עוז ושלום - נתיבות שלום

עוז ושלום - נתיבות שלום
מדינה	ישראל
מטה הארגון	ירושלים
	ozveshalom.org.il

ערך זה עוסק בתנועת שמאל דתית. אם התכוונתם לספר החסידות, ראו נתיבות שלום.

עוז ושלום - נתיבות שלום היא איחוד של שתי תנועות שמאל דתי הפועלות מתחילת שנות ה-80. כיום פועלות התנועות כגוף אחד הנושא את שני השמות.

היסטוריה

קבוצת "עוז לשלום" החלה את דרכה ב-1974 כהתארגנות של אנשים מהאגף המתון של המפד"ל, כתגובה לתנועת "גוש אמונים".^[1] עם מקימיה נמנו חברי הכנסת לשעבר משה אונא ושמחה פרידמן, והפרופסורים יוסף ולק, גד בן-עמי צרפתי ואוריאל סימון מאוניברסיטת בר-אילן. בשנת 1981, עם חוק העמותות החדש שהחליף את חוק האגודות העות'מאניות, הפכה "עוז לשלום" לעמותה בשם "עוז ושלום - החוג הרעיוני לציונות דתית",^[2] אשר מייסדיה היו ח"כ משה אונא, צבי ירון, פרופ' מרדכי ברויאר, פרופ' יוסף ולק, פרופ' אוריאל סימון ופרופ' אבי רביצקי.

"נתיבות שלום" הוקמה בשנת 1982 בעקבות אירועי סברה ושתילה במלחמת לבנון הראשונה ונרשמה כעמותה בשנת 1983. בין מקימיה הבולטים של התנועה נמנים אביעזר רביצקי, אריאל רוזן-צבי, אוריאל סימון, ג'רלד קרומר ומשה הלברטל. בפעילות התנועה השתתפו אז בין היתר הרבנים יהודה עמיטל ואהרון ליכטנשטיין, שעמדו אז בראש ישיבת הר עציון אשר באלון שבות. בין היתר נטל חלק בפעילות העמותה מרדכי קידר, שאחר כך חזר בו מדעותיו והחל להחזיק בדעות ימניות יותר. נתיבות שלום הצעירה שיתפה פעולה עם עוז ושלום הוותיקה ופעלו בצורה משותפת תחת שני השמות, כאשר מבחינה ניהולית הכל עובר דרך עמותת עוז ושלום. אנשי עוז ושלום התמקדו בנושא המדיני בעוד נתיבות שלום עבדו בעיקר בפעילות בשטח. התנועה הפגינה לראשונה באופן פומבי לצד שלום עכשיו בצעדה לכיוון בית ראש הממשלה בירושלים, לאחר מסקנות טבח סברה ושתילה, ודרישתם לפיטורי שר הביטחון, באירוע זה שהיה אלים בחלקו עם אנשי ימין, איש הימין הקיצוני יונה אברושמי זרק רימון רסס לעבר אנשי השמאל בהפגנה, וגרם למותו של אמיל גרינצווייג, ולפציעתם של תשעה אנשים.

בשנת 1998 נוסד עלון פרשת השבוע ״שבת שלום״ בהוצאת עוז ושלום, בעריכת פינחס לייזר. העלון היה לפעולה המרכזית של עוז ושלום – נתיבות שלום, ומתוך הפרסומים השבועיים בו לוקט הספר ״דרישת שלום״ בעריכת צבי מזא"ה ופינחס לייזר. ביוזמת ג'רלד קרומר עוז ושלום גם יסדה מסורת שממשיכה היום, עליה בליל ט' באב לקבר רבין בירושלים לקריאת מגילת איכה, ולימוד לזכרו.

שמן של התנועות נגזר מפסוקים בתנ"ך – ”ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום” (ספר תהלים, פרק כ"ט, פסוק י"א) ו”דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום” (ספר משלי, פרק ג', פסוק י"ז). המטרה של התנועה הייתה לחתור לשלום עם הפלסטינים גם במחיר של נסיגה טריטוריאלית. כתנועות דתיות השתדלו החברים להראות כי כיוון פוליטי זה אינו סותר כלל וכלל את המקורות היהודיים. התנועה עסקה גם בחינוך וגם הוציאה חוברות שביטאו את השקפותיה. כך היוותה התנועה משקל נגד למגמה הימנית בציונות הדתית.

התנועה חידשה את פעילותה בשנת 2015 באמצעות העמותה הקיימת, עוז ושלום. חברי ההנהלה כיום הם לאה שקדיאל, פרופ' צבי מזא"ה, אביעד הומינר-רוזנבלום, אנטון גודמן, אלי רבל ודייוויד ויימן.

מטרות

הצגת ביטוי אלטרנטיבי לציונות הדתית^[3]
קידום רעיונות הסובלנות, הפלורליזם והצדק מתוך ראייה שהן גלומות במסורת היהודית
עמידה כנגד פונדמנטליזם וקיצוניות בציונות הדתית
קידום דו-קיום ותמיכה בשוויון לערביי ישראל
תמיכה בתהליך השלום, כולל הקמת מדינה פלסטינית

פעילות

פעילות התנועה כוללת סמינרים, הרצאות, וכנסים,^[4] השתתפות בהפגנות^[5] והוצאת והפצת "שבת שלום" - עלון פרשת השבוע מאז 1998.^[6] בשנת 2010 יצא בהוצאת ידיעות אחרונות הספר "דרישת שלום" המבוסס על דפי "שבת שלום", בעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר.^[7]