ויקיפדיה

משפטי נירנברג

סדרת משפטים כנגד בכירי המשטר הנאצי
פירוש נוסף ערך זה עוסק בסדרת משפטים בהם נשפטו פושעי מלחמה נאצים בתום מלחמת העולם השנייה. אם התכוונתם לסרט קולנוע משנת 1961, ראו משפטי נירנברג (סרט).

משפטי נירנברג היו סדרת משפטים שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים 1945 ו-1946, שבהם הועמדו לדין מספר בעלי תפקידים נאצים וראשי המשטר בגרמניה הנאצית, באשמת ביצוע פשעי המלחמה ופשעים נגד האנושות, כגון רצח עם. המשפטים נערכו על ידי בעלות הברית בעיר נירנברג בבוואריה שבגרמניה. פסקי הדין שניתנו במסגרתם קבעו הלכות חדשות בתחום דיני מלחמה, במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי.

חבר השופטים במקום מושבו בהיכל הצדק בנירנברג

בין 1933 ל-1945 פלשה גרמניה הנאצית למדינות רבות ברחבי אירופה, והביאה ל-27 מיליון הרוגים בברית המועצות בלבד. ההצעות כיצד להעניש את המנהיגים הנאצים המובסים נעו בין משפט ראווה (ברית המועצות) להוצאות להורג (הממלכה המאוחדת). באמצע 1945 הסכימו צרפת, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לכנס בית דין צבאי בין-לאומי משותף בנירנברג, שפעל מכוח אמנת לונדון עליה חתמו. בין 20 בנובמבר 1945 ל-1 באוקטובר 1946 נשפטו 21 ממנהיגיה החשובים ביותר של גרמניה הנאצית שנותרו בחיים בתחום המדיני, הצבאי והכלכלי, וכן שישה ארגונים גרמניים. מטרת המשפט לא הייתה רק להרשיע את הנאשמים אלא גם לאסוף ראיות בלתי ניתנות להפרכה לפשעי הנאצים ולעשות דה-לגיטימציה לאליטה הגרמנית המסורתית.

פסק הדין של בית הדין הצבאי הבין-לאומי בא בעקבות הכרזת התביעה על הפשע של תכנון וניהול מלחמה תוקפנית בתור "הפשע הבין-לאומי העליון", מכיוון ש"הוא מכיל בתוכו כל הרוע המצטבר".[1] רוב הנאשמים הואשמו גם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. השואה הייתה נושא משמעותי במשפט. 12 משפטים נוספים נערכו על ידי ארצות הברית נגד פושעים בדרג נמוך יותר, שהתמקדו יותר בשואה.

רקע היסטורי

עריכה

במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1939–1945, פלשה גרמניה הנאצית למדינות רבות באירופה, בהן פולין, דנמרק (אנ'), נורווגיה, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, צרפת, יוגוסלביה, יוון וברית המועצות.[2] הכיבוש הנאצי לווה באכזריות רבה. אבדות המלחמה בברית המועצות לבדה כללו 27 מיליון הרוגים, רובם אזרחים.[3] התביעה המשפטית התבססה על אופיים יוצא הדופן של הפשעים הנאציים, ובמיוחד על האכזריות הייחודית של השואה.

בתחילת 1942 הוציאו נציגי תשע ממשלות גולות מאירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית הצהרה בשם "עונש לפושעי מלחמה", הדורשת מבית משפט בין-לאומי לשפוט את הפשעים הנאציים שבוצעו במספר מדינות כבושות. ארצות הברית ובריטניה סירבו לאשר הצהרה זו, תוך ציון כישלון ההעמדה לדין של פושעי מלחמה לאחר מלחמת העולם הראשונה.[4] ועדת האו"ם לענייני פשעי מלחמה שבסיסה בלונדון - ללא נציגות סובייטית - התכנסה לראשונה באוקטובר 1943.[5] ב-1 בנובמבר 1943 פרסמו ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית את הצהרת מוסקבה, שהזהירה את ראשי הנאצים מכוונת החותמים "לרדוף אחריהם עד קצות תבל... כדי שהצדק ייעשה". ההצהרה קבעה כי אותם בכירים נאצים שביצעו פשעים במספר מדינות יישפטו יחדיו, בעוד שאחרים יישפטו במקומות שבהם ביצעו את פשעיהם.[6]

בוועידת טהראן (1943), בוועידת יאלטה (1945) ובוועידת יאלטה (1945) אישרו שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה – את הפורמט להענשת האחראים לפשעי מלחמה בזמן מלחמת העולם השנייה. גם לצרפת הוקצה מקום בין חברי בית הדין. המשפטן הסובייטי אהרן טריינין הגה את הרעיון של פשעים נגד השלום (ניהול מלחמה תוקפנית), שלימים יהיו מרכזיים בהליכים בנירנברג.[7] רעיונותיו של טריינין הודפסו מחדש במערב, ואומצו באופן נרחב. ברית המועצות לחצה בצורה אינטנסיבית לשפוט את המנהיגים הנאצים על תוקפנות בנוסף לפשעי מלחמה. היא רצתה לקיים משפט עם פסק דין ידוע מראש, בדומה למשפטי מוסקבה, על מנת להפגין את אשמתם של המנהיגים הנאצים, ולתבוע פיצויי מלחמה לצורך שיקום הכלכלה הסובייטית שנחרבה במלחמה. ארצות הברית התעקשה לקיים משפט שייראה לגיטימי, כאמצעי לרפורמה בגרמניה ולהפגנת עליונותה של המערכת המערבית.[8] ממשלת בריטניה עדיין העדיפה להוציא להורג מנהיגים נאצים, תוך שהיא מציינת את כישלון המשפטים לאחר מלחמת העולם הראשונה ואת חששותיה מהכוונה לבצע חקיקה למפרע.[9]

שר האוצר של ארצות הברית הנרי מורגנטאו הציע תוכנית כוללת של דה-נאציפיקציה של גרמניה. תוכנית זו נודעה לימים כ"תוכנית מורגנטאו". בתוכנית פורטו שיטות של גירוש, עבודות כפייה ודיכוי כלכלי הדומים לאלה של חוזה ורסאי. גם צ'רצ'יל וגם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט תמכו בתוכנית זו, ואף ניסו לקבל על כך אישור בוועידת קוויבק בספטמבר 1944, אם כי בתחילה התנגד צ'רצ'יל לתוכנית.[10] עם זאת הכריזה ברית המועצות על העדפתה להליך משפטי (ככל הנראה ראתה בכך הזדמנות למשפט ראווה). מאוחר יותר הודלפו פרטים לציבור ועוררו מחאה רבתי. רוזוולט, שחש בחוסר ההסכמה הציבורית, זנח את התוכנית.

עם ביטולה של תוכנית מורגנטאו נהגתה תוכנית חלופית, "משפט פושעי מלחמה אירופאיים", על ידי מזכיר המלחמה הנרי ל' סטימסון ומחלקת המלחמה לטיפול בהנהגה הנאצית. רוזוולט מת באפריל 1945.

הנשיא החדש, הארי טרומן, הביע תמיכה חזקה בהליך משפטי, וב-2 במאי 1945, במהלך ועידה של האו"ם בסן פרנסיסקו, הכריז על הקמת בית דין צבאי בין-לאומי, מבלי שהתייעץ על כך עם בריטניה וברית המועצות.[11] ב-8 במאי נכנעה גרמניה הנאצית ללא תנאי,[12] ומלחמת העולם השנייה באירופה הסתיימה. תנאי הכניעה העניקו למועצה משותפת של בעלות הברית את השליטה והריבונות בגרמניה, ובכלל זה את הסמכות להחליט על העמדה לדין של פושעי מלחמה.

