פיתוח קול הוא אימון קולי לשיפור היכולת הקולית. קיימות טכניקות שונות לפיתוח הקול והן נועדו בעיקר להרחיב את מנעד קולו של הזמר/ת ואת איכות קולם, וגם לתחזוקה נכונה ולמניעת השחיקה של מיתרי הקול בקרב אנשי מקצוע המשתמשים בקולם באופן אינטנסיבי כמו זמרים, שחקני תיאטרון, מרצים ומורים.

פנים בית הקול
מיתרי הקול בזמן דיבור ובזמן נשימה

היסטוריה

עריכה

ראשיתו של חקר פיתוח הקול ביוון העתיקה. מלומדים כמו פיתגורס ואליפיוס התעמקו בנושא, אך אין עדות בכתובים אם הגיעו למסקנות של ממש או אם פיתחו שיטה להוראת פיתוח הקול. העדויות הראשונות לכך הן מתחילת המאה ה-13 בערך, ממנזרים קתוליים. כמו בשאר תחומי המחקר, היו המנזרים גם מרכז חיי המוזיקה האינטלקטואליים בימי הביניים, ורבים במערכת זו הקדישו עצמם ללימוד ולחקר פיתוח הקול ואומנות השירה. נזירים כמו יוהנס דה גרלנדיה וז'רום ממורביה, השפיעו רבות על מחקר זה, בהיותם הראשונים שפיתחו את נושא חלוקת מנעד הקול האנושי לשלושה משלבים: קול חזה, קול גרוני, וקול ראש. כמו כן עסקו אותם נזירים בנושאי תהודה, חלוקת הקולות לסוגים, תמיכה נשימתית, הגייה ועוד.

המחקר בנושא נשאר בגבולות הכנסייה עד תחילת תקופת הרנסאנס במאה ה-15, אז יצא מתחומה אל חצרות שליטים עשירים – פטרונים שהחזיקו בבעלותם בתי ספר שלימדו בהם את אמנות השירה, כמו הדוכסים מבורגונדי שתמכו באסכולה הבורגונדית ובהאסכולה הפרנקו-פלמית. אך גם בבתי ספר אלו לימדו על בסיס אותן שיטות שלימדו בכנסייה, ורבים מהמורים בהם רכשו את הידע שלהם בכנסייה כנערי מקהלה. כמו כן נשארה הכנסייה דומיננטית ומובילה בתחום המוזיקה, שכן רוב הלחנים בתקופה ההיא הולחנו ובוצעו למטרות דתיות, והשפעתה ניכרה גם על סגנונות מוזיקליים מחוץ למסגרת הדתית. כך למשל, השימוש בקסטרטו החל בכנסייה הקתולית במאה ה-16, שלא התירה בתקופה ההיא שירת נשים בכנסייה, אך ממנה הגיע לשימוש באופרות הבארוק ולאופרות הקלאסיות.

בתחילת המאה ה-17, עם פריחת ז'אנר האופרה, התרחקו המחקר ולימוד השירה מהמתודות הכנסייתיות, והחלו להתעמק יותר בתהליך הפיזיולוגי הכרוך בהפקה הקולית ביחס למשלב (רגיסטר) ולתהודה (רזוננס). באותה תקופה צמחו מורים מומחים מפורסמים לפיתוח קול, דוגמת ג'וליו קאצ'יני האיטלקי. בשלהי המאה ה-17 התפתחה באיטליה תנועת הבל קנטו ("שירה יפה"), שהייתה לה השפעה אדירה על התפתחות האופרה והתפתחות לימוד פיתוח הקול בתקופה הקלאסית והרומנטית. באותה תקופה החלו מלחינים לכתוב מוזיקה לקולות מסוימים כמקובל היום, על פי אופיו וסגנונו של כל סוג קול, ועד המאה ה-19 סיווג הקולות הפך למפורט אף יותר כמו בשיטת פאך (Fach) הגרמנית, אז החלו להבחין, למשל, בין סופרן לירי לסופרן קולרטורה.

באמצע המאה ה-20 החלו לחקור את ההיבטים האנטומיים והפיזיולוגיים של השירה והגיעו למסקנות שונות, בחלקן, מאלו של מפתחי שיטת הבל קנטו. כך נוצרו שתי שיטות מרכזיות ללימוד פיתוח קול: אחת המשמרת את הגישה ההיסטורית של שיטת הבל קנטו, והשנייה המתבססת על הידוע כיום על האנטומיה והפיזיולוגיה של גוף האדם. יש המשלבים רעיונות משתי השיטות.

טכניקות

עריכה

שירה היא יכולת הדורשת אימון. ניתן לפתח יכולת זו על ידי תרגילים קוליים המכוונים לכמה מטרות: חימום הקול, פיתוח נשימה נכונה, חיזוק השרירים המעורבים בהפקת הקול, הרחבת מנעד הקול, שיפור ההגייה, האחדת טיב הקול לאורך המנעד, הקניית יכולות חיתוך והתמודדות עם קווים מלודיים מסובכים.

