הרוסים בחוסר רצון לעלייתו של גומולקה לשלטון וזאת על מנת לשמור על אחיזתם בפולין. גם כך, יחסי ברית המועצות ופולין היו טובים מיחסיה של ברית המועצות עם מדינות כיוגוסלביה. כסימן נוסף לכך שסוף השליטה הרוסית בפולין היה רחוק מלהראות לעין, נחתמה ברית ורשה בבירה הפולנית, ב-14 במאי 1955, על מנת ליצור משקל שכנגד לברית נאט"ו.

הסטליניסטים הקשוחים הורחקו מן ההנהגה, וקצינים סובייטים ששירתו בכוחות המזוינים שוחררו, אך איש לא נשפט בגין משטר הדיכוי של תקופת ביירוט. פלג ה"פולאבי" שעלה עתה לשלטון טען כי משפטים המוניים לסטליניסטים, שרבים מהם היו יהודים, יצור אך עוינות כלפי היהודים. רוקוסובסקי ו"יועצים" רוסים אחרים נשלחו בחזרה לברית המועצות והקומוניזם הפולני קיבל פן יותר עצמאי. עם זאת, גומולקה ידע שלעולם לא תרשה ברית המועצות לעזוב את ברית ורשה, בשל מיקומה האסטרטגי בין ברית המועצות ובין גרמניה. הוא הסכים לכך שגייסות סובייטים יישארו על אדמת פולין ודיכא כל ניסיון למחאה גלויה כנגד ברית המועצות. בדרך זו נמנעה פולין מהתערבות רוסית חמושה מסוג זו שדיכאה בדם ובאש את המרידה בהונגריה ב-1956.

בתקופה זו נערכו ניסיונות בידי אינטלקטואלים פולנים ליצור סוג של מרקסיזם פולני. ניסיונות אלו ליצור קשר בין ההיסטוריה הפולנית והמרקסיזם הסובייטי זכו להצלחה מתונה, במיוחד בהשוואה לניסיונות דומים בארצות שכנות, אשר דוכאו על ידי השלטונות שלא חפצו בהתערבות סובייטית.

תקופת גומולקה (1956–1970)

פולין קיבלה את שובו של גומולקה לעמדת הכוח בתחושת רווחה, ואף באופוריה, על אף הרקע שלו כקומוניסט אדוק מנעוריו. רבים מן הפולנים התנגדו עדיין לקומוניזם, אך הכירו בכך שהמציאות היא כי השליטה הסובייטית באזור מכתיבה כי המשטר יכפוף עצמו לנטיות ליבה של מוסקבה. גומולקה הבטיח לסיים את הדיכוי המשטרתי, חירות דתית וחירות המחשבה במידה רבה יותר, שכר גבוה יותר, והפיכת הקולקטיביזציה. הוא מילא במידה רבה אחר כל הבטחותיו אלו. הוא אף הבטיח בחירות חופשיות, אך הוא ידע כי לא יוכל לקיים הבטחה זו. בבחירות שנערכו בשנת 1957 ניתנה לבוחרים האפשרות לבחור "נגד" המועמדים הרשמיים, אך גומולקה שכנע את הכנסייה הקתולית להמליץ על הצבעה של אמון בממשלה. בדרך זו זכתה ה-PZPR ב-237 מושבים בפרלמנט מתוך 459 כאשר יתר המושבים ניתנו למפלגות לוויין ולמספר מועט של מועמדים עצמאיים.

לאחר גל הרפורמות הראשון שקע משטר גומולקה בתקופה של "ביסוס" בה כוחה של המפלגה, ושליטתה של המפלגה במוסדות החינוך ובתקשורת הוחזרו בהדרגה, ורבים מן הצעירים והרפורמיסטים סולקו מעמדות הכוח. המסכה הוסרה מפניו של גומולקה הרפורמיסט של שנת 1956. פולין נהנתה מתקופה של יציבות יחסית במהלך העשור הבא, אך האידיאליזם של "אוקטובר הפולני" דעך, והוחלף בצורה צינית של קומוניזם פולני לאומני, אותו שימר מסע תעמולה כנגד גרמניה המסרבת להכיר בגבול "אודר נייסה".

באמצע שנות השישים החלה פולין לחוש בקשיים כלכליים ופוליטיים. ככל המשטרים הקומוניסטיים הוציאה פולין כסף רב מדי על תעשייה כבדה, חימוש ומפעלי יוקרה, ומעט מדי על מוצרי צריכה. סוף הקולקטיביזציה הביא לשליטת האיכרים באדמות, אך חוותיהם היו קטנות מכדי להיות יעילות, כך שהייצור החקלאי נותר ברמה נמוכה. היחסים עם מערב גרמניה נותרו קפואים בשל הוויכוח על הגבולות. גומולקה התעלם מן המשבר, ושיטותיו הסמכותניות מנעו כל שינוי שהיה דרוש על מנת למנוע הידרדרות כלכלית.

