פראנקוס

פראנקוס (גם "סניורס פראנקוס"; "גבירים אירופאים") היה כינוי ליהודים ממוצא איברי ואיטלקי, נתיני מדינות מערב-אירופאיות שהתיישבו בערי נמל שונות ברחבי האימפריה העות'מאנית והיוו אליטה חברתית וכלכלית במקומות מושבם. יהודים עשירים אלו היו ניכרים ומובדלים הן בלשונם והן במלבושם; עמדתם הכלכלית, היותם פילנתרופים והשכלתם העלו אותם לכעין דרגת אצילים. ”יודעי דעת ומביני מדע ומשכילים בכל חכמה”.^[1]^[2]^[3]

אטימולוגיה

הפראנקוס (Señores Francos, בתרגום לעברית: "גבירים אירופאים") נקראו על שם מוצאם ממדינות מערב-אירופאיות: צרפת, הולנד, בריטניה אך בעיקר איטליה שהייתה ארץ מוצאם של רוב בני הפראנקוס. לעיתים כונו "יהודים פרנקים" (Ebrei franchi),^[4] "היהודים האיטלקים", "אטלקים וספרדים", "פורטוגזים", "לועזים" ו"סיפ'רי" (סניורס פראנקוס).^[5]^[6]

היסטוריה

נתיבי ההגירה של היהודים מחצי האי האיברי

החל מהמאה ה-16 התגבשו קבוצות של צאצאי אנוסים מחצי האי האיברי ויהודים איטלקים בקהילות ברחבי מערב אירופה. קבוצות סוחרים עשירים אלו החלו בפעילות כלכלית ותרבותית ענפה ומרושתת היטב ברחבי אירופה ובאימפריה העות'מאנית.

סוחרים יהודים אלו יצאו מחצי האי האיברי למעלה ממאה שנה לאחר גל הגירוש השני (1492) כאנוסים (נוצרים חדשים) אשר התיישבו בעולם החדש ובמערב אירופה, שם שבו ליהדות באופן גלוי. האנוסים לשעבר באו בעיקר מפורטוגל, שבה נכפתה הנצרות על הפליטים מגורשי ספרד שעקרו לשם. אבותיהם נטמעו בחברת העלית הנוצרית קודם שהיגרו מארצם למערב אירופה שם קנו להם מעמד והשפעה מרובה בערי הנמל החשובות: אמסטרדם, המבורג, בורדו ולונדון וכן בוונציה ובליבורנו שבצפון איטליה.^[7] ערים אלו נהיו עם השנים לבסיס הכלכלי והדיפלומטי לקהילות החדשות של הפראנקוס בערים לחופי הים התיכון ובבלקן שבאימפריה העות'מאנית. באותה קבוצה של אנוסים לשעבר ששבו ליהדות ונודעו כ"פורטוגזים", נטמעו גם קומץ ממגורשי ספרד הוותיקים שהתיישבו מלכתחילה בארצות מערב אירופה הנוצריות. אלה כונו "פוננטינים" (מערביים).^[8]^[9]

בשנת 1593 הכריז פרדיננדו דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה על ה"ליוורנינה" במסגרת המוטו פרופריו (אנ')^[10] ובה קריאה ליהודים להתיישב בליוורנו ובפיזה. הכרזה זו העניקה ליהודים פורטוגזים ואיטלקים זכויות מרחיקות לכת בתחום המסחר, הבנקאות ופולחן דתי והביאה להגירה של סוחרים עשירים יוצאי חצי האי האיברי אל העיר והקמתה של אחת הקהילות היהודיות העשירות באירופה.^[11]

מיוצאי חצי האי האיברי ויהודים איטלקים נוצרה קבוצה אתנית-מעמדית של סוחרים עשירים בעלי זהות יהודית איטלו-איברית.^[12]

