סכנות צלילה

סכנות צלילה הן הסכנות האורבות לאדם המבצע צלילה במקוה מים.

החור הכחול, אתר צלילה מפורסם שבו אירעו תאונות צלילה רבות

סכנות עיקריות

שוכני ים ארסיים

ארס הוא בעיה קשה במים יותר מאשר מחוץ למים משתי סיבות:

• על מנת לצאת מהים אל בית החולים על הצולל לעבור נוהל עליה מסודר למניעת דקומפרסיה קריעת ריאה או תסחיף (ראו "מחלות צלילה" להלן), האורך זמן רב וגורם להארכת זמן ההגעה לבית חולים.
• בזמן שהצולל עולה אל פני המים הוא פועל פיזית (בגלל צפיפות המים כל מאמץ לנוע באוויר מוכפל פי 7 לערך במים) והארס מתפשט מהר יותר.

שוכני ים ארסיים הם רבים ומגוונים, אם כי לחופי ארץ ישראל ישנם אך מעטים ובהם זהרון, אבנון, עקרבנון, אלמוג אש וקיפוד ים.
מרבית הדגים הארסיים אינם תוקפים מרצונם וזהו אמצעי הגנה אחרון. פעמים רבות נובעת הפגיעה מחוסר זהירות או מחוסר הבחנה בדגים (בעקבות הסוואה יעילה ביותר, במיוחד לדג האבנון).

דגים טורפים

מעטים הדגים שבכוחם לתקוף אדם ומעטים מהם יאכלו אותו אם הצליחו בתקיפה. סדרת הסרטים על העמלץ הלבן, מלתעות, יצרה פאניקה לא מבוססת בקרב אנשים מפני חיה זו. לרוב כרישים יתקפו אדם רק אם סיכן את צאצאיהם או את להקתם (אם הם שוחים בלהקות).

מחסור באוויר

מחסור באוויר יכול להיגרם מכמה סיבות:

• דליפה במכל הצלילה
• הרכבה לא נכונה של הדרגה הראשונה
• חוסר תשומת לב לכמות האוויר במכל.
• תקלה בוסת

סכנות פיזיולוגיות

• דקומפרסיה
• תסחיף אוויר
• קריעת הריאה, חזה אוויר ונפחת
• שכרון מעמקים
• הרעלת חמצן
• בארוטראומה - פגיעות הנובעות כתוצאה מלחץ.

דקומפרסיה

מחלת הדקומפרסיה (גם: מחלת האמודאים) נגרמת משינויי המסיסות של גזים אינרטיים (בעיקר חנקן והליום) ברקמות הגוף עם השינויים בלחץ הסביבה. עם ההעמקה, הלחץ שרקמות הגוף מצויות בו עולה, מה שמעלה את כמות הגז שיכול להיות מומס בהן (כתוצאה מחוק בויל הקובע כי נפחם של גזים יחסי לכמות הלחץ המופעל עליהם וחוק הנרי הקובע כי היכולת של גז להתמוסס בנוזל יחסית ללחץ המופעל עליו). ככל שהשהות נעשית בעומק רב יותר ולאורך זמן רב יותר כך כמות החנקן המצטבר ברקמות גדולה יותר. עם העלייה לפני המים פוחת הלחץ ושוב יורדת כמות החנקן שהרקמות מסוגלות להכיל, אך אם העלייה מהירה מדי הרקמות מגיעות למצב רוויית יתר של חנקן. אם כמות החנקן שהצטברה ברקמה גדולה מדי, חלק מהחנקן עלול להשתחרר בצורת בועיות. בועיות אלו יכולות להביא לפגיעה בצולל, על ידי חסימה של כלי דם שמונעת אספקה של חמצן לרקמות. ככל שעומק וזמן הצלילה גדלים, כך גדלה כמות החנקן המומסת בגוף וגדל הסיכוי לפגיעה.

מחלת הדקומפרסיה עלולה להיווצר בשני מצבים: מצב שבו צולל עולה במהירות גבוהה מהעומק אל פני המים (כללי הבטיחות בצלילה מגדירים עלייה מבוקרת כעלייה שאינה מהירה מתשעה מטרים לדקה), וכן במצב של שהייה ממושכת בעומק. במצב זה, רקמות הגוף מגיעות לרוויה של החנקן, ולפיכך החנקן העודף מופרש לדם.

