עיט האסטי
עיט האסטי (שם מדעי: Harpagornis moorei) הוא מין נכחד של עיט שהתקיים באי הדרומי בניו זילנד ונכחד בתחילת המאה ה-15. עיט זה היה גדול יותר מכל עיט מודרני והוא נחשב לסוג יחידי, אף שמספר חוקרים רואים בו מין בסוג עיט קטן.
עיט האסטי | |
---|---|
גולגולת העיט | |
מצב שימור | |
נכחד (EX) | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | עופות |
סדרה: | דורסי יום |
תת־סדרה: | תרופודה |
משפחה: | נציים |
תת־משפחה: | עיטים |
סוג: | Harpagornis |
מין: | עיט האסטי |
שם מדעי | |
Harpagornis moorei האסט, 1872 | |
הממצא הראשון של העוף התגלה בשנת 1872 ותואר על ידי החוקר יוליוס וון האסט[1].
תיאור
עריכהמשקלו של עיט האסטי זכר 9–10 ק"ג ומשקלה של נקבה 10–14 ק"ג, כ-40% יותר ממשקל ההרפיה, אחד מגדולי הדורסים כיום. מוטת כנפיו הייתה כ-2.6–3 מטר, אורך זה קצר יחסית למשקלו, אך אפשר להם לצוד ביערות. הוא ניזון ממיני עופות גדולים, חסרי יכולת תעופה כדוגמת המואה, שמשקלה עד פי 15 ממשקלו. הוא תקף את המואה במהירויות של עד 80 קמ"ש ותפס אותה באמצעות טופרי אחת מרגליו, והרג אותה באמצעות מכה לראשה או לצווארה עם טופרי רגלו השנייה. בהיעדר אוכלי נבלות או טורפים גדולים אחרים, היה עיט האסטי יכול להתקיים על הריגה של עוף גדול במשך מספר ימים.
המתיישבים הראשונים בניו זילנד (המאורים) ניזונו גם כן מעופות גדולים וחסרי כושר תעופה וצדו כמה מהם, כולל כל מיני הדינורניטיים, עד להיכחדם. עיט האסטי נכחד בסביבות המאה ה-15, ביחד עם טרפו. ייתכן שאף הוא ניצוד על ידי האדם: כעוף דורס גדול ומהיר שהתמחה בציד עופות גדולים, ייתכן שנראה כאיום על ידי המאורים.
גלריה
עריכה-
דגם של עיט האסטי בציד מואה
-
טפרי העיט
-
עיט האסטי בציד מואה
-
מקור מאובן
-
איור של עיט האסטי בציד מואה
קישורים חיצוניים
עריכה- עיט האסטי, באתר NCBI (באנגלית)
- עיט האסטי, באתר GBIF (באנגלית)
- Brathwaith,D.H.Notes on the weight, flying ability, habitat. and prey of Haast's eagle.
- סברינה אימבלר, ניו יורק טיימס, לפני 500 שנה חי עוף שצד כמו עיט ואכל כמו נשר, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2021
הערות שוליים
עריכה- ^ Haast, J. 1872. Notes on Harpagornis moorei, an extinct gigantic bird of prey, containing descriptions of femur, ungual phalanges and rib. Transactions and Proceedings of the New Zealand Institute 4:192–196.