ההכנות למשפטים

עריכה

אמנת לונדון

עריכה

בוועידת לונדון, שהתקיימה בין 26 ביוני ל-2 באוגוסט 1945, ניהלו נציגי צרפת, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית משא ומתן על הצורה בה ייערך המשפט, וכלל לא היה ברור אם בכלל ייערך.[13]

הפשעים שעליהם הועמדו הנאשמים לדין היו פשעים נגד השלום, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. בוועידה נדונה השאלה האם מלחמות תוקפניות אסורות במשפט הבין-לאומי הקיים. לפני אימוץ אמנת לונדון לא היה חוק שקבע אחריות פלילית לתוקפנות מלחמתית. למרות החששות של מדינות אחרות מבעלות הברית, איים הנציג האמריקאי ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית רוברט ה. ג'קסון כי מדינתו תנטוש את המשא ומתן אם תוקפנות לא תועמד לדין, משום שזה היה הרציונל לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.[14] עם זאת הסכים ג'קסון להגדרת 'פשעים נגד השלום', אך שלוש בעלות הברית האחרות התנגדו לכך משום שחששו שהדבר יפגע בחופש הפעולה של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות.[15]

פשעי מלחמה כבר היו קיימים במשפט הבין-לאומי כהפרות פליליות של חוקי המלחמה ומנהגי המלחמה, אך אלה לא חלו על יחסה של הממשלה לאזרחיה. משפטנים חיפשו דרך לשפוט אזרחים גרמניים, כמו למשל על פשעים שביצעו נגד יהודי גרמניה הנאצית. הצעה סובייטית ל"פשעים נגד אזרחים" שונתה ל"פשעים נגד האנושות" לפי הצעתו של ג'קסון,[16] לאחר שנכשל השימוש במונח זה בוועדה שהוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה במטרה להעמיד לדין את מבצעי רצח העם הארמני. ההצעה הבריטית להגדרת פשעים נגד האנושות התקבלה ברובה, כשהנוסח הסופי הוא "רצח, השמדה, שעבוד, גירוש ופעולות לא אנושיות אחרות שנעשו נגד אוכלוסייה אזרחית". הגרסה הסופית של האמנה הגבילה את סמכות השיפוט של בית הדין לגבי פשעים נגד האנושות לאלה שבוצעו במסגרת מלחמה תוקפנית. ארצות הברית הייתה מודאגת מכך ששיטת ההפרדה הגזעית של "חוקי ג'ים קרואו" לא תוגדר כפשע נגד האנושות. גם ברית המועצות רצתה להימנע ממתן סמכות שיפוט לבית דין בין-לאומי לגבי יחסה של הממשלה לאזרחיה.

האמנה שיפרה את ההשקפה המסורתית של המשפט הבין-לאומי בכך שהטילה על יחידים, ולא על מדינות, אחריות להפרות. הצעתן של שלוש בעלות הברית האחרות להגביל את הגדרת הפשעים למעשים שבוצעו על ידי מדינות הציר נדחתה על ידי ג'קסון.[17] במקום זאת הגבילה האמנה את סמכות השיפוט של בית הדין למעשיה של גרמניה הנאצית. סעיף 7 באמנה מנע מהנאשמים לבקש חסינות ריבונית,[18] והטענה לפעול לפי פקודות עליונות ניתנה להכרעת השופטים.[19] המשפט נערך על פי חוק מקובל ומתוקן.[20] מנהלי המשא ומתן החליטו כי מושבו הקבוע של בית הדין יהיה בברלין, בעוד שהמשפט יתקיים בהיכל הצדק בנירנברג. נירנברג, ששכנה אז באזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, הייתה מקום סמלי בכך ששימשה כאתר לעצרות נאציות. היכל הצדק היה שלם יחסית, אך היה צורך לשפץ אותו לקראת המשפט עקב נזק שנגרם למבנה מההפצצות על העיר במהלך המלחמה. בהיכל שכן גם בית סוהר צמוד שבו ניתן היה להחזיק את הנאשמים.[21] ב-8 באוגוסט נחתמה אמנת נירנברג בלונדון.[22]

השופטים והתובעים

עריכה
 
רוברט ה. ג'קסון, התובע האמריקאי במשפט

בתחילת 1946 היו אלף עובדים במשלחות ארבע המדינות בנירנברג, מתוכם כשני שלישים מארצות הברית. מלבד אנשי מקצוע משפטיים, היו במשלחות גם חוקרים רבים ממדעי החברה, פסיכולוגים, מתרגמים ומתורגמנים, וכן מעצבים גרפיים שהכינו את התרשימים הרבים שבהם השתמשו במהלך המשפט. כל מדינה מינתה מטעמה צוות תביעה ושני שופטים, שאחד מהם הוא סגן ללא זכויות הצבעה.

ג'קסון מונה לתובע הראשי מטעם ארצות הברית, וההיסטוריון קים פרימל (אנ') מתאר אותו כ"פוליטיקאי רב-תכליתי ונואם יוצא דופן, אם לא פילוסוף משפטי גדול".[23] התביעה מטעם ארצות הברית סברה שהנאציזם הוא תוצר של סטייה גרמנית מהמערב (תזת זונדרווג), וביקשה לתקן סטייה זו במשפט שישיג גם מטרות גמול וגם מטרות חינוכיות. בהמלצתו של ג'קסון מינתה ארצות הברית מטעמה את השופטים פרנסיס בידל וג'ון פארקר (אנ').[24] התובע הראשי מטעם הממלכה המאוחדת היה הארטלי שוקרוס (אנ'), ששימש כתובע הכללי של אנגליה וויילס, בסיוע קודמו בתפקיד דייוויד מקסוול פייף (אנ'). על אף שהשופט הבריטי הראשי, סר ג'פרי לורנס, שימש כנשיאו של בית הדין, בפועל הפעיל בידל את סמכותו יותר מלורנס.

המשפטן היהודי ד"ר יעקב רובינסון שימש כיועץ לענייני יהודים לג'קסון. שמו של רובינסון נקשר כמי שמילא תפקיד מפתח בשכנועו לקבל כהולם את הרעיון החדש, פשע נגד האנושות, כסעיף אישומם של הנאצים בפשעים נגד היהודים (המונח הופיע לראשונה בכתבי אישום במשפטי נירנברג).[25] אחרי משפט פושעי המלחמה הראשיים, הוא הוסיף לעקוב מקרוב אחרי בירור דינם והליכי ענישתם של פושעי מלחמה בסדרת משפטים הידועה בשם "משפטי נירנברג הנוספים". הוא ייעץ, למשל, לתובע הראשי במשפטו של פרידריך פליק (אנ'), בריגדיר גנרל טלפורד טיילור (אנ').[26]

התובע מטעם צרפת, פרנסואה דה מנטון (אנ'), פיקח זה עתה על משפטיהם של מנהיגי צרפת של וישי; הוא התפטר בינואר 1946 והוחלף על ידי אוגוסט שמפטייה דה ריב. השופטים מטעם צרפת היו אנרי דונדייה דה ואבר, פרופסור למשפט פלילי, וסגנו רוברט פאלקו, שייצג את צרפת בוועידת לונדון.[27] ממשלת צרפת ניסתה למנות עובדים שלא שיתפו פעולה עם משטר צרפת של וישי; כמה מינויים, כולל של דה ריבס, היו של אלה שהיו חברי תנועת ההתנגדות הצרפתית.[28] בציפייה למשפט ראווה מינתה תחילה ברית המועצות את יונה ניקיטצ'נקו כתובע הראשי מטעמה, אך הוא מונה לשופט והוחלף על ידי רומן רודנקו, שנבחר בשל כישוריו כנואם.[29] השופטים והתובעים הסובייטים לא הורשו לקבל החלטות חשובות מסוימות מבלי להתייעץ עם ועדה במוסקבה בראשות הפוליטיקאי הסובייטי אנדריי וישינסקי;[30] העיכובים שנוצרו הפריעו למאמץ הסובייטי לקבוע את סדר היום. השפעתה של המשלחת הסובייטית הוגבלה גם בשל שליטה מוגבלת בשפה האנגלית, היעדר מתורגמנים וחוסר היכרות עם דיפלומטיה ומוסדות בין-לאומיים.[31]

בקשותיו של נשיא ההסתדרות הציונית העולמית חיים ויצמן, וכן של הממשלה הזמנית בפולין לקבלת תפקיד פעיל במשפט נדחו.[32] ברית המועצות הזמינה תובעים מבעלות בריתה, כולל פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה; גם דנמרק ונורווגיה שלחו משלחת מטעמם. למרות שהמשלחת הפולנית לא הייתה מוסמכת להתערב בהליך, היא הגישה ראיות וכתב אישום, והצליחה למשוך תשומת לב מסוימת לפשעים שבוצעו נגד יהודי פולין ונגד לא-יהודים.

