פסק דין האח והאחות
פסק דין האח והאחות הוא פסק דין שפסק בית דין רבני מיוחד בראשות הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן, בחודש כסלו תשל"ג (פורסם ב-19 בנובמבר 1972). פסק הדין טיהר את האחים חנוך ומרים לַנְגֶר ("האח והאחות") מחשד לממזרות, חשד ארוך שנים שגרם לסערה בישראל. דיינים רבים חלקו על פסק הדין, ובשל כך מהלכיו של הרב גורן בפרשה הביאו לזעם גדול עליו בקרב הציבור החרדי ולהרחבת הקרע בין הציבור החרדי והרבנות הראשית לישראל.
חשד הממזרות עלה מכיוון שאמם של האחים לנגר הייתה נשואה לגבר שהיה סָפֵק גר. לאחר שנפרדה ממנו ללא גט נישאה לבעל שני, שממנו הייתה אם לאחים חנוך ומרים. שאלת ממזרותם של האח והאחות הייתה תלויה בשאלה אם אכן התגייר הבעל הראשון גיור תקף; אם הבעל הראשון אינו נחשב לגר, הרי בדיעבד נישואי האם עמו לא היו תקפים ולפיכך הילדים שנולדו לה מגבר אחר אינם נחשבים לממזרים. על יסוד זה טיהר הרכב מיוחד וחשאי בראשות הרב גורן את האח והאחות מממזרותם, והפך בכך החלטות קודמות של בתי הדין הרבניים.
הדיון בבתי הדין הרבניים
עריכהבשנת 1923 נישאו בּוֹלֶק בורקובסקי וחוה גינצבורג בכנסייה שבעיירה הפולנית לוּקוֹב. הוריה של חוה, שהתנגדו נחרצות לנישואים, הפעילו לחצים על בורקובסקי להתגייר. הוא הסכים, אך פרטי גיורו, האופן שבו בוצעה המילה והשאלה אם טבל – כל אלו לא היו ברורים. כעבור כמה שנים, משעלו הוריה של חוה לארץ, באו אחריהם גם בני הזוג בורקובסקי, שבינתיים נולד להם ילד. בארץ נולד להם ילד נוסף. כעבור שנים נפרדה חוה מבעלה הראשון ללא גט והכירה גבר אחר, יהושע (אוטו) לנגר, שאתו התחתנה בשנות ה-40 בטקס יהודי דתי, ונולדו להם שני ילדים: חנוך ומרים. בתחילת שנות ה-50 בקשה חוה מבורקובסקי שיצהיר שהילדים שנולדו (חנוך ומרים) אינם ילדיו, למרות שהוזהרה שבעקבות זאת הם יירשמו כממזרים.[1] בעקבות זאת רשם בית הדין הרבני בתל אביב ב-1956 את הילדים כפסולי חיתון.
ב-1966, בעת שהיו חנוך ומרים בשירות צבאי, הם ביקשו להתחתן ועל כן פנו לבית הדין בפתח תקווה. לצורך בירור הנושא הופיעו בפני בית הדין עדים, שהמשמעותי בהם היה בולק בורקובסקי עצמו. הוא טען בתוקף שהוא יהודי כשר ושגיורו התבצע כהלכה. מאחר שלא היו עדים לגיור, הייתה חשיבות לשאלה אם מנהל בורקובסקי אורח חיים יהודי. על פי ההלכה, אורח חיים כזה כשלעצמו יכול להעמיד אדם בחזקת גר ולהוות אישוש לטענה שהתגייר. בורקובסקי טען שהוא מניח תפילין מדי יום ושומר שבת. בית הדין ערך לו בחינה קצרה ביהדות. בורוקובסקי ידע לומר שמניחים תפילין בבוקר, ולא בשבת. לעומת זאת, לא ידע כיצד מניחים תפילין (אמר שמניחים תפילין של ראש לפני תפילין של יד), לא ידע את פתיחת פיוט לכה דודי, ובעיקר - טעה בהשלמת הפסוק שמע ישראל. מכרים של בורוקובסקי העידו שאכלו עמו חזיר וראו אותו הולך לכנסייה, אולם מנגד היו גם שהעידו שנחשב בקהילה ליהודי כשר. בסופו של דבר פסק בית הדין לדחות את בקשת האח והאחות להינשא.
