עיתונות נשים עברית

עיתונות נשים עברית צמחה בארץ ישראל בשנות ה-20 של המאה ה-20 והתפתחה לכתבי עת עצמאיים לנשים ולמדורים בעיתונות הכללית.

רקע

נשים נעדרו כמעט לגמרי מן העיתונות היהודית-עברית עד ראשית המאה ה-20. באותה תקופה נשים משכילות, שידעו עברית והיו בעלות מסוגלות לכתיבה, השתייכו למיעוט ולכן גם כתיבתן יועדה למיעוט המשכיל. רוב הנשים כתבו ביידיש שפנתה לקהל קוראות וקוראים רחב יותר. נשים החלו לכתוב לקראת סוף המאה ה-19 בעיתונות ביידיש. הכותבות בעיתון "קול מבשר" שהופיע באודסה ובפטרבורג בשנים 1862–1871, אופיינו בהיותן בעלות מודעות נשית, ביכולתן לכתוב מנקודת-מבט נשית ובמחאתן נגד קיפוח האישה. למשל: נחמה פוחצ'בסקי וחמדה בן-יהודה. גם בעיתון "יידישעס פאלקס-בלאט" שהחל להופיע ב-1881 בליטא ובאוקראינה שותפו נשים בכתיבה. אחת הכותבות הבולטות בעיתונות עברית היא רחל מורפורגו שכתבה ב"כוכבי יצחק" שהופיע בווינה.

מהמאה ה-19 עד לשנותיה הראשונות של המדינה

כאשר החלו נשים להשתתף בכתיבה בעיתונות, ספגה כתיבתן ביקורת רבה בעיקר מצד כותבים גברים שראו בהן נשים מפונקות שאינן מכירות את החיים האמיתיים – חיי הפועלות. נשים אלה נמנו על החוגים האזרחיים שהוגדרו כעירוניים, בורגנים בעלי תפיסה קפיטליסטית המנוגדת לתפיסתם של חוגי הפועלים הסוציאליסטים. אולם, העיתונות הנשית עברה תמורות ושינויים לאורך השנים מאז שיצא העיתון הראשון – "האשה" (1926). ירחון זה, לדברי העורכת הראשונה שלו, חנה טהון, (1886–1954) שאף ליצירת טיפוס חדש של האשה הארץ-ישראלית אשר רואה את פעילותה בביתה כחלק מהבניין הלאומי-הציבורי.

שינויים אלה משקפים את השינויים שחלו בדימוי העצמי של נשים, ביחס החברה אליהן, בציפיות מהן ובקשרים המתקיימים בין נשים. השינויים מביאים לידי ביטוי הבניות חברתיות חדשות לפיהן יש מקום להשמעת קולן של נשים בעלות עוצמה שמהוות דוגמה לכך שגם נשים חזקות יכולות להתעניין בטיפוח ובטיפול בבית ובילדים.

עיתונות הנשים שימשה במה ליצירותיהן של נשים בפרוזה ובשירה, העלתה מאמרי-ביקורת על ספרים שכתבו נשים, כתבות על אירועים ספרותיים שנשים לקחו בהם חלק, מחקרים ודיוקנאות של נשים יוצרות. אך גם בין עיתוני הנשים היו הבדלים: עיתון "האשה" נתן מקום גם לכותבים גברים אם התייחסו לסוגיות של נשים. לעומת זאת – "דבר הפועלת" קידם כותבות שענו על צרכיו הרעיוניים: רחל כצנלסון כתבה שמגמת העיתון לדובב את שתיקתה של הפועלת, להביא את קולה של האישה שמתחבטת בהתמודדותה עם הקשיים בחיי העבודה, המשפחה והרגשות. הכותבות ייחסו משמעות רבה לאופן כתיבתן השונה והאישית של נשים, אשר לטענתן מושכת יותר את הקורא. התייחסות זו עודדה נשים רבות לכתוב ולספר על עצמן ללא חשש.

