נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957)
נסיגת צה"ל מסיני ומעזה הייתה אירוע בו פינה צה"ל את השטחים שכבש במלחמת סיני. ב-5 בנובמבר 1956 הסתיימה מלחמת סיני, לאחר שצה"ל כבש את רצועת עזה וחלק ניכר מחצי האי סיני. שלושה ימים לאחר מכן הודיע ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, בעקבות לחץ מדיני שהופעל על ישראל מצד ארצות הברית, על נסיגת צה"ל מכל השטחים שכבש. תהליך הנסיגה החל ב-15 בנובמבר 1956 והסתיים ב-8 במרץ 1957. לשטחים שפונו נכנס כוח החירום של האו"ם, ובגבול ישראל–מצרים השתרר שקט למשך עשר שנים.
ניצחון במלחמת סיני
עריכה
ב-5 בנובמבר 1956 הסתיימה מלחמת סיני. כוחות חטיבת הצנחנים הגיעו באותו יום לראס נצרני בדרום חצי האי סיני וכוחות חטיבה 9 שיצאו מאילת הגיעו באותו יום, לאחר מסע קרקעי ממושך, לשארם א-שייח' וכבשו אותה.
במדינת ישראל השתררה תחושת ניצחון. לאחר סיום מלחמת העצמאות נטבע המושג "הסיבוב השני".[1] הכוונה הייתה להתמודדות צבאית נוספת בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב. המושג ביטא מצד מדינות ערב את הרצון לנקום על תבוסתן במלחמה, ומצד ישראל ותושביה את תחושת המצור במדינה קטנה המוקפת מכל צדדיה במדינות עוינות העלולות לפתוח במלחמה חדשה, שתוצאותיה עלולות להיות שונות מתוצאות מלחמת העצמאות. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 הידרדר המצב בגבול עם ממלכת ירדן לכדי מערבולת של פעולות הסתננות וטרור וכנגדן פעולות תגמול של צה"ל. בגבול רצועת עזה הפעילה מצרים, מאז מבצע "חץ שחור" בראשית שנת 1955, פעולות טרור של פדאיון ביישובי הדרום. החל מרוץ חימוש ששיאו היה בעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית שעליה נודע בספטמבר 1955, ובה קיבלה מצרים כ-50 מפציצים ארוכי טווח, כ-150 מטוסי קרב סילוניים מדגם מיג-15 וטנקים מדגם טי 34.[2]
עקב כך פתחה ישראל במלחמת סיני ב-29 באוקטובר 1956. בתוך מאה שעות הגיעו כוחות צה"ל לקרבת תעלת סואץ ותוך שבעה ימים סיים צה"ל לכבוש חלק ניכר מחצי האי סיני ורצועת עזה, השמיד את ארסנל הנשק הסובייטי שבידי המצרים, לקח שלל מאות כלי רכב, טנקים, תותחים ואספקה, ספינת מלחמה אחת, המשחתת אבראהים אל-אוול, ופתח את מצרי טיראן. כל זאת במספר מועט של הרוגים ותוך לקיחה בשבי של כ-6,000 שבויים.
במקביל לפעולת צה"ל פתחו בריטניה וצרפת במבצע מוסקטר לכיבוש אזור תעלת סואץ. המבצע הסתיים ללא תוצאה סופית מכריעה ולא השיג את מטרתו המשנית, מיגור שלטונו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. כישלונן של שתי המעצמות העצים את תחושת הניצחון בישראל.
גם מידת התמיכה והאהדה לדוד בן-גוריון ולמנהיגותו הגיעו לשיאם. הוא נתפס בציבור כמי שהוציא את המדינה משנות המתח והכוננות שקדמו למבצע אל הניצחון המרשים, וזאת תוך חבירה לבעלות ברית שאחת מהן, צרפת, סיפקה ערב המבצע נשק רב לישראל והקנתה לה מטרייה אווירית.
מבצע סיני התקבל בקונצנזוס מימין ומשמאל, מתנועת החרות ועד מפ"ם, למעט מן השוליים השמאליים שהמבטאת שלהם הייתה מק"י. מחוץ לכנסת רק אורי אבנרי הביע בשבועונו "העולם הזה" ביקורת על חבירתה של ישראל לבריטניה וצרפת הקולוניאליסטיות, לדבריו, אך גם הוא תרם חלקו לאווירה הכללית בשתי סדרות של כתבות, האחת "האפוס של טיראן" על מסעה של חטיבה 9 לשארם א-שייח'[3] והשנייה "נופלים ההולכים ראשונה" על חללי צה"ל שנפלו בקרב.
חדוות הניצחון שחשו אזרחי ישראל התבטאה ביחס לו זכה שירם של יחיאל מוהר ומשה וילנסקי "מול הר סיני", שחובר אז, שנתפס כ"המנון המלחמה", בדומה ליחס לו זכה השיר "ירושלים של זהב" בתקופת מלחמת ששת הימים ולאחריה. הבית הבא מבטא את רוח השיר והתקופה:
- לא אגדה, רעי
- לא אגדה, רעי
- ולא חלום עובר
- הנה מול הר סיני
- הנה מול הר סיני
- הסנה, הסנה בוער
- והוא לוהב בשיר
- בפי גדודי בנים
- ושערי העיר
- ביד השמשונים[5]
הרמטכ"ל משה דיין הספקן חש בלבו רגש של חשש מפני הבאות. ביומנו כתב אז:
כשהודעתי לבן-גוריון ששארם א-שייח' נכבשה והמערכה בסיני נסתיימה, אמר, ספק בהלצה ספק ברצינות: 'ואתה אינך יכול לסבול זאת?' לא השבתי לו. הוא יודע היטב כי מה שמעיק עלי אינו הפסקת הקרבות אלא החשש ליכלתנו לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה.[6]
נאומו של בן-גוריון
עריכה
דוד בן-גוריון, שידע לבטא אופוריה, אך היה גם שקול וזהיר, נסחף באווירת הניצחון וכתב איגרת לחיילי חטיבה 9 ומפקדיה, לרגל מסדר הניצחון של החטיבה שנערך בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956. את האיגרת מסר לידי הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין, שהגיע למסדר עם כל אלופי צה"ל. הטקס היה קצר, ושני קומנדקרים שהועמדו גב אל גב שימשו כבמה. החיילים בבגדי קרב הסתדרו בצורת האות ח' מסביב לבמה. מפקד החטיבה נאם קצרות ומשה דיין קרא את איגרתו של בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני.[6] באיגרתו כתב בן-גוריון:
"הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".[7]
למחרת, 7 בנובמבר, נשא בן-גוריון נאום בפני מליאת הכנסת, בנוכחות נשיא המדינה והרמטכ"ל, ובהיעדרותם המופגנת של החברים הערבים של מק"י. היה זה נאום ניצחון, שבו אמר בין היתר:[8] "מעמד הר־סיני נתחדש בימינו אלה... זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו, ואחד הגדולים בתולדות העמים". הוא פנה אל חיילי צה"ל ואמר: "קרבתם אותנו לתולדות עמנו הקדומים, מקום מתן תורה, בו נבחר עמנו להיות עם סגולה". הוא תיאר את השתלשלות האירועים שהובילו למלחמה וביקר את ארצות הברית וברית המועצות על כך ש"העדיפו כל הזמן פיוסו של נאצר על שמירת החוק הבינלאומי ועל שמירת כבוד האו"ם, כל זמן שזה ניתן להיעשות על חשבון ישראל". בין היתר, טען לזכותה של ישראל על האי "יטבת" (טיראן), בהסתמכו על אזכור ההתיישבות היהודית באי בכתבי פרוקופיוס מהמאה ה-6. בהתייחסו ללחצי ארצות הברית וברית המועצות לנסיגה, הכריז: "לא נתבטל מפני תקיפי עולם". הוא אף רמז על חלומו לספח את חצי האי סיני, כשאמר כי צה"ל "לא פגע בשטחה של מצרים" אלא "אך ורק בשטח חצי האי סיני" ומדברים אלה משתמע כי סיני אינו חלק ממצרים ולכן צה"ל לא השתלט על אדמה זרה.[9]
בסיום נאומו קבע בן-גוריון מספר עמדות עקרוניות שיש "להביא אותן לדעת הקהל העולמית בכל התוקף המוסרי וההחלטיות הנחרצת", וביניהן:
- "הסכם שביתת הנשק עם מצרים – מת ונקבר, ולא יקום לתחיה."