האח והאחות ערערו לבית הדין הרבני הגדול בירושלים. בהרכב ישבו שלושה דיינים. שניים מהם, מבכירי פוסקי ההלכה בישראל, הביעו השקפות מנוגדות. הרב שאול ישראלי, סבר שיש מקום לפסול את יהדותו של בורקובסקי ולהקל בדינם של האחים, גם בעקבות חוסר יכולתו של בורקובסקי להשלים את קריאת "שמע ישראל". לעומתו, הרב יוסף שלום אלישיב, סבר שיש להתייחס בצורה מקלה יותר אל דיני הגיור ולקבוע שאף אם הגר עובר על דברי חז"ל, אין בכך סתירה לכך שהוא רואה את עצמו כיהודי, מאחר שבקהילה היהודית שהוא חי בה מקובל כך: "בזמננו יש לדון שהתנהגות בדרכי יהדות שעל ידה נקבעת גרות לובשת קצת צורה אחרת".
שאלה נוספת הייתה האם האופן שבו סיפר בורקובסקי על התגיירותו נחשב לקביל מבחינת ההלכה, הדורשת פירוט מסוים לגבי בית הדין שבו נערך הגיור, פירוט שבורקובסקי לא סיפק. גם בשאלה זו היה הרב יוסף שלום אלישיב מקל מבחינת דיני הגיור ולפיכך מחמיר בשאלת הממזרות. על אף הדיון הנרחב החליטו לבסוף הרבנים שלא להכריע בסוגיה ולהחזיר את התיק לבית הדין הרבני בפתח תקווה, כדי שיבדוק אם כשהגיע בורקובסקי לארץ הייתה לו חזקת יהדות, כלומר האם הוחשב ליהודי.
בית הדין בפתח תקווה שמע עדים נוספים, בין השאר את עדותו של גבאי שסיפר כי תקופה ארוכה היה בורקובסקי מבקר בבית הכנסת בשבתות, ומצד שני עדויות אחרות לפיהן נצפה עומד בתפילה חסר מעש. לבסוף הכריע בית הדין שנית שבורקובסקי יהודי וקביעת הממזרות תקפה. התיק הושב לדיון נוסף בערכאת הערעור בבית הדין הרבני הגדול. אל הרבנים אלישיב וישראלי הצטרף הרב עובדיה יוסף. בניגוד לפסק דין הביניים, התקבלה הפעם פה אחד החלטה קצרה ולא מנומקת - לא לשנות את פסק הדין של בית הדין בפתח תקווה.
