צבי יעלי טיבטי

צבי יעלי טיבטי (שם מדעי: Procapra picticaudata; מכונה גם גואה או בקיצור צבי טיבטי), הוא מין של אנטילופת-צבי קטנה בסוג צבי יעלי, האנדמי לאזור הרמה הטיבטית שבמרכז אסיה. המין הטיבטי הוא הקטן בסוג צבי יעלי, והוא תואר לראשונה על ידי הביולוג הודג'סון בשנת 1864 בדרום טיבט. קיימים שלושה מיני צבאים הדומים לצבי הטיבטי וחיים במרכז אסיה: צבי יעלי פרז'וואלסקי, אנדמי לימת צ'ינגהאי המובלעת בתחומי מחייתו של המין הטיבטי; צבי יעלי מונגולי, מצוי בעיקר במונגוליה ובצפון סין ובעבר כנראה גם תפוצתו חפפה למין הטיבטי; צבי פרסי, מצוי החל מחצי האי ערב ועד מונגוליה, וכן במערב טיבט.

צבי יעלי טיבטי
מצב שימור
מצב שימור: קרוב לסיכון קרוב לסיכון (NT)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	צבאיים
שבט:	אנטילופות ערבה
סוג:	צבי יעלי
מין:	צבי יעלי טיבטי
שם מדעי
Procapra picticaudata ‏הודג'סון, 1846
תחום תפוצה

השם המדעי של הצבי הטיבטי נגזר מיוונית ומלטינית כדלהלן: Pro = לפני, capra = עז\תיש; מתייחס לכך שסוג זה נחשב לאב הקדמון של העיזים. picticaudata = "זנב צבעוני" ומתייחס לצבעים הבולטים של הזנב והאחוריים. תפוצתו של מין זה נמצאת בירידה בשל פעילות אנושית מוגברת.

אנטומיה

קרניים

לצבי הטיבטי יש זוג קרניים דקות וארוכות בצורת נבל, והן הארוכות ביותר מכל מיני הצבי היעלי. מיקום הקרניים הוא במרכז המצח סמוך לאוזניים, כאשר הקרניים סמוכות אחת לשנייה לכל אורכם ומתרחקות במקצת רק בסופם - אם בכלל. כמו כן עובי הקרניים די זהה לכל אורכם, עם עובי גדול יותר בבסיס, ושפיץ חד בסוף הקרן. הקרניים של המין הטיבטי נחשבות לדקות בהשוואה לקרני המין הפרז'וואלסקי, אך הן עבות יותר משל המין המונגולי. לקרניים של המין הטיבטי שני מבנים עיקריים: 1) הקרן צומחת לכיוון מעלה עם זווית מעט לקדימה, ולאחר מכן מתעקלת לאחורה ומגיעה עד הכתפיים עם שפיץ מקומר מעט למעלה. 2) הקרן צומחת לכיוון מעלה, מתעקלת לאחורה ולאחר מכן לקדימה עם שפיצים מכופפים מעט - כקרני S של צבי תומסון. כאשר הקרניים מתחילות לצמוח לצבי צעיר, הן זהות למדי לאלו של המין צבי. רוב הקרן מחורצת בטבעות גדולות לאורכה, בעוד שהשפיץ נשאר חלק. צבע הקרניים הוא חום אפרפר כהה, כחלחל או שחור כחלחל. כשאר מיני הצבי היעלי הזכרים הם היחידים שמצמיחים קרניים, וזהו כמעט ההבדל היחיד ביניהם לבין הנקבות.

כסות

זכר עם כסות צמרירית.

הפרווה של הצבי הטיבטי עבה למדי כפי שאופייני ליונקים המצויים באזורים קרים, והיא מורכבת משערות צפופות המגינות עליו מהאקלים הקפוא של הרמה הטיבטית; היא עבה יותר בחורף מאשר בקיץ. צבע הפרווה העיקרי נע בין חום אדמדם\אפרפר חולי בקיץ לחום אפרפר כהה או זהוב בחורף. הצבע נוטה לאדמדם כהה עד ערמוני בגב, בכתף ובעורף, ולאפרפר כסוף במותניים, השוקיים וצדדי הצוואר; הצדדים החיצוניים של הרגליים נוטים לבז' או צהבהב. הצבע הלבן בולט במספר מקומות: הגחון ומקצת מהמותניים, הצדדים הפנימיים של הרגליים, וכתם גדול ובולט בעכוז בצורת לב שממנו בא שמו המדעי. הגרון עלול להיות בצבע לבן לגמרי או עם כתם לבן בנוני דמוי סינר.

לצבי הטיבטי אין סימוני פנים בולטים כשל צבי פרז'וואלסקי, ובאופן כללי הם חיוורים למדי: כתם גדול דמוי אוכף לאורך החוטם וסביב האף בצבע חום אפרפר דהוי ולעיתים כהה, והלחיים נוטות לאפרפר בהיר או כסוף. השפתיים לבנות, וסביב העיניים יש עיגולים לבנים גדולים. המצח מתחלק לשניים: החלק התחתון מעל העיניים בצבע לבן, והחלק העליון בין הקרניים בצבע חום אפרפר או אדמדם; פעמים רבות המצח לבן לגמרי. הצד הקדמי של האוזניים לבן, והצד האחורי מתחלק בין חום אדמדם בחלק התחתון לשחור בחלק העליון. לאורך הגב יש לעיתים פס חום כהה דהוי, ואת העכוז הלבן מקיף פס אדמדם כהה. הזנב לבן כמעט לגמרי, ובסופו יש כתם שחור שגורם לו להיות בולט מאוד. אצל מין זה אין הבדל כל כך בסימוני הפנים בין הקיץ לחורף, ולעיתים הפנים בצבע חום קרמי בחורף.

מבנה ומידות גוף

גופו של הצבי הטיבטי קומפקטי ודק, וצווארו וראשו קצרים ורחבים. רגליו דקות וארוכות ביחס לשאר הגוף, אך למעשה הן די קצרות. פרסותיו שחורות דקות וקצרות. עצמות האף גדולות ורחבות - תכונת הסתגלות לאוויר הדליל של הרמה הטיבטית. הזנב קצר ביותר בדומה לקרוביו, אך כאמור הוא בולט מאוד בשל הכתם השחור שבסופו. עיניו גדולות ושחורות, אפו דק ומחורץ, ואוזניו ארוכות, רחבות ומחודדות. מלבד הקרניים אין כמעט הבדלים בין הזכרים לנקבות, ולפעמים הנקבות קטנות יותר.
מידות הגוף של צבי יעלי טיבטי:
גובה הכתפיים: 65-54 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 105-91 ס"מ.
אורך הזנב: 10-7 ס"מ.
אורך קרני הזכר: 40-26 ס"מ.
משקל: 16-13 ק"ג.

תפוצה ובית גידול

כפי שמרמז שמו, הצבי היעלי הטיבטי אנדמי לרמה הטיבטית שבמרכז אסיה. כ-99% מתפוצתו נמצאת בסין העממית, ומשתרעת על כל חלקי המחוז האוטונומי הטיבטי, דרום שינג'יאנג, מרבית צ'ינגהאי, מערב סצ'ואן, מרכז גאנסו, וחלק קטנטן במונגוליה הפנימית. בהודו הוא מצוי בספרים קטנים בסיקים ובלדאק. התפוצה הגאוגרפית שלו מוגבלת כאמור לרמה, והיא גובלת בהרי ההימלאיה מדרום, רכס קארקארום ממערב, מדבר החול טקלה מקאן, הרי קונלון ומדבר גובי בצפון, ובמזרח ביערות ההרריים של מזרח סין.

בית גידולו של הצבי הטיבטי הוא ערבות ומישורים פתוחים או תלולים, מדבריות קרים וצחיחים למחצה, וכן אחו תת-אלפיני, עמקים ומורדות ההרים. הם נמצאים בדרך כלל בגובה של 3,700-300 מטר מעל פני הים, ולעיתים אף בגבהים של 5,750 מטר. ניתן גם לראותם על שפת ימות רבות בטיבט כדוגמת ימת צ'ינגהאי, "נאם צ'ו", "סילינג צ'ו", "מפם יומצ'ו", "בם צ'ו", "ימזו יומצ'ו", "טנגרה יומצ'ו", "פגונג צ'ו", "הון סי-הו", "ג'ינג הו", "איקום הו", "מרגי-צ'קה", "פהנג צ'ו", ועל גדות נהרות ברהמפוטרה, הנהר הצהוב, מקונג, אינדוס, ועוד. הטמפרטורות בתחומי מחייתו נעות בין 20 מעלות חום ליותר מ-10 מעלות מינוס ברוב השנה. כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 25 עד 1,000 מ"מ לשנה.

אקולוגיה

איור של זכר ונקבות.

פעילות

הצבי הטיבטי פעיל בעיקר בשעות היום בחיפוש אחר מזון, עם שיא של פעילות בשעות הבוקר והערב; בתקופות מסוימות הם עשויים להיות פעילים במשך היום כולו ונחים בדרך כלל בשעות הצהריים. בניגוד לפרסתנים טיבטים אחרים כדוגמת צבי הזפק והאנטילופה הטיבטית, הצבאים הטיבטים חיים רוב השנה בקבוצות קטנות של 3-2 פרטים בלבד או בעדרים של עד עשרה פרטים; בתקופת הקיץ כאשר הם עוברים לשדות מרעה גבוהים יותר, הם עשויים להתקבץ לעדרים זמניים גדולים של 50 פרטים. רוב הזמן הזכרים והנקבות חיים בקבוצות נפרדות שמצטרפות יחד בעונת הרבייה. את הזכרים הבוגרים ניתן לראות פעמים רבות מסתובבים בגפם. באזור ימת צ'ינגהאי תפוצתו של הצבי הטיבטי חופפת לזו של צבי פרז'וואלסקי, והם מצטרפים ביחד לעדרים של זכרים ונקבות בנפרד. הנקבות נוטות לחיות באזורים גבוהים יותר, והן יורדות לאזורים הנמוכים בהתקרב עונת הרבייה.

תזונה

צביות טיבטיות.

על התזונה של הצבי הטיבטי יש מעט מחקרים מדעיים, והמידע עליה מגיע בעיקר מתצפיות ובדיקות של הצואה. התזונה מבוססת בעיקר על קטניות ועשבי תיבול, ובכך היא שונה באופן משמעותי מפרסתני הרמה הטיבטית שצורכים כמויות גדולות של עשבים ושיחים. אצל הצבי הטיבטי לעומת זאת הם כמעט ולא נצרכים בקיץ, ורק בחורף כאשר אין צמחים זמינים הם מקור המזון העיקרי שלהם. בחורף יש תחרות חריפה על מקורות מזון בין הצבאים הטיבטים לבין כבשים, עיזים, ובעלי חיים נוספים בשל העדר צמחייה מספקת, והתחרות ביניהם עלולה להגיע לשיעורי חפיפה של 76%. כמו כן המזון החורפי עני מאוד בחלבונים ומינרלים. עם יאקים וקיאנגים לעומת זאת הם די מסתדרים, כיון שהללו לא עוקרים את כל השורש של הצמח.

רבייה ומחזור חיים

ברוב השנה הזכרים חיים בבדידות או בקבוצות בטריטוריות שלהם, והם מסמנים את שטחם על ידי בלוטות ריח, שתן וצואה. בתחילת עונת הרבייה בחורף (חודש דצמבר בדרך כלל), הזכר הבודד או הקבוצה מגינים על שטחם באגרסיביות מזכרים אחרים על ידי קרניהם, והם מחכים באזורי הייחום לעדרי הנקבות שירדו מהאזורים הגבוהים. ייתכן כי גם לצבאים הטיבטים יש התנהגות חיזור מיוחדת כשל צבאי פרז'וואלסקי - שהזכרים שלהם מתקרבים לנקבות בעמידה על שתי רגליים.
ההריון נמשך 6-5.5 חודשים, לאחריהם נולד עופר אחד ולעיתים רחוקות שניים בחודשי יולי ואוגוסט. מחקרים על שיעורי הרבייה של הצבי הטיבטי מצאו יחס של 70 עופרים ל-100 נקבות בשמורת הטבע צ'אנג טאנג בצ'ינגהאי, ובמחוז סצ'ואן היחס היה 44 עופרים ל-100 נקבות. לקראת ההמלטה הנקבה נפרדת מהעדר שלהבחיפוש אחר מקום מוגן מטורפים, ובשל כך מספר הפרטים בעדרי הנקבות בקיץ יורד בחדות. העופרים נשארים חבויים בצמחייה הטרשית בשבועיים הראשונים לחייהם, כשאימם נמצאת בסביבתם רוב הזמן ומשתדלת שלא לבלוט. לאחר מכן הם חוזרים יחד עם אימם לעדר. הבגרות של הצבאים הטיבטים לא ידועה בבירור, אך ככל הנראה היא סביב 18 חודשים כשאר מיני הצבי היעלי.

טיבטי מהמשלחת של הביולוג הגרמני ארנס שאפר ב-1938 עם צבי טיבטי.

איומים טבעיים ותוחלת חיים

הטורפים העיקריים של הצבאים הטיבטים הם זאבים טיבטיים ונמרי שלג וייתכן כי גם דובים חומים ושונרים. בשמורת הטבע צ'אנג טאנג האחוזים של שרידי הצבאים הטיבטים בדגימות הצואה של הזאבים הגיעו ל-5.2% ובצ'ינגהאי ל-9.5%. הזאבים הם גם הטורפים העיקריים של המין הפרז'וואלסקי והמונגולי. הצבאים הטיבטים הם בין הבעלי חיים שנחשבים לטרף עיקרי של נמר השלג ברמה הטיבטית, אם כי זה לא נבדק ביסודיות. הם מגינים על עצמם מטריפה על ידי ריצתם המהירה וחושי ראייה ושמיעה חדים, והם נותנים קריאות אזהרה קצרות כאשר הם מבחינים בטורף; הנפת זנבם הבולט משמשת גם כסימן אזהרה בדומה לאייל פרדי לבן-זנב.
אין מידע על מחלות וטפילים של צבאים טיבטים, אך סביר להניח שהם עלולים לעבור אליהם על ידי בעלי חיים מקומיים. כיון שהצבאים הטיבטים לא חיים בעדרים גדולים, אין אצלם מצבים של מגפות המוניות כפי שקורה אצל המין המונגולי. האקלים הקיצוני של הרמה הטיבטית עלול לגרום לתמותה גבוהה אצל הצבי הטיבטי. גלי קור או סופות שלג חזקות גורמות לתמותה רבה בקרב העופרים והנקבות, כפי שקורה גם אצל הנקבות והגדיים של הצ'ירו. בחורף של 2008 למשל, נספו לפחות 5,500 צבאים טיבטים אחרי טמפרטורות קיצוניות במחוז סצ'ואן.

נקבת צבי טיבטי שחיה בגן החיות של בייג'ינג הגיעה לגיל 5 שנים ושבעה חודשים, אולם תוחלת החיים האמיתית אינה ידועה ומשערים כי היא מגיעה עד 8 שנים בדומה למין המונגולי.

איומים ושימור

הצבי היעלי הטיבטי מסווג על ידי IUCN במצב השימור "קרוב לסיכון" (NT), בשל הירידה של מספריו בכ-20% מאז 1992. הגורמים העיקריים לכך הם אובדן בית גידול, תחרות גוברת עם כבשים מקומיים, בניית כבישים, וגידור שטחי מרעה שגורמים לפילוג האוכלוסיות ולחוסר גיוון גנטי. ציד לא חוקי הוא די נפוץ למטרות בשר וקרניים, במיוחד באוכלוסייה ההודית שמצבה גרוע מאוד. כיום מספרים גדולים מצויים בעיקר באזורים שבהם יש נוכחות דלה של בני אדם, כדוגמת שמורת הטבע צ'אנג טאנג, שמורת ארג'ין שאן, שמורת מערב קונלון, שמורת מרכז קונלון ושמורת סאנג'יאנגיואן. לעומת בעלי חיים אחרים בסין, המצב של הצבי הטיבטי טוב יחסית כיון שחלקים גדולים מתחומי מחייתו שוממים, וכמו כן בשל גודלו הקטן הוא אינו פופולרי בקרב הציידים.

אומדן האוכלוסייה העולמית של הצבי היעלי הטיבטי לא ידוע, בשל הצפיפות הנמוכה וההסוואה הטובה שלהם בבית הגידול הטיבטי הטרשי. ההערכות מדברות על מספרים של עד 180,000 בסין, ו-100 נוספים בהודו.

קישורים חיצוניים

• צבי יעלי טיבטי, באתר ITIS (באנגלית)
• צבי יעלי טיבטי, באתר NCBI (באנגלית)
• צבי יעלי טיבטי, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• צבי יעלי טיבטי, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
• צבי יעלי טיבטי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• צבי יעלי טיבטי, באתר GBIF (באנגלית)