- "יחד עם ההסכם נפחה נשמתם של קווי שביתת הנשק בינינו ובין מצרים."
- "ישראל לא תסכים בשום תנאי שכוח זר, ויהיה שמו אשר יהיה, ישוכן בתחומיה, או באחד השטחים מהמוחזקים על ידה."[10]
בדיון שנערך בכנסת לאחר הנאום, הביע פרץ ברנשטיין, ראש הציונים הכלליים, "הוקרה מיוחדת" לממשלה. ישראל גלילי, ראש "אחדות העבודה" ומאיר יערי, ראש מפ"ם, כמו גם מנהיגי הדתיים, הפרוגרסיבים ונציג הדרוזים, תמכו בקו הממשלה ודחו את האשמות ברית המועצות. מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות, קרא אל עבר שולחן הממשלה "יישר כוחכם!". כל חברי הכנסת, מלבד נציגי מק"י (88 נגד 3), הצביעו בעד החלטה המאמצת את עיקרי הנאום.[11]
ההחלטה על הנסיגה
עריכההתפתחויות בין-לאומיות
עריכהבעת שבישראל שררה אווירת הניצחון, חלו התפתחויות בין-לאומיות שחרצו את גורל המערכה. ב-6 בנובמבר 1956 נערכו בחירות לנשיאות ארצות הברית והנשיא דווייט אייזנהאואר נבחר לתקופת כהונה שנייה, ברוב שהיה מבין הגדולים בתולדות ארצות הברית. אייזנהאואר לא היה עוין למדינת ישראל, אך גם לא היה מידידיה המובהקים. הוא העדיף את האינטרס האמריקאי של חיזוק מעמדה של ארצות הברית במדינות ערב ואזור המזרח התיכון. הנשיא, ויותר ממנו מזכיר המדינה שלו ג'ון פוסטר דאלס, צידדו בהקמת בריתות אזוריות כדוגמת ברית בגדאד שהוקמה בשנת 1955 והייתה ברית צבאית ומדינית בין בריטניה, עיראק, טורקיה, פקיסטן ואיראן. היבחרו ברוב גדול והעובדה כי נבחר לתקופת כהונה אחרונה ולא יתמודד יותר על הנשיאות, הקנתה לו חופש פעולה מרבי. הנשיא לא היה שבע רצון מההתקפה המשולבת על מצרים, זו הישראלית במבצע סיני וזו הבריטית-צרפתית במבצע מוסקטר. הוא ראה את העובדה כי ההתקפות נערכו בתקופת מערכת הבחירות שלו, כניצול לרעה של ההזדמנות לפעול כשנשיא ארצות הברית אינו פנוי למהלכים מדיניים.
בברית המועצות שלט אז הצמד ניקיטה חרושצ'וב, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, ולצידו ראש הממשלה ניקולאי בולגנין, שניהלו מדיניות בין-לאומית קשוחה ודיכאו בכוח את המרד ההונגרי שהתחולל באותה עת. הם נקטו מדיניות פרו-ערבית וחימשו את מצרים בנשק רב. ההנהגה הסובייטית ראתה פגיעה חמורה באינטרסים שלה במזרח התיכון מההתקפות על מצרים וכן מן העובדה כי במבצע סיני הושמדה ונלקחה שלל כמות כבירה של נשק סובייטי, דבר שהיה בו גם משום פגיעה ביוקרתה. ב-4 בנובמבר 1956 השתלטו טנקים סובייטים על בודפשט ו"הצבא האדום" דיכא סופית את המרידה בהונגריה, ולמחרת, ב-5 בנובמבר, שיגר בולגנין אגרות חריפות לראשי ממשלות צרפת, בריטניה וישראל.[12] האגרות לאנתוני אידן, ראש ממשלת בריטניה, ולגי מולה, ראש ממשלת צרפת, הגדירו את פעולתן במלחמה כתוקפנות. נאמר בהן:
- ”באיזה מצב היתה מוצאת בריטניה (לחילופין: צרפת) את עצמה אם הותקפה על ידי מדינות חזקות יותר, שברשותן סוגים שונים של אמצעי השמדה מודרניים? אכן, ארצות כאלה, במקום לשגר לחופי בריטניה (צרפת) את כוחות הים או האוויר שלהן, עלולות להפעיל אמצעים אחרים, כגון טילים. אם יופעלו טילים נגד אנגליה וצרפת, ודאי תכנו זאת פעולה ברברית”.[12]
שתי המדינות ראו באגרת הזו איום גלוי של שימוש בטילים גרעיניים נגדן. באו"ם פשטה תחושת סכנה של מלחמת עולם שלישית, ועל בריטניה וצרפת הופעל לחץ כבד להפסיק את המלחמה, בעיקר מצד נשיא ארצות הברית.[12]
בניגוד לאיגרות שנשלחו לראשי ממשלות בריטניה וצרפת, האיגרת לראש ממשלת ישראל הייתה בעלת נימה גסה ותוקפנית. היא נפתחה בגינוי "התוקפנות המזוינת" של ישראל ובציטוט החלטת עצרת האו"ם בדבר הפסקת אש ונסיגה מיידית. בולגנין כתב כי על אף החלטה זו, "ממשיכה ממשלת ישראל לפעול כמכשיר בידי כוחות אימפריאליסטיים חיצוניים בהרפתקה חסרת הגיון, כשהיא מתגרה בכל עמי המזרח... ובכל העמים שוחרי השלום בעולם". הוא האשים את ישראל כי בהצהרות "אהבת השלום" שלה, היא שאפה "רק להרדים ערנות העמים האחרים, בהכינה התקפה בוגדנית על שכנותיה לפי רצון זר, ופעלה לפי הוראות מן החוץ".[13] האיגרת הבוטה פתחה, בניגוד לנוהל המקובל בהתכתבות שבין ראשי מדינות, במילים "אדון ראש ממשלה" ללא כל הקדמה של מילות נימוס והסתיימה בחתימתו של בולגנין ללא מילות סיום. ב-7 בנובמבר כתב בן-גוריון ביומנו על האיגרת של בולגנין: "אילולא היה שמו חתום [עליה], הייתי יכול לחשוב שזו נכתבה על־ידי היטלר, ואין הבדל רב בין התליינים האלה".[14]
ב-6 וב-7 בנובמבר הפעילה ברית המועצות מבצע של לוחמה פסיכולוגית ומערכת הטעיה מתוחכמת שנועדה לזרוע פחד. היא הפיצה שמועה כי היא מגייסת "מתנדבים" סובייטים שישרתו בצבא המצרי כטייסים, תותחנים ושריונאים וכי "מתנדבים" כאלה כבר פועלים בסוריה. היא הפיצה ידיעות כוזבות על שייטת סובייטית שביקשה לעבור בדרדנלים ולהיכנס לים התיכון, על צוללות סובייטיות ואנשי צפרדע שהגיעו לנמל אלכסנדריה, על טייסות סובייטיות שחלפו מעל טורקיה בדרך לסוריה ועל כוונה להרוס כליל את ישראל בהפצצה אווירית בתוך 24 שעות. סכנת ההתערבות הסובייטית עוררה אימה בהנהגה הישראלית.[15]
נאומו של בן-גוריון בכנסת ב-7 בנובמבר עורר תגובות נרגזות מהעולם ובאותו ערב הצביעה עצרת האו"ם ברוב של 65 קולות נגד קולה של ישראל ועשרה נמנעים, כי על ישראל לסגת מסיני ללא תנאים. שעת ההצבעה בעצרת האו"ם הייתה 02:45 לפי שעון ישראל, ולכן הדברים הובאו לידיעת בן-גוריון רק למחרת, בבוקר 8 בנובמבר.[11] בשנת 1966 התוודה בן-גוריון בפני חוקר שבא לראיינו, כי טעה בהשמעת אותו נאום בכנסת, והסביר: "הניצחון היה מהיר מדי. הייתי יותר מדי שיכור ניצחון".[16]
הנאום לאומה
עריכהיממה לאחר נאומו של דוד בן-גוריון בכנסת, ב-8 בנובמבר נהפכה הקערה על פיה. מאז שעות הערב המוקדמות חזר קול ישראל, מדי כמה זמן, על הודעה כי בקרוב צפויה הודעה של ראש הממשלה לאומה. שעות הערב חלפו בזו אחר זו, כשהמתח בציבור גובר.[17] שעות ההמתנה הרבות לא היו לצורך השגת אפקט דרמטי לנאום, אלא נגרמו בגלל איחור בקבלת אישור אמריקאי לפרסם בפומבי את איגרתו של הנשיא, שנגרם עקב קלקול במערכת הקשר שבין מחלקת המדינה לבין שגרירות ארצות הברית בישראל. רק בשעה 00:30 בלילה עלה בן-גוריון לשידור ונשא נאום לאומה:[18]
"אתמול מסרתי בכנסת על הנסיבות והמניעים שהכריחו אותנו לנקוט אמצעים מקיפים ונמרצים נגד בסיסי הפדאיון הנפוצים בכל במדבר סיני. עם ראשית הפעולה נקראה עצרת או"ם יוצאת מן הכלל לדון במצב שהחמיר במזרח התיכון".