יש המתארים את פולין של גומולקה כאחד מן המשטרים ה"ליברלים" במזרח אירופה ופולין הייתה כפי הנראה פתוחה יותר מגרמניה המזרחית, צ'כוסלובקיה ורומניה בתקופה זו. אך תחת שלטון גומולקה עדיין נשלחו אזרחים לבתי כלא בשל כתיבת סאטירה פוליטית. ככל שהפופולריות של גומולקה דעכה, ומשטרו איבד את תנופתו, הפך המשטר לליברלי פחות ופחות.

בשנות השישים החלו בכירים במפלגה לקשור כנגד גומולקה. ראש מנגנון הביטחון, מייצ'יסלאב מוצ'אר, שהיה פרטיזן בעת המלחמה, ייסד פלג בשם "הפרטיזנים" שהיה מבוסס על לאומנות פולנית ורגשות אנטי יהודיים. ראש המפלגה בשלזיה עילית, אדוורד גרק, אשר בניגוד למנהיגים אחרים אכן עלה משורות מעמד הפועלים, ייצב עצמו כאלטרנטיבה שלטונית נוספת.

במרץ 1968 פרצו הפגנות סטודנטים בוורשה, כאשר הממשלה אסרה על העלאת מחזהו של אדם מיצקייביץ' "דזיאדי" שנכתב בשנת 1824 ככולל "התייחסויות אנטי סובייטיות". מוצ'אר השתמש באירוע זה על מנת לפתוח במסע אנטי יהודי בכלי התקשורת (על אף שהשתמש בביטוי "אנטי ציוני"). ב-1968 רוב ארבעים אלף היהודים שנותרו בפולין כבר התמזגו בחברה הפולנית, אך בשנה זו הם הפכו למרכזו של מסע מאורגן שטען כי מי ששורשיו יהודיים מגלה נטיות ציוניות ואינו נאמן לפולין. כעשרים אלף יהודים איבדו את משרותיהם ונאלצו להגר. בהקשר זה יש לציין את התפטרות המחאה של שר החוץ הפולני אדם רפצקי, אשר כביטוי מחאה הוסיף את שמו לרשימת המפוטרים היהודים במשרדו. המסע שבתחילה כוון כנגד היהודים שהחזיקו במשרות עוד מתקופת הסטליניזם, השפיע על כל היהודים, גם אלו שלא היו קומוניסטים. גומולקה יכול היה להתנגד למסע התקשורתי, אך הותיר לו להמשיך, בתקווה כי ידעך מעצמו. המסע פגם במוניטין של פולין מחוץ לגבולותיה, ובמיוחד ביחס של ארצות הברית לפולין. אינטלקטואלים רבים התנגדו למסע התעמולה האנטישמי ודמותו של מוצ'אר הפכה לדמות שנואה.

למאורעות אלו היו כמה תוצאות: האחת הייתה מתן הרשות הרשמית להפגין רגשות לאומיים פולניים, והפחתת התעמולה כנגד המשטר הפולני שמלפני המלחמה, וכנגד פולנים שנלחמו בצבאות וארגונים לא קומוניסטיים, כגון הארמייה קריובה. התוצאה השנייה הייתה הניכור המלא של המשטר מן האינטליגנציה, שחשה רגשות גועל וזעם בשל האנטישמיות הבוטה של המשטר. השלישית הייתה ייסודם של מוסדות במערב שקראו לעידוד האופוזיציה למשטר הפולני.

שני גורמים הביאו להצלת משטר גומולקה: האחד היה ברית המועצות, בהנהגת ליאוניד ברז'נייב, שהבהירה כי לא תסבול כל שינוי פוליטי בפולין. ברית המועצות הייתה עסוקה בטיפול באביב של פראג, והבהירה כי לא תתיר למוצ'אר (בו חשדה ברגשות לאומנים שאינם הולמים קומוניסט) להפוך למנהיג פולין. גורם שני היה סירוב העובדים לפעול כנגד המשטר, אם בשל רגשות חשד כנגד ההנהגה האינטלקטואלית של תנועת המחאה, או בשל העובדה כי גומולקה שב והבטיח עלייה בשכרם. גם הכנסייה הקתולית, על אף שתמכה בסטודנטים שהפגינו, סירבה לתמוך בעימות ישיר כנגד המשטר.

באוגוסט 1968 השתתף הצבא הפולני בפלישה לצ'כוסלובקיה. אינטלקטואלים פולנים מחו, וריצ'רד סיבייץ שרף עצמו חיים במחאה על הפעולה. ההשתתפות הפולנית בדיכוי ה"סוציאליזם בעל פני אנוש" הביאה לניכור נוסף בין גומולקה ותומכיו לשעבר, הליברלים. אך בשנת 1970 זכה גומולקה לניצחון פוליטי כאשר השיג את הכרת גרמניה המערבית בגבול האודר נייסה. קנצלר מערב גרמניה, וילי בראנדט כרע על ברכיו בבקשת מחילה על פשעי הנאצים. על אף שמחווה זו הופנתה בראש ובראשונה כלפי יהודי גטו ורשה, רבים הבינו אותה כבקשת סליחה מן העם הפולני כולו.

