עראבה

עראבה (בערבית: عرابة) היא עיר ערבית-מוסלמית במחוז הצפון בישראל, בבקעת סכנין, בצפון הגליל התחתון המרכזי (לב הגליל), כ-7 ק"מ מדרום-מזרח לכרמיאל, כק"מ אחד ממזרח לסח'נין וכק"מ אחד ממערב לדיר חנא.

עראבה

מבט על היישוב מהר אחים
שם בערבית	عرابة
מדינה
מחוז	הצפון
מעמד מוניציפלי	עירייה
ראש העירייה	אחמד נאסר
גובה ממוצע	‎247 מטר
סוג יישוב	יישוב עירוני 20,000‏–49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוקטובר 2024 (אומדן)
- אוכלוסייה	27,096 תושבים
- דירוג אוכלוסייה ארצי	85
- מאזן מפוני חרבות ברזל	‎0.03 אלפי תושבים
- צפיפות אוכלוסייה	3,241 תושבים לקמ"ר
- דירוג צפיפות ארצי	70
תחום שיפוט	8,360 דונם
- דירוג ארצי	155
(למפת הגליל המערבי מוגדלת)   עראבה (למפת הגליל המערבי רגילה)   עראבה (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום עראבה (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום עראבה 32°51′06″N 35°20′17″E
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	3 מתוך 10
- דירוג ארצי	192
מדד ג'יני לשנת 2019	0.4091
- דירוג ארצי	114
לאום ודת   יהודים: 0%   ערבים-מוסלמים: 98.7%   ערבים-נוצרים: 1.2%   דרוזים: 0%   אחרים: 0.1% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
אוכלוסייה לפי גיל גילאי 0 - 4 9.4% גילאי 5 - 9 9.8% גילאי 10 - 14 10.1% גילאי 15 - 19 10.4% גילאי 20 - 29 18.4% גילאי 30 - 44 18.8% גילאי 45 - 59 14.7% גילאי 60 - 64 3.0% גילאי 65 ומעלה 5.3% לפי הלמ"ס נכון לסוף 2022
חינוך סה"כ בתי ספר 12 –  יסודיים 8 –  על-יסודיים 8 תלמידים 6,322  –  יסודי 3,198  –  על-יסודי 3,124 מספר כיתות 247 ממוצע תלמידים לכיתה 26.5 לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022)
פרופיל עראבה נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס

בתקופות הרומית והביזנטית היה במקום ישוב יהודי בשם ערב, הנזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו, בתלמוד וכן אצל אוסביוס. במקום נתגלתה כנסייה מהתקופה הביזנטית. במאה ה-18, עראבה הייתה מקום הולדתו של דאהר אל עומר ואחד ממרכזי שלטונו. בשנת 1976 התרחשו ביישוב הפגנות יום האדמה הראשון.

סמלה של המועצה הוא בצל, אבטיח ומלון המסמלים את הגידולים המסורתיים של חקלאי עראבה.

היסטוריה

עראבה שוכנת במקום בו שכן בעבר היישוב היהודי ערב, ומשמרת את שמו. היישוב נזכר על ידי יוסף בן מתתיהו בשם גבּרה (Gabara) כאחד משלושת היישובים היהודיים הגדולים בגליל בעת המרד הגדול. בכפר מצויים קברים המיוחסים מזה מאות בשנים לתנאים רבי ראובן האיצטרובלי ורבי חנינא בן דוסא שאף קבור במקום, אשר בתלמוד מצוין כי מוצאו מהכפר "ערב" והמקומיים מכנים את דמותו בשפה הערבית: 'א-סדייק' – הקרוב בהוראתו לצדיק או קדוש. בנוסף, אוסביוס באונומסטיקון (תחילת המאה ה-4 לספירה) מזכיר את היישוב כאחד הכפרים היהודיים במחוז ציפורי.

בחפירות שנערכו בכפר בשנת 1967 נתגלתה כנסייה ביזנטית מהמאה השישית, בשטח של כ-500 מ"ר, עם רצפת פסיפס חגיגית שהועברה למוזיאון רוקפלר בירושלים.

עראבה מוזכרת בקצרה על ידי הנוסע הערבי יאקות אל-חמאווי בספרו מועג'ם אל-בולדאן, שנכתב בתחילת המאה ה-13. במהלך ההיסטוריה הייתה עראבה כפר חקלאי, שהשתמש במרחבי בקעת בית נטופה לגידולים חקלאיים.