"באותו הזמן שצבאנו השמיד קני המרצחים בסיני ניסו צבאות צרפת ובריטניה לתפוס את תעלת סואץ. העצרת החליטה לדרוש מכל הצדדים הפסקת אש – וביום 3 בנובמבר הודענו למזכיר הכללי של האו"ם שמצדנו הופסקה האש... העצרת המיוחדת לא הסתפקה בהפסקת אש; ולפי הצעת ממשלת ארצות הברית קיבלה ברוב עצום עוד שתי החלטות: אחת הדורשת מאנגליה ומצרפת להחזיר כל כוחותיהן מטריטוריה מצרית ותובעת מישראל להחזיר מיד כל כוחותיה אל מאחורי קווי שביתת הנשק... החלטה שנייה היא על הקמת כוח חירום בינלאומי של או"ם".
בן-גוריון הגיע לעיקר נאומו והודיע כי שתי החלטות האו"ם הועברו לישראל במלואן בבוקר יום נאומו וכי קיבל שתי איגרות, האחת מראש ממשלת ברית המועצות ניקולאי בולגנין והשנייה מנשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר. ראש הממשלה הוסיף כי כינס את כל נציגי הסיעות בכנסת (למעט סיעת מק"י) ומסר להם על המתרחש, וכי הממשלה התכנסה באותו יום פעמיים וקיבלה החלטה. בן-גוריון ציטט את שתי האיגרות.
חילופי האיגרות עם בולגנין
עריכהאיגרתו של ראש ממשלת ברית המועצות הייתה החמורה בין השתיים. נאמר בה בין היתר:
"הממשלה הסובייטית כבר הביעה גינויה המוחלט לתוקפנות של מדינת ישראל וכן של אנגליה וצרפת נגד מצרים, המהווה הפרה ישירה וגלויה של תקנות האו"ם ועקרונותיו. הרוב המכריע של מדינות העולם גינה אף הוא... את מעשה התוקפנות... וקרא את ממשלות ישראל, אנגליה וצרפת להפסיק בלי דיחוי הפעולות הצבאיות ולהוציא מן הטריטוריה המצרית את הצבאות שפלשו לשם".
בהמשך הופיע איום על עצם קיומה של מדינת ישראל:[13]
ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם ובגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת לישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ושמעמידה בסימן־שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה. בהיותה מעוניינת באופן חיוני בשמירת השלום ובהבטחת השלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפים".[13]
האיגרת הסתיימה בדרישה כי "כל עוד לא מאוחר מדי" תפסיק ישראל את כל הפעולות הצבאיות נגד מצרים ותוציא את צבאה מן הטריטוריה המצרית. וכאן ציינה האיגרת את הצעד המעשי הראשון שנקטה ברית המועצות בכך שהחליטה להחזיר מייד את השגריר הסובייטי בישראל, אלכסנדר אברמוב, לברית המועצות. האיגרת הסתיימה במילים: ”אנחנו מקווים כי ממשלת ישראל תבין ותעריך באורח הנכון את התראתנו זו”.
בן-גוריון קרא את תשובתו לבולגנין:
"זה למעלה משנתיים ששליט מצרים ארגן כוח מיוחד שנקרא בשם פדאיון, המיועד לחדור בהחבא לתחומי ארצנו ולרצוח תושבים: עובדים בשדה, עוברים בדרכים ויושבים בבתיהם. תחילה פעלו חבורות אלה רק מתוך שטחים מוחזקים בידי מצרים, כגון רצועת עזה. בזמן האחרון הוא ארגן חבורות רוצחים אלה בירדן, בלבנון ובסוריה, וחיי איכרינו על הגבולות נתונים יום יום להתנקשויות רצחניות אלה... בפקודה מיום 15 בפברואר 1956 של מפקד הדביזיה השלישית המצרית בסיני... נאמר בין השאר: 'על כל מפקד להכין עצמו ופיקודיו למערכה הבלתי נמנעת עם ישראל, במגמה להגשים את מטרתנו הנעלה, דהינו חיסולה של ישראל והשמדתה בזמן הקצר ביותר ובקרבות הברוטאליים והאכזריים ביותר'... שליט מצרים ארגן... חרם כלכלי על ישראל. הוא הטיל הסגר על חופש השיט שלנו בסואץ ובמצרי אילת... לפני כשבועיים כרת השליט המצרי ברית צבאית עם ירדן וסוריה המכוונת נגד ישראל".
"לכן הפעולה שעשינו בסוף אוקטובר הייתה הכרח של הגנה עצמית... בהיענותנו לקריאת או"ם הפסקנו את האש... אתמול הודעתי בכנסת בשם ממשלת ישראל כי אנו מוכנים להיכנס מיד למשא ומתן ישיר עם מצרים לשם שלום יציב ושיתוף פעולה... אני חייב לבסוף להביע השתוממותי וצערי על האיום נגד שלומה וקיומה של ישראל, הכלול באיגרתך, מדיניות החוץ שלנו מוכתבת על ידי צרכינו החיוניים ועל ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה. כמדינה ריבונית אנו קובעים בעצמנו את דרכנו, ואנו שותפים לכל העמים שוחרי השלום בעולם בשאיפה ליחסי שלום וצדק באזורנו ובעולם כולו".
בן-גוריון סיים לקרוא את איגרתו של ראש ממשלת ברית המועצות מבלי להגיב כלל על דרישת הנסיגה ועבר לקרוא את איגרתו של נשיא ארצות הברית.
חילופי האיגרות עם אייזנהאואר
עריכהבניגוד לאיגרת של בולגנין, האיגרת של אייזנהאואר הייתה אדיבה וידידותית. הנשיא פתח במילים "ראש הממשלה היקר" וסיים במילים: "באיחולים טובים ביותר ובידידות". האיגרת אמרה בין היתר:
"כידוע לך קבעה עצרת או"ם סידור של הפסקת אש במצרים, ומצרים, צרפת, הממלכה המאוחדת וישראל הסכימו לכך. יישלח למצרים כוח של או"ם... גוף זה תבע שכל הכוחות הזרים האחרים יעזבו הטריטוריה המצרית, ובייחוד שכוחות ישראל יחזרו לקווי שביתת הנשק... הודעות המיוחסות לממשלתך, כי אין ישראל מתכוונת לחזור מטריטוריה מצרית, כפי שנדרש על ידי או"ם, הובאו לתשומת לבי.