חימום

עריכה

חימום מיתרי הקול מאפשר מעבר חלק יותר ממצב של דיבור שוטף למצב של שירה המהווה פעילות גרונית מאומצת, משפר את איכות הקול בזמן השירה, מחזק את כוח הקול ושומר עליו לטווח ארוך. כל פעילות גופנית גורמת לעלייה בטמפרטורת הגוף ומכניסה את הגוף למצב עבודה יעיל, ובכך מעודדת את השרירים להיכנס למגננה מפני אפשרות של פגיעה תוך כדי פעילות. שרירי הצוואר, הלסת והלשון ננעלים, ובכך נדרש מהאדם להפעיל לחץ רב יותר על מנת לשיר. מתח זה יוצר חיכוך אשר גורם למיתרי הקול להתחמם יתר על המידה ולהתנפח. החימום נועד לשחרר את אותם שרירים ולהזרים את הדם באזור.

דוגמאות לחימום הקול:

  • סולמות עולים ויורדים
  • דגש על ההברות aa ,ee ,ea ,o
  • תנועות של לעיסה
  • המהומים נמוכים, קצרים וחוזרים

נשימה

עריכה
 
נשימה סרעפתית

הנשימה המומלצת לאדם היא נשימה סרעפתית, שהיא עמוקה יותר מנשימה צלעית (המדגישה הנעת צלעות לשם הגדלת נפח בית החזה) ומאפשרת לכמות גדולה יותר של אוויר להתחלף בכל נשימה ולחלקים גדולים יותר בריאות להתאוורר. כיום רבים נוטים להימנע משימוש בה, בשל הרגלים נרכשים, חיקוי אחרים או מטעמי עמידה באידיאל של יופי. בנשימה סרעפתית, שאיפת האוויר מנפחת את אזור הבטן כתוצאה מהגדלת נפח הריאות על ידי כיווץ הסרעפת, הגורם לדחיפת האיברים בחלל הבטן כלפי מטה (מפאת מקום). עבודה על נשימה נכונה דורשת תרגול ארוך אך תורמת לאיכות הקול ולשירה חזקה וארוכה יותר.

הגייה

עריכה

לעיתים קרובות נדרשת בשיעורי פיתוח קול עבודה על הגייה נכונה של ההברות השונות, פתיחה של הפה על מנת לשמוע את הצליל בצורה טובה וחזקה (במקום "לבלוע" את הצליל), ותרגול של מעברים קשים. במצבים של קושי חמור, מופנה האדם לקלינאי תקשורת.

דוגמאות למשימות הגייה:

  • רצף אותיות קשה: ס'-צ'-ש'-ז' (חזרה מהירה ורציפה על ביטויים כגון: "קצת קשה", "זה תוסס")
  • רצף אותיות קשה: כ'-ק'-ג'-ב'-פ' (ביטויים כגון: "דוּבּידיבּה-פּה-פּה-פּה", "בקבוק בלי פקק")
  • דגש על הבדלים בין האות ה' לאות א' (למשל תרגול הוצאת אוויר כאשר הוגים את האות ה')
  • פתיחת הפה בהברות aa ,ee ,ea ,o עד שיישמעו בצורה ברורה ובחוזקה.

תמיכה

עריכה

בפיתוח קול נלמדות צורות שונות בהן ניתן לתמוך בקול מבחינת היציבה הגופנית בצורה הטובה ביותר. חזרות רבות על התרגילים משפרות את כוח הקול עד לרמה בה הקול מקבל תמיכה ללא מאמץ רב. תמיכה נכונה גורמת לעלייה משמעותית במנעד הקולי של האדם. דוגמאות לתמיכה בקול: התכופפות קלה בברכיים והפעלת שרירי העכוז. שגיאה ידועה שמרבים לתרגל הימנעות ממנה בפיתוח קול, היא מתיחת הראש כלפי מעלה בעת שירת קולות גבוהים, אשר חוסמת את האוויר ובכך מונעת יציאה חלקה של הקול.

הגשה

עריכה

אחד המאפיינים של השירה המודרנית היא חשיבות המשחק והבעת הרגש בצורת ההגשה של השיר. בפיתוח קול יש הקפדה על קריאה מראש של מילות השיר וניסיון להבין את המשמעויות שלו. בשיעורי פיתוח קול מוקנים כלים שעשויים לעזור לאדם "לשכנע" את המאזין באותנטיות הכוונות של הדברים הנאמרים.

דוגמאות לאפקטים קוליים בהגשה של שיר:

יציבה

עריכה

עם התקדמות הטכנולוגיה ויצירת פלייבקים ושירים מוקלטים, החלו מורים לפיתוח קול ללמד גם יציבה ועמידה בימתית, על אף שיכולת זו אינה קשורה ישירות לקול. האדם לומד להופיע כך שהוא ישרה לפי הצורך ביטחון ואנרגיה בהופעה. הלימוד בא לידי ביטוי בהופעות חוזרות מול המורה, תוך ביקורת והערות לגבי העמידה שלו, התנועה והתזוזה שלו והחזקת המיקרופון שלו.

לקריאה נוספת

עריכה
  • לולה שנצר ונירה גל, קולי-זה אני: המדריך השלם לפיתוח קול, יוזמות הייליגר, 2003
  • נירה גל, צרידות, דיונון, 2010
  • ולבורג ורבק-סוורדסטרום, הדרך לגילוי הקול, הרדוף, 1994
  • ג'ו אסטיל ונוספים The identification of some voice qualities », The Journal of the Acoustical Society of America (New York: American Institute of Physics for the Acoustical Society of America) 65 (S1): S115. doi:10.1121/1.2016966, 1979 ISSN 0001-4966.

קישורים חיצוניים

עריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.