הפראנקוס ייסדו קהילות בסלוניקי, איסטנבול, חלב, איזמיר, תוניס, אלכסנדריה וערים נוספות, והביאו עימם חינוך מערבי, קשרים כלכליים ענפים ורוח של מודרניזציה. הפראנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילות היהודיות ונהנו מזכויות יתר (קפיטולציות), הטבות במכס, וחיו לרוב תחת חסות המעצמות האירופאיות.^[13] ברוב מקומות מושבן של הקונסוליות הצרפתיות והאיטלקיות בלבנט התרחשה עיקר התיישבותם החל משנת 1673.^[14]

הפראנקוס היוו מעמד אריסטוקרטי סגור רם-מעלה, נישואים בינם לבין יהודי המקום כמעט שלא התקיימו, פעילותם למען השכלה מודרנית לבניהם, אורח חייהם והפטור שקיבלו ממיסים עוררו עליהם לא אחת תרעומת מצד רבני הקהילה. במרוצת הזמן השתלבו בני הפראנקוס בקרב הקהילות היהודיות המקומיות; חלק ניכר מפרנסי ונשיאי הקהילה באו מקרבם.^[15] הפראנקוס שמנו לרוב לא יותר מכמה עשרות משפחות בכל קהילה, תרמו תרומה ניכרת לכלכלה המקומית והשפעתם על יחסי המסחר הבינלאומי והשכלתם של בני המקום הייתה עצומה.^[16]

בולטים במיוחד בתוך בני הפראנקוס היו היהודים האיטלקים יוצאי עיר הנמל ליבורנו שכינוים היה "ליבורנזים", "גורנים", או "גראנה", שמות שמקורם בשפות האיטלקית והערבית והעידו על מוצאם.^[17]

פעילות כלכלית ופילנתרופית

הפראנקוס שהיגרו לרגל עסקיהם והשתקעו בערים שונות לחופי הים התיכון, הקימו בנקים, בתי מסחר ובתי חרושת ועסקו בבנקאות, סחר ימי בינלאומי^[18] ובדיפלומטיה במסגרת שיתוף הפעולה שלהם עם חברות אירופאיות; מקצתם נשאו תוארי אצולה ועיטורי כבוד שהעניקו להם ממשלות שונות ביניהם הממשל העות'מאני, היווני והאיטלקי.^[19] פעילותם הפילנתרופית כללה הקמת בתי חולים, מוסדות צדקה, בתי כנסת ומוסדות לימוד בהם בתי מדרש, בתי ספר למקצועות הנדסיים ולימוד שפות.^[16]^[20]

החל מסוף המאה ה-19 החלו לקחת חלק בהנהגת הקהילות המקומיות כחברי ועד מנהל, נשיאים וראשי קהילה. מקצת בני הפראנקוס שימשו רבנים ראשיים דוגמת הרב יצחק לומברוזו בתוניס.^[21]

שפה השכלה ותרבות

הפראנקוס ברובם דיברו איטלקית אך גם צרפתית, אנגלית ושפות מערב-אירופאיות נוספות אותם רכשו מבית או על ידי לימוד במסגרת פעילותם הכלכלית. ידיעתם שפות זרות שימשה אותם במסחר הבינלאומי, בבנקאות ובפיתוח קשרים עסקיים ודיפלומטיים. לבושם היה לרוב כמנהג בני איטליה: חליפות מסוגננות וכובע קפולט תוך הקפדה על זקן גזור ומוקפד דבר שגרם לעיתים למחאות מצד רבני הקהילה המקומית.^[21]^[22]

תרבותם המערבית והשכלתם הביאה לשיתוף פעולה עם חברת כל ישראל חברים בהקמת רשת מוסדות חינוך בעלי זיקה חילונית, בהם למדו בעיקר עברית, שפות זרות ומקצועות טכניים. עשירי הפראנקוס שלחו את בניהם ללמוד מקצועות שונים באוניברסיטאות באיטליה וצרפת. אחד מבני משפחת אלאטיני, הגביר משה (מואיז) אלאטיני, התפרסם במיוחד בשל פעילותו כרופא.^[23]

מקצת בני הפראנקוס שימשו כנבחרים בבתי מחוקקים ברחבי האימפריה העות'מאנית.^[24]

היהודים יושבי ארץ הקדם מחולקים לשתי מפלגות: אלה הנקראים בשם פראנקען (פראנקוס) אשר מקור מחצבתם מיהודי צרפת, בריטניה, איטליה וכדומה, והיהודים ילידי הארץ (ראיאס); אצל הראשונים ישנם כמה אנשים, אנשי שם אשר יוכלו להיות נבחרי המדינה.