מרבית הכותבות ב"האשה", בטווח הגילאים הרחב שבין עשרים לשישים שנה, עלו לארץ בעליות השנייה והשלישית, ובייחוד בשנות העשרים של המאה הקודמת. רובן נולדו באירופה - בגרמניה, וברוסיה ובארצות הברית. הן באו מבתים בורגניים. בספרי הזיכרונות שכתבו ובמסמכים אוטוביוגרפיים מעידות לפחות חלקן על מצב כלכלי שפיר במשפחות המוצא ועל בתים פטריארכליים, שבהם הונהגה חלוקת עבודה מסורתית. רוב האבות עסקו במקצועות חופשיים, ורוב האמהות היו עקרות בית. הבנות עודדו לרכוש השכלה. רובן נשלחו ללמוד לתארים גבוהים, לעיתים בערים אחרות מאלה שמהן באו, וכך הרחיבו את אופקיהן. תחומי עיסוקן נשאו אופי ציבורי: נשות חינוך, עובדות סוציאליות, משפטניות, פעילות בארגוני נשים ועוד. רוב הכותבות בעיתונים לא היו עיתונאיות אלא כתבו מתוך אידאולוגיה. הן הכירו זו את זו והיו ביניהן קשרים טובים עוד לפני הקמת העיתון. "האשה" ביקש לבחון את מעמדן של נשים בתוך המרחב הביתי ולהציגו כמשתלב בבניין האומה. לכן, העיתון עסק בעיקרו בצורך של האישה בת החוגים האזרחיים לפעול במסגרת הלאומית, ומצד שני, לא להזניח את משפחתה הפרטית ואת משק ביתה, שהיוו את הבסיס לאומה. רוב כתיבתן עסקה ביחס לתפקיד האישה כאם הדורות הבאים ומכאן מחויבותה לחינוך ולבריאות הדור הבא.

בארץ-ישראל החלה עיתונות הנשים כמדורים בעיתונים קיימים, בהם שולבו עצות לנשים, בענייני נימוסים, טיפוח הבית וטיפוח החן. בעיתון "השקפה" של אליעזר בן-יהודה הופיע מדור אופנה ב-1904. החל משנות ה-30 של המאה ה-20 הופיעו מדורי נשים בסגנון אלה שהיו בעיתונות האירופית אך במקביל אליהם, משנות ה-40 החלו להופיע גם מדורים שעסקו בסוגיות של זכויות נשים, רווחתן, שילובן בבניית תפריט (בתקופת הצנע) ובארגוני נשים

עם היווסדם של ארגוני נשים נוצר הצורך בכתיבה עיתונאית שהיוותה כוח הסברתי של תעמולה, מידע ושיח מתוך מגמה ליצור לכידות ותמיכה של נשים בארגונים אלה וגם על-מנת ליצור קשר עם ארגוני נשים באירופה ובאמריקה. עיתון "עולם האישה", בעריכת ד"ר רחל ליפשיץ, שהופיע בין השנים 1940–1948 דמה לעיתונים שהופיעו באנגליה. הוא פנה בעיקר לנשים ככוח צרכני, והוצאתו נבעה משיקולים כלכליים. מגמתו הייתה הדרכת האישה בתקופת המצוקה (תקופת מלחמת העולם השנייה) ודיווח על פעילויותיהם של ארגוני נשים בארץ . ב-1947 נוסד השבועון "לאשה" שהתמקד בעיקר בדימוי של הנשיות הקלילה והתרחק מייצוגן של נשים בתחומי הכלכלה והפוליטיקה.

צמיחתם והתפתחותם של מדורי נשים בעיתונות ושל עיתוני נשים מקבילה למתרחש בעולם המערבי באותה תקופה. היא קשורה לתהליך רכישת ההשכלה של נשים, היותן חלק מכוח העבודה היצרני ופוטנציאל צרכני הולך וגדל. הם שיקפו את היחס לאישה כעקרת בית מצד אחד – מדורים של עצות לניהול הבית, ומצד שני הכרה באוטונומיה של נשים שזכותן ללמוד, לרכוש השכלה ולפרנס את עצמן. בראשית היישוב העברי בארץ ישראל החלו נשים להיאבק למען שוויון זכויות. במסגרת התאגדותן למען נשים הקימו ארגון ארצי "התאחדות נשים עבריות למען זכויות בארץ ישראל" (1919) ואת עיקר רעיונותיהן ביטאו באמצעות עיתון הנשים הארץ-ישראלי הראשון "האשה-לחייה ולענייניה של אשה בארץ ישראל" (1926–1928).