כתב האישום

עריכה

מלאכת ניסוח כתב האישום חולקה על ידי המשלחות. הבריטים עבדו על מלחמה תוקפנית; על המשלחות האחרות הוטלה המשימה לסקר פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה שבוצעו בחזית המערבית (צרפת) ובחזית המזרחית (ברית המועצות). המשלחת האמריקאית תיארה את הקונספירציה והפשיעה הנאצית הכוללת של ארגונים נאציים. המשלחות הבריטיות והאמריקאיות החליטו לעבוד במשותף בניסוח ההאשמות של קשירת קשר לביצוע מלחמה תוקפנית. ב-17 בספטמבר[33] נפגשו המשלחות השונות כדי לדון בכתב האישום.

האשמה בקשירת קשר לביצוע פשע, הנעדרת מהאמנה, החזיקה את המגוון הרחב של האישומים והנאשמים ושימשה להאשמת המנהיגים הנאצים הבכירים, כמו גם פקידים שמעולם לא הרגו או רצחו איש או אפילו הורו ישירות להרוג.[34] בכך גם בא הקץ למגבלות האמנה על האשמה בפשעים שבוצעו לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. אישומים בקשירת קשר לביצוע פשע היו מרכזיים בתיקים נגד תעמולנים ותעשיינים: הראשונים הואשמו במתן הצדקה אידאולוגית לביצוע מלחמה ופשעים אחרים, בעוד שהאחרונים הואשמו בכך שאיפשרו את המאמץ המלחמתי של גרמניה.

הבעיה בתרגום כתב האישום והראיות לשלוש השפות הרשמיות של בית הדין - אנגלית, צרפתית ורוסית - וכן גרמנית הייתה חמורה בשל היקף המשימה והקושי בגיוס מתורגמנים, בעיקר מברית המועצות.[35] וישינסקי דרש תיקונים נרחבים בהאשמות בפשעים נגד השלום, במיוחד בנוגע לתפקידו של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בפרוץ מלחמת העולם השנייה. ג'קסון גם הפריד בין אישום בקשירת קשר לביצוע פשע משלושת האישומים האחרים, במטרה שהתביעה האמריקאית תכסה את קשירת הקשר הנאצית הכוללת בעוד שהמשלחות האחרות יבחנו את פרטי הפשעים הנאציים.[36] חלוקת העבודה על כתב האישום והחיפזון שבו הוכן הביאו לכפילות, שפה לא מדויקת והיעדר ייחוס של אישומים ספציפיים לנאשמים בודדים.[37]

הנאשמים

עריכה
 
נאשמים במשפטי נירנברג. בשורה הראשונה, מימין לשמאל: וילהלם קייטל, יואכים פון ריבנטרופ, רודולף הס, הרמן גרינג. בשורה השנייה, מימין לשמאל: פריץ זאוקל, באלדור פון שיראך, אריך רדר, קרל דניץ

כמה מהמנהיגים הנאצים הבולטים ביותר - אדולף היטלר, היינריך הימלר ויוזף גבלס, התאבדו ולכן לא ניתן היה לשפוט אותם. התובעים רצו לשפוט מנהיגים ייצוגיים של הפוליטיקה, הכלכלה והצבא הנאצי. רוב הנאשמים נכנעו לארצות הברית או לבריטניה.[38]

הנאשמים, שרובם לא התחרטו על מעשיהם,[39] כללו שרים לשעבר בקבינט של היטלר: פרנץ פון פאפן (שהיה אחראי לעליית היטלר לשלטון); יואכים פון ריבנטרופ (שר החוץ), קונסטנטין פון נויראט (שר החוץ), וילהלם פריק (שר הפנים), ואלפרד רוזנברג (שר השטחים המזרחיים הכבושים).[40] כמו כן הועמדו לדין מנהיגי הכלכלה הגרמנית, כמו גוסטב קרופ פון בוהלן אונד הלבך, נשיא רייכסבנק לשעבר היילמאר שאכט,[41] אלברט שפר ווולטר פונק, יחד עם פריץ זאוקל, האחראי העיקרי לשעבודם של מיליונים לעבודות כפייה שהיה כפוף לשפר. בעוד שהבריטים היו סקפטיים בהעמדה לדין של מנהיגים כלכליים, היה לצרפתים אינטרס חזק להדגיש את האימפריאליזם הכלכלי הגרמני.[42] המנהיגים הצבאים הנאצים היו הרמן גרינג, וילהלם קייטל, אלפרד יודל, אריך רדר וקרל דניץ. כמו כן, נשפטו גם אנשי התעמולה הנאצית יוליוס שטרייכר והנס פריטשה; רודולף הס, סגנו של היטלר שטס לבריטניה ב-1941; הנס פרנק, המושל הכללי של פולין הכבושה; מנהיג הנוער ההיטלראי באלדור פון שיראך; ארתור זייס-אינקווארט, נציב הרייך בהולנד; וארנסט קלטנברונר, מפקד המשרד הראשי לביטחון הרייך וראש האס דה.

למרות שרשימת הנאשמים הושלמה סופית ב-29 באוגוסט, כבר באוקטובר דרש ג'קסון להוסיף שמות חדשים לרשימה, אך הדבר נדחה.[43] מבין 24 הנאשמים שהועמדו לדין,[44] נשפט גם מרטין בורמן שלא בפניו, מאחר שבעלות הברית לא ידעו על התאבדותו במאי 1945; קרופ חלה מאוד ובכך לא הועמד לדין; ורוברט ליי התאבד לפני תחילת המשפט. נאצים לשעבר הורשו לשמש כפרקליטים[45] ועד אמצע נובמבר היו לכל הנאשמים עורכי דין. עורכי דינם של הנאשמים פנו במשותף לבית הדין בטענה שאין לו סמכות לשפוט את הנאשמים; אך עתירתם נדחתה. הסנגורים ראו עצמם כפועלים למען לקוחותיהם, אך גם למען האומה הגרמנית.[46] בתחילה תכננו האמריקאים לנסות לשפוט 14 ארגונים ומנהיגיהם, אך זה הצטמצם לשישה: קבינט הרייך, חיל ההנהגה של המפלגה הנאצית, הגסטפו, האס אה, האס אס והאס דה, המטה הכללי של גרמניה (אנ') והפיקוד העליון של הוורמאכט. המטרה הייתה להכריז על ארגונים אלו כפליליים, כדי שחבריהם יוכלו להישפט במהירות על היותם חברים בארגון פשע. בכירים אמריקאים האמינו שהרשעת ארגונים היא דרך טובה להראות שלא רק המנהיגים הנאצים הבכירים אחראים לפשעים, מבלי לגנות את העם הגרמני כולו.[47]

העדויות

עריכה
 
פקידי צבא ארצות הברית אוספים ראיות

במהלך הקיץ נאבקו כל המשלחות הלאומיות לאסוף ראיות לקראת המשפט הקרוב. התובעים האמריקאים והבריטים התמקדו בראיות תיעודיות ובתצהירים במקום בעדויות של ניצולי השואה. אסטרטגיה זו הגבירה את אמינות המקרה שלהם, שכן עדויות מצד ניצולי השואה נחשבה אז לפחות מהימנה וחשופה יותר להאשמות של משוא פנים, אך הפחיתה את העניין הציבורי בהליך.[48] התביעה האמריקאית הסתמכה על דיווחים של המשרד לשירותים אסטרטגיים ומידע שסופק על ידי ייווא והוועד היהודי-האמריקאי,[49] בעוד שהתביעה הצרפתית הציגה מסמכים רבים שקיבלה מהמרכז לתיעוד יהודי בן זמננו. הפרקליטות זימנה 37 עדים לעומת 83 של ההגנה, לא כולל 19 נאשמים שהעידו מטעמם. התביעה בחנה 110,000 מסמכים גרמניים שנתפסו והכניסה 4,600 מהם לראיות,[50] יחד עם סרט באורך 30 ק"מ ו-25,000 תצלומים.

