פול גוגן
פול גוגן (בצרפתית: Paul Gauguin; 7 ביוני 1848 – 8 במאי 1903) בנם של קלוביס ואלין גוגן. היה צייר בולט בזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי, חלוץ של זרמים נוספים ואמן הדפס חריטה בעץ. שאף להביא ביצירותיו ביטוי פרימיטיבי למצבים רגשיים ורוחניים.
 | |
| לידה |
7 ביוני 1848 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
8 במאי 1903 (בגיל 54) אטואונה, צרפת |
| שם לידה |
Eugène Henri Paul Gauguin |
| מקום קבורה |
Calvary Cemetery |
| מקום לימודים |
תיכון פוטייה |
| תחום יצירה |
ציור, אמנות חזותית, Polynesian culture, פוסט-אימפרסיוניזם |
| זרם באמנות |
פוסט-אימפרסיוניזם, קלואזוניזם, אימפרסיוניזם, סינתטיזם, אסכולת פונט אוון, סימבוליזם, פרימיטיביזם |
| הושפע על ידי |
קאמי פיסארו |
| יצירות ידועות |
ישו הצהוב, Ia Orana Maria, מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים?, Tahitian Women on the Beach, מתי תינשאי?, רוח המת צופה, קפה הלילה בארל, Two Tahitian Women |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
Clovis Gauguin, Émile Gauguin, Emile Gauguin, Pola Gauguin, Jean René Gauguin, Germaine Chardon |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה והתפתחותו כצייר
עריכהפול גוגן נולד בפריז שבצרפת בשנת 1848, לאב עיתונאי. כשהיה בן 18 חודשים היגרה משפחתו מצרפת לפרו בשל הדיכוי בו נקטו השלטונות כנגד העיתון בו עבד האב. הבחירה בפרו נבעה מהעובדה שאמו של פול הייתה ממוצא פרואני והיו לה קרובים עשירים ובעלי השפעה שם. האב אמנם נפטר מהתקף לב בטרם ההגעה ללימה, אך המשפחה בפרו דאגה לאם, לפול ולאחותו והם גדלו בתוך שפע כלכלי. כאשר פול היה בן 6 חזרה האם עם ילדיה לצרפת, בשל התדרדרות במעמד המשפחה בפרו[1]. פול השלים את חוק לימודיו בצרפת ובגיל צעיר הצטרף לתקופה של שנתיים לצי הסוחר הצרפתי.[2] בשנת 1871 השתקע בפריז ועבד כסוכן השקעות. בגיל 23 קיבל משרה בבורסה של פריס והתפרנס היטב במשך 11 שנה. במקביל עסק בציור כתחביב. בפריס חבר לאימפרסיוניסטים, וקאמי פיסארו שימש לו כמנטור[3]. גוגן אף רכש מספר ציורים של פול סזאן והתעמק בטכניקה שלו. בשנת 1873 נשא אישה ממוצא דני ונולדו להם 5 ילדים. למרות השתתפותו בשלוש תערוכות אימפרסיוניסטיות, לא זכה להצלחה אמנותית וכלכלית. בשנת 1882 המשבר הכלכלי בצרפת פגע בפרנסתו כסוכן בורסה. בתקופה זו ניכרו בסגנונו סממנים ריאליסטיים ("גן בשלג", 1883). בשנת 1884 השתתף בתערוכה האימפרסיוניסטית האחרונה, עדיין ללא הצלחה[4]. יצירתו "ההתגלות לאחר הדרשה", 1885, מציינת שלב בהתנתקותו מן האימפרסיוניזם ותחילת הסימבוליזם .
בגלל הקשיים הכלכליים, בשנת 1884 המשפחה היגרה לדנמרק, אל בית חמיו וחמותו, שם ניסה פרנסות שונות. הניסיונות לא נשאו פרי, הנישואים התפרקו ובשנת 1885 גוגן חזר לפריס, לפי דרישת המשפחה. רק עם בנו הבכור נלווה אליו. בשנת 1894 אשתו נפרדה ממנו באופן סופי.[2] הפרידה מהמשפחה דרבנה את גוגן להפוך את הציור לעיסוק עיקרי, בניגוד לפרק הקודם בחייו, כאשר הציור היה תחביב בלבד.