בתקופה העותמאנית השתייך הכפר עראבה למחוזות שונים באימפריה, על פי השינויים האדמיניסטרטיביים התכופים בה: למחוז ציידא (צידון), צפד (צפת), עכא (עכו) וביירות. בסוף המאה ה-17 לחמו תושביה המוסלמים של עראבה כנגד הדרוזים בחרבת סלאמה. את תושבי עראבה הנהיג זיידן, סבו של דאהר אל-עומר. מספר שנים לאחר מכן הגיע דאהר עצמו לעיירה, על פי האגדה, לחפש מקלט לאחר שהרג חייל טורקי, ושם יצא לעזרתו שייח' מקומי בשם מוחמד נאסר, ולאחר שדאהר סייע לנאסר ליישב סכסוך עם כפר שכן, החלה שרשרת אירועים שהסתיימה בייסוד ממלכתו של דאהר בגליל. אל-עומר נולד בכפר עראבה בשנת 1695, כבן למשפחה עשירה. הגרעין של צבאו, בהיותו מושל הגליל היה מבני עראבה ודיר חנא. דאהר אל-עומר לא הקים לעצמו בירה קבועה ובתקופת שלטונו הוא נע בעיקר בין טבריה לעכו ולעראבה. לפיכך הפכה עראבה בתקופתו למוקד של עוצמה פוליטית-חברתית ברמת המחוז העותמאני. בית המנהלה ובית המשפט של אל-עומר ניצב עד היום בעראבה.

לפי מסורת מקומית חודש היישוב בתחילת המאה ה-19 על ידי ערבים מוסלמים שהגיעו משכם ומירושלים.

בשנת 1906 פקדה את הכפר מגפת כולרה שקטלה, כמסופר, כ-900 מבין 1,500 תושביו. במפקד האוכלוסין של 1931 נמנו 1,224 תושבים, מתוכם 37 נוצרים, ו-253 בתים נושבים.

מלחמת העצמאות ולאחריה

על פי תוכנית החלוקה נכלל הכפר עראבה בתחומה של המדינה הערבית העתידית. למדינת ישראל הוא צורף רק לקראת סוף מלחמת העצמאות, לאחר שנכבש במבצע חירם (ב-29 וב-30 באוקטובר 1948). עראבה ושני הכפרים הסמוכים, סכנין ודיר חנא, נכנעו ללא קרב. אולי בזכות העובדה שלא שימשו לפני כן כבסיסי פעילות של צבא ההצלה, נמנעו מהם פעילויות צבאיות כפי שהתרחשו בכפרים רבים אחרים באזור "כיס" הגליל, שנכבש במבצע זה. בכפר מצאו מקלט כמה מאות פליטים מכפרים אחרים בגליל.

עראבה לא רק הפך למקום מקלט לעקורי מלחמת העצמאות, אלא שבמקרה מסוים גם גילה סולידריות והתגייס לעזרתם של שכנים שגורלם היה קשה יותר. בשנת 1949 פנה אב הכנסייה של הכפר השכן עילבון, כפר נוצרי ברובו, בבקשת עזרה מכומר הקהילה הנוצרית בעראבה. תושבי כפרו גורשו באותה העת ללבנון, שדותיהם נותרו ללא טיפול והכומר חיפש מי ידאג לגורל הגידולים עד שלאנשי הכפר יותר לשוב לגבולות ישראל. במחווה קולקטיבית התאחדו כל החמולות של עראבה ואנשי הכפר יצאו לטפל בשדותיהם של אנשי עילבון.

עראבה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1965 ובינואר 2016 הוכרזה כעיר.

מאבק על קרקעות

אנדרטה לבני הכפר עראבה שנהרגו בסכסוך היהודי–ערבי

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

החל מקום מדינת ישראל ועד שנת 1966 נשלט עראבה, כמו היישובים הערביים האחרים בישראל, באמצעות ממשל צבאי.

כבר מראשית שנות החמישים ניתן להבחין בניצני מחאה עממית, שהמוקד שלה היה מאבק על הקרקע. הפלאחים נאבקו נגד תוכניות הממשל לטענתם להפקיע את אדמותיהם; מאבק שהתנהל בבתי המשפט, מעל דפי העיתונות ובשטחים המועמדים להפקעה עצמם. בשנת 1951 סיכלו פלאחים מעראבה תוכנית ממשלתית להפקעת שטח חקלאי נרחב הידוע בשם רומאנה,^{[דרושה הבהרה]} כאשר המשיכו לעבד אותו, למרות האיסור וסגירת השטח, וגרמו לממשלה לסגת מכוונתה.