עלי להגיד בגילוי לב, אדוני ראש הממשלה, כי ארצות הברית מתייחסות להודעות אלה – במקרה שהן נכונות – בדאגה עמוקה. כל החלטה ממין זה מצד ממשלת ישראל עלולה לחתור תחת המאמצים... להשיב השלום במזרח התיכון, ועתידות להביא לידי הוקעת ישראל כמפירה עקרונות או"ם והוראותיו... איני צריך להבטיח לך האינטרס העמוק שיש לארצות הברית בארצך... אני פונה אליך שתקבל את החלטות עצרת או"ם הדנות במשבר הנוכחי ותודיע מיד על החלטתך. יהיה זה מצער מאד לכל בני ארצי, אם מדיניות ישראל בעניין חמור כזה, הנוגע לכל העולם, תפגע באיזה אופן שהוא בקואופרציה הידידותית שבין שתי ארצותינו".
בתום קריאת שתי האיגרות הגיע בן-גוריון לעיקר. הוא קרא את תשובתו לנשיא ארצות הברית, שבה הודיע לו במפורש על נסיגת כוחות ישראל ממצרים:
את הצהרתך שכוח או"ם נשלח למצרים קיבלנו ברצון. לא אני ולא שום דובר מוסמך של הממשלה לא הגיד שאנחנו נספח את מדבר סיני לישראל. בשים לב להחלטת או"ם נחזיר ברצון כוחותינו, כשרק ייעשו הסידורים הנאותים עם או"ם בדבר כניסת כוח בינלאומי לאזור תעלת סואץ... אני מביע הוקרתי לממשלתך על עמידתך לימין ישראל ועל מדיניות ממשלתך לתמוך בארצנו. אני יודע כי הדברים יצאו מלבך ואני רוצה להבטיחך כי תמצא את ישראל מוכנה לסייע לארצות הברית להחזרת השלום ולחיזוק הצדק והשלום בעולם.
סיום הנאום
עריכהלסיום פנה בן-גוריון אל הלוחמים במערכה:
אל יחשוב מישהו מכם שמפעל גבורתכם וחירוף נפשכם לא נתנו פריים המלא. שלוש מטרות ראשיות הצגנו לעצמנו ב'מבצע סיני':
- השמדת הכוחות, שארבו כל הזמן להכריענו.
- שחרור שטח המולדת שנתפס על ידי הפולש.
- הבטחת חופש השיט במיצרי אילת וגם בתעלת סואץ.
ואם־כי לפי שעה בוצע בשלמותו רק הסעיף הראשון והראשי – יש לנו ביטחון, כי גם שתי המטרות האחרות יקוימו במלואן [...] אין כוח בעולם שיעשה לאל ניצחונכם הגדול... ישראל אחרי 'מבצע סיני' לא תהיה עוד כישראל לפני מבצע אדיר זה.[17]
רושם הנאום על הציבור
עריכההאיום המפורש באיגרת של בולגנין על עצם קיומה של המדינה, המחיש לציבור את גודל הסכנה שנמנעה על ידי החלטת הנסיגה. הציבור גם הבין מאיגרתו של נשיא ארצות הברית, כי הפעם לא תעמוד ארצות הברית לימין ישראל. בימים שלאחר נאומו של ראש הממשלה השתרר הלך רוח של דכדוך בציבור הישראלי. הרגשת הניצחון חלפה כבמחי יד. השינוי המהיר והחד בין רוממות דבריו של בן-גוריון בהודעתו יום קודם לכן בכנסת, לבין הודעתו על הנסיגה בנאומו הלילי לאומה, בהפרש של יממה בלבד, גרם לתחושה קשה.
הציבור הישראלי קיבל בתדהמה את התפנית החדה שבהחלטת הנסיגה מסיני, אך גם בהבנה את המניעים שגרמו להחלטה והתחושה בציבור הייתה כי בהחלטה זו נמנע סיכון גדול למדינה. הלך רוח זה בא לידי ביטוי במאמרו של העיתונאי הבכיר משה ז"ק "הנסיגה וההתקדמות" שהתפרסם במעריב ב-9 בנובמבר 1956.[19] לא היו כל הפגנות מחאה ברחבי המדינה, וב-14 בנובמבר אישרה הכנסת את ההחלטה ברוב קולות, בהתנגדות תנועת החרות שכינתה את החלטת הנסיגה "כניעה ללא תנאי" והתרעמה על כך שהיא נתקבלה ללא דיון בכנסת.[20]
משלוש מטרות המבצע שהציג בן-גוריון בנאומו, ושלדבריו שלושתן עתידות להתקיים, מומשו לבסוף רק שתיים: השמדת הכוח המצרי שאיים על ישראל וחופש השיט במפרץ אילת. אולם בעתיד לבוא יתברר כי לא הושג "שחרור שטח המולדת שנתפס על ידי המצרים", כשכוונתו של בן-גוריון הייתה לרצועת עזה, ואילו חופש השיט בתעלת סואץ הושג רק בחלקו, באמצעות העברת סחורות לישראל בספינות זרות, תוך הפרעות ושיבושים מצד המצרים.
הנסיגה והמאבק המדיני
עריכה
צה"ל לא החל בנסיגה מייד לאחר הודעת ראש הממשלה, אלא המתין עד התארגנותו של כוח החירום של האו"ם. ב-15 בנובמבר התחיל תהליך הנסיגה. ביום זה הגיעו למצרים כוחות החלוץ של כוח החירום של האו"ם. באותו יום הגיעה לממשלת ישראל איגרת נוספת של ניקולאי בולגנין. בנוסף לדרישה החוזרת לנסיגה באה הפעם דרישה חדשה – כי ישראל תשלם פיצויים למצרים. האיגרת באה בתשובה לאיגרתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון מ-8 בנובמבר ובולגנין התנצח בה עם טענותיו של בן-גוריון, וטען כי לא מדינות ערב הן התוקפניות, אלא ישראל היא התוקפנית. האיגרת נשלחה לאחר שבן-גוריון כבר הודיע על נסיגת כוחות ישראל ממצרים ועל כן נימתה פחות חריפה מזו של איגרתו הקודמת של בולגנין. הוא ציין כי ברית המועצות קיבלה לתשומת לבה את הסכמת ישראל להוציא כוחותיה ממצרים, אך עם זאת הדגיש את הצורך "לאחוז באמצעים שימנעו פרובוקציות חדשות מצד ישראל".[21]
כעבור יומיים השיב בן-גוריון לאיגרת וכתב כי מצרים היא זו שממנה מגיעים פיצויים למדינת ישראל על הפלישה בשנת 1948, על החרם הכלכלי, על ההסגר הימי, על מאות הנרצחים הישראלים מפעולות הפדאיון ועל הנזקים שנגרמו על ידם.
ממשלת ישראל האמינה עדיין כי אפשר להתמקח לא רק על קצב הנסיגה אלא גם על היקפה, וכי ניתן יהיה לשמור על הישגים טריטוריאליים מסוימים, בעיקר על רצועת עזה, שלה קרא בן-גוריון בנאומו הלילי "שטח המולדת שנתפס על ידי הפולש"[22] ועל הדרישה שייאסר על צבא מצרים לחזור לשטחים שיפונו. נציגי ישראל ערכו בארצות הברית מבצעי הסברה רחבים והצליחו לגייס לטובת דרישות ישראל קולות רבים בקונגרס האמריקאי ובתקשורת, אבל ממשלו של הנשיא אייזנהאואר, שהבחירות היו כבר מאחוריו, לא הושפע מכך והתעקש על נסיגה ישראלית מלאה. הממשל סירב לתמוך בדרישת ישראל לקשור את הנסיגה עם הסכם ישראלי-מצרי על הפסקת הלוחמה ונציגיו באו"ם תמכו במזכיר האו"ם דאג המרשלד שתבע נסיגה ישראלית מלאה, כולל מעזה, לפני כל משא ומתן על הסדר.
