סימני כשרות בבעלי חיים

בהלכה סימני כשרות בעלי חיים הם סימני היכר המובאים בתורה, שעל פיהם נקבע איזה בעל חיים מותר באכילה ואיזה אסור.

מיני בהמות טהורות וטמאות

למעלה: 2 חיות טהורות: פרה ויעל, למטה: 2 חיות טמאות: גמל וארנבת

סימני ההיכר מתחלקים לשלוש קבוצות:

• סימני היכר לבהמה או חיה המותרת באכילה: מעלה גרה ומפריסה פרסה שסועה.
• סימני היכר לדגים המותרים באכילה: סנפירים וקשקשים.
• וסימן היכר לחגבים המותרים באכילה: מציאות כרעי ניתור. חז"ל הוסיפו סימנים נוספים לזיהוי חגבים טהורים.

לגבי עופות, התורה מונה את מיני העופות הטמאים, וחז"ל למדו מהם את סימני טהרה של עופות.

התורה מונה שלושה מיני בהמות ושבעה מיני חיות המותרים באכילה, היות שהם מעלים גרה, מפריסים פרסה ושוסעים שסע. לעומת זאת, מונה התורה ארבעה מיני חיות שיש להם רק חלק מהסימנים: ארנבת, שפן וגמל, שמעלים גרה אך לא מפריסים פרסה ולא שוסעים שסע. וחזיר, שמפריס פרסה ושוסע שסע, אך אינו מעלה גרה.

סימני בהמות וחיות

התורה נתנה שני סימני כשרות לבהמות וחיות וכל חיה ובהמה אשר שני הסימנים מופיעים בה - כשרה

1. מפריסי פרסה ושוסעי שסע.
2. מעלי גירה.

חכמים רצו^{[דרוש מקור]} להסביר שהחיות הכשרות הן דווקא חיות ובהמות אוכלי-צמחים בעלי מזג יותר נוח מאחרות שכך ראוי לאדם להיות. וכך גם הסבירו את סימני הכשרות

• העלאת גירה - מאחר שמדובר באוכלי עשב, והעשב מכיל תאית מרובה הוא קשה לעיכול ולכן צריכים החיות אפשרות להעלות גרה כדי להמשיך וללעוס את המאכל לצורך עיכולו.
• הפרסת פרסה - במקום טפרים המזוהים עם טורפים יש להם פרסות שסועות שאיתם יכולים לטפס על סלעים שם מוצאים את העשב לאכילה.

סימנים נוספים

הפוסקים כתבו סימנים נוספים המשמשים כמעין "כללי אצבע", אך חלקם נתונים במחלוקת:

1. חיה או בהמה ללא שיניים בחלקה הקדמי של הלסת העליונה - מבטא את זה ששיניהם נועדו ללעיסת עשב כי הם לא טורפים. שימוש בסימן זה מותנה בגמרא בידיעה שהחיה אינה גמל, שאף שהוא טמא, יש בו סימן זה.
2. חיה או בהמה שהבשר מתחת לעצם הזנב שלה מסודר בשתי וערב. (ויש יוצאי דופן שיש להם סימן זה והם טמאים)
3. חיה או בהמה שהחָלָב שלה יכול להתגבן לגבינה.
4. כל חיה או בהמה שיש לה קרניים. זאת מאחר שהקרניים נועדו להגן על חיות צמחוניות גם מפני חיות טורפות. סימן זה נמצא במחלוקת פוסקים ואינו מוסכם על הכל כסימן מובהק.

יוצאים מהכלל

ישנן ארבע חיות שזכו להתייחסות פרטנית שאינן כשרות מאחר שלהן רק סימן כשרות אחד: הגמל, הארנבת והשפן - מעלות גירה ואינן מפריסות פרסה (על הגמל והארנבת, ראו התייחסות בהמשך). החזיר - מפריס פרסה אבל לא מעלה גירה.

חז"ל למדים מכך שהתורה פירטה דווקא 4 סוגי חיות אלו, שאין בנמצא עוד חיות שיש להם רק סימן טהרה אחד (או מפריסי פרסה או מעלי גרה) מלבד ארבע חיות אלו שהתורה פירטה: הגמל, הארנבת והשפן - אין עוד חיות שמעלות גירה ואינן מפריסות פרסה. החזיר - אין חיה נוספת שהיא מפריסה פרסה בלבד ואינה מעלת גירה.