בשנת 1956 הרס הממשל הצבאי את ביתו של אחד מתושבי עראבה, בית שהיה אחד הראשונים שנבנו בכפר אחרי 1948. הנימוק להריסה היה שהבית נבנה ללא היתר בנייה כחוק. תוך ימים ספורים התארגנו תושבי הכפר ובנו את הבית מחדש. בשנת 1963 התארגנו חקלאים מעראבה לפעולת מחאה על התנכלויות המשטרה כלפיהם בזמן שהם מובילים פועלים ובני משפחה לעיבוד האדמות. המפגינים נסעו מעראבה למשרד החקלאות בנצרת על גבי טרקטורים ומחו על התנהגות המשטרה, שבה ראו ניסיון לגזול מהם את הזכות לעבד את אדמותיהם. הממשל הצבאי היו ער לפוטנציאל ההתנגדות בעראבה, ובחר להקים בכפר תחנת משטרה שתפקידה להדק את השליטה בעראבה ובשני הכפרים הסמוכים, סכנין ממערב ודיר-חנא ממזרח.

מהמאבק להגנת הבעלות על הקרקע נגזרה גם שאלת השליטה במקורות המים. חלק מהתושבים טענו כי יש להשאיר את השליטה באספקת המים בידי תושבי הכפר באמצעות אגודה עות'מאנית עצמאית, ללא קשר עם חברת מקורות הממשלתית, בעוד שחלק אחר טענו כי יש להתקשר עם חברת מקורות, אשר תספק את המים ואילו תפקידה של האגודה יהיה חיבור הבתים לרשת המים. המגמה השנייה, בעידודו של הממשל הצבאי, היא שגברה, וכך הוקמה אגודת אל-נדא, שבה נציגי החמולות בכפר ובראשה אימאם הכפר, קאיד נגאר. האגודה היא שיזמה את פרויקט תשתית אספקת המים לבתי המגורים בעראבה.

המאבק מול השלטון על האדמה נשא בעראבה, כמו ביישובים ערביים אחרים, משמעות מרחיקת לכת הרבה יותר מאשר הגנה על אמצעי הייצור של הפלאחים. יש הטוענים^{[דרוש מקור]} כי בתרבות הערבית מוקנה לאדמה (בערבית: אל ארד) ערך רב השווה בחשיבותו וביוקרתו לערך "כבוד המשפחה" (בערבית: ערד). בעראבה התמקד המאבק סביב שטח של כ-19,000 דונמים אדמה מעובדת המכונה שטח אל-מל, שבבעלות תושבים משלושת הכפרים דיר-חנא, עראבה וסכנין. אזור זה כונה שטח 9. אדמות אלה הוכרזו עוד בשנותיה הראשונות של המדינה שטח צבאי סגור, הדרוש לצה"ל כשטחי אש לצורכי אימונים, והצבא אסר על בעלי הקרקעות את הכניסה אליו, אם לתקופות מסוימות ואם באופן קבוע. כניסת התושבים לשטח זה נחשבה לעבירה על החוק ואף נפתחו תיקים פליליים כנגד מפירי הצווים ולא פעם הוגשו נגדם כתבי אישום בבתי המשפט. ראשי המועצות פנו לממשלות פעמים רבות בבקשה לבטל את צווי איסור הכניסה, אך בקשותיהם נדחו.

עד 1976, נהרגו בשטח אל־מל, בין מאש הצבא ובין מהתפוצצות תחמושת צבאית שנותרה בשדות, תשעה מתושבי עראבה: חסן נאעמנה (1933–1946), עבדאללה סח (1933–1947), אחמד נעאמנה (1887–1951), חמדאן אל-בדוי (1936–1955), ח'אלד יאסין (1950–1961), מואפק יאסין (1955–1961), סלאח אל־בדוי (1947–1967), מחמד בדארנה (1940–1955) ומאמון נעאמנה (1963–1975).

