עקרון הפיהרר
עקרון הפיהרר או הפִיהְרֶרפְּרִנְצִיפּ (בגרמנית Führerprinzip, "עקרון המנהיג") היה עקרון מנחה של קביעת הרשות הפוליטית במבנה הממשלתי של הרייך השלישי ושל פולחן האישיות של אדולף היטלר. במובנו הפשוט ביותר ניתן לומר כי "מילתו של הפיהרר היא מעל לחוק הכתוב" ומדיניות, החלטות ומשרדי הממשלה כולם כפופים לתנאי זה. בפועל, עקרון הפיהרר הוא השלטת דיקטטורה במפלגה פוליטית, וככזה הוא נהיה לסמל לפשיזם פוליטי[1].
אידאולוגיה
עריכהבניגוד לדעה הרווחת, עקרון הפיהרר לא הומצא על ידי הנאצים. הרמן פון קייזרלינג, פילוסוף גרמני יליד אסטוניה, היה הראשון שעשה שימוש במונח. אחת מטענותיו העיקריות של קייזרלינג הייתה שמספר "פרטים מוכשרים נועדו לשלוט" על בסיס דרוויניזם חברתי.
האידאולוגיה שעומדת מאחורי עקרון המנהיג רואה כל ארגון כהיררכיה של המנהיגים שלו, ובה לכל מנהיג ("פיהרר" בגרמנית) יש אחריות מוחלטת בתחומו והוא דורש צייתנות מוחלטת מכל הכפופים לו ונענה רק לממונים עליו. הצייתנות והנאמנות המוחלטת למנהיג פירושה גם התעלמות מחוקי המוסר של מותר ואסור. ה"מנהיג העליון", פיהרר אדולף היטלר, נענה רק לאלוהים ולעם הגרמני. הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן טען שהיטלר ראה את עצמו כהתממשות הרשות השלטת, וכן כחוק חי או החוק הגבוה ביותר, ושילב תפישות אלה להפיכתו לרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת בזמן אחד. לאחר ליל הסכינים הארוכות, היטלר אמר: "בשעה זו, אני הייתי אחראי לגורל הלאום הגרמני, ולכן הייתי השופט העליון של העם הגרמני!"[2].
עקרון המנהיג מקביל לשרשרת הפיקוד בארגונים צבאיים, בראשם עומד מפקד אחד שהכל כפופים לו (ראש מטה, גנרל וכדומה). גם הפרייקור, הארגונים הצבאיים למחצה בגרמניה שהיו מורכבים מחיילים שלחמו במלחמת העולם הראשונה ולא רצו לחזור לחייהם האזרחיים, התנהלו לפי עקרון המנהיג. חלקם, היו בנעוריהם בתנועות נוער גרמניות-צבאיות בשנים 1904–1913. גם תנועות אלה התבססו על אותו עקרון. ההצדקה לשימוש בעקרון המנהיג בעולם האזרחי הייתה שצייתנות ללא עוררין על הממונים תוביל לסדר ולשגשוג אותו יקצרו "הראויים להנהיג".
במקרה של הנאצים, עקרון המנהיג נהפך לחלק אינטגרלי של המפלגה הנאצית ביולי 1921, כאשר היטלר כפה עימות עם מנהיגי המפלגה הראשונים לאחר שהבין כי בכוונתם למזג את המפלגה לתוך מפלגה סוציאלית כל-גרמנית גדולה. מששמע על כך, וביודעו שמיזוג כזה יחליש מאוד את כוחו במפלגה, היטלר עזב אותה. אנטון דרקסלר, שהבין שהמפלגה תאבד את כל כוחה בלי היטלר פתח עימו במשא ומתן. היטלר הציב אולטימטום אחד: על כולם להכיר בו כמנהיג היחידי (פיהרר) של המפלגה ולתת לו שליטה מוחלטת עליה. ועדת המפלגה נכנעה לדרישתו והוא חזר להנהיג את המפלגה הנאצית לאחר מספר ימים כשליט הקבוע שלה, ובתגובה מינה את דרקסלר להיות יושב ראש המפלגה לצמיתות.
באותה תקופה, המפלגה הנאצית גדלה והחלה להיות מקוטבת. למנהיגיה בצפון המדינה אוטו שטרסר(אנ') וגרגור שטרסר, וכן יוזף גבלס, הייתה השקפה יותר סוציאליסטית מאשר לסניף הדרומי של המפלגה בראשו עמד היטלר במינכן. היו להם חילוקי דעות נוספות וביניהן אם המפלגה תנוהל לפי עקרון המנהיג או לא. בעימות נוסף שאותו תכנן היטלר, התכנסו חברי המפלגה לוועידה בבמברג ב-14 בפברואר 1926. בוועידה, היטלר גבר על חברי המפלגה הצפוניים הודות לכישורים הרטורים שלו, והשאלה אם המפלגה תנוהל לפי עקרון המנהיג חדלה מלהתקיים מאז.