— דר' משה (מואיז) אלאטיני, חדשות שונות מתפוצות ישראל, הלבנון, 6 במרץ 1877

מעמד משפטי

לפראנקוס שהיוו קבוצה של סוחרים יהודים ממוצא איברי ואיטלקי היה מעמד משפטי מיוחד כבני חסות של המעצמות האירופאיות. בני הקבוצה נהנו מזכויות שונות ואלה עוגנו מבחינה משפטית על ידי הסכמים שונים. בתחילת המאה ה-19 ביקש הקונסול האוסטרי אנטון קאטאפנו להחיל את המעמד גם על יהודים אשכנזים שהתיישבו בגליל והיו נתיניו.^[25]

היחסים עם הקהילות היהודיות המקומיות

היחסים בין היהודים הפרנקים למקומיים^[26] נעו בין תחושות של ניכור וריחוק תרבותי לשיתוף פעולה על רקע דתי-הלכתי וארגון מוסדות קהילתיים משותפים. לעיתים הפראנקוס חשו תחושה של פטרונות כלפי אחיהם בעיקר על רקע תרבותי וכלכלי; הגביר קמונדו ציין לגבי היהודים הספרדים-העות'מאנים: ”יש להביא לשינוי באורח החיים של היהודי הספרדי (העות'מאני) בהשקפתו, במנהגיו, בנימוסיו ובשפתו.”

אורח חייהם המערב-אירופאי, השכלתם, סרובם להשמע להנחיות הרבנים בענייני הלכה ומעל לכל: הפטור שקיבלו ממיסים עוררו עליהם לא אחת את כעס הרבנים המקומיים.^[21]^[27]

הפזורה הפרנקית

סלוניקי

בתחילת המאה ה-16 היגרו סוחרים עשירים מאיטליה אל סלוניקי שביוון, והתחילו את פיתוח התעשייה בעיר בהקמת תשתית תאורה, ביצור ובהפצת גז טבעי, בפיתוח אמצעי תחבורה, טחנות מים, שסייעו לייצור הטקסטיל, יסדו בתי חרושת, בתי חולים ובתי ספר, ותקעו יתד בתעשיית הטבק ובקידום התיעוש והמודרניזציה של העיר.^[28]^[29]

בלטו ביניהם משפחות אלאטיני, מודיאנו, פרננדס-דיאס ופרירה.^[30]

זולת היהודים התושבים ילידי הארץ נמצאו עוד שמה מארצות אחרות הנקראים בשם " פראנקען" (פראנקוס) ועומדים תחת מחסה צירי ממלכות הארצות אשר באו משם. הפראנקען האלה שונים המה מילידי הארץ במעשיהם ובמנהגיהם. כמה מהם שולחים את בניהם לצרפת ואיטאליען (איטליה) ללמוד שמה חכמות ומדעים.

— ⁨⁨המגיד⁩, 9 פברואר 1859⁩

בשנת תרמ"ז (1887) תיאר סופר צרפתי לא יהודי שביקר בעיר את התושבים היהודים בסלוניקי, את ההגירה האיטלקית ואת משפחות הגבירים:

מתוך 130 אלף תושבים יש פה בערך 70 אלף יהודים. אינני חושב שנמצא כמספר הזה אפילו בירושלים. בשום מקום בעולם אין היהודים מרגישים את עצמם כמו בבית יותר מאשר כאן. הם מבכרים את שלטון הטורקים על ממשלת הנוצרים.. רובם מדברים ספרדית עתיקה שהייתה שפת אבותיהם. מצבם הכלכלי הפורח באופן יחסי מושך לכאן גם מהגרים מאיטליה. ראיתי את היהודים בחנויות שלהם, ברחובות, בנמל, במשרדי הסוכנויות... יש להם מן הליכה חופשית שכזאת... היהודים מתעסקים בכל העבודות, ממלאכת כפיים ועד התפקידים המנהליים הגבוהים ביותר, סבלים, מתורגמנים ופקידים מתווכים ובנקאים. השמות אלאטיני ומודיאנו ידועים גם במארסיליה, פריס ובלונדון לא פחות מאשר בים האגאי. על יד השוק הישן נמצא הארמון הנהדר של מודיאנו..הסוחרים הגדולים הם בעלי צדקה..