עד סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים לא העזו רוב תושבי עראבה לגלות מעורבות פומבית במישור הפוליטי הארצי. בבחירות לכנסת שמרו על דפוסי הצבעה קבועים של תמיכה ברשימות מטעם השלטון, ופעולות המחאה הספורדיות שבהן נטלו חלק התייחסו לבעיות מיידיות של הכפר. מצב זה השתנה כאשר הדור הצעיר הטמיע את ניסיון המאבקים עד אז ותרגם אותו למודעות פוליטית, שגם הושפעה מאופני השיח הפוליטי האזרחי אשר התפתחו בחברה הישראלית היהודית. בדומה ביישובים ערביים אחרים בישראל, החלו להישמע בעראבה דרישות פוליטיות ברמה הארצית ולא רק הכפרית מקומית.

אירועי יום האדמה בשנת 1976 החלו בהפגנות בעראבה, ובסכנין ודיר חנא הסמוכות. אחד מששת הרוגי יום האדמה היה ח'יר יאסין, תושב עראבה. ההפגנות, שהיו שקטות בתחילה, נהפכו במהרה לאלימות וכללו חסימת כבישים וזריקת אבנים ובקבוקי תבערה. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות ופנתה לעזרת צה"ל. בעימותים הקשים בין המפגינים לבין כוחות הצבא שנמשכו למחרת נהרגו עוד שלושה מתושבי סח'נין ונפצעו עשרות מתושבי שלושת הכפרים. מפגין נוסף שנהרג היה תושב כפר כנא ועוד הרוג במחנה הפליטים נור-שמס שבגדה המערבית.

אירועי אוקטובר 2000 כללו התפרעויות והפגנות בעראבה ובסביבתה ושניים מתושבי הכפר, אסיל חסן עאסלה ועלאא ח'אלד נסאר, נהרגו במהלכם מאש המשטרה, במהלך התפרעויות בצומת לוטם. על שמם של עאסלה ונסאר קרויים רחובות בעראבה.

מבנה פיזי וחברתי

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

בית עומאר אל זידאני

עראבה נמצא סמוך לשני מעיינות (עין־אל־בלד ועין־נאטף), בנוסף למאגר מים מלאכותי שחפרו התושבים בשולי הכפר להשקיית עדרים ולשימושים חקלאיים נוספים. במאגר, שנקרא בשם אל-בירכה (בערבית: הבריכה), טיפלו תושבי הכפר בצורה קולקטיבית במשך מספר דורות, עד שבשנות התשעים הוחלט לבנות במקומו בית ספר. מבחינה טופוגרפית נבנה הכפר בבקעת סכנין סמוך לרכס הררי מעל בקעת בית נטופה, שאת אדמותיה עיבדו תושבי הכפר עד 1948.

המבנה הפיזי של הכפר עראבה גם הוא לא היה שונה בעבר ממבנה הכפר הערבי הקלאסי בארץ. על פי עראף (1996 א) ואחרים^{[דרוש מקור: מהו המאמר?]}, הכפר הערבי צמח סביב גרעין של בתים רצופים וצפופים, עם שבילים צרים ביניהם. צפיפות הבניה העניקה ביטחון מינימלי לתושבים על רקע חוסר יכולתו של השלטון המרכזי, במשך תקופות היסטוריות ארוכות, לספק ביטחון כזה. במאה ה-20 נוספה בנייה מזורזת חדשה מסביב לגרעין הוותיק, הן בשל הגידול הטבעי והן בשל הצטרפות עקורים מיישובים אחרים, עד שמראה הכפר הזכיר את אופי הבינוי בשכונות העוני ("סלאמס") במדינות העולם השלישי.

במבנהו הפנימי מתחלק הכפר הערבי הקלאסי לגושים על פי חמולות, כאשר כל חמולה התגוררה בשכונה נפרדת שהייתה לרוב סגורה בפני בני חמולות אחרות והיוותה יחידה גאוגרפית מובחנת. בני החמולה חונכו לשמר את הקולקטיב החברתי החמולתי, שימור שהתבטא בין השאר בנישואי קרובים ובמגורי הבנים בסביבת ההורים.