כבר ב-11 בנובמבר וב-12 בנובמבר התחוללו התפרעויות ברפיח, לאחר שנערכו חילופי כוחות בין יחידות צה"ל שהחזיקו בעיר והתושבים סברו כי צה"ל עומד להתפנות מן העיר. מיריות חיילי צה"ל לעבר המתפרעים נהרגו ונפצעו כ-30 מן התושבים.[23]
כדי לחזק את מעמדה של ישראל ברצועת עזה החלו פעולות ממשל מזורזות ברצועה; משטרת ישראל התמקמה בערי הרצועה, אורגנו עבודות צבוריות, סופקו מוצרי מזון במחירים מוזלים וב-26 בנובמבר כוננה מועצת עיר חדשה בעזה בראשותו של נכבד מקומי בשם רושדי אל-שאווה, מי שכיהן בעבר כראש עיריית עזה בשנים 1939–1951. בסוף נובמבר חודשה תנועת האוטובוסים בין עזה לבין ח'אן יונס ובית חאנון.[24]
הלך הרוח במדינה היה כי פעולות ממשל אלו תחזקנה את אחיזתה של ישראל ברצועה וישראל תמשיך להחזיק בה. בעיתון "דבר" מ-27 בנובמבר 1956 הופיע תיאור אידילי של החיים בעזה תחת שלטון ישראל:
סופרנו ששוטט בעיר מוסיף: החיים בעיר סואנים יותר. הרחובות בעיר מלאים אדם. רוב החנויות פתוחות. בשווקים מתנהל מסחר ער. חזות פני התושבים שמחה יותר ונראה שהשלימו עם הכיבוש. הם מנסים לבוא בדברים עם חיילים ואזרחים ישראליים. במחנות הפליטים מתקבלים אזרחי ישראל בהמולה והם מוקפים מיד בהמוני ילדים ומבוגרים. חזות פני הפליטים טובה מאד. המחנות מצטיינים בניקיונם.[25]
במקביל המשיכה ישראל במאמצים מדיניים להגיע לידי הסכמה בדבר השארתה של רצועת עזה בשלטון ישראל.
ב-22 בנובמבר הודיעה שרת החוץ גולדה מאיר למזכיר האו"ם דאג המרשלד כי כוחות ישראל נסוגו כבר "לכל אורך חזית סיני במקומות שונים ובמרחקים שונים".
במשך חודש דצמבר 1956 נמשכה נסיגה איטית של כוחות צה"ל מסיני, תוך לחץ כבד של האו"ם להחיש את הנסיגה. מזכיר האו"ם דאג המרשלד הודיע באיגרת לשרת החוץ גולדה מאיר כי "בשום פנים ואופן לא ארשה עיכוב הפינוי בהתאם לדרישתה הבלתי מסויגת וללא תנאים של העצרת". ב-2 בדצמבר הודיעה ישראל לאו"ם כי הושלם הפינוי של 50 הקילומטרים הראשונים מזרחית לתעלת סואץ כולל מעבר המיתלה. ב-5 בדצמבר חצה גדוד יוגוסלבי מכוח האו"ם את תעלת סואץ והחל לנוע לעומק סיני. ב-8 בדצמבר הודיעה ברית המועצות כי לאור הפינוי של הכוחות הבריטיים, הצרפתיים והישראלים, לא יישלחו מתנדבים סובייטיים למצרים. בזאת הוסר איום ההתערבות הצבאית הישירה של ברית המועצות באזור, במסווה של משלוח מתנדבים, שהיה בין הסיבות שהביאו להחלטת הנסיגה הישראלית.[26] ב-17 בדצמבר החל צה"ל לפנות כוחותיו ל-25 קילומטרים נוספים.[27]
תוך כדי הנסיגה האיטית עשתה ישראל מאמצים להגיע להסכמה עם האו"ם וארצות הברית להשיג הבטחה כי צבא מצרים לא יחזור לשטחי סיני שיפונו, אך ללא הצלחה. ב-3 בדצמבר הודיעה שרת החוץ גולדה מאיר בשידור טלוויזיה בארצות הברית כי ישראל מנהלת משא ומתן עם האו"ם בדבר נסיגה סופית מרצועת עזה, אך דורשת התחייבות כי כוחות צבא מצרים לא יחזרו בדיוק לאותם מקומות בהם היו לפני המבצע.
במקביל המשיכה ישראל להיאחז ברצועה, כוננה מועצת עיר בח'אן יונס, פתחה סניף דואר בעזה וחידשה את הלימודים בבתי הספר בעיר. ב-19 בדצמבר הצהיר דוד בן-גוריון לעיתון הניו יורק טיימס: "בשום פנים ואופן אין להחזיר את המצרים לעזה. אנו לא ניתן להם לחזור". כן המליץ בן-גוריון בריאיון זה על פירוז סיני ובינאום מצרי טיראן.[28]
בן-גוריון חזר על דברים אלה באותו יום כשהודיע בכנסת על התנגדותה של ישראל לחזרת המצרים לרצועה, והצהיר כי: "ישראל לא תסכים בשום פנים ואופן לשוב הפולש המצרי לרצועה זו".
ב-29 בדצמבר נפגשה שרת החוץ גולדה מאיר עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון פוסטר דאלס בוושינגטון הבירה והוא הביע בפניה את מורת רוחו על מה שכינה "הניסיון להציג תנאים להחלטת הפינוי של האו"ם" והדגיש בפניה בתוקף כי על ישראל לבצע נסיגה מלאה לקווי שביתת הנשק.
ב-8 בינואר 1957 השלימה ישראל את פינוי כוחותיה מכל השטחים שכבשה ממערב לאל עריש, אך ניסתה לעכב את המשך הנסיגה בדרישה לערבויות בין-לאומיות נגד תוקפנות מצרית חדשה בטרם תמשיך לסגת, אך ארצות הברית תבעה כי קודם תושלם הנסיגה עד לקווי שביתת הנשק ורק אז יהיה דיון בערבויות.
בישראל התעורר ויכוח ציבורי ומפלגתי בשאלת המשך הנסיגה. מפלגות האופוזיציה, ובראשן תנועת החרות בהנהגתו של מנחם בגין, התנגדו להמשך הנסיגה. גם מפלגת אחדות העבודה, שהייתה חברה בממשלה, התנגדה להמשך הנסיגה מצפון סיני והצביעה נגדה בממשלה, אך בהצבעה בכנסת, ב-15 בינואר, שמרה על משמעת קואליציונית והצביעה נגד הצעת תנועת החרות להביע אי אמון בממשלה. ההצעה נפלה ברוב של 63 קולות של כל סיעות הקואליציה וכן מק"י והסיעות החרדיות ובהימנעות סיעת הציונים הכלליים, כנגד 11 קולות סיעת חרות.
הוויכוח שקדם להצבעה עורר מחדש מחלוקות אישיות ואידיאלוגיות. בעל ההצעה מנחם בגין הגדיר את הנסיגה כ"בשורת איוב" וקרא לעברו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון: "בשם אלוהים – לך!", רמז לקריאתו של לאופולד אמרי לעבר ראש הממשלה הפייסן נוויל צ'מברלין בפרלמנט הבריטי במאי 1940. בן-גוריון השיב כי הוא מסרב להתווכח "עם האומה ועם אלוהים", שבשמם לדבריו התיימר בגין לדבר וכינה את בגין בתואר "מפקד תנועת החרות".[29]
ב-15 בינואר יצאו כוחות צה"ל מאל עריש. הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין היה יחד עם הכוחות המפנים, ולשאלת עיתונאי על הרגשתו, השיב:
- "המפקדים חייבים לאכול מנות צה"ל, גם טעימות גם מרירות."
צה"ל יצא מאל עריש ובמקומו נכנסו לעיר יחידות יוגוסלביות מכוח החירום של האו"ם.