הצלחתו הזמנית של גומולקה לא הצליחה להסתיר את המשבר הכלכלי אליו נסחפה פולין. על אף שהמערכת המלאכותית של מחירי מוצרי יסוד נמוכים הביאה את המחאה האורבנית לכלל שליטה, היא גרמה לקיפאון בחקלאות, והפכה את ייבוא מוצרי המזון להכרחי. מצב זה היה בלתי נסבל, ובדצמבר 1970 הודיעה הממשלה לפתע על ייקור משמעותי במוצרי היסוד. ייתכן שהכרזה זו נכפתה על גומולקה בידי יריביו מבית, בניסיון לגרום לו להסתלק מן השלטון. גומולקה האמין שההצלחה להביא להכרה גרמנית בגבול אודר נייסה הפכה אותו לבלתי פגיע, אך רבים מן הפולנים סברו כי מכיוון שהגרמנים לא היוו עוד איום על פולין, לא היו הפולנים צריכים עוד לסבול את המשטר הקומוניסטי בתמורה לתמיכת ברית המועצות בקו הגבול המערבי עם גרמניה.

הפגנות בערי החוף כנגד עליית המחירים החלו בגדנסק, גדיניה ושצ'צ'ין. פקודה שניתנה לירות במפגינים אשר ניסו לחזור לבתי החרושת אך החמירה את המצב ומאות עובדים נהרגו. תנועת המחאה הגיעה גם לשאר ערי פולין, הובילה לשביתות נוספות ולהתבצרות פועלים זועמים בבתי החרושת.

מנהיגות המפלגה נפגשה בורשה והחליטה כי יש לנקוט בצעדים דרמטיים. בהסכמתו של ליאוניד ברז'נייב מנהיג ברית המועצות פרשו גומולקה ומנהיגים שהיו מזוהים עם ההוראה לפתוח באש על המפגינים. אדוורד גרק מונה למזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, המחירים הורדו, הוכרזה העלאה בשכר, והובטחו שינויים מפליגים בכלכלה. גרק נסע לגדנסק להיפגש עם מנהיגי העובדים, התנצל על שגיאות העבר והבטיח כי כפועל בעצמו יוביל לפולין חדשה, "פולין של העם".

עידן גרק (1970–1980)

גרק, כגומולקה בשנת 1956, הגיע לשלטון בשל הבטחות כי מעתה הכול יהיה שונה; השכר יעלה, המחירים יישארו יציבים, חופש הדיבור יינתן לכול ואלו האחראים לטבח בגדיניה יוענשו. על אף שהפולנים היו ציניים עתה יותר מאשר בשנת 1956, האמינו רבים כי גרק הוא אדם אמין וכי כוונותיו טובות. הוא השתמש בתקופת החסד שניתנה למשטרו על מנת ליצור תוכנית כלכלית חדשה, שבסיסה היה הלוואות ענק מן המערב, על מנת לרכוש טכנולוגיה שתשדרג את התעשייה הפולנית ותגרום לייצור מוגבר של מוצרי ייצוא. הלוואות אלו, המוערכות בעשרה מיליארדי דולרים, שימשו לציודה מחדש והפיכתה למודרנית של התעשייה הפולנית, ולייצוא מוצרי צריכה על מנת להעניק לפועלים תמריצים לעבודה.

במשך ארבע השנים הבאות נהנתה פולין מעלייה מהירה ברמת החיים, ומכלכלה יציבה. השכר עלה בארבעים אחוזים בין 1971 ל-1975, ובפעם הראשונה יכולים היו הפולנים להרשות לעצמם רכישת מכוניות, טלוויזיות ומוצרי צריכה אחרים. פולנים שגלו מזה שנים, ותיקי הארמייה קריובה ו"צבא אנדרס", הוזמנו לשוב ולהשקיע את כספם בפולין ורבים מהם אכן עשו זאת. האיכרים נהנו מסובסידיות נדיבות שהמריצו אותם לגדל יותר מזון. הפולנים הורשו לצאת אל מחוץ לארצם והייתה גם רגיעה תרבותית ופוליטית. כל עוד ש"תפקידה המוביל של המפלגה" ו"בריתנו עם ברית המועצות" לא היו נתונים לביקורת, ניתן חופש דיבור מוגבל. היו אלו ימיו הטובים של המשטר.