באביב 1887 גוגן נסע לאי מרטיניק, מתוך כוונה לחיות כפרא ולמצוא נושאים מסעירים ליצירותיו. בציוריו ממרטיניק בולטת התרחקות נוספת מהטכניקה האימפרסיוניסטית, תוך שימוש נועז בצבעים שאינם תואמים למציאות[5]ונושאים פחות שגרתיים כמו חיי הילידים ונופים טרופיים[6].ב 1888 גוגן חזר לצרפת וביקר בפונט אוון, שם פגש את הצייר אמיל ברנאר. יחד פיתחו טכניקה של משטחים גדולים של צבע עז, תחומים לפעמים על ידי קווים. בהשפעתו של ברנאר, גוגן צייר את "חיזיון לאחר הדרשה" ויצר את זרם הסינתטיזם, בו מתקיים שילוב (סינתזה) בין העולם הרגשי לעולם המוחשי. בפונט אוון גוגן היה למנהיג קבוצת של 8 אמנים שנמנו על אסכולת פונט אוון (אנ')[3] . בעקבות קשרי מכתבים עם הצייר וינסנט ואן גוך נענה להזמנתו ובאוקטובר 1888 נסע לארל והתגורר במשך 9 שבועות בדירתו של ואן גוך. התקופה הייתה פוריה מבחינה אמנותית, וגוגן אף צייר את דיוקנו של ואן גוך-"צייר החמניות". הם ערכו יחד ניסויים תוך חיפוש אחר סגנון חדש. בתקופה זו גוגן דחה את הנטורליזם של האימפרסיוניסטים ואת חיקוי המציאות אשר אפיין אותם. יצירותיהם של גוגן וואן גוך מתקופה זו הוגדרו לאחר מכן כזרם פוסט- אימפרסיוניסטי,[7] בשל הסגנון האישי של שימוש בצבע ובחירת הנושאים. למרות שוואן גוך העריץ את גוגן, נתגלעו ביניהם מריבות תדירות. המריבה האחרונה הסתיימה בכריתת אוזנו של ואן גוך. במשך למעלה מ-100 שנים ולא היה ברור מי משני הציירים חמי המזג היה אחראי למעשה[8] . ספר שהתפרסם ב-2008[9] מביא הוכחות שהאוזן נכרתה על ידי גוגן, אבל ואן גוך לקח על עצמו את האחריות. מאחר שהניסיון המשותף לא עלה יפה, גוגן עזב את ארל וחזר לברטאן. בשנת 1889 צייר סדרה של דיוקנות עצמיים, בהם דימה עצמו לישו.[3] בחיפושיו אחר סביבה בה יוכל לממש את סגנונו, ב-1891 הוא נסע לראשונה לטהיטי, שם ניסה להתחבר לשורשי התרבות המקומית. בשנת 1895 היגר סופית לפולינזיה הצרפתית, שבה התגורר ויצר עד מותו. עבודותיו מתקופה זו הן המפורסמות מבין כלל עבודותיו ומתאפיינות בסימבוליזם מיסטי.
פול גוגן נפטר ב-8 במאי 1903 באטואונה שבאי היווה אואה (אנ'). סיבת מותו הרשמית הייתה אוטם שריר הלב שנגרם ממנת יתר של מורפין,[10] אולם לא מן הנמנע כי מצבו הבריאותי הירוד נגרם בשל מחלת העגבת וצריכת אלכוהול מופרזת.[2]
שורשי סגנונו של גוגן
עריכה
גוגן נמשך אל האמנות הפרימיטיבית של אפריקה, אסיה ופולינזיה הצרפתית וכן אל הביטויים העממיים של אמנות דרום אמריקאית וקריבית.[7] גוגן היה בין מובילי תנועת הפרימיטיביזם[7].לצבעים העזים של יצירותיו הייתה תרומה להתפתחות תנועת הפוביזם[7] . בעקבות פגישותיו עם הקהילות הדתיות של בריטאן, גוגן עסק בחיפוש אחר נושאים בעלי משמעות מיסטית, דתית ופילוסופית, ויצר סדרת ציורים דתיים הספוגים באווירה מסתורית ("חיזיון לאחר הדרשה: יעקב נאבק עם המלאך", 1888; "ייסורים בגן", 1889; "ישו הצהוב", 1889, "ישו הירוק" 1889). בכך היה לאבי הזרם הסימבוליסטי.
גוגן שאף להשתחרר מכבלי תרבות המערב החומרני ולהביא בציוריו את הרוחניות. לשם כך הרחיק אל חברות טרום- תעשייתיות, והחל במסע לגילוי "גן העדן האבוד" באיי מרטיניק (1887), טהיטי (1893-1891, ו-1895–1901) ולבסוף ב היווה אואה (אנ') אשר באיי מרקיז. יצירותיו מפולינזיה עתירות צבע ובהן יסודות דקורטיביים, (בהשפעת תדפיסי העץ היפניים). הוא סבר שתיאור נאמן של אובייקט שייך לצילום, ואילו צייר אינו מחויב למציאות, ותפקידו הוא לגרות את מוחו של הצופה.[5]. הוא חקר את היכולות של האמצעים האמנותיים לגרום לתחושות שונות אצל הצופה.[4]
גוגן התעלם מצבעי אדמה ולא השתמש כלל בצבע שחור. הוא צייר בצבעים משלימים בצמידות, כדי להגביר את הריגוש של המתבונן. בעבודותיו המעיט לערבב צבע לבן בצבעים הטהורים.[11]
"יורשיו"- הציירים המודרניים
עריכהבשנים 1889-1890 חברי אסכולת פונט אוון הקימו את תנועת הנאבי תוך התבססות על רעיונותיו של גוגן. הוא נחשב לאחד ממניחי היסוד של האומנות המודרנית. ציוריו, אשר היו שילוב של משטחים וקווים, קידמו את האמנות המופשטת, והשפיעו על ז'ורז בראק וכן על פבלו פיקאסו ועל הערכתו של זה לאמנות האפריקנית. זה היה המקור של הקוביזם.