— זיכרון שלוניקי כרך א' עמ' 157–158

הפראנקוס בסלוניקי התגוררו בשתי שכונות אריסטוקרטיות: "לאס קמפניאס" ובשכונה הפרנקית, מקצתם בנו לעצמם בתי פאר ואחוזות מחוץ לעיר.^[31]

תוניס

ערך מורחב – גראנה

בתוניס היו הפראנקוס רובם ככולם יוצאי העיר ליבורנו שבאיטליה וכונו 'ליבורנזים' או 'גראנה'. הקהילה נוסדה בשנת 1710 (הת"ע).^[32]

לסוחרים יוצאי ליבורנו היה תחום מיוחד בנמל תוניסיה, עם רציפים משלהם, ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים. לפי עדות הקונסול הצרפתי בתוניס סאן ז'ארוון (1733) חשו היהודים הליבורנזים ניכור כלפי היהודים המקומיים. לאחר שנים ספורות הגיעו הקהילות להבנה ושיתוף פעולה בכל הנוגע ליחסי דת וכלכלה.^[33]

ב-1738 מונה יצחק לומברוזו שהיה בן לקהילת הגראנה, לרב ראשי של תוניס.

ב-1944 ביטל הממשל את קיומו של ק"ק פורטוגזים אליו השתייכו היהודים הליבורנזים.^[32]

חלב

בתחילת המאה ה-18 השתקעו בחלב יהודים מצרפת ואיטליה, סוחרים עשירים שסחרו בעיקר עם הודו ופרס. יהודים אלו שימשו כנציגי המעצמות המערב אירופאיות, קונסולים, מתורגמנים, בנקאים ודיפלומטים, בלטו ביניהם משפחות פיצ'וטו^[34], בליליוס, לופס וסילוורה.^[35]^[36]

הפראנקוס בחלב סחרו בעיקר עם ליבורנו, ג'נובה, אמסטרדם ומרסיי.^[6]

עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 חל פיחות במעמדם של בני הפראנקוס בחלב עקב ירידת מעמדה של העיר כמרכז סחר בינלאומי.^[37]^[38]

איזמיר

יהודים איטלקים יוצאי ליבורנו התיישבו לראשונה באיזמיר בסוף המאה ה-17, העות'מאנים הגדירו אותם מִסְתַאֲמִין (musta'min), היינו זרים לא מוסלמים. היו להם זכויות מיוחדות והם חיו תחת חסותם של נציגי המעצמות האירופאיות.^[39]

איסטנבול

יהודים איטלקים יוצאי ונציה התיישבו בעיר החל מהמאה ה-17. הפראנקוס באיסטנבול ניהלו בנקים, בתי מסחר ובתי חרושת ובראשם משפחת קמונדו אשר בנתה מספר מבנים מפוארים ברחבי העיר ובהם ארמון קמונדו.^[40] מרבית היהודים הפרנקים התגוררו ברובע "גלטה".^[41]

אחוזות הגבירים

הפראנקוס שחלשו על המערכת הפיננסית והדיפלומטית בערי הנמל לחופי הים התיכון והיו בעלי הון רב, התגוררו בבתי פאר, אחוזות וארמונות, מרבית בתי הפאר נבנו במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

בולטים במיוחד, ארמון קמונדו באיסטנבול, אחוזות אלאטיני ומודיאנו בסלוניקי ובית פיצ'וטו בחלב.