כאשר היטלר עלה לשיא כוחו, לאחר שמונה לתפקיד קנצלר גרמניה עם מותו של פאול פון הינדנבורג, הוא שינה את תוארו ל"פיהרר וקנצלר הרייך", וכך עקרון הפיהרר נהפך לחלק בלתי נפרד בחברה הגרמנית. ראשי ערים שנבחרו בקלפיות הוחלפו על ידי נציגים מהמפלגה הנאצית. ראשי פקולטות ואף ועדי הורים איבדו מכוחם ובמקומם נקבעו אישים שרירותית. הנאצים פירקו את כל ההתאגדויות והאיחודים בהם נבחרו אנשים בהליך של הצבעה דמוקרטית. תאגידים במדינה הוכפפו אף הם לעקרון המנהיג וגם ארגוני ספורט. לבסוף, כל צורת התאגדות או ארגון הוכפף בגרמניה הנאצית תחת ידיו של מנהיג יחיד.
הרמן גרינג אמר לנביל הנדרסון(אנ'), שגריר בריטניה בגרמניה הנאצית: "כאשר היה צריך להחליט החלטה, אף אחד מאיתנו לא נחשב ליותר מהאבנים עליהם עמדנו. זהו הפיהרר לבדו שמחליט". אלברט שפר ציין שבכירים נאצים פחדו להכריע החלטות בהיעדרו של היטלר. החוקים החלו להיות חוקים שמוכתבים בעל פה ולא בכתב, וכן מנהיגים שהצליחו לבלוט ולייצר השפעה זכו לשבחים וקידום במקום בצנזורה.
תעמולה
עריכהסרטי תעמולה רבים בגרמניה הנאצית עסקו ושיבחו את עקרון הפיהרר. דוגמה לסרט כזה הוא "ניצחון הרצון" שביימה לני ריפנשטאהל. הסרט משבח את היטלר ומציג אותו בזוויות צילום בהם הוא נראה רם מעל כולם. היו גם סרטי תעמולה בנושא שלא עסקו או הציגו ישירות את היטלר. בסרטים כאלה הראו כיצד המנהיג העליון לוקח החלטות חכמות שנוגעות לטובת הכלל ומושיע את כולם בפועלו.
לבני הנוער בגרמניה הוצגו סאגות נורדיות שבבסיסן עמד עקרון המנהיג. בהצגות אלה הוצגו דמויות כמו פרידריך השני ואוטו פון ביסמרק. קארל שמיט שהעריץ את עקרונות הנאציזם חיבר עלון שעסק אף הוא בעקרון המנהיגות. הפוליטיקאי הנאצי רוברט ליי נשא נאום ובו תמך בדעה ש"הפיהרר תמיד צודק".
יישום
עריכה
בתקופה שלאחר המלחמה, כבר במשפטי נירנברג וגם בשלבים מאוחרים יותר דוגמת משפט אייכמן בירושלים, פושעי המלחמה הנאצים השתמשו בעקרון הפיהרר כדי לחמוק מאחריות אישית ולהפנות את האצבע המאשימה כלפי מפקדיהם.
בספרה של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים", היא טענה שמלבד רצונו להתקדם בקריירה האישית שלו, אייכמן לא הציג ראיות לכך שהיה אנטישמי או שסבל מהפרעות נפשיות כלשהן. היא כינתה אותו בביטוי "הבנאליות של הרוע", שכן במשפט הוא הוצג בתור אדם בעל אישיות נורמטיבית, לא ניכרו בו אשמה או שנאה והוא הכחיש כל צורה של אחריות מצידו לשאירע. אייכמן טען במשפט שהוא בסך הכל "עשה את עבודתו" ושהוא תמיד פעל לפי הצו הקטגורי של קאנט. ארדנט טענה בכתביה כי טיעונים אלה הראו שהפושעים הנאצים לא היו אנשים פסיכופתים, אלא אנשים רגילים שיכלו לבצע פשעים מזעזעים כאשר הסביבה עודדה אותם ונתנה להם תמריצים לעשות כן. עם זאת, היא לא הסכימה לייחס את הטיעון הזה כלפי אייכמן מפני שהוא השתמש בעקרון המנהיגות כהנגנה[דרושה הבהרה]. לדבריה, ילדים מצייתים בעוד שמבוגרים פועלים לפי אידאולוגיה.
ראו גם
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ Means Used by the Nazi Conspiractors in Gaining Control of the German State (Part 4 of 55), fcit.usf.edu
- ^ Robert Ley Speech (3 November 1936), research.calvin.edu