הפיכת הפרשה לציבורית
עריכה
האח והאחות שבקשתם סורבה פנו במכתב לשר הביטחון משה דיין בבקשה שיסייע להם. דיין איים שאם הבעיה לא תיפתר הוא יעלה בכנסת חוק לנישואים אזרחיים.[2] ראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה אותם לשיחה ומצוקתם נגעה ללבה. בעקבות הפרשה העלתה סיעת הליברלים העצמאיים הצעת חוק שנועדה להתיר נישואים אזרחיים לפסולי חיתון, והדבר גרם משבר קואליציוני.[3] במקביל ללחץ הציבורי של האח והאחות להתיר אותם מממזרותם, פעלו בורקובסקי ובניו הבוגרים יותר נגד הפרסומים שהוא אינו יהודי.[4]
במקביל, נעשתה פנייה אל הרב גורן בעודו הרב הצבאי הראשי, אשר בדק את התיק וחיווה את דעתו שניתן להתיר את האח והאחות לבוא בקהל. דיין פנה אל הרב הראשי הספרדי דאז, הרב יצחק נסים בבקשת עזרה, והרב ניסים ניסה למצוא בית דין שידון בפרשה מחדש. הרכב דיינים בבית הדין בירושלים בראשות הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא שאליו פנה הרב ניסים החליט שאין לו סמכות לדון בנושא במקום בית הדין בפתח תקווה.[5]
בספטמבר 1971 הודיעו שבעת דייני בית הדין הרבני הגדול שהם מוכנים לשוב ולדון בתיק.[6] אולם האח והאחות התמהמהו בהחלטה אם לפנות אל בית הדין הגדול, שמא החלטה שלילית שלו תסתום את הגולל על הפרשה.[7]
הפרשה ריחפה מעל מערכת הבחירות לרב הראשי, כפי שמתאר אחד הביוגרפים של הרב עובדיה יוסף, שלמה צזנה:
"כולם פחדו ממחטף, שיעיב על בחירת הרבנים הראשים. עד כדי כך, שתיקם של האח והאחות לנגר, הועבר על ידי הרב הראשי הספרדי יצחק נסים לכספת של סניף בנק לאומי בירושלים, עד שיוכר למי למסור את התיק. שני הגופים המרכזיים דרשו את התיק: בית הדין הרבני בפתח תקווה, שעמד בקשר ישיר עם הרבנים החרדים ושזכה לתמיכתו של הרב הספרדי של תל אביב, הרב עובדיה יוסף ולשכתו של רב ראשי אשכנזי בתל אביב, הרב שלמה גורן"[8].
בסופו של דבר הרב גורן אכן נבחר לרב ראשי כמחליפו של הרב איסר יהודה אונטרמן, שהיה בעל השקפה מחמירה בעניין האח והאחות. לצד הרב גורן נבחר הרב עובדיה יוסף כראשון לציון וכמחליפו של הרב ניסים.
פסיקת בית הדין המיוחד
עריכה
הרב גורן הפעיל את סמכותו כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין. תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, הזדהה בשמו. השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", כלשונו של הרב גורן. בשלב מסוים התפרסמה זהותו של הרב שלום מזרחי שנבחר אז לבית הדין הגדול כאחד מהדיינים בהרכב. לאחר שנים טען הרב איתם הנקין[9] כי בין הרבנים הנוספים היו אף הרב אליעזר שפירא - דיין בית הדין בירושלים ולימים דיין בבית הדין הגדול (שאף פרסם מאמר בעד הרב גורן בהצופה), הרב שלמה ילוז - אז אב"ד אשדוד (הפסק נדפס בספרו שו"ת אשר לשלמה), הרב יעקב ניסן רוזנטל - אב"ד חיפה והרב שמואל תנחום רובינשטיין (אשר כפי הנראה חזר בו אחר כך), הוא מביא את דבריה של ד"ר משלוב המאמתת אף את זהותם של הרב יוסף גליקסברג רבה של גבעתיים והרב חיים פרדס מתל אביב[10].
בית דין מיוחד זה, שלדברי הרב גורן הורכב מדיינים, מאבות בתי דין ואף מדיין של בית הדין הרבני הגדול, הכריע לטהר את הממזרים, בעיקר בשל ערעור על עצם קיומה של הגירות.
מיד ביום פרסום ההכרעה, ב-19 בנובמבר 1972, נערכה חתונתם הכפולה של האח והאחות – הרב הצבאי הראשי, הרב מרדכי פירון, השיא את חנוך לנגר ואת כלתו, ולאחריהם השיא את מרים לנגר עם חתנה.[11] החתונות נערכו בהשתתפות שר הביטחון, ושני הזוגות החדשים זכו למברק ברכה מראש הממשלה גולדה מאיר. מפלגות השמאל הביעו סיפוק ותקווה שהרבנות תמשיך להיענות לצרכיה של "החברה הנאורה והמתקדמת". הרב גורן הושם תחת שמירת המשטרה, וצעירי המפד"ל הודיעו שיסכימו להתגייס להגן עליו. מקום קבורתו של אביו, שיום האזכרה שלו חל בסמוך, נשמר בסוד מחשש שיחוּלל.