האמנה אפשרה את קבילותן של כל ראיה שנחשבה כבעלת ערך הוכחה, לרבות תצהירים.[51] עקב החוקים שהובילו להתרופפות הצורך בעדויות, לתמונות, לגרפים, למפות ולסרטים היה חלק חשוב בהפיכת פשעים שנחשבו בלתי-אפשריים לביצוע לכאלה שאנשים האמינו כי ניתן היה לבצעם. לאחר שהתביעה האמריקאית הגישה מסמכים רבים בתחילת המשפט, התעקשו השופטים כי כל הראיות יוקראו בפרוטוקול, מה שהאט את התקדמות המשפט.[52] מבנה האישומים גרם גם לעיכובים מאחר שאותן ראיות הוקראו בסופו של דבר מספר פעמים, כאשר הן היו רלוונטיות הן לקנוניה והן לשאר האישומים.[53]

מהלך המשפטים

עריכה

ב-20 בנובמבר 1945 החלו המשפטים,[54] לאחר שבקשות לדחות את מועד הפתיחה מהתביעה הסובייטית, שרצתה יותר זמן כדי להכין את התיק, נדחו.[55] כל הנאשמים כפרו באשמה. ג'קסון הבהיר כי מטרת המשפטים התרחבה מעבר להרשעת הנאשמים וטען כי בעוד שארצות הברית "לא ביקשה להרשיע את כל העם הגרמני בפשע", גם המשפט "לא שימש לפטור את כל העם הגרמני מאחריות מלבד 21 גברים בתא הנאשמים".[56] אף על פי כן טענו הסנגורים לעיתים קרובות (אם כי לא רוב הנאשמים) שהתביעה ניסתה לקדם אשמה קולקטיבית גרמנית והתנגדה בכוח לאיש קש זה. העדויות שהוצגו על השואה שכנעו כמה משקיפים במשפט שחלק מהגרמנים ודאי היו מודעים אליה זה בזמן הימשכותה.[57]

התביעה האמריקאית והבריטית

עריכה

ב-21 בנובמבר מסר ג'קסון את הצהרת הפתיחה של התביעה האמריקאית. הנאום התקבל בחיוב על ידי התביעה, בית הדין, הקהל, ההיסטוריונים ואפילו הנאשמים.[58]

התביעה האמריקאית ירדה מהפסים במהלך ניסיונות לספק ראיות על מעשה התוקפנות הראשון, האנשלוס.[59] ב-29 בנובמבר סירבה התביעה להמשיך ולהציג את הפלישה לצ'כוסלובקיה, ובמקום זאת בחרה להקרין סרט הכולל מראות של מחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית. הסרט, שנערך מצילומי שחרור המחנות, זעזע הן את הנאשמים והן את השופטים, שדחו את המשפט. בחירה חסרת הבחנה והצגה לא מאורגנת של ראיות תיעודיות מבלי לקשור אותן לנאשמים ספציפיים הפריעו לעבודת התובעים האמריקאים על סעיף קשירת קשר לביצוע פשעים נגד האנושות.[60] האמריקאים זימנו את מפקד האיינזצגרופן אוטו אולנדורף, שהעיד על רצח של 80,000 איש על ידי אנשי עוצבותיו, ואת גנרל האס אס אריך פון דם באך-צלבסקי, שהודה כי לוחמה אנטי-מפלגתית גרמנית היא מעט יותר מאשר הסתרת השואה.[61]

התביעה הבריטית כיסתה את סעיף האישום בפשעים נגד השלום, שהיה מיותר במידה רבה לתיק קשירת הקשר האמריקאי.[62] ב-4 בדצמבר נשא שווקרוס את הצהרת הפתיחה של התביעה הבריטית, שחלק ניכר ממנה נכתב על ידי הרש לאוטרפכט.[63] שלא כמו ג'קסון, ניסה שווקרוס למזער את החידוש של ההאשמות בניהול מלחמה תוקפנית, תוך שהוא מפרט זאת באמנות האג וז'נבה, אמנת חבר הלאומים, הסכם לוקרנו והסכם קלוג-בריאן.[64] לבריטים נדרשו ארבעה ימים להגיש את טענותיהם. באמצע דצמבר עברו האמריקאים להציג את התיק נגד הארגונים המואשמים,[65] בעוד בינואר הציגו גם הבריטים וגם האמריקאים ראיות נגד נאשמים בודדים. מלבד הארגונים המוזכרים בכתב האישום הזכירו תובעים אמריקאים ובריטים גם את חלקם של משרד החוץ, הצבא והצי הגרמני.

התביעה הצרפתית

עריכה

מ-17 בינואר עד 7 בפברואר 1946 הציגה צרפת את האשמותיה וראיות תומכות. בניגוד לשאר צוותי התביעה התעמקה התביעה הצרפתית בהתפתחותה של גרמניה במאה ה-19, בטענה שהיא חרגה מהמערב בשל הפאן-גרמניות והאימפריאליזם. הם טענו שהאידאולוגיה הנאצית, שהגיעה מהרעיונות המוקדמים הללו, הייתה דומה למחשבה פלילית.[66] התובעים הצרפתים, יותר מעמיתיהם הבריטים או האמריקאים, הדגישו את מעורבותם של גרמנים רבים בפשעים; הם התמקדו בעיקר בעבודות כפייה, ביזה כלכלית ומעשי טבח.[67] התובע אדגר פור קיבץ יחד מדינויות שונות של גרמניה, כגון סיפוח אלזס-לורן, שלטענתו היא פשע נגד האנושות. בניגוד לאסטרטגיית התביעה הבריטית והאמריקאית, שהתמקדו בשימוש במסמכים גרמניים כדי להגיש תיקים, נטלו התובעים הצרפתים את נקודת המבט של הקורבנות, והגישו דוחות משטרה לאחר המלחמה. 11 עדים, בהם קורבנות רדיפות הנאצים, זומנו לתת עדות; ניצולת אושוויץ מארי קלוד ואילן-קוטוריה (אנ') העידה על פשעים להם הייתה עדה.[68] האשמות התביעה הצרפתית בפשעי מלחמה התקבלו על ידי בית הדין, למעט הוצאתם להורג של בני ערובה. בשל ההגדרה המצמצמת של פשעים נגד האנושות באמנה, החלק היחיד באישומי הגרמניזציה שהתקבלו על ידי השופטים היה גירוש יהודים מצרפת ומחלקים אחרים של מערב אירופה.

התביעה הסובייטית

עריכה
 
רומן רודנקו נושא את הצהרת הפתיחה של התביעה הסובייטית

ב-8 בפברואר פתחה התביעה הסובייטית את תיקה בנאום של רומן רודנקו, שכיסה את כל ארבעת סעיפי התביעה והדגיש מגוון רחב של פשעים שביצעה גרמניה הנאצית. רודנקו ניסה להדגיש את המשותף עם בעלות הברית האחרות תוך דחיית כל דמיון בין השלטון הנאצי לסובייטי.[69] בשבוע שלאחר מכן גייסה לידיה התביעה הסובייטית את פרידריך פאולוס - פילדמרשל גרמני שנתפס לאחר קרב סטלינגרד - כעד מטעמה וחקרה אותו על ההכנות למבצע ברברוסה.[70] פאולוס הפליל את מקורביו לשעבר, והצביע על קייטל, יודל וגרינג כנאשמים האחראים ביותר למלחמה.[71]

יותר מאשר משלחות אחרות, הראו התובעים הסובייטים את הפרטים הנוראיים על הזוועות שביצעו הנאצים, במיוחד מותם ברעב של 3 מיליון שבויי מלחמה סובייטים וכמה מאות אלפי תושבי לנינגרד במהלך המצור על העיר. למרות שהתובעים הסובייטים עסקו באופן נרחב ביותר ברצח שיטתי של יהודים במזרח אירופה, הם טשטשו לעיתים את גורלם יהודים עם זה של לאומים סובייטים אחרים.[72] למרות שהיבטים אלה כבר כוסו על ידי התביעה האמריקאית, הציגו התובעים הסובייטים ראיות חדשות מדוחות ועדה סובייטית וחקירות של קציני אויב בכירים.[73] לב סמירנוב הציג עדויות על טבח לידיצה בצ'כוסלובקיה, והוסיף כי הפולשים הגרמנים הרסו אלפי כפרים ורצחו את תושביהם ברחבי מזרח אירופה.[74] התביעה הסובייטית הדגישה את ההיבט הגזעני של מדיניות כגון גירוש מיליוני אזרחים לגרמניה לצורך עבודת כפייה, רצח ילדים, ביזה שיטתית של שטחים כבושים וגניבה או הרס של מורשת תרבותית.[75] התביעה הסובייטית ניסתה גם לפברק את האחריות הגרמנית לטבח יער קאטין, שביצע למעשה הנ.ק.ו.ד.. למרות שהתובעים המערביים מעולם לא דחו בפומבי את האישום על ביצוע הטבח מחשש להטיל ספק בהליך כולו, הם היו סקפטיים. ההגנה הציגה ראיות לאחריות סובייטית לטבח[76] והוא לא הוזכר כלל בפסק הדין.[77]