לכל חמולה מקום מפגש משלה שבו נערכים אירועים חברתיים שונים. מקומות מפגש אלה, שזכו לשמות שונים - זאוויה (ZAWYI), מדאפה (MADAFA) או מנאזיל ( MNAZEEL) - היוו מוסד חברתי ופוליטי, דהיינו מוקדי עוצמה. בהם התקבלו אורחים מחמולות אחרות או נציגי השלטון המרכזי. הזאוויה של חמולת כנאענה מוקמה בכניסה ליחידה הגאוגרפית של החמולה בעראבה ועודנה קיימת עד היום. החמולה ייחסה לזאוויה חשיבות וכבוד וקבעה אותה כתחנה אחרונה בטקס האחרון בכל חתונה מסורתית, טקס הנקרא אל-זפה. אל-זפה חותמת שורה של טקסים שנמשכים על פני שבוע ולעיתים יותר. החתן חיכה בזאוויה עם חלק מאורחיו עד שראשי החמולה ונכבדי השכונה יביאו את הכלה מבית הוריה לביתו. בשלהי שנות השמונים נחלש מעמדה החברתי של הזאוויה, וטקסי החתונות של חמולת כנאענה המשיכו עד לביתו של החתן. הזאוויות המפורסמות בעראבה היו של המוח'תאר סאלח אחמד כנאענה, של פאוזי סלים יאסין ושל יוסף אסמאעיל עאסלה שנערכו בשנות החמישים והשישים.

בעראבה מונו שלושה מוח'תארים שהתחרו זה בזה על שליטה בחיי הכפר. למרות התוצר הדל שהפיקו הפלאחים מאדמתם גבו המוח'תארים מיסים בשיעורים גבוהים בהרבה מהשיעור הרשמי, ושמרו את ההפרש ברשותם. לדוגמה, מס אל-עושור (בעברית: מעשר), המס הבסיסי על תוצר חקלאי, שאמור היה להיות בשיעור של 10%, הגיע בפועל ל-30%. על רקע זה צמחו אי שקט וסכסוכים פנימיים, אולם כל עוד זרמו המיסים כסדרם לקופת המדינה לא התערב השלטון המרכזי בחיי הכפר ובפעולותיהם של המוח'תארים. בתנאים אלה הפסידו פלאחים רבים את הבעלות על אדמתם, בשל חוסר יכולתם לשלם את המיסים שהוטלו עליהם. תופעה נוספת שנלוותה לכך הייתה פלאחים שהעדיפו לרשום את אדמותיהם על שמם של שיח'ים ובעלי עוצמה, בתקווה ששמם לא יופיע בתעודות רשמיות וכך יוכלו לחמוק מן המפגש הקשה עם השלטון המרכזי ודרישותיו, כמו למשל חובת הגיוס לצבא הטורקי.

בתקופת שלטון המנדט הבריטי, איבדו המוח'תארים חלק מסמכויותיהם לטובת האדמיניסטרציה של השלטון המרכזי, אולם מעמדם הבסיסי, כבאי כוח השלטון בכפר וכשליטי החיים החברתיים בכפר נותר בעינו. הבריטים עודדו את התחרות והסכסוכים בין שלושת המוח'תארים של עראבה במסגרת מדיניות "הפרד ומשול" שהנהיגו בכל הכפרים בארץ. בנוסף, עודדו סכסוכים בין הכפרים השונים, למשל בין עראבה לבין סח'נין ומע'אר.

מוסד המוח'תאר נעלם מספר החוקים עם הקמתה של ישראל, אולם באופן מעשי נמשך גם בשנות החמישים והששים. הוא שימש את צורכי הממשל הצבאי ומפלגות השלטון. כמוח'תארים של עראבה בשנותיה הראשונות של המדינה שימשו פאוזי סלים יאסין, מחמד עלי כנאענה ומוסטפא אבראהים עאסלה. המוח'תרים המשיכו ליהנות מסמכות בלתי פורמלית שעוגנה ביכולת השפעתם על חיי תושבי הכפר. בחירת ראש המועצה לא הפחיתה ממעמדו החברתי של המוח'תאר והוא המשיך להיות בעל סמכות בעיני התושבים.

ב־1 במרץ 1964 חתם שר הפנים דאז, משה חיים שפירא, על הצו למינוי מועצה מקומית ממונה לעראבה, שנועדה להחליף את המוח'תארים אשר מונו על ידי השלטון המרכזי בעבר. 15 חודשים אחר כך, ביוני 1965, התקיימה הישיבה הראשונה של המועצה בת תשעה חברים אשר מונו לתפקידם על ידי השר. התשעה בחרו מתוכם את אחמד תופיק יאסין לתפקיד ראש המועצה, עד הבחירות הראשונות, שנקבעו לשנת 1968. גם אחרי הבחירות המשיך בתפקידו אותו ראש מועצה, הפעם כשהוא נבחר בקולות חברי המועצה החדשה, הנבחרת.