הפסק
עריכהפסק דינו של הרב גורן פורסם בהרחבה בחוברת שהוציא זמן מה לאחר פרסום ההחלטה. הרב גורן טען כי ההלכה שבית דין לא יכול "לבדוק אחר בית דין אחר" אינה תקפה בימינו, בפרט בעניין ממזרות ששקול לדיני נפשות, וכי אין פסול הלכתי בכך שרק אב בית הדין מזהה עצמו בשמו והדיינים האחרים נותרים אלמונים. לגופו של מקרה קבע הרב גורן כי אין עדות שבורקובסקי התגייר בבית דין, אין ידיעות ברורות על האופן שבו נימול וטבל, ודבריו שניהל אורח חיים יהודי הם חסרי שחר, לאור העובדה שלא ידע להשלים את פסוק שמע ישראל או את לכה דודי. הוא הוסיף כי הרב שחיתן את חוה לנגר בשנית ודאי שמע על נישואיה הראשונים, אך לא ייחס להם חשיבות משום שבורקובסקי הוחזק כלא יהודי. הרב אלישיב סירב לקבל את העדים שבורקובסקי חי כגוי, משום שהם עצמם התבררו כחוטאים: אחד מהם העיד שאכל עמו טרפה והאחר העיד שהוא עצמו חי בעבר עם נוצרייה. על כך ענה הרב גורן שעל פי ההלכה, אין אדם משים עצמו רשע, ועל כן, על פי הכלל פלגינן דיבורא, העדים אינם נאמנים להגיד רע על עצמם, אולם הם נאמנים בחלק דבריהם שבו הם מעידים בגנות חברם. בנוסף קיימים עדים כשרים לכל הדעות המעידים שבורקובסקי לא ידע כיצד להתפלל. מטעמים הלכתיים רבים הכלל שלפיו אדם יכול לבוא ולהעיד על היותו גר (מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר), אינו תקף במקרה זה. בראש ובראשונה, כלל זה חל רק לגבי אדם אשר הכול סבורים שהוא יהודי כשר, דבר שאינו קיים כאן. הרב גורן ציין עוד כי נוספו מסמכים חדשים שלא באו בפני בתי הדין הקודמים, ולפיהם העידו עובדים סוציאליים כי בורקובסקי גידל את בנו ברוח הנצרות. על כל אלו הוסיף הרב גורן טעמים נוספים המחזקים את פסיקתו שאותם פירט בהרחבה בחוברת. עוד הביא דעה שלפיה גם גר שהתגייר כהלכה, אם שב לסורו והפסיק לקיים מצוות - גרותו פוקעת, ולדבריו במקרה זה ניתן לצרף שיטה זו כדי לקבוע שגרות האב אינה תקפה.[12]
הרב בצלאל ז'ולטי הגיב בכתב לפסק של הרב גורן. הוא כתב שאין בעדויות שהגר עבר על עבירות אלו או אחרות, להפקיע את חזקת הגירות של בורקובסקי, שהרי הוא ידוע בציבור כגר. עוד כתב שאסור היה לקבל את העדים משום שהדבר היה שלא בפני בעל דין. בתגובה לדברי הרב גורן שאין חובה להזכיר את שמות חברי בית הדין הביא הרב זולטי שזו מחלוקת הפוסקים[13] האם צריך המיעוט לחתום על פסק הדין, אך ברור שהדיינים חייבים לחתום על הפסק שלהם. הוא ציטט את המובא כי "מעשה בית דין" נחשב רק לכזה אם חתמו עליו שלושה דיינים. הרב גורן כתב כי כשם שחזקת שלוש שנים אינה חזקה אם אין עימה טענה כך גם הגר צריך להסביר את האופן שבו נתגייר, אחרת אין לו חזקת גירות. הרב ז'ולטי ענה שכאן אין מדובר בטענות משפטיות אלא בחזקת הנהגה, המבוססת על פרסומו בציבור של האדם כגר, גם אם אינו טוען זאת כלל.[14]
התגובות לפסיקה
עריכהתגובת החרדים לפסק הדין הייתה קשה. מועצת גדולי התורה התכנסה בראשות הרב משה חברוני בהרכב מורחב שכלל לראשונה את הרב אלישיב והרב שלמה זלמן אוירבך, ופרסמה קול קורא המכריז על בטלות פסק הדין והכרזה ש"אין לסמוך כלל" על כל פסיקותיו של הרב גורן.[15] במקביל פורסמו מודעות החתומות על ידי גדולי רבני הציבור החרדי בארץ ישראל התוקפות את הרב גורן, בהן הוכרז "שכל הוראותיו של איש זה בטלין ומבוטלין ואסור לסמוך עליו כלל וכלל",[16] והשוו אותו לרבני היהדות הרפורמית.
