עקרבאים

עקרבאים
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	פרוקי-רגליים
מחלקה:	עכבישנים
סדרה:	עקרבאים
שם מדעי
	Scorpiones; ‏קוך, 1837
תחום תפוצה

המונח "עקרב" מפנה לכאן. לערך העוסק בפירושים נוספים, ראו עקרב (פירושונים).

עַקְרַבָּאִים היא סדרה של בעלי חיים חסרי חוליות המשתייכים למחלקת העכבישנים ובעלי "זנב" ארוך עם עוקץ וצבתות. בעברית תקנית המילה "עקרב" נהגית בבי"ת רפה, ואילו בנטייה היא נדגשת: עַקְרַבִּים, עַקְרַבֵּי־. לפי חפירות ארכאולוגיות נמצאים העקרבים על כדור הארץ למעלה מ-437 מיליון שנים^[1]. העקרבים הם טורפים מובהקים ארסיים, בעיקר של חסרי חוליות אחרים והצבתות והארס נועדו לעזור להם לשתק ולהרוג את טרפם. השימוש בעוקץ להגנה הוא משני (למעט אצל המינים Parabuthus schlechteri‏, Parabuthus transvaalicus ו-Parabuthus villosus היכולים לירות את ארסם מזנבם) ומתרחש כשהעקרב מפוחד. למרות שרק 30 מיני עקרבים מסוכנים לאדם, השכיחות היחסית שלהם גורמת לעקיצות רבות בכל שנה.

נקבת *Compsobuthus shmidecnechti* עם צאצאים על הגב

מיון

קיימים כ-2400 מינים מוכרים של עקרבים בעולם, שמוינו ל-13 משפחות שונות. כולם ארסיים אך רק כ-25 מינים נחשבים כמסוכנים לאדם.

סדרה עקרבאים (Scorpiones)
- תת-סדרה Orthosterni
  - אינפרא-סדרה Pseudochactida
    - על-משפחה Pseudochactoidea
      - משפחה Pseudochactidae
  - אינפרא-סדרה Buthida
    - על-משפחה Buthoidea
      - משפחה עקצניים (Buthidae)
      - משפחה Microcharmidae
  - אינפרא-סדרה Chaerilida
    - על-משפחה Chaeriloidea
      - משפחה Chaerilidae
  - אינפרא-סדרה Iurida
    - על-משפחה Chactoidea
      - משפחה Chactidae
      - משפחה Euscorpiidae
      - משפחה Superstitioniidae
      - משפחה Vaejovidae
    - על-משפחה Iuroidea
      - משפחה Caraboctonidae
      - משפחה Iuridae
    - על-משפחה Scorpionoidea
      - משפחה Bothriuridae
      - משפחה Hemiscorpiidae
      - משפחה עבידיים (Scorpionidae)
      - משפחה נבואיים (Diplocentridae)

תיאור

העקרבאים מתאפיינים בזוג רגלבחנינים נושאי צבתות זקורות, 4 זוגות רגליים, יחידת ראש-חזה, ובטן אחורית צרה ומאורכת (שנקראת בטעות "זנב") מפולחת ולעיתים קרובות נישאת באופן עקום ואופייני קדימה מעל הגב, ובסופה פתח מעי ועוקץ בעל ארס. טווח הגודל של עקרבים הוא 9 מילימטר עד 23 סנטימטר.

כמו כל פרוקי-הרגליים גופם מחולק לפרקים והם מכוסים בשלד חיצוני קשיח מכיטין. כאשר הם גדלים הם חייבים להשיל את עורם מדי פעם על מנת לאפשר לשלד החיצוני החדש להכיל בתוכו את הגוף הגדול יותר.

אנטומיה של עקרב:

1 = ראשחזה או פרוסומה (אנ');
2 = בטן קדמית או מזוסומה (אנ');
3 = בטן אחורית (זנב) או מטאסומה (אנ');
4 = רגלבחנין (פדיפלפי);
5 = רגל;
6 = כליצרות (גפי פה) (אנ');
7 = צבת (אנ');
8 = צבת נעה;
9 = צבת קבועה;
10 = עוקץ;
11 = טלסון (אנ') (פי הטבעת בפרק הקודם);
12 = ריאות ספר (אנ')

מקום הימצאם

העקרב נוהג להסתתר מתחת לאבנים, בחולות, במחילות ובסדקי סלעים.