בו ביום נכנסה יחידה הודית למנזר סנטה קתרינה. כניסתה סמלה יותר מכל את נטישת סיני על ידי ישראל, זאת מאחר שמייד לאחר המלחמה הודגש בעיתונות כי ההר ג'בל מוסא, שהמנזר שוכן על צלעו, הוא הר סיני התנ"כי והודגש שמו בעברית – "הר משה" ורחבעם זאבי, כשאליו נילווה אורי דן, הניף עליו את דגל ישראל ורשם שם על קלף:
- "ראשוני צבא ההגנה לישראל – נפעמים ומתרוננים, נושמים אוויר פסגות."
ב-22 בינואר נסוגו כוחות צה"ל עד הגבול המנדטורי עם מצרים והמשיכו להחזיק ברצועת עזה והחוף המזרחי של סיני לאורך מפרץ אילת, כולל בשארם א-שייח'.[30]
בראשית חודש פברואר 1957 הגיע הלחץ על ישראל, להשלים את הנסיגה, לשיאו. ב-2 בפברואר הוגשו לעצרת האו"ם שתי הצעות החלטה, האחת להשלים מיד את הנסיגה, בעדה הצביעו 71 מדינות והשנייה כי בעקבות הנסיגה יבואו מאמצי שלום, בעדה הצביעו 56 מדינות. בעקבות ההחלטה תבע מזכיר האו"ם דאג המרשלד כי ממשלת ישראל תודיע על השלמת הנסיגה עד 7 בפברואר בחצות. הממשלה דחתה את הדרישה.
ב-3 בפברואר קיבל בן-גוריון איגרת חריפה מאייזנהאואר: "תקותי הנמרצת היא שהנסיגה תושלם ללא דחיה נוספת. המשכת ההתעלמות ממשפט האומות, כפי שבוטא בהחלטות האו"ם, עלולה להביא כמעט בבטחה להליכים נוספים של האו"ם, שיפגעו באופן רציני ביחסים שבין ישראל ובין חברות האו"ם, לרבות ארצות הברית". בתשובתו לאיגרת זו, הביע בן-גוריון נכונות לפנות את שארם א-שייח' בתנאי שיובטח השיט החופשי, ולפנות את צה"ל מרצועת עזה, בתנאי שיושארו בה מנהל אזרחי ומשטרה ישראלית, בתיאום עם האו"ם. בנוסף לכך, הביע את כעסו: "האם אין אנו זכאים לפי מגילת האו"ם לביטחון ולחופש מהתקפות ככל אומה אחרת?... האין זכות לתושבי ישראל להיות מובטחים מרצח על ידי כנופיות טרוריסטים, המאורגנות על ידי מצרים, שהיא חברה באו"ם? האין זכות לאניות ישראל לשוט בנתיבות מים בין־לאומיים כזכות שישנה לאניות שאר האומות? באיגרתך אתה רומז על האפשרות של 'אמצעים' שיינקטו על ידי האו"ם נגד ישראל... 'אמצעים' אלה לא ננקטו אף פעם נגד מצרים, אשר במשך שנים הפרה החלטות מועצת הביטחון וסעיפי מגילת האו"ם... היש להעלות על הדעת כי ארצות הברית...תתמוך באפליה זו...?... עמנו לא ישלים עם כך לעולם, יהיה הקרבן שנצטרך להקריב אשר יהיה".[31]
מפלגות הקואליציה, מפא"י, מפ"ם, אחדות העבודה והמפלגה הפרוגרסיבית, ערכו ב-9 בפברואר הפגנות המונים בשלוש הערים הגדולות, תחת הסיסמה "נגד שיבת המרצחים המצריים לעזה, נגד הכניעה לנפט הערבי, בעד שיט חופשי במפרץ אילת ובתעלת סואץ, בעד שלום במזרח התיכון". בהפגנות השתתפו רבבות אנשים. בתל אביב הוערך מספר המפגינים ב-150,000 איש.[32]
מגעים שניהל באותה עת שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, עם מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס לשם קבלת תמיכה אמריקאית לחופש שיט במצרי טיראן עלו בתוהו. ב-17 בינואר הכריז הנשיא דווייט אייזנהאואר כי ארצות הברית אינה מוכנה להעניק ויתורים נוספים לישראל. בפברואר נשא נאום חמור בשידור רדיו לאזרחי ארצות הברית: "אם נסכים שהתקפה מזוינת יכולה להשיג את מטרת התוקף, פירוש הדבר שהפכנו לאחור את שעון הסדר הבין־לאומי... אני מאמין שלמען השלום אין לאו"ם ברירה אלא להפעיל לחץ על ישראל להישמע להחלטות הנסיגה... האם תורשה אומה שתוקפת וכובשת טריטוריה זרה לנוכח גינוי האו"ם לכפות תנאים לעצם נסיגתה?... אסור שהאו"ם ייכשל!".[33] ב-28 בפברואר הגישו מדינות הגוש האסייתי-אפריקאי לעצרת האו"ם הצעת החלטה להטיל סנקציות על ישראל, ורק אז הסכימה ארצות הברית להצהיר כי מפרץ אילת הוא נתיב שיט בין-לאומי הפתוח למעבר ספינות כל המדינות וכי לחופיו יוצב כוח החירום של האו"ם. בעקבות זאת הכריזה שרת החוץ גולדה מאיר בעצרת האו"ם ב-1 במרץ 1957 כי ישראל תפנה את מצרי טיראן ורצועת עזה, בהנחה שכוח החירום של האו"ם יוצב בהם, וכי ישראל תשמור לעצמה, אחרי הנסיגה, את זכות ההגנה העצמית על פי מגילת האו"ם, אם ייפגע חופש השיט במצרי טיראן.
בעקבות הודעת שרת החוץ שיגר הנשיא אייזנהאואר לראש הממשלה דוד בן-גוריון איגרת בה נאמר בין השאר:
- "שמחתי מאד על החלטת ממשלתך לסגת במהירות נסיגה מלאה אל מאחורי קווי שביתת הנשק, כפי שקבעה שרת החוץ שלך בנאומה אתמול בעצרת הכללית. אני מביע תקווה כי ביצוע הנסיגה יתקדם במהירות המקסימלית. יודע אני כי החלטה זו לא הייתה קלה, אולם אני מאמין כי לא תהיה לישראל שום סיבה להצטער אחרי שתפעל בהתאם להרגשה התקיפה של הקהילייה הבינלאומית."[34]
בדברים אלה היה רמז להבטחה עמומה מצד ארצות הברית לשמירת חופש השיט לישראל במצרי טיראן.
ראש הממשלה החליט לבצע את הנסיגה עד תומה. עוד בשלבי הפינוי הקודמים ביצעה ישראל שתי פעולות גדולות ברחבי סיני, האחת, "מבצע לקט" בו נלקחו שלל כלי נשק, טנקים, משאיות, אמצעי לחימה, תחמושת, ציוד מכני הנדסי וציוד צבאי של המצרים. כל השלל הרב פונה מהר ככל האפשר לישראל, ושם עבר שיפוצים. השנייה, "מבצע עמורה": בו הרס חיל ההנדסה את התשתית הצבאית והתעבורתית של מצרים בסיני (ועל כך זכה גדוד "אסף" לצל"ש רמטכ"ל גדודי ראשון בצה"ל).
בזירה הפוליטית הפנימית עוררה הנסיגה הסופית סערה. סיעות מפ"ם ואחדות העבודה החליטו, לקראת הדיון בכנסת על הנסיגה הסופית, להצביע נגד הנסיגה. כדי לא לפרק את הקואליציה החליטה הנהלת הקואליציה שלא להגיש לכנסת הצעת החלטה מטעם הקואליציה, אלא רק שכל סיעות הקואליציה, לרבות מפ"ם ואחדות העבודה, תצבענה נגד הצעת ההחלטה של האופוזיציה.