בכתב העת הפרדס תואר "מעמד מחאה ענק" באולם וגשל בבני ברק. הרב הסטייפלר שלח נציג שקרא את דבריו באירוע. עוד נאמו הרב שך, הרב שמואל הלוי ואזנר, האדמו"ר ממכנובקה ואחרים. הרב יעקב לנדא אמר שפסק הדין ניתן כדי למצוא חן בעיני חילונים.[17] הרב יחזקאל אברמסקי, הרב חיים שמואלביץ, הרב משה חברוני והרב שלמה זלמן אוירבך פרסמו מחאה נגד "חילול השם הנורא והשמתם ללעג של דרכי ההוראה".[18] במאמר המערכת של המודיע נכתב כי "הרב גורן חיסל בעיה פוליטית לזמן מוגבל, אך אנו חוששים שבכך גם חיסל את עצמאותה של המערכת הרבנית בישראל". בבני ברק הודיעו על התארגנות לכתיבת ספר יוחסין נפרד שיסמל את חוסר האמון ברישומי הייחוסין של הרבנות הראשית. החרדים טענו שהשמירה שהושמה על הרב גורן נועדה להציג אותו כמאוים למרות שלא היה איום אמיתי, וכן שלא היה הרכב חשאי אלא הרב גורן החליט לבדו. בעקבות הפסיקה התפטר הרב אלישיב מבית הדין הרבני הגדול. הרב עובדיה יוסף הכחיש את הפרסומים שהוא הצטרף לפסק של הרב גורן ואמר כי הוא נאבק קשות כדי לא להצטרף לבית הדין של הרב גורן.[19] גם הרבי מנחם מנדל שניאורסון יצא בתוקף נגד המהלך ממקום מושבו בניו יורק. הוא אמר שיש בפרשה זו תקדים מסוכן, הן משום התניית בחירת רב במתן היתר והן משום שאנשי הממשלה הצהירו כי האח והאחות מותרים לבוא בקהל עוד לפני פסק הרבנים.[20] איבת החרדים לרב גורן לא שככה עד פטירתו של הרב. הוויכוח בנושא נמשך במשך זמן מה כאשר הצופה יוצא נגד הביקורת החרדית והחרדים יוצאים נגד הביקורת בהצופה.[21]
מחלוקת נוצרה סביב עמדתו של זקן הפוסקים בארצות הברית, הרב יוסף אליהו הנקין, אשר צוטט כאומר שאין לפקפק אחר מעשי הרב גורן שכן הוא הרב הראשי לישראל ובעקבות זאת טענו המתנגדים שנצלו את זקנותו כדי לפרסם דברים נגד עמדתו.[22] לימים פרסם נינו הרב איתם הנקין עדויות חדשות בנושא, מהן עולה תמיכה חד משמעית של הרב הנקין בזכותו של הרב גורן לפסוק הלכה באופן עצמאי, מאידך מחמת עוורונו וזקנותו לא עיין הרב הנקין בפסקיהם של הרב גורן והחולקים עליו, ולפיכך נמנע מלקבוע שההיתר מוצדק.[23]
אצל רוב הציבור הדתי לאומי זכה הרב גורן לתמיכה רבה, בפרט מהרב צבי יהודה קוק. אולם היו גם רבנים מהציונות הדתית שיצאו נגד הפסק, כגון הרב שאול ישראלי, אחד הרבנים החשובים בציבור זה. גם הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט רבה של שכונת אחוזה בחיפה טען שלאחר שבית דין (במקרה זה של פתח תקווה) פסק מה שפסק, אסור על פי ההלכה לערער בפני שום בית דין אחר, וציין כי את המוסד "בית הדין הרבני הגדול לערעורים" הכתיב שלטון המנדט הבריטי בעת הקמת הרבנות הראשית, ואין לו תוקף הלכתי.