ב-1934 יצא העיתון "דבר הפועלת" שנחשב לעיתון הפמיניסטי הלוחם הראשון בישראל. בתחילה היה חלק מהעיתון "דבר" ובהמשך הופיע כירחון בעריכת רחל כצנלסון. ליליה בסביץ, חברת מערכת העיתון, טענה שהנשים, הן העירוניות והן בנות המושב או הקיבוץ, שהולכות ונעשות מעורות יותר בעבודה, במשק ובחיי החברה מרגישות שנוצרת דמות חדשה של אישה שחיה את האישי ואת הציבורי בעת ובעונה אחת.

עם זאת, כל העיתונות הנשית עסקה בהתלבטות ביחס לדרכים בהן יש לנקוט על-מנת לנתב את הנשים לחשיבה עצמאית, למודעות ולהכרה בערכן. סוגיות השוויון, ההתפתחות של הנשים והשחרור שהיוו דילמות משמעותיות עם התפתחות הפמיניזם נדונו גם בכל עיתונות הנשים . עיתונות הנשים שימשה כמאיץ למודעות פמיניסטית של הקוראות. היא הציעה במה לכתיבה נשית אך מתוך מחלוקות רעיוניות (בין החוגים האזרחיים לבין חוגי הפועלים) לא נעשה די כדי לדרבן נשים לכתיבה עצמאית.

דוגמה מעניינת לשינוי בעמדתם של עיתוני נשים ניתן לראות במאמר שהתפרסם בעיתון "לאשה" ב-1947. המאמר עסק בביוגרפיה של שרה אהרנסון במלאת שלושים למותה והיווה היפוך לאגדה מגדרית של הנסיכה הקסומה. המאמר מתאר את שרה לא כמי שנזקקת להגנה ולהצלה על ידי גברים, אלא כמי שמשתחררת מהם וכאישה ששולטת ולוקחת אחריות על חייה.

לאחר הקמת המדינה ובעיקר בשנות ה-60 גדל היקף המדורים שיועדו לנשים בעיתונות העברית ואף גדל מספר כתבי העת המסחריים לנשים ("לאשה" היה הבולט שבהם). "לאשה" היה היוזם של תחרות מלכת היופי, (1950) אשר יש הטוענים שקיומה משעתק את אידיאל הנשיות כחלק ממטרותיה של עיתונות נשים.

עיתונות נשים בישראל במאה ה-20 החל משנות ה-70

שנות ה-70 של המאה ה-20 הביאו לשינוי בשיח המובא בעיתונות נשים: באותה תקופה עדיין קיימת התייחסות רבה לתפקידי האישה כרעיה וכאם ולנושאים כמו קוסמטיקה, אפייה ובישול אך במקביל החלה העיתונות, שנפתחה למערב, לתת מקום גם לכתבות העוסקות בקריירה של נשים ואף להתייחס לסוגיות של דיכוי נשים, במיוחד דיכוי מיני של נשים בידי גברים, או אפליית נשים על ידי גברים. בסוף שנות ה-70 עם הקמת התנועה הפמיניסטית הישראלית בראשות מרשה פרידמן, ובעקבותיה התחזקות ארגוני נשים כ"נעמת" ו"הקרן לעזרת האשה" עלה נושא אפליית נשים על סדר היום התקשורתי והפוליטי.

את רוח הפמיניזם הכניס בשנות ה-70 הירחון "את" בעריכת שרה ריפין. העיתון יועד לנשים עצמאיות וחושבות וצומצמו בו מדורי הבישול והאופנה. במקביל, נוצרו שינויים מבניים בתחום המגדר שבאו לידי ביטוי בשינוי שמות המדורים שנועדו, עד אז, לנשים וכללו את המילה "אישה" – לשמות כלליים יותר כמו "סגנון חיים" ו"אדם וביתו". שינוי זה ביטא כיוונים חדשים בגישה החברתית לתפקידי נשים ופתח דלת גם לגברים לקרוא מדורים אלה. תכניו החדשים של העיתון לא תרמו לרווחיותו וריפין נאלצה לפנות את מקומה לעורך שטען שלא ניתן לקיים עיתון רק על בסיס אידאולוגיה, שכן עיתון חייב בראש ובראשונה להצדיק עצמו מבחינה כלכלית.

בשנות ה-80 וה-90 החלה העיתונות לטפח כותבות מוכשרות ולהתייחס לסוגיות אפליית נשים בצורה גלויה. נשים ככותבות בעיתונות יצרו דגם חדש לצורת ביטוי היוצאת מתוך נקודת מבט חדשה ורעננה על נשיות, גבריות ויחסים בין המינים. הן עושות זאת באמצעות כתיבה שנונה, הומוריסטית ואסרטיבית. בהן נמצאות ורדה רזיאל-ז'קונט, יעל פז-מלמד, בילי מוסקונה-לרמן, נרי ליבנה וגפי אמיר.