"הקומוניזם של הצרכן" שהתבסס על התנאים הגלובליים הכלכליים הקיימים, העלה את רמת החיים הפולנית, ואת ציפיות העם, אך התוכנית נכשלה בשל המשבר העולמי שנבע מעליית מחירי הנפט. השפעות משבר האנרגיה של 1973 שנבע ממלחמת יום הכיפורים יצרו סחרור אינפלציוני ומיתון במערב, שהביא לעלייה מהירה במחירי מוצרי הצריכה המיובאים ובירידה בדרישת המערב למוצרים שיוצרו בפולין במיוחד בפחם. חובה החיצוני של פולין גדל מ-100 מיליון דולר ב-1971 ל-6 מיליארד דולר ב-1975 והמשיך לגדול ללא שליטה, מצב שהקשה על פולין למצוא מקור להלוואות במערב. כתוצאה מכך החלו המוצרים להיעלם מן החנויות הפולניות. בתי החרושת החדשים שנבנו הוכחו כבלתי יעילים. לדוגמה, אחת מן ההשקעות הראשיות היה מפעל שנבנה בשיתוף עם איטליה לעוגות ולממתקים בעיר ריקי. מפעל זה היה הגדול בעולם והיה בכוחו לייצר 17 מיליון עוגות בשבוע. אולם כאשר הסתבר כי את רוב הציוד ששימש לייצור העוגות יש לייבא מן המערב, סגר המפעל את שעריו זמן קצר לאחר שנחנך.

תור לקניית נייר טואלט. מראה נפוץ בפולין של "כלכלת המחסור" בשנות השבעים והשמונים

ב-1975 חתמה פולין על "הסכמי הלסינקי" שיצרו את הארגון לשיתוף פעולה ולביטחון באירופה (OSCE), כשיא במדיניות ה"דטאנט" בין ברית המועצות ובין ארצות הברית. על אף הבטחת המשטר להעניק לתושבים את החירויות המצוינות באמנה, השינוי היה מועט. עם זאת היה בחתימה על האמנה כדי להביא למודעות הפולנים את החירויות שנשללות מהם.

כאשר אזל כוחה של הממשלה בניסיון ללוות כסף מבחוץ, נותרה רק הברירה להעלות את המחירים, ובמיוחד את מחירי מוצרי היסוד. הממשלה חששה לחזור למשבר של שנת 1970, ובמשך זמן מה הושארו המחירים יציבים בצורה מלאכותית, ואז ביוני 1976, תחת לחץ מנושים חיצוניים, הועלו המחירים בעשרות אחוזים. התוצאה הייתה גל שביתות אלימוֹת וגל ביזה. גרק נסוג מיד, פיטר את ראש ממשלתו, והחזיר את המחירים לקדמותם. הדבר הביא לאובדן אמינות הממשלה בחוץ לארץ, ולאובדן יוקרתה בפולין.

המהומות של שנת 1976, שלוו בגל מעצרים ובפיטורי מנהיגי הפועלים השובתים, השיבו לקדמותו את הקשר בין האינטלקטואלים המתנגדים למשטר ובין הפועלים. קבוצה המונהגת בידי אדם מיצ'ניק יצרה את "הוועד להגנת העובדים", שפרסם את העלון המחתרתי "הרובוטניק" (העובד). מטרת הקבוצה הייתה תחילה להעניק סיוע לקורבנות המרי בשנת 1976, אך עד מהרה הפכה הקבוצה לקבוצת התנגדות פוליטית. זו הייתה התפתחות פוליטית חשובה, וקבוצות דומות נוצרו ברחבי פולין.

במהלך שנות השבעים עלתה ההתנגדות למשטר, בצורת איגודים מקצועיים, אגודות סטודנטים, עיתוני מחתרת, הוצאות לאור מחתרתיות, וכן ייבוא עיתונים וספרים. לא נעשה כל ניסיון של ממש לדכא את האופוזיציה – גרק התעניין רק בהשתקת העובדים ובשמירה על מראית עין של שלטון יציב כלפי ברית המועצות. בריתה של פולין עם ברית המועצות הייתה בעייתו החמורה של גרק, מכיוון שהיה ברור כי ברית המועצות לא תתיר כל סטייה מן "הברית" ומאורח החיים שנכפה על אזרחי פולין.

באוקטובר 1978 התנסתה פולין במה שנראה לרבים מאזרחיה כנס – קרול יוזף ווֹיטילה, לשעבר הארכיבישוף של קרקוב, הוכתר כאפיפיור יוחנן פאולוס השני. בחירתו של אפיפיור פולני הייתה בעלת השפעה מחשמלת על העם הפולני, שהיה המעוז האחרון של הכנסייה הקתולית באירופה המזרחית. כאשר ביקר יוחנן פאולוס במולדתו ביוני 1979, שמעו את נאומו בוורשה חצי מיליון פולנים, ורבע מן האוכלוסייה נכחה בעצרות שקיים. בן לילה הפך האפיפיור למנהיגה דה-פקטו של פולין. האפיפיור לא קרא למרד, אולם הוא עודד יצירת "פולין אלטרנטיבית", שכללה מוסדות סוציאליים עצמאיים, כך שכאשר יבוא המשבר – תהיה פולין מאוחדת.

ב-1980 היה המשטר ממולכד על ידי דילמות פוליטיות וכלכליות. לא הייתה לממשל כל דרך להביא ללגיטימציה של עצמו, והיה ברור כי אם ייערכו בחירות חופשיות, המפלגה הקומוניסטית לא תזכה בהן. לא הייתה ברירה אלא להמשיך ולהעלות את המחירים לרמה ריאלית, אך ברור היה כי פעולה זו תביא למהומות נוספות, והפעם אלו תהיינה מאורגנות יותר. ביולי 1980 הכריזה הממשלה על סדרה של עליות מחירים. החל גל של שביתות והתבצרויות, שארגנו ופיקחו עליו תנועות ההתנגדות.