בעקבות דברים אלו נאמר בתלמוד כי אדם שמצא בהמה שלא ניתן לזהות האם היא מעלת גירה הוא לא, כגון שפיה חתוך. אם הוא מבחין שהיא מפריסת פרסה, והוא יודע שהיא אינה חזיר, בהכרח הדבר שהיא גם מעלת גירה והיא בהמה המותרת באכילה.

כמו כן אמרו בתלמוד בשם רבי ישמעאל:

שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא, אלא חזיר

התייחסות נוספת לכך הובאה בספרי בשם רבי עקיבא:

אך את זה לא תאכלו. אמר רבי עקיבא: וכי משה קניגי ובלסתר (=צייד או זאולוג) היה?? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים

— ספרי פרשת ראה, קב

גמל

הגמל מוזכר בתורה כבהמה שאין לאוכלה, מאחר שיש לו סימן טהרה אחד בלבד, העלאת גרה, אך איננו מפריס פרסה (ויקרא, י"א, ד'): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם".

פסוק זה עורר תמיהה, שכן מבחינה אנטומית הגמל אכן מפריס פרסה ואף שוסע שסע פרסות, כמו כל בעלי החיים מסדרת מכפילי פרסה.

רש"י פירש את העניין בפירושו לפסוק זה בקובעו: "מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת - כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת".

בעלי התוספות שם תמהו על פירושו של רש"י לסוגיה: "פירש רש"י: 'למעוטי גמל שפרסותיו סדוקות למעלה ומלמטה הם מחוברות', וצריך עיון, דאם כן היה לו למעט גמל מדין שוסע ולכתוב 'ושסע איננו שסע'". ולא כך כתבה התורה, אלא כתבה 'פרסה איננו מפריס'.

רד"צ הופמן כתב על הדברים, לאחר הבאת דברי רש"י:

[...] וי"ד מיכאליס העיר: "משה דרש שהחיה תהיה לה פרסה שסועה לשתים לא רק למעלה, אלא גם שהשסע יגיע בכל הרגל עד למטה ושהיא תדרוס על הקרקע ממש ברגל שסועה לגמרי עד למטה, בלי שיישאר עוד גוש מחובר מתחת לשסע. רגל הגמל סדוקה למעלה עד עצם הרגל, היינו לשתי פרסות. סדק זה נמשך, אמנם, גם למטה אבל לא לאורך כל הרגל אלא מלפניה בלבד, ואילו מאחוריה אין הרגל סדוקה, וחוץ מזה יש שם עוד גוש מחובר שהגמל דורס בו בשעת ההליכה". מכאן אומר הֵיסט: "רגלי הגמל סדורות במקצת ואין להן פרסות ממש". [...] לפי זה משמעות "ופרסה איננו מפריס" היא: אין לו פרסות מפני שהפרסה איננה פרסה ממש.

— פירוש רד"צ הופמן לספר ויקרא, עמ' רכז

ארנבת

בויקרא, י"א, ו' כתוב:

וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם:

המחקר המדעי, לעומת זאת, הראה כי הארנבת אינה מעלה גרה, אם כי היא מרבה ללעוס ונראית כזו.

יש המסבירים שאין הכוונה לארנבת המוכרת לנו כיום, כשם שישנם שמות שונים במקרא לחיות ולצמחים בני זמננו. בהקשר זה יש להזכיר כי על פי תרגום השבעים המילה ארנבת מתארת את הארנבת המוכרת לנו כיום, אך ייתכן שאירע שיבוש עוד לפני תרגום זה.

יש הטוענים שהתורה מתייחסת אל הארנבת כפי שהיא נראית לבני אדם, ולא לפי נתונים שאינם נראים לעין אנושית, וכוונתה היא להדגיש שהארנבת טמאה על אף שהיא נראית כמעלת גרה ובעלת סימן טהרה.

אחרים טוענים שכוונת המקרא במילים "מעלת גרה" אינה חופפת להגדרה המדעית של העלאת גרה. ארנבת אוכלת ומעכלת שוב חלק מצואתה (לאחר שהפרישה אותה מגופה), וייתכן שזו כוונת התורה ב"מעלת גרה".