גלריית תמונות

"ארמון קמונדו" (Kamondo Sarayı) הממוקם על קרן הזהב באיסטנבול.
אחוזת אלאטיני, סלוניקי.^[42]
אחוזת מודיאנו, סלוניקי.^[42]
וילה יוסף מודיאנו, סלוניקי.
וילה ביאנקה (אנ') (וילה פרננדס-דיאז), סלוניקי.
וילה מורדוך (אנ'), סלוניקי.
וילה נבארו (בו'), סלוניקי.
וילה מורפורגו (בו'), סלוניקי.

ריבוד חברתי וקשרי נישואין

הפראנקוס הקפידו להביא את בניהן ובנותיהן בברית הנישואים עם משפחות איטלקיות וספרדיות-מערביות אחרות או משפחות בעלות ייחוס וממון ואם לא היה בנמצא העדיפו להמתין עד שיימצאו להם בני זוג הולמים. הילדים למשפחות המיוחסות, ובהן משפחות אלאטיני, פרננדס-דיאס, מודיאנו, נברו וקסטלנואובו נישאו בתוך המשפחה, בתוך המעמד החברתי-כלכלי או לילדים למשפחות עשירות ומיוחסות אחרות מהתפוצה או מחוצה לה.^[42]^[43]

ראו גם

לקריאה נוספת

א' לוצקי, הפרנקוס בחלב והשפעת הקפיטולציות על תושביה היהודים, ירושלים: דפוס מרכז, תש"א.
ירון צור, גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העות'מאני 1830-1750, מוסד ביאליק, תשע"ז.

קישורים חיצוניים

מינה רוזן, הפראנקוס באים למזרח, עת-מול כרך 74, יד יצחק בן-צבי, 1987.
שיחות על יהודי שאלוניקי 1430–1943, חלק ט"ו: בואם של הפראנקוס, סרטון בערוץ "Prof. Minna Rozen", באתר יוטיוב (אורך: 30:08)