ב-5 במרץ 1957 התכנסה הכנסת לדון בנסיגה הסופית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר:
- "במשך חמישה ימים הבסנו שלוש דיוויזיות מצריות בסיני וברצועת עזה, הרסנו כל בסיסי הפדאין והשמדנו ותפסנו חלק גדול של הציוד הצבאי המצרי – נשק ימי, יבשתי וגם אווירי. מבצע סיני היה הכרחי, צודק וכדאי אך ורק בשביל תוצאה זו בלבד."[35]
בן-גוריון הוסיף ואמר כי הודות למאבק המדיני שניהלה ישראל הכיר העולם בחופש השיט במפרץ אילת וכי:
- "זהו נכס גדל-ערך שהנחיל לנו מסע סיני כתוצאת לוואי, נוסף על המטרה העיקרית והראשית – הצלת ישראל מתוקפנות הרודן המצרי ובעלי בריתו. דבר שני שהצלחנו במשך חודשים אלה להביא לדעת הקהל בעולם זוהי סכנת הפדאיון המאורגנים, המאומנים והמופעלים על ידי שליטי מצרים".
נאומו של ראש הממשלה שהחל בשעה 9:30 בערב נמשך שעה וחצי. הנאום היה רצוף בקריאות ביניים מספסלי תנועת החרות שנענו מקריאות ביניים מצד ספסלי מפא"י. חבר הכנסת חיים לנדאו הטיח בפני ראש הממשלה: "אתה ולא נאצר הבסת את צה"ל". בן-גוריון התעלם בנאומו מקריאות הביניים.
ראשון הנואמים לאחר ראש הממשלה היה ד"ר יוחנן בדר מסיעת חרות שדיבר על "אסון הנסיגה" ואמר:
- "לו היה צה"ל ממשיך לעמוד ליד תעלת סואץ היינו היום בעמדת מיקוח חזקה, אבל הממשלה החליטה על נסיגה ואיבדה את פירות הניצחון [...] טעות זו חזרה ונשנתה בנסיגה מקו אל עריש – אבו עגילה, שהוא קו הגנה חיוני [...] על הממשלה היה להצהיר שרצועת עזה צריכה להישאר תחת שלטון ישראלי לא רק משום שהיא חשובה מבחינה צבאית, אלא גם משום שהיא חלק אינטגרלי מישראל."[36]
ממשלת ישראל לא המתינה יותר ובעוד הדיון בכנסת המשיך להתנהל גם למחרת, ב-6 במרץ החלו כוחות צה"ל לפנות את רצועת עזה. ב-8 במרץ הושלם הפינוי, שארך 22 שעות, כאשר יצא טור של זחל"מים וטנקים, שהיוו את המשמר העורפי של הכוח המפנה, מרפיח בשעה 5.00 אחר הצהרים ויחידה שוודית של כוח החירום של האו"ם נכנסה לרצועה.
באותו יום השלימו כוחות צה"ל את פינוי שארם א-שייח', שבינתיים קיבלה כבר בישראל את השם "מפרץ שלמה", כשם שהאי טיראן קיבל כבר את השם "יטבת". הפינוי הושלם כאשר רצועת החוף המזרחית של סיני נמסרה בשעה 6:00 בערב ליחידה פינית מכוח החירום של האו"ם וכשעה וחצי לאחר מכן הורד דגל ישראל מעל לתורן בשארם א-שייח' ובמקומו הונף דגל האו"ם וצה"ל מסר את המקום ליחידה הפינית. מפקד היחידה הפינית מסר לקציני צה"ל במקום כי תפקיד יחידתו הוא לפקח על מעבר חופשי של ספינות במְצרים. הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין נכח במעמד זה. הציוד והחיילים הועמסו על ספינות חיל הים הישראלי שהפליגו לנמל אילת. בזאת הגיע לקיצו שלטון ישראל בסיני שארך 5 חודשים. תקוות ישראל הייתה כי בעקבות הפינוי תקיים ארצות הברית את הבטחתה לקיום חופש שיט ישראלי במצרי טיראן.
עשור של רגיעה בגבול מצרים
עריכה
עם השלמת הנסיגה החליטה ישראל להעביר במְצרים מטענים על גבי ספינות זרות שאינן נושאות דגל ישראל. הראשונה הייתה הספינה הדנית "בריגיטה טופט" שנחכרה על ידי חברת צים. הספינה בת 3,500 טון הטעונה במטען של חמניות ובוטנים ליצור שמן עברה ב-24 במרץ 1957 את המצרים ללא הפרעה והגיעה לנמל אילת, שם נתקבלה בחגיגיות.[37] מאילת הפליגה הספינה לנמלי אפריקה ואסיה כשהיא נושאת מטען של מלט ואשלג. חופש השיט הפך לעובדה. בעקבותיה באו ספינות רבות ולאורך זמן. המצרים נשארו פתוחים בערבותה של ארצות הברית למעבר ספינות וסחורות לישראל במשך עשר השנים שלאחר מכן.
בהמשך העבירה ישראל מטענים בספינות זרות דרך תעלת סואץ, אך שם נתקל המעבר לעיתים בקשיים. במקרה אחד הורידו המצרים ב-22 ביולי 1957 מן הספינה "בריגיטה טופט" את העיתונאי רפי נלסון ועצרו אותו למשך תקופה מסוימת,[38] ובמקרה השני החרימו מטען המיועד לישראל מן הספינה הדנית "אינגה טופט". בפעמים אחרות עיכבו המצרים שלא לצורך ספינות אחרות שהובילו מטענים לישראל.
שלוש תוצאות חשובות נוספות באו בעקבות הנסיגה. האחת, השתרר שקט יחסי בגבול ירדן, שידע עד למבצע סיני את אחת התקופות הסוערות ביותר של פיגועים מחד ופעולות תגמול מאידך. שקט זה הופר רק בשנת 1964 עם פעולת הטרור הראשונה של ארגון הפת"ח בניסיון לבצע פיגוע במוביל הארצי.
התוצאה השנייה הייתה השקט בגבול מצרים. לאחר תקופת ביניים בחודשים אפריל, מאי ויוני 1957, בהם אירעו עדיין מספר מעשי מיקוש ונזקים לרכוש ביישובי גבול הרצועה ופגיעות אחדות בגוף ובנפש, פסקו פעולות הפדאיון והשתרר שקט בגבול ישראל-מצרים.
התוצאה השלישית והחשובה מכל – חצי האי סיני נשאר מפורז למשך עשר שנים, למעט אירוע חריג אחד כאשר ב-18 בפברואר 1960, בעקבות מידע כוזב שהעבירו הסורים למצרים כי ישראל מתכוונת לתקוף את סוריה, החלו כוחות צבא מצריים גדולים לחצות את תעלת סואץ לתוך סיני מזרחה לכיוון גבול ישראל. לאחר שצה"ל נערך במסגרת כוננות רותם והעביר כוחות גדולים של צבא סדיר ומילואים לגבול, הוציאו המצרים בתחילת מרץ את כוחותיהם מסיני.
בחודש שלאחר הנסיגה, באפריל 1957, החלה הנסיגה לשאת גם פירות מדיניים. ב-7 באפריל החזירה ברית המועצות לישראל את השגריר אלכסנדר אברמוב שהוחזר למדינתו עם פרוץ מלחמת סיני. השגריר הוחזר לישראל לפתע, ללא שום הודעה רשמית מוקדמת.
יחסים מיוחדים נשמרו בין צרפת לישראל. אהדה רבה חשו תושבי ישראל כלפי צרפת שעמדה לצדה במשבר, סיפקה לה לפני המלחמה נשק כבד, שריון ומטוסים ותמכה בה במדיניותה. שגריר צרפת בישראל באותה עת, פייר ז'ילבר, דובר העברית היה מקובל ואהוב על כל הציבור. רביעיית מועדון התיאטרון ביטאה רחשי לב אלו בשיר שאמר "תחי צרפת וישראל, בינינו אין כבר כל הבדל".[39]
הרגשת הרווחה שחשו תושבי ישראל לאחר המאבק המדיני והנסיגה שבעקבותיו, באה לידי ביטוי במצעד צה"ל של יום העצמאות תשי"ז שנערך בתל אביב, כאשר כחצי מיליון צופים צפו בעשרות מטוסי הסילון הצרפתיים החדשים ובנשק השלל שהוצגו במצעד.[40]
לניצחון במלחמת סיני ולשקט שהשתרר בגבול מצרים, שבא בעקבות הנסיגה, היו גם תוצאות פוליטיות. בבחירות לכנסת הרביעית שנערכו ב-3 בנובמבר 1959 זכתה מפא"י, מפלגתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ב-47 מושבים בכנסת. בצירוף המנדטים של שותפותיה, מפ"ם שזכתה ב-9 מושבים ואחדות העבודה שזכתה ב-7 מושבים, הביאו לרוב מוחלט של 63 מושבים בכנסת.