בהשראת הסרטים שהציגה התביעה האמריקאית, הזמינה ברית המועצות שלושה סרטים למשפט שהציגו, בין היתר, הרס ערים סובייטיות, תוך שימוש בצילומים של יוצרי קולנוע סובייטים וכן צילומים מסרטי חדשות גרמניים.[78] הסרט השני כלל צילומים של שחרור מחנות הריכוז וההשמדה מיידנק ואושוויץ ונחשב אפילו יותר מטריד מסרט שהציגה התביעה האמריקאית. עדים סובייטים כללו כמה ניצולים מפשעי הנאצים, ביניהם שני אזרחים שחיו במהלך המצור על לנינגרד, איכר שכפרו נהרס בלוחמה אנטי-מפלגתית, רופא של הצבא האדום שראה חלק מהזוועות במחנות השבויים[79] ושני ניצולי השואה - שמואל רג'זמן (אנ'), ניצול מחנה ההשמדה טרבלינקה והמשורר אברהם סוצקבר, שתיאר את רצח רבבות יהודים מווילנה.[80] עדויות התביעה הסובייטית התקבלו יפה בדרך כלל והציגו ראיות משכנעות לגבי סבל העם הסובייטי ותרומותיו לניצחון במלחמה.[81]

ההגנה

עריכה

ממרץ עד יולי 1946 הציגה ההגנה את טיעוני הנגד שלה. בטרם סיימה התביעה את הצגת ראיותיה, היה ברור כי עניינם הכללי הוכח, אך נותר לקבוע את אחריותו האישית של כל נאשם.[82] אף אחד מהנאשמים לא ניסה לטעון שפשעי הנאצים לא התרחשו כלל.[83] חלק מהנאשמים הכחישו שהיו מעורבים בפשעים מסוימים או הפגינו באופן בלתי סביר לבורות בהם, בפרט הפתרון הסופי.[84] כמה סנגורים הפכו את טיעוני התביעה כדי לטעון שהלך הרוח הסמכותי וציותם של הגרמנים למדינתם פוטרים אותם מכל אחריות אישית. רובם דחו שגרמניה חרגה מהציוויליזציה המערבית, בטענה שמעט גרמנים יכלו לתמוך בהיטלר משום שגרמניה הייתה מדינה מתורבתת.[85]

ההגנה ניסתה להאשים את היטלר באחריות לביצוע הפשעים, שהוזכר 12,000 פעמים במהלך המשפט - יותר מחמשת הנאשמים המובילים ביחד. אישים נאצים נעדרים ומתים אחרים, כולל היינריך הימלר, ריינהרד היידריך, אדולף אייכמן ומרטין בורמן, הואשמו גם הם על ידי ההגנה.[86] כדי להתמודד עם הטענות לפיהן נאשמים שמרנים אפשרו את עליית הנאצים לשלטון, האשימו הסנגורים בכך את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, איגודים מקצועיים ומדינות אחרות שקיימו יחסים דיפלומטיים עם גרמניה.[87] לעומת זאת, נמנעו רוב הנאשמים מלהפליל זה את זה.[88] רובם טענו גם לכך שחשיבותם בתוך המערכת הנאצית הייתה נמוכה. אך הרמן גרינג נקט בגישה ההפוכה, בציפייה כי יוצא להורג אך יזוכה בעיני העם הגרמני.

תגובות הנאשמים לאישומים היו שונות. היו כאלו, ובראשם הרמן גרינג, אשר המשיכו להתנהג כאילו עודם שולטים באירופה ביד רמה. הם כפרו בסמכותו של בית הדין לדון באישומים ועמדו על כך שכל מעשיהם נעשו בסמכות ולטובת העם הגרמני (התבדחותו של גרינג בחקירה הנגדית - "תשאלו כל גנרל וכל חייל פשוט, אם הם מעדיפים ללכת למלחמה או הביתה") היו כאלו אשר הכחישו את אחריותם האישית והטילו את האשמה על השיטה, שלא יכלו לסרב לפקודותיו של היטלר ושהיו רק בורג במכונה, על אף המשרה הרמה שבה אחזו (אלפרד יודל - "יש לי מצפון נקי לפני אלוהים ולפני בני עמי"), והיו אנשים כהנס פרנק, אשר הביעו חרטה. ידועה אמרתו של הנס פרנק: "אלף שנים תעבורנה, ואשמת גרמניה לא תימחה". אלברט שפר קיבל אחריות על עצמו בהיותו חלק מהממשלה הנאצית אף על פי שטען שלא השתתף ולא היה מודע לרבים ממעשי הזוועה של המשטר.[89]

האמנה לא הכירה בהגנת "Tu quoque (אנ')" - היא ביקשה לזכות את הנאשמים בטענה שבעלות הברית ביצעה את אותם פשעים שבהם הואשמו הנאשמים. למרות שהסנגורים השוו שוב ושוב את חוקי נירנברג לחקיקה שבוצעה במדינות אחרות, דחו השופטים טיעון זה. אלפרד זיידל ניסה שוב ושוב לחשוף את הפרוטוקולים הסודיים של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב; למרות שבסופו של דבר הוא הצליח, לא היה הדבר רלוונטי מבחינה משפטית והשופטים דחו את ניסיונו להעלות את חוזה ורסאי לסדר היום.[90] שישה נאשמים הואשמו בפלישה הגרמנית לנורווגיה, ועורכי דינם טענו כי פלישה זו נעשתה כדי למנוע פלישה בריטית לאותה מדינה; טיוח מנע מההגנה לנצל טיעון זה. אדמירל הצי צ'סטר נימיץ העיד והודה כי גם הצי האמריקאי השתמש בלוחמת צוללות בלתי מוגבלת;[91] עורך דינו של קרל דניץ טען בהצלחה שמשמעות הדבר היא שהדבר לא יכול להיחשב כפשע. השופטים אסרו על רוב הראיות על מעללי בעלות הברית להישמע בבית המשפט.[92]

סנגורים רבים התלוננו על היבטים שונים בהליך המשפט וניסו להכפיש את כולו.[93] על מנת לפייסם, ניתנה לנאשמים יד חופשית עם עדיהם ובשל כך נשמעו עדויות רבות שאינן רלוונטיות.[94] עדי הנאשמים הצליחו לעיתים לזכותם, אך עדים אחרים - בהם רודולף פרנץ הס, מפקד אושוויץ לשעבר והנס ברנד גיזביוס, חבר בתנועת ההתנגדות הגרמנית לנאציזם - חיזקו את תיק התביעה.[95] במהלך המשפט אפשרו השופטים לנאשמים מרחב תמרון נוסף כדי להוקיע את ברית המועצות, שהתגלתה בסופו של דבר כחברה בקשר לפרוץ מלחמת העולם השנייה.[96] המשפט הפך לאמצעי לא רק לגינויה של גרמניה, אלא גם של ברית המועצות.[97]

נעילת המשפט

עריכה

ב-31 באוגוסט הוצגו הטיעונים המסכמים. במהלך המשפט העלו פשעים נגד האנושות ובמיוחד נגד יהודים (שהוזכרו כקורבנות פשעי הנאצים הרבה יותר מכל קבוצה אחרת) את סעיף האישום בניהול מלחמה תוקפנית. בניגוד להצהרות הפתיחה של התביעה, כל שמונת הטיעונים המסכמים הדגישו את השואה; והתביעה הצרפתית והבריטית הפכו אותה לסעיף האישום העיקרי, בניגוד לסעיף התוקפנות.[98] כל התובעים מלבד האמריקאים הזכירו את המושג "רצח עם", שהומצא על ידי המשפטן הפולני-יהודי רפאל למקין.[99] התובע הבריטי שוקרוס ציטט עדויות על משפחה יהודית שנרצחה מדובנו, אוקראינה.[100] במהלך הצהרות הסיום אכזבו רוב הנאשמים את השופטים בשקרים ובהכחשות. שפר הצליח ליצור רושם של התנצלות מבלי לקחת אשמה אישית או לנקוב בשמות של קורבנות אחרים מלבד העם הגרמני. ב-2 בספטמבר ניתן פסק הדין של בית הדין; והשופטים נסוגו להסתגרות כדי להכריע בפסק הדין ובגזרי הדין, שהיו בדיון מאז יוני. פסק הדין נוסח על ידי סגן השופט הבריטי במשפט נורמן בירקט (אנ'). כל שמונת השופטים השתתפו בדיונים, אך הסגנים לא יכלו להצביע.