רשימת תשעת חברי המועצה הראשונה, הממונה, מראה כי השלטון המרכזי הקפיד לשמור על ייצוג החמולות הגדולות בעראבה. המועצה הממונה דאגה להקמת בית ספר ראשון שכלל 15 חדרי כיתה. בית הספר נבנה בתוך שטח חמולת יאסין, החמולה של ראש המועצה, אף שהמועצה הכינה תוכניות להקמת בתי ספר נוספים.

חמולות

הכפר כולל כיום 40 חמולות אשר ניתן לחלקן לחמש קטגוריות מרכזיות: החמולות הגדולות, החמולות הבינוניות, החמולות הקטנות, העקורים (שבניהן הגיעו בעיקר במלחמת 1948) והנוצרים.

להלן רשימת שש החמולות הגדולות:

• יאסין-נסאר: איחוד בין שתי חמולות המתייחסות, לטענת השיח'ים, לסב קדמון משותף בשם יונס. הסב היגר מסעודיה לאזור עזה והתיישב בח'אן-יונס, שנקראת על שמו. אחד מבניו של יונס עבר לגור בכפר עארה שבוואדי עארה ובן שני התיישב בכפר עראבה. בנים אלה הקימו בכפריהם משפחות הנחשבות כיום לחמולות גדולות בשני הכפרים. עד היום קיימים קשרי חיתון וקרבה חזקים בין תושבים בח'אן יונס, עארה ועראבה. בני חמולה זו מהווים קרוב ל 20% מתושבי עראבה והיא העמידה משורותיה את ראש המועצה הראשון, אחמד יאסין, ועוד כמה ראשי מועצה שבאו אחריו.
• עאסלה: החמולה השנייה בגודלה בכפר. על פי נתוני עמותת "עראבה אל-מוסתקבאל" משנת 1992 מנתה אז כ-16.5% מהתושבים הבוגרים בכפר, אך כיום היא כמעט שווה בגודלה לחמולת יאסין–נסאר. העאסלה מורכבת ממספר חמולות משנה, שבמרכזן צאצאיו של סב קדמון שהיגר לעראבה מעבר הירדן. אבותיו של סב זה מקורם בכפר עסירה א-שמאלייה שליד שכם, ולכן בניו כונו בעראבה בשם אל-עיאסרה. בחלוף הזמן השתבש השם לאל-עאסלה, והשם בגרסתו החדשה דבק בכל תושבי הגוש הדרומי של הכפר. סיפור זה מאשש את אבחנתו של החוקר אלחאג' (1987), לפיה אין לראות בחמולה בהכרח קבוצה שבין יחידיה קיימת קרבת שארות ביולוגית, ותיתכן חמולה המבוססת בחלקה על שארות פיקטיבית. משורות חמולה זו בא ראש המועצה הנוכחי, עלי עאסלה, שגבר על קודמו מחמולת יאסין–נסאר, אחרי ניסיונות שנמשכו שנים לזכות בראשות המועצה המקומית.
• כנאענה: החמולה השלישית בגודלה. בשנת 1992 היוותה 10.8% מבעלי זכות הצבעה בכפר. על פי המסורת החמולתית, מתייחסת לסב קדמון שהגיע לעראבה מהר כנען שליד צפת. במאה ה-19 נחשבה קטנה וחלשה, וכאשר חולקו האדמות בבקעת נטופה בין תושבי הכפר, בשנת 1864, בני כנאענה קיבלו חלק קטן בלבד. מאז שנות החמישים היוותה חמולה זו מקור בולט של המפלגה הקומוניסטית לגיוס עוצמה פוליטית בכפר.
• בדארנה: החמולה הרביעית בגודלה, עם 9.8%. הסב הקדמון היגר מעבר הירדן. בניה ממשיכים לקיים קשרים חברתיים עם הענף המשפחתי המקביל בירדן.
• נעאמנה: החמישית בגודלה, עם 9% מתושבי הכפר. גם היא מתייחסת לסב שהגיע מעבר הירדן.
• אל-ח'וטבא: כ-5.5% מתושבי הכפר. סבם הגיע לפני כ-300 שנה מהכפר סג'מא (SAJMA) שבצפון עבר הירדן. הסב מת ונקבר בעראבה והותיר שלושה בנים: טאהא, מוסטפא ועודה. מבנים אלה וצאצאיהם צמחה החמולה, שבניה מקיימים גם קשרים חברתיים עם הכפר הירדני.