הממשל לא ניסה אף להתערב. בעת הזו איבדו רבים מן הקומוניסטים את הלהט הקומוניסטי של שנות הארבעים – הם היו למושחתים וציניים, ולא חפצו בשפיכות דמים. באוגוסט הגיע גל השביתות לאזור הרגיש של החוף הבלטי, ושביתה במספנות לנין בגדנסק הביאה לתודעה מנהיג חדש - לך ואלנסה.

המשטר ניצב בפני הברירה לדכא את ההתנגדות בכוח, או להעניק לשובתים את מבוקשם, תוך שמירה על מראית עין של המשך השלטון הקומוניסטי. לבסוף נבחרה האפשרות השנייה, וב-31 באוגוסט חתם ואלנסה על הסכם שהכיר בזכות הפולנים להתאגד באיגוד מקצועי, הפסקת הצנזורה, הפסקת העבודה בסופי השבוע, העלאה בשכר המינימום, הבטחות בנוגע לסעד ולפנסיה, כמו גם סיום הפיקוח הממשלתי במקומות העבודה. עתה נותרה מן המשטר הקומוניסטי רק קליפה, הדרושה כדי למנוע התערבות סובייטית. העובדה כי הממשלה לא הייתה יכולה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית את קיומן של כל ההבטחות, לא נראתה לעין בגל האופוריה ששטף את האומה הפולנית.

סוף השלטון הקומוניסטי (1980–1990)

בספטמבר 1980 נאלץ גרק לוותר על כיסאו, והוא הוחלף בידי סטניסלב קניה. קניה הבטיח את אותן ההבטחות שהבטיחו גומולקה וגרק כשעלו לשלטון, אך לא הרוויח מכך אפילו יום אחד של חסד. העם הבין כי ההבנות שהושגו עם ואלנסה בגדנסק לא יוכלו לצאת אל הפועל, אפילו אם המשטר ירצה בכך. המשטר עדיין היה לכוד בין הצורך הכלכלי הדוחק ובין הדרישות הפוליטיות מבפנים ומבחוץ. לא ניתן היה להמריץ את הכלכלה מבלי לנטוש את שליטת המדינה במחירים, דבר שהיה גורם לשביתות נוספות. בנוסף לא ניתן היה להשיג את תמיכת העם בצעדים הדרושים מבלי להסתכן בהתערבות סובייטית.

הסכמי גדנסק הובילו ליצירת איגוד מקצועי עצמאי, "סולידריות", בספטמבר 1980 בהנהגתו של ואלנסה. בשנות השמונים סייע הארגון לתנועה האנטי קומוניסטית, כאשר הנהגתו נתנה ייצוג לגורמים המתנגדים למשטר החל מהכנסייה הקתולית ועד למתנגדים שמאליים למשטר הקומוניסטי. בתנועה תמכו מספר מתנגדי משטר ותיקים, והיא הפכה לליבה של האופוזיציה המאורגנת בפולין.

רעיונות סולידריות הופצו במהירות בפולין. יותר ויותר איגודים נוצרו והצטרפו לפדרציה, לרבות "סולידריות הכפרית", ארגון איכרים שנוסד במרץ 1981. מצע התנועה, על אף שעסק במיוחד בענייני האיגוד המקצועי, נחשב על ידי הכול כצעד לקראת סיום שליטת המפלגה במוסדות החברתיים, בארגונים המקצועיים, ובאגודות הקהילתיות במדינה ועד לסוף 1981 כלל הארגון כמיליון חברים.

ב-13 בדצמבר 1981, בטענה כי המדינה היא על סף התמוטטות חברתית וכלכלית, ועל מנת למנוע התערבות סובייטית (והשאלה עד כמה היה חשש זה מוצדק היא שנויה במחלוקת עד היום), הצהיר ווייצך ירוזלסקי, מנהיגה החדש של המפלגה הקומוניסטית וראש הממשלה, כי הוא מכריז על המשטר הצבאי בפולין. צ'סלב קישצ'ק מונה לשר הפנים ופעל נגד מנהיגי סולידריות שנאסרו, משטרת המהומות (ZOMO) התפרסה במקומות הומי אדם ודיכאה הפגנות ספונטניות בסדרת אירועים אלימים שהביאו אף לקורבנות בנפש. הממשלה, שפעלה עתה בכינוי "המועצה הצבאית להצלה לאומית" אסרה על פעילות סולידריות ב-8 באוקטובר 1982. הממשל הצבאי הוסר רק ביולי 1983 ואף זאת באופן חלקי. דיכוי הזכויות האזרחיות וקיצוב מוצרי המזון נותרו עד לאמצע שנות השמונים. בשנת 1984 אנשי הממשל הרגו את יז'י פופיילושקו, כומר שהיה פעיל ב"סולידריות". בלוויה שלו השתתפו כ-250 אלף איש. בלחץ הציבורי שלטונות עצרו את אנשי המשטרה החשאית שהשתתפו ברצח.