את המהפך בגישה אפשר לבחון מתוך הגידול במספרן של נשים חברות אגודות העיתונאים בארץ: בשנות ה-60 היו כ-30 נשים שהיוו כ-7 אחוזים מחברי האגודות ובשנות ה-90 היו כבר 581 נשים – 31 אחוזים. כמו כן גדל מספר העיתונאיות פי 19.4. ב-1996 היוו העיתונאיות 40 אחוז מכלל העיתונות הארצית ו- 50 אחוז מהעיתונאים בעיתונות המקומית. נשים גם התחילו להשתלב, אם כי במספר מצומצם, בתחומי עיתונאות כמו צבא וביטחון והתחומים הפוליטיים.

בסקר חשיפה לעיתונות מ-1993 נמצא שיותר גברים מודים שהם קוראים עיתוני נשים. נתון זה משמעותי בהתייחס לטשטוש ההבדלים בין הפרטי לציבורי, כפי שהיטיב לתאר נועם יורן: "חדר ההמתנה ממקם את עיתונות הנשים באזור סף, ספק פרטי ספק ציבורי (או נכון יותר, אזור גבול שמארגן את הזמן הפרטי במרחב הציבורי).

עיתונות נשים בישראל במאה ה-21

במאה ה-21 עיתונים הנשים שנחשבים לנפוצים ביותר הם השבועון "לאשה" והירחון "את". עיתונים אלה עברו, מאז הקמתם, כברת דרך ארוכה מבחינת עיצובם, תוכניהם, הכותבים והכותבות בהם.

ד"ר עינת לחובר, חוקרת ומרצה על מגדר ומדיה בבית הספר לתקשורת במכללת ספיר, טוענת שהמאפיין את עיתונות הנשים הוא שיש בה תכנים העוסקים באופנה ובטיפוח היופי לצד כתבות על נשים חזקות ומצליחות. עם זאת, לטענתה, אין מספיק עיסוק בנושאים פוליטיים הנוגעים לנשים, כמו אלימות נגד נשים והטרדה מינית. תכנים אלה מייצגים דילמות של נשים. "אני חושבת שהמהפכה הפמיניסטית לא תתרחש רק במחלקות למגדר באוניברסיטאות, לכן עיתונות פופולרית היא כן אתר לקיום שיח פמיניסטי".

עורכות העיתונים "לאשה" ו"את" אינן רואות סתירה בכך שהעיתונים עוסקים הרבה בנושאים הקשורים לטיפוח היופי בצד כתבות על נשים עצמאיות ומצליחות. הן רואות את קהל היעד שלהן כ"נשים זקופות, מוצלחות ועסוקות, שיודעות מה הן רוצות". לטענתן, "אשה חזקה יכולה להיות גם פועלת בבית חרושת, גם מורה, גם מנהלת בית חולים וגם אמא שמגדלת את ילדיה. גם נשים חזקות מתעניינות באופנה וביופי. רוב הנשים, ממש כמו רוב הגברים, רוצות להיראות במיטבן."

עורכת "לאשה" מציינת כי אופנה היא נדבך מרכזי, אם כי לא בלעדי, ב"לאשה", לצד נושאים כמו בריאות, קידום הקריירה ויחסן של נשים אל העולם ואל מקומן בו. עורכת "את" אומרת שהגישה הבסיסית של "את" פמיניסטית והעיתון מטפל בסוגיות מגדריות, אם כי לפעמים יש העדפה להטמעת המסרים בטקסטים על פני נפנוף בדגלים בכותרות. לטענתן של העורכות, עיתון נשים פועל לטובת נשים יותר מגופים אחרים. הוא מגיע לבתים רבים, הדברים נקראים ונשים מקבלות כוח. יש נשים שפתחו עסק משלהן בעקבות כתבות שעסקו בתחום.

לחובר, שחקרה את פרסומי "לאשה" ו"את" בתקופת מלחמת ששת הימים ופרסמה את ממצאיה בשנת 2011, ציינה שאינה בטוחה שבמאה ה-21 עיתונים אלה הם פמיניסטיים יותר מאשר בעבר: ”כשקראתי את הגיליונות של ששת הימים נפעמתי מהמסרים הפמיניסטיים. כתבו שם למשל על הגלולה, שעוד לא הכירו כאן. אז היו מסרים מורכבים וגם היום, כמובן ברוח התקופה”.