נהוג לחלק את מחלת הדקומפרסיה לשני סוגים: TYPE1 ו TYPE2, כאשר הדקומפרסיה מהסוג הראשון היא הקלה יותר, ומתאפיינת בכאב בלבד שנובע מחסימה חלקית של כלי דם (בדרך כלל באזורים בהם כלי הדם מתעקלים, כדוגמת המרפקים, הברכיים ופרקי היד). הסוג השני, היא דקומפרסיה מסוכנת יותר, אשר מאופיינת בסכנת חיים אמיתית: פגיעה במערכת העצבים, הראות, שיתוקים וחסימת כלי דם במח. הסימפטומים למחלה מופיעים בדרך כלל ב 24 השעות הראשונות לאחר הצלילה, ועד 48 שעות. בדרך כלל התסמינים לדקומפרסיה TYPE2 יופיעו זמן קצר לאחר הצלילה, בעוד שתסמינים לדקומפרסיה TYPE1 יכולים להופיע מאוחר יותר.

ג'ון סקוט הלדן, היה החוקר הבריטי הראשון שביסס מודל מתמטי לחישוב ספיחת חנקן לרקמות. הוא פרסם את המודל בשנת 1908. הלדן גילה כי רקמות מסוימות בגוף, קולטות ומשחררות חנקן בקצב שונה. המודל הראשון היה מבוסס על 5 מחלקות של רקמות, ואפשר לחשב את הזמן הממוצע שבו המחלקות יגיעו לרוויה (דקומפרסיה). בשנת 1950 שיפר חיל הים האמריקאי את המודל ההלדני על ידי שימוש בשש מחלקות של רקמות, וכן התייחסות לזמני הפסקה בין צלילה לצלילה. זו הייתה למעשה טבלת תכנון הצלילה הראשונה. חיילי צי שהשתחררו והפכו למדריכי צלילה הכניסו את הטבלה לשימוש בצלילה הספורטיבית, אולם הטבלה התבססה על ממוצעים שמתאימים לגברים צעירים, בריאים ובעלי כושר גופני גבוה מהממוצע, ולא התאימה במיוחד לצוללים חובבנים בעלי נתונים פיזיים שונים.

בשנות ה-80 ניסח ד"ר ריימונד רוג'רס טבלה מעודכנת לתכנון צלילה, שהתאימה לכלל הציבור - הטבלה החדשה התבססה על 14 מחלקות של רקמות, והתחשבה גם בגיל, מין, עודף משקל ונתונים נוספים. זוהי טבלת תכנון הצלילה המקובלת גם היום. כיום, עם השתכללות הטכנולוגיה, ניתן למצוא גם את מחשב הצלילה- גרסה דיגיטלית אשר מבוססת על הטבלאות הללו, ומאפשרת חישוב זמני דקומפרסיה גם בזמן אמת מתחת לפני הים.

הטיפול בדקומפרסיה הוא מתן חמצן בריכוז 100%. מחקרים מראים כי החמצן מזרז את פינוי החנקן מהדם, כמו גם מספק חמצן לכלי דם אשר נחסמו באופן חלקי. בנוסף, נפגע דקומפרסיה מוכנס לתא לחץ, שם בתהליך מבוקר מגדילים את הלחץ באופן שמחקה עומק גבוה יותר מהעומק שבו שהה. הדבר מקטין את בועיות החנקן בגופו, והנשימה של החמצן מזרזת את פינויו מהדם.

הדרך למנוע פגיעת דקומפרסיה היא תכנון נכון של הצלילה בעזרת הטבלאות, הימנעות ממקדמי סיכון כגון: שתיית אלכוהול, עישון, צריכת סמים ועודף משקל.

