פרץ ברנשטיין
פּרץ ברנשטיין (12 ביוני 1890 – 21 במרץ 1971) היה ממנהיגי הציונות הכללית, מחותמי מגילת העצמאות, שר בממשלות ישראל וחבר הכנסת מטעם הציונים הכלליים, המפלגה הליברלית וגח"ל.
 | |||||||
| פרץ ברנשטיין, 1951 | |||||||
| לידה |
12 ביוני 1890 כ"ד בסיוון ה'תר"ן מיינינגן, גרמניה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 במרץ 1971 (בגיל 80) כ"ד באדר ה'תשל"א ירושלים, ישראל | ||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| תאריך עלייה | 1936 | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות סנהדריה, ירושלים | ||||||
| מפלגה |
הציונים הכלליים, המפלגה הליברלית הישראלית  | ||||||
| סיעה | הציונים הכלליים, המפלגה הליברלית, גח"ל | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
תולדות חייו
עריכהנולד כשלמה פְרִיץ ברנשטיין בכ"ג בסיוון ה'תר"ן במיינינגן שבגרמניה. אביו, שמואל, היה סוחר ולימד אותו שחייה. ברנשטיין נשר מלימודי התיכון בגיל חמש עשרה על מנת לעבוד בעסקיו של אביו ולא שב עוד לספסל הלמידה בחייו. בשנת 1906 עבר עם משפחתו לאייזנאך. הוא סיים לימודיו בבית ספר למסחר. ב-1910 עבר לעיר רוטרדם שבהולנד ועבר הכשרה מקצועית כסיטונאי לתבואות, ועבד בבית המסחר של חותנו, פליקס מיכלזון, שבחנותו הכיר את בתו ואשתו לעתיד, ז'ני. בהמשך פתח בית מסחר משלו ברוטרדם וייבא דגנים וקפה לכל אירופה.
בשנים 1911–1912 עבר טירונות ושירת יחד עם אחיו, ווילי במשך שנה בצבא הגרמני. במהלך המלחמה נהרג ווילי.[1] משנת 1915 שב לרוטרדם ולעסק במסחר בקפה. ב-1917 הצטרף להסתדרות הציונית. ב-1925 היה לעורך הראשי של שבועון ציוני, משרה שבה החזיק עד 1935. בין השנים 1930–1934 כיהן כיו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית בהולנד. היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית וחבר הוועד המפקח של "ההגנה הלאומית". בשנים 1930–1934 כיהן כנשיא הקונגרס הציוני. ברנשטיין אימץ את דעותיו של המנהיג הציוני נחמיה דה לימה, שלפיהן עקרונות הכלכלה יביאו לביסוס בניין היישוב והציונות בארץ ישראל. ב-1926 פרסם ברנשטיין בברלין את ספרו "האנטישמיות כתופעה חברתית" (בגרמנית: Der Antisemitismus als Gruppenerscheinung. Versuch einer Soziologie des Judenhasses), שבו גרס כי פתרון בעיית היהודים טמון בעלייתם לארץ ישראל;[2] הספר זכה להערכה מצדו של אלברט איינשטיין אך לא זכה להד ציבורי.[1]
בישוב העברי
עריכה
ב-1936 עלה לארץ ישראל, עזב את הולנד לאחר שבנו דויד ובתו יהודית עלו ארצה.[דרוש מקור] בארץ עסק בהשקעות ופיתוח בניינה. בשנת 1937 היה מעורכיו הראשונים של עיתון "הבוקר". הוא נבחר לוועד הפועל של הציונים הכלליים, ובשנת 1943 היה לנשיא המפלגה. ברנשטיין תמך ביוזמה חופשית ככלי לפיתוח הארץ. ב-1946 עם הקמת תנועת המרי העברי מונה ברנשטיין לחבר בוועדת איקס שאישרה את פעולות התנועה, ובהתאם לתוצאות הבחירות לקונגרס הציוני ולאסיפת הנבחרים, מונה לראש מחלקת המסחר והתעשייה בסוכנות היהודית, יחד עם יצחק גרינבוים שמונה לשר הפנים. מתוקף תפקידו הציג בפני ועדת אונסקו"פ סקירה על המצב הכלכלי בארץ ישראל שעשתה רושם רב על הוועדה.[1]
במסגרת תפקיד ראש מחלקת המסחר והתעשייה, היה ברנשטיין לחבר במנהלת העם, והיה לאחד מששת חברי המנהלה שהצביעו בעד הקמת מדינת ישראל. בתפקיד זה המשיך במהלך מלחמת העצמאות במסגרת הממשלה הזמנית, ודאג לשמר את פעילותם של בתי הזיקוק בחיפה.