הרמב"ם כותב בנוגע להגדרת בהמה "מעלה גרה", כי בהמה מעלת גרה היא בהמה חסרת שיניים עליוניות. כמו כן הוא מציין שהבהמה היחידה שהיא מעלת-גרה ואינה מפרסת פרסה היא הגמל בלבד, ואינו מציין את שני הנוספים בתורה: ארנבת ושפן. יש מי שהסביר בדבריו מאחר שאינם בהמות ואין חשש שיבואו לאוכלם.

חיות שהותרו לאכילה במפורש

בנוסף נמנו בתורה (דברים, י"ד, ה') שבע חיות טהורות שבמפורש הותרו באכילה, והן: אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. זיהוים של התאו והזמר המותרים באכילה איננו מוסכם. חלק מהחוקרים מזהים את הזמר כג'ירף. זיהויו המסורתי של ה"אקו" הוא היעל, ויש לזיהוי זה חיזוק מחקרי.

סימני דגים

על כשרותו של השטירל קיימות מחלוקות רבות.

מותרים באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת. כפי שכתוב בויקרא, י"א, ט'–י"א:

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ:

חז"ל קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר". ולכן הימצאותם של קשקשים מהווה סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש את הסנפירים. כמו כן אמרו חז"ל שמספיק קשקש אחד וסנפיר אחד כדי להכשיר את הדג.

ישנם סוגי קשקשת שאינם מתירים את הדג באכילה כגון שאינם יורדים בקלות אלא שכדי להוריד אותם צריך לפצוע את העור שאז הם לא נחשבים בעיני חכמים כקשקשים אלא כחלק מעור הדג.

עופות

ערך מורחב – עופות טמאים

עוף טהור ועוף טמא: יונה (למעלה) וינשוף (למטה)

בתורה לא ניתנו סימני כשרות לעופות אך ניתנה רשימה של כעשרים עופות אסורים באכילה. כפי שכתוב בדברים, י"ד, י"א–י"ח:

כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה. וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ. וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ. אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת. וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ. וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף:

חז"ל במשנה ובתלמוד למדו מן העופות הטמאים מהם סימני זיהוי הקובעים את כשרותו של העוף. לדעת רוב הפרשנים, הסימנים רק מסייעים לברר האם עוף נתון שייך לאחד המינים הטמאים.

סימני טומאה

כל עופות הדורסים - טמאים. קיימת מחלוקת הלכתית בפירוש המונח 'דורס'. דעת רש"י היא שעוף דורס הוא עוף המניח את רגלו על המאכל בשעה שאוכלו. בעלי התוספות מפרשים שדריסה היא אכילת הטרף בעודו בחיים. רווחת היא דעת הרמב"ן שמגדיר דריסה: "נועץ ציפורניו בטרף" בנוסף:

• עוף שחולק את רגליו אסור - כשמעמידים אותו על חוט הוא מחלק את אצבעותיו, שתיים לכל צד (כפי שעושים התוכיים, לדוגמה).
• עוף שתופס ואוכל את מזונו באוויר.
• עוף השוכן עם עופות טמאים.

סימני טהרה

ישנם שלושה סימני טהרה חיוביים (הנקראים "סימנים בגוף"):

• "אצבע יתרה" - יש פרשנים המפרשים שזו אצבע מאחורי הרגל למעלה משאר האצבעות, ויש שמפרשים שהכוונה לאצבע הקדמית האמצעית, שהיא ארוכה יותר.
• "זפק" - מוראה, חלק הוושט המורחב בצורת כיס המשמש מחסן למזון בטרם יעבור לקיבת העוף.
• "קורקבנו נקלף", כלומר, שהכיס שבתוך הקורקבן נקלף מן הבשר ביד.

לדעת הרמב"ם מעיקר ההלכה כדי להכשיר עוף מספיק סימן טהרה אחד, ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל. ברם, בחיבורו "משנה תורה" מביא שמסורת ביד הגאונים שאין להכשיר עוף על פי סימן אחד, אף על פי שיודעים בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד; אבל אם אינו נקלף ביד, אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתירה, אסור. כשרות העופות בסימנים נפסקו הלכה למעשה בספרי ההלכה.

ביהדות אשכנז

ביהדות אשכנז נהגו להחמיר שלא להכשיר עוף על פי סימנים, אלא במסורת בלבד. פסיקה זו עוררה פולמוסים רבים בדבר כשרותם של כמה עופות כמו תרנגול הודו, מיני פסיוניים, וב-2017 על תרנגול הבראקל.