שכרון מעמקים

קרויה באנגלית Rapture of the Deep, שכרון מעמקים (או בשמו השני - הרעלת חנקן) נגרם בעקבות עודף חנקן המצטבר ברקמות הגוף. לכל גז יש סף רעילות משלו - סף הרעילות של החנקן הוא מעל 3.2. החנקן הוא אומנם גז אינרטי אך משום שהוא ננשם יש לו השפעה על גוף האדם. הסיבה לכך קשורה במודל דלטון: חוק דלטון אומר כי סכום הלחצים החלקיים שווה ללחץ הכללי. לדוגמה: בעומק 0 מ' הלחץ הכללי הוא 1 אטמוספירות סכום הלחצים החלקיים יהיה שווה ל-1 אטמוספירות. בהנחה וחנקן הוא בערך 0.8 וחמצן הוא בערך 0.2 (יש עוד גזים אך הם זניחים ביותר) הרי ששניהם יחד הם 1, וכך סכום הלחצים החלקיים שווים ללחץ הכללי. ככל שאנו מעמיקים הלחץ הכללי גדל וכך בהתאמה גדל הלחץ החלקי עד כי אנו מגיעים למצב בו ב-30 מטרים בו הלחץ הכללי הוא 4 אטמוספירות והלחץ החלקי של החנקן הוא 3.2 שזהו סף הרעילות של החנקן וכך נגרמת הרעלת חנקן.

חוקרים לא הצליחו עד ימינו לגלות את הסיבות לתופעה, אך כיווני המחקר בודקים את האפשרות שמדובר בהתמסה של גזים לתוך הממברנה הליפידית של התאים או הפרעה לקולטני GABA_A . בנוסף, תסמיני התופעה משתנים מצולל לצולל. התופעה שכשלעצמה אינה מזיקה, ומופיעה באופן הדרגתי ככל שמעמיקים. התחושה הכללית דומה לתחושת השיכרון בעת שתיית אלכוהול, מכאן גם שמה. אחת התופעות המעניינות בשכרון המעמקים היא, שברגע שהצולל יחזור לעומק קטן מ-30 מטר, השכרון נעלם בבת אחת.

ככל שמעמיקים מעומק 30 מטר, כך השכרון הופך קיצוני יותר ויותר. צוללים שונים חווים את התופעה בצורה שונה, התסמינים המקובלים הם: צלצולים באזניים, תחושת אופוריה, צחוק, סחרחורת ומצב רוח עליז. התופעה מסוכנת היות שהיא פוגמת בשיקול הדעת ובמהירות התגובה של הצולל. הדבר דומה לנהיגה תחת השפעת אלכוהול.

דרך הטיפול היא ראשית לעלות חזרה לעומק נמוך מ-30 מטר. גבולות הצלילה הספורטיבית אינם מתירים צלילה העמוקה מהעומק הזה לצוללים שלא עברו הסמכה מיוחדת להתמודדות עם תחושה זו (התמחות צלילת עומק). בנוסף, קיימים קורסי התמחות בצלילה אשר מאפשרים צלילה עם תערובות גז נוספות, כגון צלילה עם אוויר מועשר בחמצן והליום אשר מפחית את כמות החנקן כך שתופעת שכרון המעמקים מופיעה בעומקים גדולים יותר.

הרעלת חמצן

הרעלת חמצן נגרמת כתוצאה מעליה בלחץ החלקי של החמצן בגוף לגובה העולה על סף הרעילות של החמצן, כאמור העלייה בלחץ נגרמת מהעמקה המקטינה את נפח הגזים באופן משמעותי ומעלה את ריכוז הגזים. סף הרעילות של החמצן הוא כשלחצו החלקי מגיע ל-1.6 אטמוספירות מכלל תערובת הנשימה (הלחץ החלקי המומלץ לשימוש הוא 1.5) . באוויר רגיל (21 אחוז חמצן-79 אחוז חנקן) החמצן מגיע לריכוז כזה רק בעומק 66 מטר שהוא הרבה מעבר לתחום הצלילה הספורטיבית, אך בתערובות אוויר אחרות שבהם אחוז החמצן גבוה יותר (כגון נייטרוקס) הסיכון הוא כבר בעומקים שחופפים לתחומי הצלילה הספורטיבית (30–40 מטר) הרעלת חמצן מתחלקת לשני סוגים: הרעלה במערכת העצבים, והרעלה במערכת הנשימה. הרעלה במערכת הנשימה תלויה גם בזמן החשיפה לגז.