במדינת ישראל
עריכה
לאחר קום המדינה ניסו שני זרמי הציונים הכלליים להתארגן כמפלגה אחת ומגובשת, צעד שעלה בתוהו. בבחירות לאספה המכוננת זכו הציונים הכלליים בראשות ברנשטיין לשבעה מנדטים בלבד, והמפלגה הלכה לאופוזיציה. בתחילת שנות החמישים ועל רקע מדיניות הצנע, זכו הציונים הכלליים להישגם הגדול ביותר בבחירות, כשהגיעו לעשרים מנדטים בבחירות לכנסת השנייה. בתחילה בחר בן-גוריון להקים ממשלה בלי הציונים הכלליים, אך לאחר כשנה פנה אליהם והקים ממשלה חדשה, בה קיבלו הציונים הכלליים ארבעה תיקים. במסגרת ממשלה זו מונו ארבעת ראשי המפלגה לשרים, כשברנשטיין שב למשרד המסחר, ישראל רוקח התמנה לשר הפנים, ולמשרדי התחבורה והבריאות מונו ברוטציה זה עם זה יוסף ספיר ויוסף סרלין. חברות זו נמשכה גם בממשלתו של משה שרת עד לפסק הדין במשפט קסטנר. על רקע פסק הדין נמנעו חברי המפלגה בהצבעה על הצעת אי אמון שהגישה תנועת החרות, וסירבו לדרישתו של שרת להתפטר מן הממשלה, מה שהוביל להתפטרותו של שרת ולבחירות לכנסת השלישית. הציונים הכלליים הגיעו למערכת הבחירות כשאינם מוכנים, ואיבדו שבעה מנדטים.
בשנות השישים ירד ברנשטיין ממעמדו בהנהגת הציונים הכלליים ונדחק לשוליים על ידי יריביו. הוא מונה לנשיא מפלגת הציונים הכלליים במקום ליושב ראש המפלגה. עם הקמת המפלגה הליברלית הסכים ברנשטיין לוותר על בכירותו ולא לעמוד בראש הרשימה, ובמקום זאת הונהגה המפלגה בתחילה על ידי פנחס רוזן איש המפלגה הפרוגרסיבית. בעקבות כישלון המפלגה, ועל רקע האכזבה מן הפרוגרסיבים, הסכים ברנשטיין למגעים עם חרות שהולידו לבסוף את גח"ל, ולפרישת הפרוגרסיבים למפלגה נפרדת. הוא היה מועמד לנשיאות המדינה בבחירות לנשיאות ב-1952, אך הפסיד ליצחק בן-צבי. ב-1963 התמודד שוב על התפקיד, והפסיד לזלמן שזר. בשנת 1965 החליט ברנשטיין לפרוש מן הפוליטיקה, והתמודד כמועמד אחרון ברשימת גח"ל לבחירות לכנסת השישית.
משפחתו וחייו האישיים
עריכהברנשטיין נישא בפעם הראשונה לז'ני שרלוטה, ילידת הולנד אשר אביה היה יהודי, עקב כך ילדיהם הוצרכו להתגייר. בעקבות עלייתם ארצה עלו ברנשטיין ורעייתו, אשר עברה גם היא גיור בארץ ישראל. נולדו לו ארבעה ילדים: דייוויד, רחל, יהודית בהולנד ומשה נולד בארץ ישראל לאחר גיור האם. כחלק מהתפיסה הציונית עִברתו בניו את שם המשפחה. בתו יהודית נישאה למאיר בן אורי. רחל נישאה לפנחס אנדרסון. לאחר מותה של ז'ני בשנת 1965 נישא ברנשטיין בשנית ועבר מתל אביב לירושלים. הוא נפטר בשנת 1971, והוא בן שמונים. הוא נקבר בבית הקברות סנהדריה.
על שמו רחובות בירושלים, רמת גן אשקלון וחיפה. בבאר שבע יש משעול על שמו.
ספרו בתרגום לעברית
עריכה- האנטישמיות כתופעה חברתית; תרגמו: חנוך קלעי ובצלאל וכסלר, תל אביב: ספרית מעריב, 1980.
לקריאה נוספת
עריכה- יוסף נדבה (עורך), ספר פרץ ברנשטין: מבחר מאמרים ומסות, תל אביב: יהושע צ'צ'יק; בהוצאת ועד ידידים, 1962.(הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה
פרץ ברנשטיין, באתר הכנסת - פרץ ברנשטיין, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר שלמה (פרידריך) ברנשטיין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1395
- ד. דיוקנאי, ראשים בישראל | פרץ (שלמה) ברנשטיין, או: בימים הטובים ההם – של הממשלה הזמנית..., מעריב, 3 באוקטובר 1952
- פרץ ברנשטיין מת בגיל 81, דבר, 22 במרץ 1971
פרץ ברנשטין (1890-1971), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 ד. דיוקנאי, פרץ (שלמה) ברנשטיין, מעריב, 3 באוקטובר 1952.
- ^ בשנת 2009 יצא הספר, שתורגם לאנגלית על ידי בנו של ברנשטיין, דוד פרץ, בשנת 1951, במהדורה חדשה באנגלית, עדיין בתרגום של שרף אך בתוספת מבוא חדש מאת פרופ' ברנרד ואן פראך (Bernard M.S. van Praag), ושמו שונה מ-Anti-Semitism as a Social Phenomenon ל-The Social Roots of Discrimination.