ביהדות הקראית

לדעת ענן רק אכילת תורים ובני יונה מותרת ולא שאר העופות.

שרצי עוף

ערך מורחב – איסור אכילת שרצים

בתורה נאמר שרוב מיני השרצים ושרצי העוף טמאים לאכילה. כפי שכתוב בספר ויקרא, פרק י"א

כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:

עם זאת התירה התורה לאכול מספר מינים של שרצי העוף, ואלו הם: הארבה, סלעם, חרגול וחגב, ומהמילה "למינהו" שמוזכרת ליד כל אחד מהשרצים הגמרא מביאה עוד ארבעה שמות שמותרים באכילה: ציפורת כרמים, יוחנא ירושלמית, הערצוביא והרזבנית.

סימני כשרות שרץ העוף

במשנה, מסכת חולין, פרק ג', משנה ז' מפרטים ארבעה סימני טהרה, השנים הראשונים מוזכרים במפורש בתורה והשניים האחרים נלמדו על ידי חז"ל:

• שיהיו לו ארבע רגליים (שני זוגות).
• שיהיו לו כרעיים, דהיינו זוג רגלי ניתור נוספים על הארבע רגליים.
• שיהיו לו ארבע כנפיים.
• שהכנפיים יחפו רוב אורך גופו והיקף גופו.

גם שרצים שאין להם סימנים אלו כשהם צעירים, אך יפתחו אותם כשיגדלו, מותרים באכילה.

לדעת פוסקים כמו הר"ן, חייב גם ששמו של השרץ יהיה "חגב", כלומר שיהיה מסורת לכך שהשרץ שייך לרשימת שרצי העוף הכשרים. ישנם הרבה פוסקים שהולכים על פיו כמו הבית יוסף, אך יש פוסקים שלא מזכירים אותה כמו רי"ף.

בהרבה קהילות ישראל נהגו במהלך הדורות לאכול שרצי עוף, במיוחד כשהיו פושטים על האזור נחילי ארבה שחיסל את היבולים. עם זאת, היו גם הרבה קהילות שנחלשה בהם המסורת על כשרות שרצי העוף, במיוחד אלו שלא הייתה בהם נוכחות רבה של נחילי ארבה, או שהגויים באותו מקום לא ראו באכילת חגבים כדבר מקובל, בקהילות אלו הפסיקו לאכול שרצי עוף לחלוטין או שהיו אצלם קולות שתמכו בלאסור זאת. כך אצל יהודי אשכנז הפסיקו לחלוטין באכילת שרצי עוף בעקבות איבוד המסורת. אצל יהדות ספרד היו אזורים שבהם נהגו לאכול, והיו אזורים שלא.

אצל יהדות צפון אפריקה והמזרח התיכון הרבה קהילות המשיכו לאכול שרצי עוף, אף על פי שהיו קהילות ופוסקים שהתנגדו לכך (הידוע והמשפיע שבהם היה ר' חיים בן עטר). המנהג הופסק בעקבות הצלחה של ממשלות בעולם למגר את נחילי הארבה. גם אצל יהודי תימן הייתה מסורת חזקה של זיהוי שרצי העוף, חלקם אף המשיכו במנהג זה עם עלייתם לארץ, מה שעורר זעם אצל הרבה מהקהילות הוותיקות, במיוחד האשכנזים.

ראו גם

• עופות טמאים

לקריאה נוספת

• צבי יהודה דרור, סימן סיבה והבדלה, כלל ופרטים בסימני בעלי חיים
• זהר עמר, מסורת העוף, תשס"ו.
• הרב חיים קניבסקי קרני חגבים.

קישורים חיצוניים

• יצחק טסלר, כשר למהדרין: ארבה מוקפץ עם חומוס בצד, באתר nrg‏, 22 ביולי 2010
• עידן יוסף, סעודת מסורת: לאכול יעל בלאפה, באתר News1 מחלקה ראשונה
• יעקב ידידיה הכהן עדני, 'דעת כשרות' תשע"ה (קובץ בענייני כשרות) סימני טהרה בעופות
• הסיפור האמיתי של החגבים עם ר’ חיים קנייבסקי
• הרב אליעזר מלמד‏, המינים הטהורים והטמאים, באתר פניני הלכה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.