החרדים טענו לגיחוך פסק הדין על ידי רשויות המדינה עצמה, כשבעקבות עתירה של בורקובסקי פסק בג"ץ ב-1 באפריל 1973, בהסכמת נציג המדינה מישאל חשין, כי פסק דינו של הרב גורן אינו משנה את מעמדו של בורקובסקי ומבחינה משפטית ומנהלית הוא ימשיך להיות מוכר כיהודי על ידי רשויות מדינת ישראל.[24]
למחרת חתונתם של האח והאחות התנפלו על הרב גורן ארבעה בחורי ישיבה חרדים, תוך שהם צועקים לעברו קללות, בעת שהשתתף בלווייתו של הרב ישראל בארי. משתתפי ההלוויה הרחיקו את התוקפים מהרב עד להגעת המשטרה.[25] האירוע גונה על ידי הרב שך[26].
לקריאה נוספת
עריכה- הרב שלמה גורן, פסק הדין בעניין האח והאחות, ירושלים: הרבנות הראשית לישראל, תשל"ג
- הרב בצלאל ז'ולטי, הפרדס, אדר א-ב תשל"ג, עמודים 6–11, דחיית ההיתר של הרב גורן; מאמר המשך בעקבות מאמר של אחד הדיינים שתמכו בהיתר שהופיע בהצופה, הפרדס, ניסן תשל"ג
- הפרדס, אייר תשל"ג, נאומים ומכתבים נגד פסק דין האח והאחות, באתר היברובוקס
- ד"ר יאיר הלוי, "מהפכת החרדיות החדשה בשנות השבעים" - עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ף, פרק שני, עמ' 191-82.
- הרב איתם הנקין, "זה פאליטיק, לא הלכה" – הרב שלמה גורן, פרשת "האח והאחות" והרב יוסף אליהו הענקין, אסיף כרך א' תשע"ד
- ד"ר שפרה מישלוב, מנהיגות דתית נועזת ומחיריה- הפגיעה במעמדו הציבורי של הרב גורן בעקבות פרשת 'האח והאחות', ספר כנס עמדות, ה, אלקנה תשע"ג, עמ' 822–834.
קישורים חיצוניים
עריכה- מעיתונות התקופה
- דב גולדשטיין, הקיצוניים לא יקימו קהילות נפרדות; הם לא יוותרו על משרותיהם, אבל אם יקימו – גם זו לטובה, מעריב, 24 בנובמבר 1972 (ריאיון עם הרב שלמה גורן בעקבות פסק הדין)
- יוסי ביילין, ההיתר, דבר, "דבר השבוע", 24 בנובמבר 1972
- יפורסם פסה"ד בעניין התרת האח והאחות, על המשמר, 24 בדצמבר 1972
- אברהם רותם, פסה"ד שהתיר את האח והאחות יצא אתמול בספר בן 199 עמ', מעריב, 4 בינואר 1973
הערות שוליים
עריכה- ^ אברהם רותם, האחים למחצה של ה"ממזרים" טוענים: אבינו התגייר כדת חי כיהודי מאמין, מעריב, 11 במרץ 1971
- ^ מצפים כי גילוי ראיות חדשות יביא לביטול ה"ממזרות" של אח ואחות בצה"ל, מעריב, 10 במרץ 1971
- ^ יהושע ביצור, רק נציג אחד מהמערך יימנע בהצבעה על נישואין אזרחיים, מעריב, 21 ביולי 1971
- ^ מצפים להחלטת בית הדין הרבני בפתח תקווה, מעריב, 7 באפריל 1971
- ^ יהושע ביצור, בית הדין הרבני בירושלים מסרב לטפל בפרשת הממזרים, מעריב, 5 באפריל 1971
- ^ יהושע ביצור, "הממזרים" עדיין לא בקשו דיון חוזר בבית הדין הרבני, מעריב, 14 בספטמבר 1971
- ^ אברהם רותם, דנים בשאלה אם ה"ממזרים" יפנו לביה"ד הרבני העליון, מעריב, 16 בספטמבר 1971
- ^ שר התורה - סיפורו של הרב עובדיה יוסף פרק 16
- ^ הרב איתם הנקין, "זה פאליטיק, לא הלכה" – הרב שלמה גורן, פרשת "האח והאחות" והרב יוסף אליהו הענקין, אסיף א, תשע"ד, עמ' 7, הערה 17
- ^ אם כי הרב פרדס התמנה לדיין רק ב-1975 (ראו כאן).