הכרעת הדין

עריכה

בית הדין הצבאי הבין-לאומי קיבל את עמדת התביעה וקבע כי סעיף התוקפנות הוא האישום החמור ביותר נגד הנאשמים, מכיוון ש"מלחמה היא בעצם דבר רע" ו"לפיכך, ליזום מלחמת תוקפנות, אינו רק פשע בין-לאומי; זהו הפשע הבין-לאומי העליון השונה רק מפשעי מלחמה אחרים בכך שהוא מכיל בתוכו את הרוע המצטבר של השלם".[101] עבודת השופטים הפכה לקשה בשל היקף הפשעים המפורטים באמנת נירנברג. השופטים לא ניסו להגדיר את עבירת התוקפנות[102] ולא הזכירו את הרטרואקטיביות של האישומים בפסק הדין.[103] למרות הספקות המתמשכים של חלק מהשופטים, קבעה הפרשנות הרשמית של בית הדין כי לכל האישומים יש בסיס מוצק במשפט הבין-לאומי המנהגי וכי המשפט היה הוגן מבחינה פרוצדורלית. השופטים היו מודעים לכך שגם בעלות הברית וגם מדינות הציר תכננו או ביצעו מעשי תוקפנות, וכתבו את פסק הדין תוך שהקפידו להימנע מהכפשה של ממשלות בעלות הברית או של מדינות בית הדין.[104]

השופטים קבעו כי הייתה קנוניה מתוכננת לביצוע פשעים נגד השלום, שמטרותיה היו "שיבוש הסדר האירופי" ו"יצירת גרמניה הגדולה מעבר לגבולות 1914". בניגוד לטענתו של רוברט ה. ג'קסון, לפיה החלה הקנוניה עם ייסוד המפלגה הנאצית ב-1920, תיארך פסק הדין את תכנון התוקפנות ל"ועידת הוסבאך" ב-1937.[105] האשמת הקנוניה גרמה לחוסר הסכמה משמעותי בקרב השופטים; דונדייה דה ואבר רצה לבטל את האישום. באמצעות פשרה שהציעו השופטים הבריטים, הומר האישום בקשירת קשר לביצוע פשע למלחמה תוקפנית.[106] רק שמונה נאשמים הורשעו באישום זה; כל השמונה נמצאו אשמים גם בפשעים נגד השלום. כל 22 הנאשמים הואשמו בפשעים נגד השלום, ו-12 הורשעו.[107] האישומים בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות החזיקו מעמד בצורה הטובה ביותר, כאשר רק שני נאשמים שהואשמו בטענה זו זוכו.[108] השופטים קבעו כי פשעים נגד האנושות הנוגעים ליהודי גרמניה לפני 1939 אינם בסמכותו של בית המשפט משום שהתביעה לא הוכיחה קשר למלחמה תוקפנית.[109]

ארבעה ארגונים נקבעו כפליליים: חיל ההנהגה של המפלגה הנאצית, האס אס, הגסטפו והאס דה, אם כי כמה דרגים ותתי-קבוצות נמוכים יותר לא הוגדרו כך.[110] פסק הדין אפשר להטיל אחריות פלילית אינדיבידואלית רק אם ניתן היה להוכיח חברות מרצון וידע על המטרה הפלילית, מה שמסבך את מאמצי הדה-נאציפיקציה.[111] האס אה, הקבינט של היטלר, המטה הכללי והפיקוד העליון של הוורמאכט לא הואשמו ולא הוגדרו כארגוני פשע. אף על פי שהנהגת הוורמאכט לא נחשבה לארגון לפי האמנה,[112] היה מצג שווא של פסק הדין כזיכוי אחד מהיסודות של מיתוס הוורמאכט החף מפשעי מלחמה. למרות זאת הביא המשפט לסיקור פשעי המלחמה השיטתיים שלו בעיתונות הגרמנית.[113]

גזרי הדין נידונו ארוכות על ידי השופטים. 12 מהנאשמים נידונו למוות (גרינג, ריבנטרופ, קייטל, קלטנברונר, רוזנברג, פרנק, פריק, שטרייכר, זאוקל, יודל, זייס-אינקווארט ובורמן).[114] ב-16 באוקטובר 1946 נתלו עשרה מהם, כשגרינג התאבד יום קודם לכן. שבעה נאשמים (הס, פונק, רדר, דניץ, שיראך, שפר ונויראט)[115] נשלחו לכלא שפנדאו כדי לרצות את עונשם. כל שלושת הזיכויים (פאפן, שאכט ופריטשה) התבססו על מבוי סתום בין השופטים; זיכויים אלה הפתיעו את המשקיפים במשפט. השופט ניקיטצ'נקו התנגד לכך, דרש לבטל את כל הזיכויים, לגזור גזר דין מוות על הס ולהרשיע את כל הארגונים.[116]

משפטי נירנברג הנוספים

עריכה
  ערך מורחב – משפטי נירנברג הנוספים
 
יומו הראשון של משפט המיניסטריונים, ינואר 1948

בתחילה תוכנן להקים בית דין בין-לאומי שני שישפוט תעשיינים גרמנים, אך הדבר מעולם לא יצא אל הפועל בגלל חילוקי דעות בין מדינות בעלות הברית.[117] 12 משפטים נוספים נערכו אך ורק על ידי ארצות הברית באותו אולם בו התכנס בית הדין הצבאי הבין-לאומי.[118] בהתאם לחוק שאומץ על ידי מועצת השליטה של בעלות הברית, עצרו כוחות ארצות הברית כמעט 100,000 גרמנים באשמת ביצוע פשעי מלחמה.[119] משרד היועץ הראשי לפשעי מלחמה זיהה 2,500 פושעי מלחמה מרכזיים, מתוכם נשפטו 177.[120] רבים מהפושעים הגרועים ביותר לא הועמדו לדין מסיבות לוגיסטיות או כלכליות.

סדרה אחת של משפטים התמקדה במעשיהם של אנשי מקצוע גרמנים: משפט הרופאים התמקד בניסויים בבני אדם ובתוכנית האותנסיה, משפט השופטים בתפקידה של מערכת המשפט בפשעי הנאצים ומשפט המיניסטריונים באשמתם של פקידים של ממשלת גרמניה, בפרט משרד החוץ. כמו כן הועמדו גם תעשיינים למשפט - במשפט פליק, משפט אי גה פארבן ומשפט קרופ - בגין שימוש בעבודות כפייה, ביזת רכוש ומימון זוועות האס אס. חברי האס אס הועמדו לדין במשפט פוהל, שהתמקד באנשי המשרד הראשי למשק ומנהל, שפיקח על הפעילות הכלכלית של האס אס, ולרבות על מחנות הריכוז בגרמניה הנאצית;[121] משפט RuSHA שהתמקד במדיניות הגזע הנאצית (אנ'); ומשפט האיינזצגרופן, שבו הועמדו לדין חברי האיינזצגרופן בגין רצח של יותר ממיליון איש מאחורי החזית המזרחית. גנרל הלופטוואפה ארהרד מילך נשפט על העסקת כוח אדם בתנאי עבדות וגירוש אזרחים. במשפט בני הערובה נשפטו כמה גנרלים בגין הוצאתם להורג של אלפי בני ערובה ושבויי מלחמה, ביזה, שימוש בעבודות כפייה וגירוש אזרחים בבלקן. גנרלים אחרים נשפטו במשפט הפיקוד העליון בגין תכנון מלחמות תוקפניות, הוצאת צווים פליליים, גירוש אזרחים, שימוש בעבודות כפייה וביזה בברית המועצות.