רק הגבול הסורי נותר חם כמקודם. בסופו של דבר יביא העימות הישראלי-סורי, שהתלקח בשנים 1964–1967 כשהתחולל בו הקרב על המים, להפסקת השקט בגבול מצרים בשנת 1967, כאשר ב-15 במאי 1967, יום העצמאות תשכ"ז, הכניסו המצרים את צבאם לסיני. בזאת בא הקץ לתקופת השקט שארכה עשר שנים. ב-17 במאי דרש נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם. ב-22 במאי נענתה דרישתו של נאצר בחיוב. ב-23 במאי סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות. בזאת בא הקץ לתקופת השקט שארכה עשר שנים ונסללה הדרך למלחמת ששת הימים.[41]
הערכות מאוחרות
עריכהעל פי מאמרו של הדיפלומט הישראלי דורי גולד, לאחר פרישתו התחרט אייזנהאואר על לחציו על ישראל, בריטניה וצרפת, הודה שטעה בהם והבין כי תוצאתם הייתה דווקא חיזוק הסובייטים ותומכיהם במזרח התיכון ולא החלשתם. בספרו Eisenhower And Israel, שהתפרסם ב-1993, מצטרף פרופ' יצחק אלטרס לקביעת גולד וחושף כי אייזנהאואר אכן התחרט על מדיניותו ב-1956. גם המנהיג היהודי הרפובליקני מקס פישר סיפר, כי בפגישה שקיים עמו ב-1965 אמר לו אייזנהאואר: "אתה יודע מקס, במבט לאחור על סואץ, אני מתחרט על מה שעשיתי. מעולם לא הייתי צריך ללחוץ על ישראל לסגת מסיני". בנוסף, גם ריצ'רד ניקסון, שהיה סגנו של אייזנהאואר, אישר אף הוא את הדברים ואף טען שאייזנהאואר אמר כי משבר סואץ היה המחדל הגדול ביותר במדיניות החוץ של ממשלו.[42][43]
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- דוד בן-גוריון, מערכת סיני. הוצאת עם עובד, 1960.
- משה דיין, יומן מערכת סיני. הוצאת עם הספר, 1965.
- מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק ז. מלכות ישראל השלישית; פרק ח. נסיגה; עמ' 1262–1315.
- ננה שגיא (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 12, מלחמת סיני: המערכה המדינית, אוקטובר 1956 – מארס 1957, ירושלים, גנזך המדינה, תשס"ט.
- דוד שחם, ישראל 40 השנים, הוצאת עם עובד, 1991.
- נחמן שי (עורך ראשי), ביטחון 50, צה"ל - קהיליית המודיעין - משרד הביטחון. הוצאת מעריב, 1998.
- נסים משעל, ישראל 60, הוצאת ידיעות ספרים, 2008.
קישורים חיצוניים
עריכה
- מערכת סיני - גורמים והישגים באתר "המדינה בצמיחה"
- חמישה עשורים של יחסי ישראל - ארצות הברית באתר "המדינה בצמיחה"
- מלחמת סיני באתר היסטוריה של עידית רביב
- מירון רפופורט, חשיפה: מפעל ההתנחלות נולד במוחו של משה דיין כבר ב-1956, באתר הארץ, 10 ביולי 2010
- אלי אשכנזי, "מלכות ישראל השלישית": כשישראל כבשה את עזה בפעם הראשונה, באתר וואלה, 2 בדצמבר 2023
הערות שוליים
עריכה- ^ מה האמת על הסיבוב השני?, דבר, 27 באוקטובר 1949
- ^ מיכאל בר-זוהר, קיצור תולדות ישראל, ידיעות ספרים, 2018, עמ' 68.
- ^ גליון 996 מתאריך 14 בנובמבר 1956, באתר העולם הזה
- ^ דוד דיין (עיתונאי), פרחים מול אדום, דבר, 1 בנובמבר 1957
- ^ מילות השיר "מול הר סיני", באתר שירונט
- ^ 1 2 דיין, עמ' 177
- ^ שחם, עמ' 138
- ^ בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1275.
- ^ בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1276.
- ^ בן-גוריון, עמ' 226
- ^ 1 2 בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1277.
- ^ 1 2 3 בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1271.
- ^ 1 2 3 בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1272.
- ^ בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1273.
- ^ בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1272–1273, 1279–1280.
- ^ בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1285.
- ^ 1 2 בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1283–1284; עמ' 1625, הערה 69: שידור לאומה, 9.11.1956, 00.30 בלילה, ארכיון בן-גוריון.
- ^ בן-גוריון, עמ' 227–231
- ^ משה ז"ק, הנסיגה וההתקדמות, מעריב, 9 בנובמבר 1956
- ^ הכנסת דחתה הצעות לדיון מדיני, דבר, 15 בנובמבר 1956; המשך
- ^ בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1292.
- ^ בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1284.
- ^ יש גרסאות שונות על מספר הנפגעים, ראו מאמרו של ההיסטוריון הצבאי יגיל הנקין, באתר "פרש"
- ^ חודשה תנועת האוטובוסים הערביים מעזה לחן יונס, הארץ, 30 בנובמבר 1956
- ^ יצחק יעקובי, הופעלה מועצת עירית עזה, דבר, עמ' 4, 27 בנובמבר 1956
- ^ מוסקוה נסוגה מהאיום ב"מתנדבים"", דבר, 9 בדצמבר 1956
- ^ ברנס: צה"ל יסוג היום 25 ק"מ, דבר, 18 בדצמבר 1956
- ^ בן־גוריון: המצרים לא יחזרו לעזה, דבר, 20 בדצמבר 1956
- ^ הכנסת דחתה ברוב גדול הצעת אי-אמון של "חרות", דבר, עמ' 1, 16 בינואר 1957, המשך, עמ' 2
- ^ הושלם פינוי סיני, דבר, 23 בינואר 1957
- ^ בר-זוהר, כרך ג, פרק ח. נסיגה, עמ' 1299–1300.
- ^ 150 אלף הפגינו בתל אביב, דבר, 10 בפברואר 1957, המשך
העם מפגין תמיכתו בממשלה בעמידתה, דבר, 10 בפברואר 1957 - ^ בר-זוהר, כרך ג, עמ' 1302–1303.
- ^ אייזנהאור לב.ג.: לישראל לא תהיה סיבה להצטער, דבר, 3 במרץ 1957
- ^ נאום ראש הממשלה בכנסת, דבר, עמ' 4, 6 במרץ 1957
- ^ בן־גוריון: מבצע סיני היה הכרחי צודק וכדאי, דבר, 6 במרץ 1957
- ^ "בריגיטה טופט" בנמל אילת, דבר, עמ' 6, 26 במרץ 1957
- ^ ימאי ישראלי נעצר בנמל סואץ; "בריגיטה טופט" - שעליה נסע - תורשה לעבור בתעלה, חרות, 23 ביולי 1957
- ^ אבי קורן, ארבעה מי יודע, באתר מעריב אונליין, 4 באפריל 2020
- ^ יואל מרקוס, צה"ל הציג את עצמתו והישגיו לעיני חצי מליון צופים, דבר, 7 במאי 1957
- ^ מיכאל בר-זוהר, קיצור תולדות ישראל, ידיעות ספרים, 2018, עמ' 111–112.
- ^ דורי גולד, "למה פתאום מתעניינים במורשת הנשיא אייזנהאואר?", 8 בפברואר 2013, "ישראל היום"
- ^ "נסיגה תחת לחץ", 13 בנובמבר 1987, "בשבע"