החמולות הגדולות מונות יותר מ-70% מתושבי הכפר ובניהן הם גם הבעלים של כ-70% משטח הכפר. לצידן יש חמש חמולות בינוניות: שלש, קראקרה, סעדי, דראוושה וסח. החמולות הבינוניות מונות כ-16.5% מתושבי הכפר. על אלה יש להוסיף 12 חמולות קטנות, המהוות כ-7.5%. העקורים, שמקורם בכפרים אחרים בגליל, מהווים 3.1% - מיעוטם הגיעו לעראבה לפני שנת 1948, כמו חמולת גזאווי, ורובם הגיעו במהלך מלחמת 1948, ובהם החמולות מיעארי, נמארנה, רבאח, עבאהרה, מוגרבי, זבידאת ועזירי.

הנוצרים מנו בשנת 1992 כ-1.3% מתושבי עראבה ומתרכזים בשכונה המזרחית של הכפר. בסוף התקופה העותמאנית הם מנו כ-10% מאוכלוסיית הכפר, אולם שיעורם הלך ופחת בגלל הגירת חלק מהמשפחות הנוצריות לחיפה, בהן משפחת מתא, חדאד ונגאר. כיום יש בכפר ארבע חמולות נוצריות: ח'ורי, עואד, שמשום וחנא. הן משתייכות לכנסייה היוונית קתולית. בני משפחת ח'ורי נטלו חלק בולט בהרבה מעבר למשקלם המספרי בפעילות החברתית וכלכלית בכפר.

מאפייני המודרניזציה מאז שנות החמישים

מאז שנות החמישים של המאה ה-20 התחילו מאפייני המודרניזציה להעניק צביון חדש לעראבה. מאפיינים אלה התבטאו בכניסתם של תלמידים אל בתי הספר התיכוניים בנצרת, ראמה וכפר יאסיף. בתחילת שנות השישים החלה כניסת ציוד חקלאי חדיש שהחליף את הכלים הפרימיטיביים אשר שימשו את הפלאחים עד אז. הציוד החדיש הגביר את התפוקה והעודפים הופנו אל השוק, בניגוד לחקלאות המסורתית, שסיפקה בעיקר את צורכי המשפחה. עד שהשינויים הכלכליים נתנו את אותותיהם, תושבי הכפר חיו בצמצום.

אחד ממאפייניה הבולטים של המודרניזציה בעראבה היה השינוי במקורות התעסוקה. אם בראשית המאה ה-20 רוב מוחלט של תושבי הכפר מצאו את פרנסתם בחקלאות, שהמשיכה להיות מקור הפרנסה העיקרי גם בשנות החמישים, הרי שבשנת 1992 עבדו מחוץ לכפר כ-60% מהמפרנסים, 25% עבדו בתוך הכפר במקצועות שירות, מסחר ופקידות ורק 15% המשיכו לעסוק בחקלאות.

המודרניזציה שינתה את צורת הבית הכפרי. הבית המסורתי לא היה מקום מגורים בלבד אלא נועד לספק רבים מצורכי היומיום של המשפחה. מלבד חדרי המגורים לבני המשפחה היו בו פינה או חדר המיועד לבעלי החיים המהווים מקור פרנסה, וכן גם מחסן חיטה ועצים כרותים לצורך אפיית לחם ובישול. בתוך הבית או לצידו נחפר בור מים שבו נאגרו מי הגשמים לשתייה ולצרכים ביתיים. מלבד בית המגורים העיקרי החזיקה המשפחה הקלאסית מבנה נוסף בשם אל-עיזבה בחלקה החקלאית, שנועד ללינה בעיקר בעונת הקציר ולשמירה על היבול.