אקולוגיה

העקרבים הם טורפים מובהקים הצדים והורגים באופן אקטיבי את טרפם. הם אוכלים בעיקר פרוקי-רגליים כגון נמלים, צרצרים, תיקנים וזחלים וכן עכבישניים אחרים או רבי רגליים כשהמינים הגדולים יכולים להרוג גם חולייתנים קטנים כגון לטאות או עכברים. העקרבים אינם בוחלים בקניבליות ויאכלו אף את אחיהם או את צאצאיהם.

הציד מתבצע לרוב בלילות, כשהעקרב משתמש בחיישני תנועה כדי לאתר את טרפו. הוא מנצל את צבתותיו כדי לאחוז בטרף ולהזריק לו ארס בעזרת עוקצו. המינים הגדולים בעלי צבתות חזקות מספיק כדי למחוץ את טרפם ולאכול אותו בחיים והם בעלי ארס חלש יותר.

למרות שעקרבים רבים ארסיים ישנן חיות שיצודו אותם, ביניהן עכבישים כמו אלמנה שחורה, עקרבים אחרים, נדלים, מספר חרקים כמו נמלי אש ונמלי גדוד, חולייתנים שונים כמו עופות, לטאות וכמה זעמניים, קיפודיים, חדפיים, עטלפים וטורפים קטנים כמו הפנק, גירית הדבש או הסוריקטה. חלק מטורפים אלה הם בעלי חסינות לארס העקרבים.

רביית העקרב

כשמגיעה תקופת הרבייה (בישראל: מחודש מאי עד חודש ספטמבר) העקרב הזכר יוצא לציד לילי ונע לאט בצבתות פשוטות כדי לתפוס כל יצור שנע בקרבתו. בגלל מסלול ההליכה שלו, הכולל תנועה במעגלים סביב מקום מגוריו, אם ישנה נקבת עקרב בוגרת באזור הוא יתקל בה. בשלב ההזדהות העקרב הזכר יזדהה על ידי רעידות גוף קצובות. יש מינים שמשמיעים קולות ויש שסובבים את הנקבה מספר רב של פעמים. הנקבה נענית לחיזוריו של הזכר בכך שהיא אינה נעה. תנועה קלה תגרום לזכר להפסיק את החיזור ולהתרחק ממנה. אחרי כן מגיע שלב בו הזכר נוגע ברגליה ובצבתותיה של הנקבה. הנקבה עדיין שומרת על חוסר תנועה. בתום הליך זה, העקרבים יוצאים למעין טיול האורך בין כמה דקות למספר שעות. בשלב זה העקרבים מבצעים מין ריקוד. מטרת טקס הריקוד היא מציאת מקום מתאים לביצוע השלב הבא של תהליך הרבייה, שהוא העברת שק הזרע. אם הנקבה מאבדת עניין, הטקס נפסק.

לאחר הטיול, בני הזוג עוצרים על משטח אבן והזכר מנקה אותו. הזכר צועד מעט אחורה ומרים את צבתות הנקבה ושניהם מתרוממים קמעה. בשלב זה נפתחים מכסי המין ומפתח המין של הזכר נשלף ספרמטופור - נרתיק זרע דק וגלילי (מ"מ על 10 מ"מ). בסיס הנרתיק נדבק לאבן ומזדקף מהתייבשות מהירה. לאחר זאת העקרב מדריך את הנקבה לכיון הנרתיק ומושך את הנקבה כדי שהנרתיק ינעץ לתוך פתח המין שלה. בתום הנעיצה העקרב הזכר עוזב את המקום. לאחר כחודשיים מתרחשת ההשרצה לתוך מחילה קטנה והעקרבים הקטנים מטפסים על גב האם.

התבגרות העקרב

שלא כמו רוב החיות ממחלקת העכבישנים, עקרבים הם מסוג "viviparous" – כלומר, מולידים ולדות חיים ולא ביצים. העקרבים נולדים אחד אחד והאם נושאת אותם על גבה, עד שיעברו השלה ראשונה של עור הגוף (מתחתיו יש עור רך שמתקשה עם הזמן). עד לפרק זמן זה העקרבים הצעירים לא יכולים לשרוד ללא אמם, המגנה עליהם ושומרת על הלחות שלהם.

בסוגים שונים של עקרבים הקשר עם האם יכול להימשך זמן רב, במיוחד בסוגי העקרבים היותר מפותחים במישור החברתי (כגון עקרב ה"Pandinus"). מספר הוולדות משתנה מסוג לסוג ונע בין שלושה למאה.