כרטיס קיצוב לחלב, פולין 1983

במהלך שנות המשטר הצבאי הייתה פולין שרויה במשבר כלכלי, שאף המשטר הכיר בקיומו. הקיצוב והתורים הארוכים הפכו לדרך חיים, וכרטיסי קיצוב הפכו נדרשו על מנת לרכוש מוצרים בסיסיים. הגישה למוצרי צריכה מערביים הפכה למוגבלת ביותר, הן בשל חרם שהטילו ממשלות המערב על הממשלה הפולנית בשל פעולות הדיכוי של סולידריות והן בשל העובדה כי המטבע הזר שימש את הממשלה לתשלום חובותיה החיצוניים.

הממשלה שמרה על שער חליפין נמוך באופן מלאכותי של המטבע הפולני לעומת הדולר, דבר שהתבטא בשוק שחור משגשג. הדרך היחידה לרכוש מוצרי צריכה הייתה שימוש בדולר, שהפך למטבע כמעט רשמי במדינה. עם זאת, לא ניתן היה להחליפו בגלוי בבנקים, מאחר ששער החליפין הרשמי לא היה ריאלי והמגבלות על המסחר היו חמורות. הדרך היחידה הייתה לסחור במטבע עם פולנים שעבדו מחוץ לגבולות פולין.

חנות PEWEX

כאשר מטבע זר נכנס למדינה באפיקים בלתי רשמיים אלו, הממשלה ניסתה לקבל אותו בחזרה באמצעים שונים, לרבות הקמת רשת חנויות שכונתה "PEWEX" שבה נמכרו מוצרי צריכה תמורת מטבע זר במזומן. המדינה אף הדפיסה "מטבע זר" חילופי משלה. מגמות אלו הובילו למצב בלתי נסבל שבו דאגתה העיקרית של המדינה הייתה לקבל מטבע זר מאזרחיה. ככל שהיו למשטר אי פעם מגמות סוציאליסטיות, אלו ננטשו עתה במוצהר.

במצב נואש זה פסקה כל הצמיחה בכלכלה הפולנית. העבודה ברוב הפרויקטים שהחלו בשנות השבעים הופסקה, ורוב הערים הפולניות כללו בנייני ענק שבנייתם הופסקה באמצע. ההשקעה בתשתית הציבורית והטכנולוגית הוקטנה באופן ניכר, והמדינה איבדה את התנופה שהשיגה באמצעות ההלוואות בתחילת שנות השבעים. רבים עזבו את המדינה, והשתקעו במערב.

"שטר של 2 סנט", שטר חלופי למטבע האמריקני שהיה הילך חוקי בפולין בשנות השמונים

לאחר מספר שנים בהן נמשך המצב ובהן ניסתה הממשלה לעשות כל שביכולתה על מנת להציל את הכלכלה, ניסתה הממשלה להציג רפורמות בקנה מידה קטן, כגון התרה של יוזמות פרטיות קטנות. בכך הודתה כי לא הייתה לה את הלגיטימציה לבצע רפורמות בקנה מידה גדול, שיביאו בסופו של דבר לשינויים במבנה המשטר ולקשיים כלכליים לרובה של האומה, שהתרגלה לרשת הביטחון החברתית שסיפק הקומוניזם.

הדרך היחידה להמשיך ברפורמות הנדרשות הייתה לקבל את תמיכת האופוזיציה. הממשלה ניסתה להגיע להבנה עם מנהיגי האופוזיציה, אך בשלב זה האמינו המנהיגים הקומוניסטים כי ביכולתם להחזיק בשלטון ללא הגבלה בעתיד הנראה לאין והתירו לאופוזיציה רק תפקיד מזערי בממשל. הם האמינו כי יהיה בכך כדי לרצות את ברית המועצות, שלא היה ביכולתה להסכין עם האפשרות של פולין שאינה קומוניסטית.

המשבר המתמשך הביא לכך שאנשים מכל הסוגים החלו להתארגן כנגד המשטר, לאחר שהוסר השלטון הצבאי. "סולידריות" רכשה עוד תמיכה וכוח, הגם שמעולם לא חזרה לרמה שהייתה לה בשנת 1980. בה בעת שליטתה של הממשלה הקומוניסטית החלה להתפוגג ומספר החברים בה ירד במהירות. במהלך אמצע שנות השמונים המשיכה סולידריות כארגון מחתרת שנתמך על ידי הכנסייה הקתולית. בסוף שנות השמונים הייתה סולידריות חזקה דיה כדי לפגוע בניסיונות הרפורמה של ירוזלסקי, ולהכריח את הממשלה לפתוח בדיאלוג עמה.