הצייר הנורווגי אדוארד מונק הושפע ביצירותיו מהשימוש של גוגן בקווים.
מכירת הציור "מתי תינשאי?"
עריכה
בשנת 2015 נמכר הציור "מתי תינשאי?" משנת 1892 של גוגן במחיר של כ-210 מיליון דולר,[12][13] מה שעשה אותו לאחד הציורים היקרים בעולם. הציור מוצג כעת במוזיאון האמנות של בזל, בשווייץ.
תרגומים של כתבי פול גוגן
עריכה- פרא מתורבת: אוטוביוגרפיה פראית ודעות מרדניות, ראובן מירן (מתרגם), הוצאת נהר ספרים, בנימינה, 2005.
- נואה נואה: יומן טאהיטי, ס. עלי (מתרגם), הוצאת אסטרולוג, הוד השרון,1999.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- פול גוגן - : 1903-1848 התחכום שבפשטות, מאת: אינגו ולתר. הוצאת ספרי טאשן
- שארל מוריס, פול גוגן, הזיכרון והדמיון, הגיגים, השירים בחרוזים, (בצירוף שלושים העתקות ציורים מתוך ההוצאה המקורית של נואה נואה), תרגום : גבריאל טלפיר, מרים טלפיר, הוצאת גזית, תש"ה, 1945.
קישורים חיצוניים
עריכה
- לנה שילוני, האציל הפראי, באתר הארץ, 13 במאי 2005
- איתן בוגנים, תייר המין הכי יעיל, באתר ynet, 27 בנובמבר 2007
- רות אלמוג, לחתוך את הקשר בין צבע לטבע, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2010
- יעל (פרוינד) אברהם, נציג העולם האקזוטי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 11 במאי 2012
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פול גוגן, 9 במאי 2010
רות אלמוג, "גוגן האלכימיסט", תערוכה בפריז, באתר הארץ, 4 בינואר 2018- פול גוגן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- פול גוגן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי פול גוגן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
פול גוגן (1848-1903), דף שער בספרייה הלאומית
פול גוגן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פול גוגן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פול גוגן, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה
- ^ Alan Bowness, Gauguin, London: Phaidon, 1971, ISBN ISBN 0-7148-1481-4
- ^ 1 2 3 Nancy Mowll Mathews, Paul Gauguin, an Erotic Life, New Haven, Connecticut: Yale University Press, 2001, ISBN ISBN 0-300-09109-5
- ^ 1 2 3 Cindy Kang, Paul Gauguin (1848–1903), Met Museum, מרץ 2011
- ^ 1 2 Douglas Cooper, Paul Gauguin | Biography, Tahiti, Vincent van Gogh, Artworks, & Facts |, Britannica, ינואר 2025
- ^ 1 2 • Françoise Cachin, תרגום: I. Mark Paris, Gauguin: The Quest for Paradise., . London: Thames & Hudson, 1992, "New Horizons", ISBN ISBN 0-500-30007-0. (באנגלית)
- ^ • Ingo F. Walther, Gauguin, קלן: Taschen, 2000, עמ' 95, ISBN ISBN 978-3-8228-5986-5
- ^ 1 2 3 4 צוות האתר, PaulGauguin-Paintings, Biography, Ideas, The Art Story
- ^ יעל גרינפטר, מחקר: פול גוגן כרת את אוזנו של ואן גוך בקטטה, באתר הארץ, 5 במאי 2009
- ^ Hans Kaufmann, Rita Wildegans, Van Goghs Ohr: Paul Gauguin und der Pakt des Schweigens, המבורג: Osburg, 2008. (בגרמנית)
- ^ Bengt Danielsson, Gauguin in the South Sea, New York: Doubleday, 1965
- ^ Marcia B. Hall, The Bold Colors of Paul Gauguin, New Haven, CT: Yale University Press, 2019
- ^ אתר The New York Times מתאריך 5 בפברואר 2015
- ^ Lawsuit Reveals Gauguin Painting Was Not World’s Most Expensive