העקרב הצעיר דומה לעקרב מבוגר, והוא גדל כל פעם דרך תהליך ההשלה. בעת תהליך זה חיי העקרב נמצאים בסכנה.

בין השלה להשלה העקרב חייב לנוע באופן תמידי כדי לוודא שיוכל לזוז כשהעור יתקשה. תהליך התקשות העור נקרא "Sclerotization".

אורך חייו של העקרב משתנה מסוג לסוג. לא ידוע מהו אורך חייהם של רוב סוגי העקרבים אך הטווח הוא בין 4 שנים ל-25.

עקרבים בישראל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מלאכת החלוקה הטקסונומית של העקרבים בישראל טרם הסתיימה. בישראל קיימים כ-21 מינים של עקרבים. מתוכם כ-3 נחשבים למסוכנים לאדם: עקצן צהוב, קטלן דו-גוני וקטלן עב-זנב. הסיכון מתייחס לאדם בוגר ושאינו סובל מרגישויות. בדומה לכל פגיעה מבעל חיים ארסי, גופם של ילדים ובעלי רגישויות (אלרגיות לארס או לארס מסוג מסוים) עלול להגיב באופן חמור יותר עד קיצוני.

רבייה בישראל

רביית העקרבים נצפתה לראשונה על ידי פנחס אמתי בשנת 1959, במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

עקרב לאומי ישראל

מהצבעה באתר ynet הוחלט שהעקרב הלאומי של ישראל הוא נבו יריחו.

שם	שם מדעי	תפוצה בישראל	סיכון לאדם*
קטלן עב-צבתות	Androctonus crassicauda crassicauda	נפוץ כמעט בכל הארץ	מסוכן לאדם, שני במסוכנות רק לעקצן הצהוב
קטלן דו-גוני	Androctonus bicolor	שפלת החוף, נגב, בקעת הירדן	נחשב כמסכן חיים^[2]
קטלן עברי	Androctonus amoreuxi hebraeus	שפלת החוף, נגב, ים המלח ועין גדי	סיכון בינוני עד גבוה
עקצן צהוב (עקרב צהוב מצוי)	Leiurus hebraeus	כל הארץ. למעט בכרמל, בחולות שפלת החוף והעמקים	סיכון גבוה מאוד, מהמסוכנים בעקרבי העולם
שחרן יהודה (עקרב שחור יהודה)	Hottentotta judaicus	בחבל הים תיכוני של ישראל, דרומה עד דרום הר חברון	סיכון נמוך, כאבי עקיצתו עזים מאוד
עביד שחום עביד שחור/כושי	Scorpio maurus fuscus	בחבל הים תיכוני של ישראל, ובבקעת הירדן	סיכון נמוך
עביד צהוב	Scorpio maurus palmatus	ערבה, נגב ודרום מדבר יהודה	סיכון נמוך
בותוס ישראלי	Buthus occitanus israelis	מאזור נתניה ודרומה לאורך שפלת החוף, ועד מרכז הנגב ודרום מדבר יהודה	סיכון בינוני
נבו יריחו	Nebo hierichonticus	כל הארץ למעט שפלת החוף	סיכון נמוך
עקרבון נגבי	Orthochirus scrobiculosus negebensis	ערבה, נגב ודרום מדבר יהודה	סיכון בינוני
בירולטוס ישראלי	Birulatus israelensis	עמק הירדן	אין מידע
מזובותוס מרושת	Mesobuthus nigrocinctus	החרמון	סיכון נמוך
חד-צלע כרמלי	Compsobuthus carmelitis	גליל מערבי, כרמל	ככל הנראה סיכון נמוך
חד-צלע חלק	Compsobuthus levyi	מזרח הארץ ודרומה	סיכון נמוך
חד-צלע גדול	Compsobuthus longipalpis	עין גדי	סיכון נמוך
חד-צלע מגובשש	Compsobuthus schmiedeknechti	מרכז הארץ וצפונה	סיכון נמוך
עקרבחול ניצני	Buthacus nitzani	דרום שפלת החוף, חולות מערב הנגב, ואזור נחל צין	סיכון נמוך
עקרבחול יוטבתה	Buthacus yotvatensis	דרום הערבה	סיכון נמוך
עקרבחול הערבה	Buthacus arava	דרום הערבה	סיכון נמוך
עקרבחול אמיתי	Buthacus amitaii	הר הנגב	סיכון נמוך

העקרב בתנ"ך

"ואתה בן אדם אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת כי בית מרי המה"

— ספר יחזקאל, פרק ב', פסוק ו'