- ^ טל לויו לין, היום לפני 37 שנה: חתונה כפולה לממזרים שטוהרו, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2009. ראו עוד דן פתיר, במבצע סודי של הרב הראשי גורן: האח והאחות לנגר הותרו ממזרותם ונישאו בת"א, דבר, 20 בנובמבר 1972; מזל טוב, מעריב, 24 בנובמבר 1972 (תמונות מטקס הנישואין); מירית שם-אור, אנחנו רוצות רק דבר אחד: לשכוח הכל, ושישכחו אותנו, מעריב, 24 בנובמבר 1972. תמונה מטקס הנישואין התנוססה בשער מוסף "דבר השבוע" של עיתון דבר: שער "דבר השבוע", דבר, 24 בנובמבר 1972.
- ^ אוצרות ירושלים, חוברת קכ"ו, תשל"ג, עמוד תטז
- ^ שו"ת המבי"ט שאלה קע"ב-קע"ג
- ^ הרב בצלאל זולטי, הפרדס והמשך דבריו ב"אידישע ווארט" אדר תשל"ג
- ^ החלטות מועצת גדולי התורה
- ^ אלי בן דוד, "המערכה הראשונה" • מאבק גדולי ישראל נגד הרה"ר לישראל שלמה גורן • 40 שנה, באתר jdn
- ^ כנס מחאה נערך בבני ברק נגד התרת איסורי תורה, הפרדס, טבת תשל"ג, עמוד 22, באתר היברובוקס
- ^ דעת תורה, הפרדס, טבת תשל"ג, עמוד 24, באתר היברובוקס
- ^ מכתב מהראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א, הפרדס, טבת תשל"ג, עמוד 26, באתר היברובוקס
- ^ היתר האח והאחות תקדים מסוכן, הפרדס, טבת תשל"ג, עמוד 27, באתר היברובוקס
- ^ שערוריית התקפות של הצופה על אגודת הרבנים ועל ליובויטש, הפרדס, אדר תשל"ג, עמוד 4, באתר היברובוקס
- ^ הגרי"א הענקין על פסק הרב גורן, הפרדס, אדר תשל"ג, עמוד שער, באתר היברובוקס
- ^ איתם הנקין, "זה פאליטיק, לא הלכה" – הרב שלמה גורן, פרשת "האח והאחות" והרב יוסף אליהו הענקין, באתר ספריית אסיף
- ^ בג"ץ 494/72 אברהם בורקובסקי נ' הרב הראשי לישראל שלמה גורן, פ"ד כז(1) 697, ניתן ב-1 באפריל 1973
- ^ אהרן פריאל, , ארבעה בחוד ישיבה התנפלו על הרב גורן, בהלוויה בנס ציונה, מעריב, 21 בנובמבר 1972
- ^ לורינץ, שלמה זלמן, במחיצתם של גדולי התורה - א, א, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)