מדיניות הגלאסנוסט והפרסטרויקה שיזם מנהיגה החדש של ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, כמו גם מדיניותו של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן היו גורם נוסף בהמרצת השינוי הפוליטי בפולין. במיוחד הושפעה פולין מחזרתו של גורבצ'וב מ"דוקטרינת ברז'נייב" לפיה כל ניסיון מצד מדינת לוויין מזרח-אירופית לנטוש את הקומוניזם ייתקל בשימוש בכוח מצד ברית המועצות. שינוי זה במדיניות הסובייטית הרחיק מעל הפוליטיקה הפולנית את רוח הרפאים של הפלישה הסובייטית וביטל את הנימוק היחיד המשכנע שנותר להצדקת המשך קיומו של הקומוניזם בפולין.

בדצמבר 1988 החליטה מנהיגות המפלגה הקומוניסטית לפנות להנהגת סולידריות בקריאה למשא ומתן. בין 6 בפברואר ל-15 באפריל 1989 נערכו 94 סיבובי שיחות ב-13 קבוצות עבודה, שנודעו כ"שיחות השולחן העגול", אשר שינו באופן רדיקלי את מבנה החברה והמשטר בפולין. השיחות הביאו לכלל הסכמה שיצרה רשות מחוקקת בת שני בתים, וזרוע מבצעת בראשה עומד נשיאה של פולין.

באפריל 1989 התיר המשטר את פעילותה של סולידריות, ואת השתתפותה בבחירות לגוף המחוקק שנערכו ב-4 ביוני 1989. בחירות אלו נערכו באופן שישמור על כוחם של הקומוניסטים, ומועמדי סולידריות הורשו להיבחר רק לשליש מן המושבים בבית התחתון. שני השלישים האחרים נשמרו למפלגה הקומוניסטית ולמפלגות הלוויין שלה. הקומוניסטים ראו בכך דרך לשמור על הלגיטימיות שלהם ולהניע את הרפורמות בקצב המתאים להם. ביקורת רבה נמתחה על מנהיגי סולידריות על שהסכימו להסדר זה, שהבטיח, כפי שנראה אז, את המשך שליטת הקומוניסטים בפולין גם בעשור העומד בפתח.

תוצאות הבחירות היו בלתי צפויות. בפולין לא נערכו בחירות חופשיות של ממש משנות העשרים, ולא היה תקדים שניתן היה להסתמך עליו. היה ברור כי הקומוניסטים אינם פופולריים, אך לא ניתן היה לכמת זאת במספרים. הממשלה עדיין שלטה בכלי התקשורת והריצה מטעמה מועמדים שהיו כוכבי ספורט וטלוויזיה, כמו גם מכובדים מקומיים ואנשי עסקים. כמה מאנשי האופוזיציה דאגו כי טקטיקה זו תגרום לתמיכה רחבה בקומוניסטים מצד השכבות שאינן משכילות.

כאשר פורסמו התוצאות היו הן בחזקת רעידת אדמה. ניצחונה של סולידריות היה מעבר לכל הציפיות. מועמדי סולידריות קיבלו את כל המושבים שהורשו לקבל בבית התחתון (הסיים), ואילו בבית העליון (הסנאט) קיבלו 99 מתוך 100 המושבים. בה בעת, רבים מן המועמדים הקומוניסטים לא קיבלו את שיעור הקולות המינימלי ההכרחי על מנת לקבל את המושב שנשמר עבורם. לאחר פרסום תוצאות הבחירות לא הייתה עוד לגיטימציה להמשך השלטון הקומוניסטי.

החודשים הבאים הביאו עמם שורה של תמרונים פוליטיים. היוקרה של הקומוניסטים ירדה עד כדי כך שמפלגות הלוויין שלהם החליטו להתנתק מהם ולהכריז על מצע עצמאי. המועמד הקומוניסטי לראשות הממשלה, הגנרל צ'סלאב קישצ'אק לא הצליח לקבל תמיכה בבית התחתון להרכבת ממשלתו. אף על פי שירוזלסקי ניסה לשכנע את סולידריות להצטרף לקומוניסטים ב"קואליציה גדולה", ואלנסה סירב. באוגוסט 1989, היה ברור שיש לבחור ראש ממשלה מטעם סולידריות. ירוזלסקי התפטר מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, והורשה להישאר בתפקיד ראש המדינה. הוא נבחר לתפקיד הנשיא, בעוד שחבר סולידריות תדיאוש מזובייצקי היה לראש הממשלה. הממשלה החדשה, הראשונה מסוגה במזרח אירופה, הושבעה לתפקידה בספטמבר 1989. היא אימצה באופן מיידי תוכנית כלכלית רדיקלית, שהפכה את פולין למדינה שבה נהוגה כלכלת שוק, במשך שנה אחת.

ניצחון מועמדי סולידריות בבחירות והרכבת הממשלה הלא קומוניסטית, עודדו מעברים דומים ללא שפיכות דמים במדינות אחרות במזרח אירופה ובמרכזה.