הערות שוליים

^ אברהם כהן־טאוויל, יהדות חלב בראי הדורות: על ההסטוריה החברתית־תרבותית של יהדות חלב (ארם־צובה), המרכז העולמי למורשת יהדות ארם־צובה (חלב), 1993, עמ' 68
^ מנחם ידיד, ידיד נפש, המרכז העולמי למורשת יהדות ארם צובא (חלב), 2001, עמ' 20
^ דניאל א' ד' - מאגר ספרות הקודש, באתר kodesh.snunit.k12.il
^ Istoria degli stati di Algeri, Tunisi, Tripoli e Marocco, trasportata fedelmente dalla lingua inglese nell'italiana, Verlag nicht ermittelbar, 1754, עמ' 73. (באיטלקית)
^ מיכל אנסקי, יהודי אלג׳יריה, קרית ספר, 1963, עמ' 13
^ ¹ ² לאה בורנשטיין מקובצקי, התרוששות ומחלוקות כרקע לעליית הגביר אליהו סילוירה והרבנים דוויך הכהן מחלב (ארם צובה) לטבריה ולצפת במאה ה־18, מורשת ישראל 21, 2023, עמ' 55
^ שמעון ברנפלד, כבוש הקהלות, הצפירה, 21 במרץ 1911
^ להבדיל מלבנטינים (מזרחים, תושבי הלבנט).
^ רות פורטר, שרה הראל־חושן, ממזרח ועד סוף מערב: יהודי ספרד, 2941־2991, בית התפוצות על שם נחום גולדמן, 1992, עמ' 84, מסת"ב 978-965-05-0653-7
^ בחוק, motu proprio (בלטינית "לפי רצונו") מתאר מעשה רשמי של בעל סמכות שנעשה ללא בקשה מגורם אחר.
^ Areshet, משרד הדתות, המחלקה להסברה דתית, 1980, עמ' 69
^ גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העות'מאני 1750–1830, באתר kotar.cet.ac.il
^ המיליון שנשכח, באתר www.forgotten-million.co.il
^ מינה רוזן, בנתיבי הים התיכון: הפזורה היהודית־ספרדית במאות הט״ז־י״ח, הקתדרה לחקר התרבות וההיסטוריה של יהודי שאלוניקי ויוון, אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 81
^ שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 18
^ ¹ ² ירון בן־נאה, יהודים בממלכת הסולטנים: החברה היהודית באימפריה העות׳מאנית במאה השבע עשרה, הוצאת ספרים ע׳׳ש י׳׳ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2006, עמ' 288, מסת"ב 978-965-493-290-5
^ Joseph Tobi, יוסף טובי, תולדות היהודים בארצות האיסלאם: העת החדשה עד אמצע המאה ה־19, מרכז זלמן שזר, 1981, עמ' 126
^ אנשי הים היהודים, הצבי, 31 בדצמבר 1912
^ ⁨חוץ לארצנו: ⁩ | ⁨המליץ⁩ | 24 ספטמבר 1886 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il, "בין השבויים היו ארבעה עשר אנשים מבני ישראל. עשירי ישראל בסאלוניקי בני בית אלאטיני חמלו עליהם ויכלכלום כל ימי שבתם לכל צורכיהם; ויטב הדבר מאד בעיני היוונים אשר בסאלוניקי ומלך יוון שלח לראש בית אלאטיני אות כבוד (ארדען) בגלל חסדם."
^ נחום גרוס, יהודים בכלכלה: קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, 1985, עמ' 150, מסת"ב 978-965-227-023-8
^ ¹ ² ³ שאלוניקי עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי (1967), עמ' 18
^ אלימלך הורוביץ, על משמעויות הזקן בקהילות ישראל: במזרח ובאירופה בימי-הביניים ובראשית העת החדשה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 1994, עמ' 143
^ סאלוניקי היהודית, באתר kotar.cet.ac.il
^ אלה מסעי, המגיד, 3 במרץ 1880
^ Arie Morgenstern, אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע: בכתבי הגר״א ותלמידיו : קובץ מחקרים, מכללת ״אורות ישראל״, 1988, עמ' 151
^ ספרדים-עות'מאנים, רומניוטים, מוסתערבים, מוגרבים (יהדות צפון אפריקה)
^ יצחק אברהמי, שורשים במזרח, הקיבוץ המאוחד, 1991, עמ' 288
^ החברה היהודית באימפריה העות'מאנית בפתח העידן המודרני, פעמים, 157 תשע"ט, עמ' 183
^ זוהר עמר, הרב עזיאל ובני זמנו, פרקי עיון בהגותם של חכמי המזרח במאה העשרים, אוניברסיטת תל אביב, 2009.
^ שאלוניקי עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי, עמ' 24, ‏1967
^ זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני : מבט אנציקלופדי, כתר, 2007, עמ' 372, מסת"ב 978-965-07-1536-6
^ ¹ ² יצחק אברהמי, שורשים במזרח 3, 1991, עמ' 275
^ נפתלי אילתי, הרבנות והקהילות בצרפת ובצפון אפריקה הצרפתית, 2001, עמ' 74
^ ירון הראל, מעמדם ותדמיתם של בני פיג'וטו בעיני המושבה הצרפתית בחלב 1784—1850, מאסף לתולדות היהודים בתפוצות יד, 1997, עמ' קעא–קפו
^ יוסף הדס, בין חלב לירושלים: ארבעים שנה בשירות החוץ, כרמל, 2011, עמ' 24
^ אפרים נוימרק, מסע בארץ הקדם: סוריה, כורדסתאן, ארם־נהרים, פרס, ואסיה המרכזית, האחים לוין־אפשטין, 1946, עמ' 54
^ ירון הראל, יום טוב עסיס, מרים פרנקל, מחקרים בתולדות קהילת ארם צובה (חלב) ותרבותה; לשאלת מועד ירידתם של הפראנקוס בחלב מעל במת ההיסטוריה, מכון בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ט-תשע"ג
^ קהילת יהודי חלב, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"
^ פעמים, 2008, עמ' 81
^ Joseph Tobi, יוסף טובי, תולדות היהודים בארצות האיסלם : העת החדשה ־ עד אמצע המאה ה־י״ט, מרכז זלמן שזר, 1981, עמ' 258
^ לאה בורנשטיין מקובצקי, חינוך האישה היהודייה בבתי הספר של המיסיון באימפריה העות'מאנית, עמ' 83
^ ¹ ² ³ משפחות אלאטיני ומודיאנו ממשפחות הפראנקוס החשובות באימפריה העות'מאנית, על משפחות אלאטיני ומודיאנו ראו עוד לוי, עמ' 201-198.
^ Gaon Center, ‏El Prezente 1 - Gila Hadar: Marriage as Survival Strategy among the Sephardic Jews of Saloniki, 1900-1943: Continuity and Change. גילה הדר: נישואים כאסטרטגיה של קיום והישרדות בקהילת שאלוניקי בתקופת מלחמת העולם השנייה: המשכיות ותמורה, El Prezente 1 / MIKAN Vol. 8, 2006/01/01, באתר Academia.edu, עמ' 211