משפטים אלו הדגישו את הפשעים שבוצעו במהלך השואה. במשפטים העידו 1,300 עדים, הכניסו יותר מ-30,000 מסמכים לראיות ופרוטוקוליהם התפרסו על גבי 132,855 עמודים, בעוד שפסקי הדין הסתכמו ב-3,828 עמודים.[122] מתוך 177 נאשמים הורשעו 142 מהם ו-25 נידונו למוות; חומרת העונש הייתה קשורה לקרבתו של הנאשם לשואה.

תגובות

עריכה
 
עיתונאים בבית הדין הבין-לאומי בנירנברג

בסך הכל הוסמכו 249 עיתונאים לסקר את המשפטים מבית הדין הבין-לאומי, והונפקו 61,854 כרטיסי מבקרים. בצרפת נתקל גזר דינו של רודולף הס וזיכוי ארגונים נאצים בזעם, שכן הם נתפסו כעונשים מקלים מדי. בממלכה המאוחדת, על אף שדווח על מגוון רחב של תשובות, היה קשה להחזיק את ההליך המשפטי לאורך זמן. כשהתובע אוכזב מגזר הדין, התרצתה ההגנה.

בזמן המשפטים התמקדו גרמנים רבים במציאת מזון ומחסה.[123] למרות זאת הם קראו ברובם דיווחים בעיתונות על המשפטים.[124] בסקר משנת 1946 טענו 78% מהגרמנים כי המשפט מנוהל כהוגן, אך ארבע שנים לאחר מכן ירד המספר ל-38%, כאשר 30% חשבו שהוא לא נוהל כהוגן. עם תחילת המלחמה הקרה החלה הסביבה הפוליטית המשתנה במהירות להשפיע על יעילות המשפטים.[125] המטרה החינוכית של בתי הדין הצבאיים בנירנברג הייתה כישלון, בין השאר בגלל ההתנגדות למשפטי פשעי מלחמה בחברה הגרמנית, אבל גם בגלל סירובו של צבא ארצות הברית לפרסם את תיעוד המשפט בגרמנית מחשש שהדבר יערער את המאבק נגד קומוניזם.[126]

הכנסיות הגרמניות, הקתוליות והפרוטסטנטיות כאחד היו תומכים קולניים בהענקת חנינה לפושעי המלחמה שהורשעו במשפטים.[127] הדבר זכה גם לתמיכה חוצת מפלגות בגרמניה המערבית שהוקמה ב-1949. האמריקאים סיפקו את הרצונות הללו לקשור את גרמניה המערבית לגוש המערבי, והחלו בשחרורים מוקדמים של מורשעי בית הדין הצבאי בנירנברג ב-1949. בשנת 1951 ביטל נציב בעלות הברית העליון ג'ון מקלוי (אנ') את רוב גזרי הדין שניתנו במשפטים ושלושת האסירים האחרונים, שכולם הורשעו במשפט האיינזצגרופן, שוחררו ב-1958.[128] הציבור הגרמני ראה בכך אישור למה שהם ראו כחוסר לגיטימיות של המשפטים. נאשמי בית הדין הבין-לאומי בנירנברג נזקקו לאישור מברית המועצות על מנת שישחררו אותם; שפר לא הצליח להשתחרר שחרור מוקדם והס נשאר בכלא עד להתאבדותו שם ב-1987.[129] בסוף שנות ה-50 החל קונצנזוס זה בגרמניה המערבית להישחק, עקב גילויים חדשים של פשעים מצד הנאצים.

מורשת

עריכה

בית הדין הצבאי הבין-לאומי ואמנתו סימנו את "תחילתו האמיתית של המשפט הפלילי הבין-לאומי".[130] המשפט זכה לקבלת פנים מעורבת, החל מהאדרתו ועד לגינויו.[131] בתחילה היו התגובות למשפט שליליות בעיקרן, אך הפכו לחיוביות יותר עם הזמן.

התביעה הסלקטיבית אך ורק של מדינות הציר המובסות והצביעות של כל ארבע המעצמות זכו לביקורת עיקשת ביותר. פעולות כמו הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, גירוש מיליוני גרמנים ממרכז ומזרח אירופה, גירוש אזרחים לעבודות כפייה ודיכוי אלים של התקוממויות אנטי-קולוניאליות נחשבו לבלתי חוקיות לפי ההגדרות של פשעים בין-לאומיים באמנת נירנברג. מחלוקת נוספת נבעה ממשפט הנאשמים בגין מעשים שלא הוגדרו כפליליים אז, בפרט פשעים נגד השלום. חדשניים באותה מידה אך פחות שנויים במחלוקת היו פשעים נגד האנושות, האשמת קנוניה ועונשים פליליים על יחידים בגין הפרות של החוק הבין-לאומי.[132]

בית הדין הבין-לאומי הצבאי למזרח הרחוק שאל רבים מרעיונותיו מבית הדין הצבאי הבין-לאומי בנירנברג,[133] כולל כל ארבעת האישומים, והוא נועד לחזק את המורשת המשפטית של בית הדין הצבאי הבין-לאומי. ב-11 בדצמבר 1946 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות פה אחד החלטה המאשרת את "עקרונות המשפט הבין-לאומי המוכרים על ידי מגילת בית הדין בנירנברג ופסק דינו של בית הדין". בשנת 1950 ניסחה ועדת המשפט הבין-לאומי (אנ') את עקרונות נירנברג, שהן הקודקוד של המשפט הפלילי הבין-לאומי.[134] אולם המלחמה הקרה מנעה את אימוץ העקרונות הללו עד שנות ה-90. האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם הייתה מוגבלת הרבה יותר מהרעיון המקורי של רפאל למקין ויעילותה הוגבלה עוד יותר בעקבות המלחמה הקרה.[135] בשנות ה-90 הוקמו בתי דין פליליים בין-לאומיים אד-הוק ליוגוסלביה ולרואנדה, אשר נתפסו כחלק מהמורשת של משפטי נירנברג וטוקיו.[136] בית דין פלילי בין-לאומי קבוע, שהוצע ב-1953, הוקם ב-2002.

בארמון הצדק נמצא מוזיאון על המשפטים והאולם שבו נערכו הפך לאטרקציה תיירותית, ומשך אליו 13,138 מבקרים ב-2005. המשפטים הם מהנחקרים ביותר בהיסטוריה, ונוצרו בהשראתם שלל ספרים וסרטי קולנוע דוגמת "משפטי נירנברג" (1961) ו"זיכרון הצדק" (1976).[137]

לקריאה נוספת

עריכה
  • The Memory of Judgment: Making Law and History in the Trials of the Holocaust, by Lawrence Douglas, Yale University Press, 2001
  • The Nuremberg Military Tribunals and the Origins of International Criminal, by Kevin Jon Heller, Oxford University Press, 2011
  • 'Crimes Against Peace' and International Law, by Kirsten Sellars, Cambridge University Press, 2013
  • "Holocaust on Trial: Mass Observation and British Media Responses to the Nuremberg Tribunal, 1945–1946" by Caroline Sharples in Britain and the Holocaust: Remembering and Representing War and Genocide, pp. 31–50, Palgrave Macmillan UK, 2013
  • The Crime of Aggression in International Criminal Law: Historical Development, Comparative Analysis and Present State, by Sergey Sayapin, T.M.C. Asser Press, 2014
  • The Betrayal: The Nuremberg Trials and German Divergence, by Kim Christian Priemel, Oxford University Press, 2016
  • Soviet Judgment at Nuremberg: A New History of the International Military Tribunal after World War II, by Francine Hirsch, Oxford University Press, 2020
  • Postwar Soldiers: Historical Controversies and West German Democratization, 1945–1955, by Jörg Echternkamp, Berghahn Books, 2020
  • ג'ואל דימסדייל, אנטומיה של רשע: חידת פושעי המלחמה הנאצים, מושב בן שמן: כתר ספרים, 2018 (הספר בקטלוג ULI)
  • משפט נירנברג: פסק הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי, בהוצאת "יד ושם", תשכ"ב
  • ג.מ. גילברט, יומן נירנברג, הוצאת מסדה, 1961
  • לאון גולדנסון, נירנברג 1946 - הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים, הוצאת עברית, 2006
  • יעקב רובינסון, העקוב למישור – יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, ירושלים 1965, עמודים 6 - 95
  • אריה י' כוכבי, הדרך למשפטי נירנברג - גיבוש מדיניות הענישה כלפי פושעי המלחמה, הוצאת יד ושם, 2006
  • יורם פרי, משפטי הזיקית, משפטי נירנברג בראי המשפט וההיסטוריה, הוצאת ספרי ניב, 2018