בארוטראומה של חלל הריאות: חזה אוויר, נפחת ותסחיף אוויר

כאמור נפחו של גז קטן עם הגדלת הלחץ בהעמקה וגדל עם הפחתת הלחץ בעליה (כתוצאה מחוק בויל). צולל הנושם אוויר בעומק ולאחר מכן עולה-ריאותיו יכולות להתנפח עד כדי קריעתן כתוצאה מהגדלת נפח האוויר. סכנה אחרת שיכולה להיגרם מכך היא תסחיף, מצב שבו האוויר המתנפח בורח אל מחזור הדם.

כדי למנוע מצבים אלו הנוהל בצלילות הוא שאסור להפסיק נשימה בזמן צלילה כדי להבטיח יציאת אוויר מהריאות תמיד.

פגיעות בארוטראומה

הלחץ מתחת לפני המים משפיע בעיקר על חללי האוויר שבגוף. על פני המים מופעל על הגוף לחץ של אטמוספירה אחת, שדומה ללחץ של 1 קילוגרם לסמ"ר אשר מופעל על כל הגוף בצורה שווה גם מהחוץ לפנים, וגם מהפנים לחוץ. הלחץ על גוף הוא תוצר של עמוד האוויר המקיף את הגוף, אך לרוב לא קיימת תחושה של לחץ היות שהוא קבוע (דוגמה למצב בו ניתן לחוש בשינוי לחץ אוויר הוא ירידה במעלית מהירה). מתחת למים, משקל המים מגביר את הלחץ, ונהוג לחשב את הלחץ ביחס של 1 אטמוספירה לכל 10 מטרים, כך שבעומק 100 מטרים מופעל על צולל לחץ של 11 אטמוספירות (10 אטמוספירות מתחת למים ועוד 1 אטמוספירה של האוויר מעל פני המים).

הלחצים המשתנים אינם משפיעים על מרבית איברי גוף האדם, היות שהגוף ברובו עשוי ממים, למעט חללי האוויר שנמצאים בגוף שהם: הריאות, האוזניים והסינוסים (מערות האף), אשר מתכווצים כתוצאה מלחץ מוגבר. על מנת למנוע את התופעה, על צוללים להשוות לחצים במהלך הצלילה על ידי דחיסה של אוויר אל אותם החללים בגוף. הריאות מתמלאות באוויר המסופק בלחץ זהה ללחץ המקיף באמצעות וסת לחץ, אך על מנת להשוות לחצים בחללי האוזניים והסינוסים יש לבצע פעולה הנקראת פמפום.

מעיכה/התרחבות סינוסים

אם צולל לא הצליח לבצע השוואת לחצים (הדבר עלול להגרם כתוצאה מצינון או ירידה מהירה מדי לעומק) עלול הסינוס להימעך. הדבר גורם לכאב חד ולדימום. כמו כן יכול עור התוף להיקרע כתוצאה מהלחץ החיצוני, דבר שמוביל לכאבים עזים ותחושת ורטיגו.

צלילה חופשית

ערכים מורחבים – סכנות בצלילה חופשית, עילפון מים רדודים

היפרוונטילציה

התנשמות יתר לפני צלילה חופשית יכולה ליצור מצב שבו הצולל מרגיש את החוסר בחמצן רק כשהוא מגיע למחסור קריטי ויכול לגרום לעילפון.

עילפון מים רדודים

איבוד הכרה כתוצאה מהפרשי הלחץ בעליה למים רדודים.

אובדן שליטה מוטורית

מחסור בחמצן בסיום צלילה יכול לגרום לעוויתות בלי קשר לעילפון מים רדודים.

ראו גם

• רפואה היפרברית
• הרכבת צד (צלילה)

קישורים חיצוניים

• פגיעות צלילה, באתר 'starmed'.
• לי זה לא יקרה - מדריך ההישרדות לצולל, ההתאחדות הישראלית לצלילה.