[1] אברהם כהן־טאוויל, יהדות חלב בראי הדורות: על ההסטוריה החברתית־תרבותית של יהדות חלב (ארם־צובה), המרכז העולמי למורשת יהדות ארם־צובה (חלב), 1993, עמ' 68

[2] מנחם ידיד, ידיד נפש, המרכז העולמי למורשת יהדות ארם צובא (חלב), 2001, עמ' 20

[3] דניאל א' ד' - מאגר ספרות הקודש, באתר kodesh.snunit.k12.il

[4] Istoria degli stati di Algeri, Tunisi, Tripoli e Marocco, trasportata fedelmente dalla lingua inglese nell'italiana, Verlag nicht ermittelbar, 1754, עמ' 73. (באיטלקית)

[5] מיכל אנסקי, יהודי אלג׳יריה, קרית ספר, 1963, עמ' 13

[:0-6] ¹ ² לאה בורנשטיין מקובצקי, התרוששות ומחלוקות כרקע לעליית הגביר אליהו סילוירה והרבנים דוויך הכהן מחלב (ארם צובה) לטבריה ולצפת במאה ה־18, מורשת ישראל 21, 2023, עמ' 55

[7] שמעון ברנפלד, כבוש הקהלות, הצפירה, 21 במרץ 1911

[8] להבדיל מלבנטינים (מזרחים, תושבי הלבנט).

[9] רות פורטר, שרה הראל־חושן, ממזרח ועד סוף מערב: יהודי ספרד, 2941־2991, בית התפוצות על שם נחום גולדמן, 1992, עמ' 84, מסת"ב 978-965-05-0653-7

[10] בחוק, motu proprio (בלטינית "לפי רצונו") מתאר מעשה רשמי של בעל סמכות שנעשה ללא בקשה מגורם אחר.

[11] Areshet, משרד הדתות, המחלקה להסברה דתית, 1980, עמ' 69

[12] גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העות'מאני 1750–1830, באתר kotar.cet.ac.il

[13] המיליון שנשכח, באתר www.forgotten-million.co.il

[14] מינה רוזן, בנתיבי הים התיכון: הפזורה היהודית־ספרדית במאות הט״ז־י״ח, הקתדרה לחקר התרבות וההיסטוריה של יהודי שאלוניקי ויוון, אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 81

[15] שאלוניקי עיר ואם בישראל עמ' 18

[:3-16] ¹ ² ירון בן־נאה, יהודים בממלכת הסולטנים: החברה היהודית באימפריה העות׳מאנית במאה השבע עשרה, הוצאת ספרים ע׳׳ש י׳׳ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2006, עמ' 288, מסת"ב 978-965-493-290-5

[17] Joseph Tobi, יוסף טובי, תולדות היהודים בארצות האיסלאם: העת החדשה עד אמצע המאה ה־19, מרכז זלמן שזר, 1981, עמ' 126

[18] אנשי הים היהודים, הצבי, 31 בדצמבר 1912

[19] ⁨חוץ לארצנו: ⁩ | ⁨המליץ⁩ | 24 ספטמבר 1886 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il, "בין השבויים היו ארבעה עשר אנשים מבני ישראל. עשירי ישראל בסאלוניקי בני בית אלאטיני חמלו עליהם ויכלכלום כל ימי שבתם לכל צורכיהם; ויטב הדבר מאד בעיני היוונים אשר בסאלוניקי ומלך יוון שלח לראש בית אלאטיני אות כבוד (ארדען) בגלל חסדם."