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משפטי נירנברג

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ בלשון בית המשפט: it contains within itself the accumulated evil of the whole
  2. ^ Sayapin 2014, pp. 151–159.
  3. ^ Hirsch 2020, p. 56.
  4. ^ Hirsch 2020, p. 22.
  5. ^ Hirsch 2020, p. 30.
  6. ^ Heller 2011, p. 9.
  7. ^ Hirsch 2020, p. 8.
  8. ^ Priemel 2016, p. 3.
  9. ^ Priemel 2016, p. 70.
  10. ^ FDR and the reshaping of Europe, WW2History
  11. ^ Hirsch 2020, pp. 45–46.
  12. ^ Heller 2011, p. 10.
  13. ^ Sellars 2013, p. 84.
  14. ^ Sellars 2013, pp. 84–85, 88–89.
  15. ^ Sellars 2013, pp. 98–100.
  16. ^ Hirsch 2020, p. 73.
  17. ^ Sellars 2013, p. 101.
  18. ^ Sellars 2013, p. 87.
  19. ^ Heller 2011, p. 11.
  20. ^ Sellars 2013, p. 85.
  21. ^ Priemel 2016, p. 76.
  22. ^ Hirsch 2020, p. 74.
  23. ^ Priemel 2016, p. 74.
  24. ^ Priemel 2016, p. 90.
  25. ^ שבתאי רוזן, "סניגורו הגדול של עם ישראל: לזכרו של יעקב רובינסון (28 בנובמבר 1889 – ‏ 24 באוקטובר 1977)", גשר, כ"ד (1978), עמ' 91–101.
  26. ^ עמרי קפלן פויראיזן, יעקב רובינסון, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  27. ^ Priemel 2016, p. 75.
  28. ^ Hirsch 2020, p. 204.
  29. ^ Hirsch 2020, p. 217.
  30. ^ Hirsch 2020, p. 9.
  31. ^ Hirsch 2020, p. 88.
  32. ^ Priemel 2016, p. 117.
  33. ^ Hirsch 2020, p. 80.
  34. ^ Priemel 2016, p. 111.
  35. ^ Hirsch 2020, pp. 82–83.
  36. ^ Hirsch 2020, p. 87.
  37. ^ Priemel 2016, p. 101.
  38. ^ Priemel 2016, pp. 81–82.
  39. ^ Hirsch 2020, p. 5.
  40. ^ Priemel 2016, p. 81.
  41. ^ Hirsch 2020, p. 76.
  42. ^ Priemel 2016, p. 82.
  43. ^ Priemel 2016, pp. 83–84.
  44. ^ Priemel 2016, p. 133.
  45. ^ Priemel 2016, p. 91.
  46. ^ Priemel 2016, pp. 92–93.
  47. ^ Hirsch 2020, p. 205.
  48. ^ Priemel 2016, p. 105.
  49. ^ Priemel 2016, p. 116–117.
  50. ^ Priemel 2016, p. 148.
  51. ^ Douglas 2001, p. 111.
  52. ^ Douglas 2001, p. 18.
  53. ^ Douglas 2001, p. 16.
  54. ^ Hirsch 2020, p. 138.
  55. ^ Hirsch 2020, p. 124.
  56. ^ Priemel 2016, p. 133.
  57. ^ Priemel 2016, p. 150.
  58. ^ Priemel 2016, pp. 106–108.
  59. ^ Douglas 2001, pp. 20–21.
  60. ^ Priemel 2016, p. 116.
  61. ^ Priemel 2016, pp. 118–119.
  62. ^ Priemel 2016, p. 102.
  63. ^ Priemel 2016, p. 89.
  64. ^ Priemel 2016, p. 108.
  65. ^ Hirsch 2020, p. 185.
  66. ^ Priemel 2016, p. 110.
  67. ^ Priemel 2016, p. 115.
  68. ^ Douglas 2001, p. 70.
  69. ^ Priemel 2016, p. 109.
  70. ^ Hirsch 2020, pp. 221–222.
  71. ^ Hirsch 2020, p. 223.
  72. ^ Priemel 2016, p. 118.
  73. ^ Hirsch 2020, p. 225.
  74. ^ Hirsch 2020, p. 230.
  75. ^ Hirsch 2020, p. 232.
  76. ^ Hirsch 2020, p. 247.
  77. ^ Hirsch 2020, p. 372.
  78. ^ Hirsch 2020, p. 180.
  79. ^ Hirsch 2020, p. 236.
  80. ^ Priemel 2016, p. 119.
  81. ^ Hirsch 2020, p. 242.
  82. ^ Priemel 2016, p. 121.
  83. ^ Priemel 2016, p. 125.
  84. ^ Douglas 2001, p. 16.
  85. ^ Priemel 2016, p. 132.
  86. ^ Priemel 2016, pp. 127–128.
  87. ^ Priemel 2016, p. 130.
  88. ^ Priemel 2016, p. 135.
  89. ^ יואכים פסט, אלברט שפר, תרגום: אסף תמרי ועמית יריב, הוצאת דביר, 2008
  90. ^ Priemel 2016, p. 131.
  91. ^ Sellars 2013, p. 178.
  92. ^ Sellars 2013, p. 144.
  93. ^ Priemel 2016, p. 126.
  94. ^ Douglas 2001, p. 15.
  95. ^ Priemel 2016, pp. 129–130.
  96. ^ Hirsch 2020, p. 10.
  97. ^ Hirsch 2020, p. 10.
  98. ^ Sellars 2013, p. 171.
  99. ^ Priemel 2016, p. 62.
  100. ^ Priemel 2016, p. 120.
  101. ^ Sayapin 2014, p. 150.
  102. ^ Sellars 2013, p. 161.
  103. ^ Priemel 2016, p. 142.
  104. ^ Sellars 2013, pp. 164–165.
  105. ^ Priemel 2016, pp. 109, 144.
  106. ^ Hirsch 2020, p. 372.
  107. ^ Hirsch 2020, p. 387.
  108. ^ Hirsch 2020, p. 386.
  109. ^ Hirsch 2020, p. 383.
  110. ^ Priemel 2016, p. 147.
  111. ^ Priemel 2016, pp. 143–144.
  112. ^ Hirsch 2020, p. 384.
  113. ^ Echternkamp 2020, pp. 163–164.
  114. ^ Priemel 2016, p. 145.
  115. ^ Hirsch 2020, p. 387.
  116. ^ Hirsch 2020, p. 380.
  117. ^ Hirsch 2020, p. 353.
  118. ^ Heller 2011, p. 1.
  119. ^ Heller 2011, pp. 11–12.
  120. ^ Heller 2011, p. 370.
  121. ^ Heller 2011, p. 90.
  122. ^ Heller 2011, p. 3.
  123. ^ Hirsch 2020, p. 149.
  124. ^ Echternkamp 2020, p. 167.
  125. ^ Priemel 2016, pp. 353–354.
  126. ^ Heller 2011, p. 373.
  127. ^ Priemel 2016, p. 357.
  128. ^ Priemel 2016, p. 367.
  129. ^ Priemel 2016, p. 368.
  130. ^ Sayapin 2014, pp. 148.
  131. ^ Priemel 2016, p. vi.
  132. ^ Sellars 2013, p. 137.
  133. ^ Priemel 2016, p. 412.
  134. ^ Sellars 2013, p. 175.
  135. ^ Priemel 2016, p. 411.
  136. ^ Priemel 2016, p. 7.
  137. ^ Sharples 2013, p. 31.


אוחזר מתוך "https://he.wiki.x.io/w/index.php?title=משפטי_נירנברג&oldid=39941489"