ב-1990 התפטר ירוזלסקי מתפקיד הנשיא, והוחלף על ידי ואלנסה, אשר זכה בבחירות לנשיאות שנערכו בעקבות ההתפטרות. השבעתו של ואלנסה לתפקידו, בדצמבר 1990, נחשבת למועד בו הסתיים באופן סופי שלטון הקומוניסטים בפולין, ולמות "הרפובליקה העממית הפולנית" ותחיית "הרפובליקה של פולין". מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת (PZPR) התפרקה בשנת 1990 ובקיץ של 1991 התפרקה ברית ורשה. ב-27 באוקטובר 1991 נערכו בחירות חופשיות לפרלמנט, לראשונה מאז שנת 1928, אשר סימנו את המעבר מן השלטון הקומוניסטי לדמוקרטיה נוסח המערב.

השינויים בחברה הפולנית

שנות הקומוניזם בפולין הביאו עמן שינויים פוליטיים וחברתיים משמעותיים. בראש ובראשונה נוצר שינוי משמעותי במבנה החברתי של פולין, בתפקיד הנשים בחברה ובגישה לשירותי בריאות וחינוך. עם ההזדמנויות האורבניות התעשייתיות שנפתחו בשנים הראשונות לאחר המלחמה, איבדה החקלאות את תפקידה המוביל המסורתי בחברה, וכאורח החיים הפולני הבסיסי. סקטור מתן השירותים, כמו התעשייה, התרחב במהירות, אך פחות ממקבילו במערב. התוצאה הייתה עיור מהיר, ועזיבת האזורים הכפריים, אשר הביאה לפיצול במבנה הבין דורי המסורתי של החברה הפולנית.

בה בעת, הכלכלה הריכוזית יצרה עלייה מרשימה במתן החינוך לכל ועלייה מקבילה ברמת החיים לרבים מאנשי כוח העבודה התעשייתי העירוני החדש. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה רק מעטים מבין הפועלים שהגיעו מאזורי הכפר זכו להשכלה בסיסית, אך בסוף שנות השבעים רק 5% מן הפועלים היו ללא השכלה בסיסית מלאה.

פולין שלאחר המלחמה, כמו שאר מדינות הגוש המזרחי, הביאה לתושביה הזדמנויות רבות לקבלת חינוך גבוה ותעסוקה, וכן הזדמנויות נוספות לנשים. במובנים רבים פולין הציעה לנשים הזדמנויות במקצועות וענפי תעסוקה מעבר למה שניתן להן במערב אירופה – מקצועות רבים כארכיטקטורה, הנדסה, ומקצועות האקדמיה, העסיקו שיעור גבוה יותר של נשים בפולין מאשר במערב, ורוב תלמידי הרפואה בסוף שנות השמונים היו נשים.

בשני העשורים הראשונים של השלטון הקומוניסטי השתפרו שירותי הבריאות שניתנו לאוכלוסייה, כאשר אנטיביוטיקה הפכה לנגישה, ורמת החיים עלתה ברוב אזורי המדינה. הרחבת שירותי הבריאות שניתנו הביאה לשיפור בבריאות האוכלוסייה. החוקה משנת 1952 הבטיחה שירותי בריאות לכול, בחינם. עם זאת החל מסוף שנות השבעים החלה מגמה שלילית, כאשר ההתדרדרות במצב הכלכלי, והשכר הנמוך במקצועות הרפואה הובילו לשחיתות, ולירידה ברמת השירותים הניתנים לאזרח.

החל מסוף שנות החמישים החל כינוסן של מועצות פועלים לדיון במדיניות התעשייתית. מסורת זו החלה ב"אוקטובר הפולני" של שנת 1956. הפיכתם של הפועלים למשכילים יותר, הביאה ליצירת הנהגה של פועלים משכילים, שזכו אף לחינוך גבוה, יצרו מנגנונים ואיגודים מרשימים, שבבוא הזמן הפכו להנהגה אלטרנטיבית למפלגה הקומוניסטית.

למרות העלייה ברמת החיים שחוו רוב הפועלים לאחר מלחמת העולם השנייה, השפעתם הגוברת של רעיונות חיצוניים, שנקלטו מן המערב באמצעות הטלוויזיה ותחנות רדיו כרדיו אירופה החופשית, עיתונים ואף ספרות מחתרתית מוברחת, הביאה לאי שביעות רצון מן המשטר ואנשים הפכו להיות מודעים לאפשרויות ודרכי חיים אחרות מזו לה הטיפו אנשי המפלגה הקומוניסטית. בסוף שנות השמונים המודרניזציה של החברה הפולנית הובילה לשינוי מהותי בעצם בסיס המשטר.

לקריאה נוספת

• Davies, Norman (1982). God's Playground. New York: Columbia University Press. ISBN 0231053533 and ISBN 0231053517.
• Lukowski, Jerzy & Zawadzki, Hubert (2001). A Concise History of Poland. Cambridge University Press. ISBN 0521559170.
• Topolski, Jerzy (1986). An Outline History of Poland. Warsaw, Interpress Publishers.
• Zamoyski, Adam (1993). The Polish Way: A Thousand-Year History of the Poles and Their Culture. Hippocrene Books. ISBN 0781802008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרפובליקה העממית הפולנית בוויקישיתוף

• הרפובליקה העממית הפולנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)