[20] נחום גרוס, יהודים בכלכלה: קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, 1985, עמ' 150, מסת"ב 978-965-227-023-8

[:1-21] ¹ ² ³ שאלוניקי עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי (1967), עמ' 18

[22] אלימלך הורוביץ, על משמעויות הזקן בקהילות ישראל: במזרח ובאירופה בימי-הביניים ובראשית העת החדשה, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 1994, עמ' 143

[23] סאלוניקי היהודית, באתר kotar.cet.ac.il

[24] אלה מסעי, המגיד, 3 במרץ 1880

[25] Arie Morgenstern, אריה מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע: בכתבי הגר״א ותלמידיו : קובץ מחקרים, מכללת ״אורות ישראל״, 1988, עמ' 151

[26] ספרדים-עות'מאנים, רומניוטים, מוסתערבים, מוגרבים (יהדות צפון אפריקה)

[27] יצחק אברהמי, שורשים במזרח, הקיבוץ המאוחד, 1991, עמ' 288

[28] החברה היהודית באימפריה העות'מאנית בפתח העידן המודרני, פעמים, 157 תשע"ט, עמ' 183

[29] זוהר עמר, הרב עזיאל ובני זמנו, פרקי עיון בהגותם של חכמי המזרח במאה העשרים, אוניברסיטת תל אביב, 2009.

[30] שאלוניקי עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי, עמ' 24, ‏1967

[31] זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני : מבט אנציקלופדי, כתר, 2007, עמ' 372, מסת"ב 978-965-07-1536-6

[:2-32] ¹ ² יצחק אברהמי, שורשים במזרח 3, 1991, עמ' 275

[33] נפתלי אילתי, הרבנות והקהילות בצרפת ובצפון אפריקה הצרפתית, 2001, עמ' 74

[34] ירון הראל, מעמדם ותדמיתם של בני פיג'וטו בעיני המושבה הצרפתית בחלב 1784—1850, מאסף לתולדות היהודים בתפוצות יד, 1997, עמ' קעא–קפו

[35] יוסף הדס, בין חלב לירושלים: ארבעים שנה בשירות החוץ, כרמל, 2011, עמ' 24

[36] אפרים נוימרק, מסע בארץ הקדם: סוריה, כורדסתאן, ארם־נהרים, פרס, ואסיה המרכזית, האחים לוין־אפשטין, 1946, עמ' 54

[37] ירון הראל, יום טוב עסיס, מרים פרנקל, מחקרים בתולדות קהילת ארם צובה (חלב) ותרבותה; לשאלת מועד ירידתם של הפראנקוס בחלב מעל במת ההיסטוריה, מכון בן-צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ט-תשע"ג

[38] קהילת יהודי חלב, באתר "אנו – מוזיאון העם היהודי"

[39] פעמים, 2008, עמ' 81

[40] Joseph Tobi, יוסף טובי, תולדות היהודים בארצות האיסלם : העת החדשה ־ עד אמצע המאה ה־י״ט, מרכז זלמן שזר, 1981, עמ' 258

[41] לאה בורנשטיין מקובצקי, חינוך האישה היהודייה בבתי הספר של המיסיון באימפריה העות'מאנית, עמ' 83

[משפחות_פראנקוס-42] ¹ ² ³ משפחות אלאטיני ומודיאנו ממשפחות הפראנקוס החשובות באימפריה העות'מאנית, על משפחות אלאטיני ומודיאנו ראו עוד לוי, עמ' 201-198.

[43] Gaon Center, ‏El Prezente 1 - Gila Hadar: Marriage as Survival Strategy among the Sephardic Jews of Saloniki, 1900-1943: Continuity and Change. גילה הדר: נישואים כאסטרטגיה של קיום והישרדות בקהילת שאלוניקי בתקופת מלחמת העולם השנייה: המשכיות ותמורה, El Prezente 1 / MIKAN Vol. 8, 2006/01/01, באתר Academia.edu, עמ' 211

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]