עם זאת, נראה כי הטקסט הפמיניסטי המופיע לצד כתבות אופנה וטיפוח היופי ולצד ריאיון עם אשה שזכתה בפרס נובל - משקפים את השינוי המורכב, כפול-הפנים, שבכל זאת התרחש במעמד הנשים מאז 1967: יותר נשים מנהלות, חוקרות, מובילות, מנהיגות; אבל בה בעת, הלחץ עליהן להיראות תמיד צעירות, חטובות, חלקות, מתוחות, מושלמות - גדל.

בעיון בגליונות של השבועון "לאשה" מהשנים 2013–2014 נמצא כי בעיתון מתפרסמות באופן קבוע כתבות על נשים בעמדות בכירות ועל נשים שיש להן סיפורים מיוחדים. בנוסף לאלה קיים מדור הנקרא "חדר משלך" שעוסק בסוגיות מגדריות. שמו זהה לשם ספרה של וירג'יניה וולף, 1929, שטענה שכל אישה צריכה מקום משלה כדי שתוכל לכתוב בו. מסה זו נחשבת לאחד מהטקסטים הפמיניסטיים המשמעותיים. יחד עם זאת, רובו של העיתון עוסק בצרכנות, הורות, טיפוח, רכילות, עיצוב הבית ואוכל.

בישראל קיימת גם עיתונות נשית דתית, לדוגמה: "פנימה". עיתון זה כולל בעיקר כתבות שבהן הכוונה לתפקידי הנשים המסורתיים, עצות ודברי תורה. עורכות המגזינים גאות בעובדה שתכני העיתונים מגוונים, שהם כוללים כתבות שמעניינות גם נשים חילוניות ובעיקר בכך שהכתבות נותנות חיזוק והערכה למקומה של האישה בבית. בעיתון יש מדורים קבועים כמו מדור הורות, מדור רפואה אלטרנטיבית, מדור פוריות, ומדורי חינוך, אסתטיקה, עיצוב פנים, מתכונים, זוגיות, אופנה, בריאות ורוחניות יהודית. עיתוני הנשים החרדיים, מהווים כר פורה לביטוין ולהזנתן של התמורות בחברה החרדית. לצד הקול המרכזי, המסורתי, הדומיננטי, במאמרי המערכת, נשמעים קולות אחרים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בסוגות הטורים האישיים ובכתבות.

קיימים עיתונים נוספים לנשים דתיות כמו "נשים" ו"משפחה" שעיקר תוכניהם נועד לחיזוק תפקידיה של האישה בבית.

אתרי אינטרנט לנשים

המגמה הכללית של פתיחת אתרי חדשות באינטרנט, כשלוחה של עיתון מודפס או כאתר עצמאי, מתקיימת גם בעיתונות הנשים העברית:

• אתר Xnet כולל גם תכנים שמקורם בשבועון "לאשה".
• תכנים כתב העת "את" הוצגו באתר nrg, ולאחר מכירת כתב העת הם מוצגים באתר משלו.
• אתר Onlife הוא אתר חדשות עצמאי. קישורים למאמרים באתר נכללים באתר "הארץ" ובאתר "nrg".

לקריאה נוספת

• עוז אלמוג, "חלוצה, צברית, עקרת בית, יאפית : שינויים בדמות האשה הישראלית ובמעמדה החברתי", בקורת ופרשנות 34, 2000, עמ' 19–64.
• בילי מלמן, "אגדת שרה: מגדר, זיכרון וארץ ישראליות 1917 - 1990", ציון סה, ג, תש"ס, עמ' 378-343.
• נורית גוברין, "נשים בעיתונות העברית - ההתחלות" בתוך קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה, כרך ג', 2008, הוצאת כרמל, ירושלים. עמ' 271–291.

קישורים חיצוניים

• עינת לחובר, דגמים של נשיות בעיתוני הנשים בישראל בתקופת מלחמת ששת הימים, עיונים בתקומת ישראל, הכרך מגדר בישראל, 2011, כרך ב', עמ' 579-545
• אופיר חובב, בלי כרומו ועם תחרות מהרשתות החברתיות: לאן הולכת עיתונות הנשים?, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2021