היעלמות מאפייניו של הבית המסורתי גרמה לשינוי מבנהו הפיזי של הכפר. ככל שגבר המעבר לסגנון וערכי חיים מודרניים כך גברה הנטייה להרחיב את הבנייה למגורים גם לאדמות שבעבר נשמרו לחקלאות בלבד. כיום ניתן להבחין בעראבה בשלושה סוגים של מבנים: וילות צמודות קרקע השייכות לבעלי נכסים ויכולת כלכלית, מבני מגורים רב-קומתיים אשר נבנו בשל אילוצים של מחסור בשטחי בנייה או בשל חוסר יכולתן הכלכלית של משפחות צעירות לרכוש קרקע לבנייה, ומבנים רב-תכליתיים שקומותיהם העליונות מיועדות למגורים והקומות התחתונות לשטחי מסחר ומשרדים. במקביל, עד שנת 1972 נעלמו המעברים שהיו קיימים עד אז בין הבתים, מעברים שבחברה המסורתית נועדו לשמש את תושבי הכפר בעת סכנה מבחוץ. הגרעין המסורתי המקורי של הכפר כמעט ונעלם, ואת המקום המרכזי בכפר תופס היום המרכז המסחרי-משרדי, שהתפשט לאורכו של הרחוב הראשי.

מאז שנות השבעים התרחב שטחו הבנוי של הכפר, ובעקבות זאת חל שינוי במפת החמולות. בני הדור הצעיר החלו לבנות את בתיהם הרחק ממוקדי החמולות ולהתערבב אלה באלה בשכונות החדשות. בד בבד חל פיחות במעמדה של החמולה, המתבטא באינטראקציה החברתית.

ב-1965 חוברו בתי המגורים בעראבה לרשת מים מרכזית, בסוף שנות השישים נסללו כבישי האספלט הראשונים בכפר, והחיבור לרשת החשמל התרחש ב-1975. מאז הוקמו מוסדות חינוך כמו בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים ותיכון, מועדונים למבוגרים, מרכזים לטיפול בילד החריג ומרכזי נוער מטעם גופים ציבוריים או עמותות מקומיות. בנוסף הוקמו מוקדים המשרתים מפלגות פוליטיות כמו מפלגת העבודה, המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה השונים, הרשימה המתקדמת לשלום ואחרות.

סניף של קופת חולים כללית הוקם בכפר בשלהי שנות השישים. בשנת 1959 הוקם מרכז לאם ולילד של משרד הבריאות, ובשנת 1978 נכנסה לכפר קופת חולים נוספת, "מאוחדת". מרכזים דומים הורחבו במשך השנים עם הגידול שחל באוכלוסייה. כיום ניתן לקבל בכפר שירות רפואי זמין בכל שעות היממה.

סקר שהכינה עמותת אל-מוסתקבאל העלה כי בשנת 1992 היו בין תושבי עראבה 30 רופאים. הראשון שבהם, ד"ר חאתם כנאענה, בוגר אוניברסיטת הרווארד בקיימברידג' (בוסטון), והשני, ד"ר מחמד בושנאק, שבילדותו עבד כרועה צאן ורק בגיל מבוגר יחסית חזר ללמוד. סיפורו של ד"ר בושנאק נחשב בעיני תושבי עראבה לסיפור מופת על נחישותו ויכולתו של האדם ללמוד ולרכוש השכלה גם בתנאי התחלה קשים. אחוז הרופאים בעראבה ביחס לאוכלוסייה הוא הגבוה בעולם כולו.

אוכלוסייה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוקטובר 2024 (אומדן), מתגוררים בעראבה 27,096 תושבים (מקום 85 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-‏2022) היה 85.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 7,826 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).

כלכלה

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

ההעתק של פסל החירות שעמד בעבר בעראבה

עראבה היא כיום עיר, והעיסוק בחקלאות פינה מקומו למסחר ולשירותים, בשל העיור, והגידול במספר התושבים.

תיירות

נעשים ניסיונות לקדם את התיירות למקום. בכפר פועלים בתי בד מסורתיים, המייצרים שמן זית ממטעי הזיתים המקיפים את הכפר. בכניסה המזרחית אל הכפר הוקמה מסעדה גדולה בשם "כאן זמאן" כשם מסעדה זהה ומפורסמת בעמאן. בכניסה הצפונית אל הכפר עמד במשך שנים רבות העתק מוקטן של פסל החירות. כן פועלת במקום מזה מספר שנים מסעדה בשם "אוהל השלום", הממוקמת באוהל גדולה ומגישה מאכלים מסורתיים בהסבה.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של עראבה

• פרופיל עראבה נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס

• איילת בר מאיר, מערב לעראבּה: השורשים יהודיים, האבטיח טעים, באתר ynet, 16 בספטמבר 2011
• מידע על אתר עראבה, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
• נדין אבו לבן, אושרה תוכנית המתאר הגדולה ביותר לעיר ערבית בישראל, באתר הארץ, 16 במנובמבר 2022
• עראבה (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית