צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י
The Da Vinci Code
	כריכת הספר בעברית
מידע כללי
מאת	דן בראון
שפת המקור	אנגלית
סוגה	מתח
מקום התרחשות	פריז
הוצאה
הוצאה	הוצאת מודן
מקום הוצאה	ארצות הברית
תאריך הוצאה	2003
מספר עמודים	446 עמודים (מהדורה עברית)
הוצאה בעברית
תרגום	נורית לוינסון
סדרה
ספר קודם	מלאכים ושדים
הספר הבא	הסמל האבוד
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	990023238190205171

ערך זה עוסק בספר מתח. אם התכוונתם לסרט המבוסס על הספר, ראו צופן דה וינצ'י (סרט).

צופן דה וינצ'י (באנגלית: The Da Vinci Code) הוא מותחן בלשי, פרי עטו של הסופר האמריקאי דן בראון. הספר, שיצא לאור בשנת 2003, היה לרב מכר בין-לאומי שמכר למעלה מ-80 מיליון עותקים (נכון ל-2009). הספר דן ביצירותיו האמנותיות של לאונרדו דה וינצ'י, באחוות סודיות מימי הביניים, בתפקידה של מרים המגדלית בימיה הראשונים של הכנסייה ובגורלו של הגביע הקדוש.

הספר תורגם לעברית בידי נורית לוינסון, ויצא בעברית בהוצאת מודן.

תוכן הספר

הספר מתאר את מאמציו של רוברט לנגדון, פרופסור לסימבולוגיה דתית (חקר סמלים ודת) באוניברסיטת הרווארד, למצוא את הגביע הקדוש על פי הנחיות מוצפנות של ז'אק סונייר, האוצֵר של הלובר. כריכת הספר ושמו מתייחסים בין השאר לכך שגופתו העירומה של סונייר נמצאה באגף דנון של הלובר, כאשר היא מונחת באופן הדומה לאדם הוויטרובי, ציורו המפורסם של דה וינצ'י. בנוסף, ליד הגופה הושארה הודעה מסתורית וסונייר צייר בדמו כוכב מחומש על בטנו.

פיענוח ההודעה המוסתרת בעבודותיו המפורסמות של לאונרדו (הקשורות לנושא של נשיות קדושה), כולל המונה ליזה והסעודה האחרונה, הוא מרכיב מרכזי בפתרון התעלומה.

הרומן משלב מספר קווי עלילה העוסקים בדמויות שונות לאורך הספר. בסופו של דבר כל קווי העלילה משתלבים זה בזה בחלק האחרון של הספר. פתרון התעלומה דורש את פתירתן של מספר חידות, כגון אנגרמות וחידות מתמטיות. הפתרון עצמו קשור בצורה הדוקה למיקום האפשרי של הגביע הקדוש ולאגודה המסתורית הנקראת מסדר ציון, כמו גם למסדר הטמפלרים. כמו כן, הארגון הקתולי (האמיתי) אופוס דאי מעורב בעלילה.

עלילה

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ההודעה המלאה שסונייר כתב על הרצפה כללה את השורה "נ.ב. מצאו את רוברט לנגדון", וזו הייתה הסיבה שבזו פשה, מפקד המשטרה החשאית בפריז, חשד שלנגדון הוא הרוצח. פשה מחק את השורה לפני הגעתו של לנגדון כדי למנוע ממנו את הידיעה שהמשטרה חושדת בו. סופי נווה ראתה את כל ההודעה כאשר צילום שלה נשלח למשרדה במטה המשטרה. נווה הבינה מיד שההודעה מיועדת אליה, כיוון שסונייר, שהיה סבה, נהג לקרוא לה "הנסיכה סופי" (Princess Sophie, ובקיצור PS). לכן, היא ידעה שלנגדון חף מפשע. היא מספרת לו על כך בסוד כאשר הם נמצאים בלובר באמצעות הודעה שהיא השאירה בתיבה הקולית שלה.

לנגדון ונווה מגלים שז'אק סונייר היה המנהיג של מסדר ציון ולפיכך ידע את מיקום "האבן הראשה", שמהווה רמז באשר למיקומו של הגביע הקדוש ומסמכים נוספים שאמורים לזעזע את יסודות הנצרות. סונייר נרצח כאשר ניסו לחלץ ממנו את המידע, וזאת כחלק ממסע חיסול של ראשי המסדר.

הסיבה שסופי נווה התנכרה לסבה היא הגילוי שהוא נטל חלק בטקס מין פגאני (היירוס גאמוס) בביתו שבנורמנדי, כאשר היא הגיעה לשם לביקור לא-מתוכנן במהלך חופשה מבית הספר (הפרטים המדויקים התגלו רק בסוף הספר).

לנגדון ונווה מגלים כי שלוש השורות האחרות בהודעתו של סונייר הן אנגרמה. השורה הראשונה מורכבת מהספרות של סדרת פיבונאצ'י, אך לא בסדר המקורי. השורות השנייה והשלישית ("O, Draconian devil!" ו-"Oh, lame saint") הן אנגרמות למילים לאונרדו דה וינצ'י (Leonardo Da Vinci) ומונה ליזה (Mona Lisa) באנגלית. רמזים אלו מובילים לקבוצת רמזים נוספת. סונייר כתב על הזכוכית המקיפה את המונה ליזה את ההודעה "כה אפלה שפלות הגבר" (So dark the con of Man), שאותה ניתן היה לקרוא רק באור על-סגול. משפט זה הוא אנגרמה לשם המדונה של הסלעים (Madonna of the Rocks), שהוא ציור נוסף של דה וינצ'י התלוי בסמוך. מאחורי ציור זה החביא סונייר מפתח. על מפתח זה יש כתובת המהווה את הרמז הבא.

המפתח פותח כספת בסניף הפריזאי של בנק ההפקדות של ציריך. מספר החשבון של סונייר מורכב משמונת המספרים הראשונים של סדרת פיבונאצ'י המסודרים בסדר הנכון (בסך הכול 10 ספרות): 1123581321.

במקביל, מתברר כי ההוראות שסונייר נתן לרוצח סילא היו שקר שהוכן מראש. השקר היה שהאבן הראשה קבורה בכנסיית סן-סולפיס מתחת לאובליסק הנמצא בדיוק מעל "קו הוורד" (קו שככל הנראה היה המרידיאן בעבר). ההודעה המוחבאת מתחת לאובליסק מכילה הפניה לפסוק בספר איוב שתוכנו הוא: "עד פה תבוא ולא תוסיף". כאשר סילא קורא את הפסוק הוא מבין שרימו אותו.

לאחר הביקור וההימלטות מהבנק, לנגדון ונווה מגלים שהאבן הראשה היא קריפטקס, מכשיר גלילי שככל הנראה הומצא על ידי דה וינצ'י על מנת להעביר הודעות ברמת אבטחה גבוהה. על מנת לפתוח אותו יש לסדר את הרכיבים המסתובבים בסידור הנכון ובמדויק. אם פותחים אותו בכוח, בקבוק חומצה הנמצא בפנים נשבר וגורם לאיכול הפפירוס שעליו כתובה ההודעה. הקופסה המעוטרת בוורד המכילה את הקריפטקס מכילה רמזים לפתרון החידה, הכתובים בכתב ראי. בעת מנוסתם לאנגליה על גבי מטוסו של לי טיבינג (היסטוריון שמיודד עם לנגדון), לנגדון פותר את החידה ומוצא כי הצירוף הוא "S-O-F-I-A", הצורה היוונית העתיקה והמודרנית של השם סופי (משמעות נוספת היא חכמה).

טיבינג מאמין שמסדר ציון הפר את הנדר העתיק שנדר והוא גילוי סודו של הגביע לעולם כולו בזמן הנכון; מסיבה זו הוא שואף לגנוב את מסמכי הגביע ולגלות אותם לעולם בעצמו. הוא זה שהודיע לסילא שלנגדון וסופי נווה נמצאים באחוזה שלו. הוא לא לקח מהם את האבן הראשה בעצמו כיוון שרצה להסתיר את זהותו האמיתית. סילא הגיע לאחוזה, אך נלכד על ידי טיבינג, שזכה בעקבות זאת לשיתוף פעולה נוסף מצד לנגדון ונווה.

לאחר מכן, המשטרה הצרפתית מגלה את מיקומו של לנגדון באמצעות שבב GPS שהיה צמוד לרכב הבנק שלנגדון ונווה גנבו. טיבינג מוביל את כולם לכנסיית טמפל בלונדון, בידיעה מלאה שזה כיוון שגוי לחלוטין, וזאת על מנת לביים סצנה שבה הוא יילקח בשבי על ידי רמי (באופן זה הוא ישיג את האבן הראשה מבלי לגלות את זהותו). השיחה שסילא קיבל בזמן שנהג בלימוזינה הגיעה מטיבינג עצמו, שככל הנראה היה בתא המטען שלה.

על מנת למחות את כל העקבות המובילים אליו, טיבינג רוצח את רמי לגלודק כאשר הוא נותן לו לאכול בוטנים (כאשר הוא יודע שרמי סובל מאלרגיה לבוטנים). לאחר שהוא אוכל בוטנים מעטים, רמי לוקה בהלם אנפילקטי ומת. כמו כן, טיבינג מתקשר למשטרה כאנונימי ומודיע להם שסילא מתחבא בסניף הלונדוני של אופוס דאי.

לאחר פתיחת הקריפטקס מתברר כי יש בתוכו קריפטקס נוסף, קטן יותר, עם חידה נוספת שפתרונה הוא הסידור הנכון של הרכיבים המסתובבים. החידה, שלפיה צריך לחפש את הכדור שאמור היה להיות על הקבר של "אביר שאפיפיור קבר אותו", מתייחסת לא לאביר מתקופת ימי הביניים כי אם לקברו של סר אייזק ניוטון, שנקבר בכנסיית וסטמינסטר והוספד על ידי אלכסנדר פופ (A. Pope). הכדור מיוחס לתפוח הידע המסמל את ירידת הנשיות הקדושה, ומכאן שהצירוף של הקריפטקס השני הוא "A-P-P-L-E".

לאחר מכן מתגלה ש"המורה" (האדם שאחראי לאירועי היום) הוא לי טיבינג ועוד לפני אירועי היום הוא מגלה את זהותם של ראשי המסדר ומצותת למשרדיהם. משרתו, רמי לגלודק, משתף איתו פעולה. היה זה טיבינג שיצר קשר עם הבישוף מנואל ארינגרוסה, באמצעות זיוף מבטא צרפתי על מנת להסתיר את זהותו, ופיתה אותו לממן את התכנית לחיפוש הגביע. טיבינג מעולם לא התכוון למסור את הגביע לארינגרוסה וניצל את רצונו העז של האופוס דאי למצוא אותו.

במהלך העימות הסופי עם טיבינג בכנסיית וסטמינסטר מצליח לנגדון לפתוח בחשאי את הקריפטקס השני ולהוציא את תוכנו, לפני שהוא משמיד אותו בגלוי מול טיבינג. לאחר מכן נעצר טיבינג, תוך כדי תחינות בפני לנגדון שיגלה לו את תוכן הקריפטקס השני ואת מיקום הגביע.

ארינגרוסה וסילא מאמינים שהם מצילים את הכנסייה ולא הורסים אותה. בזו פשה מבין שנווה ולנגדון חפים מפשע לאחר שגילה את ציוד ההאזנה באסם של טיבינג. סילא יורה בטעות בארינגרוסה מחוץ לבית של אופוס דאי בלונדון בזמן שהוא בורח מהמשטרה. לאחר שהבין כי רימו אותו, ארינגרוסה אומר לפשה לתת למשפחות הנרצחים את שטרות החוב שנמצאים במזוודה שלו. סילא מת מפצעיו.

ההודעה האחרונה בתוך הקריפטקס לא מתייחסת לכנסיית רוזלין, אף על פי שבעבר הגביע אכן היה קבור שם מתחת לסמל בצורת מגן דוד. המדריך בכנסייה הוא אחיה האבוד של סופי. שומרת הכנסייה, מארי שובל, היא סבתה של סופי ואלמנתו של ז'אק סונייר. היא האישה שסופי ראתה שנים רבות לפני כן, נוטלת חלק בטקס המיני עם סונייר.

למרות שכל ראשי המסדר נרצחו, הסוד לא הלך לאיבוד, כיוון שעדיין נותרה תוכנית גיבוי שתשמור על קיומם של הארגון ושל הסוד.

המשמעות האמיתית של ההודעה האחרונה היא שהגביע קבור מתחת לפירמידה הקטנה (כלומר, "הלהב", סמל זכרי) הנמצאת בדיוק מתחת לפירמידת הזכוכית ההפוכה שבלובר. הגביע נמצא מתחת ל"קו הוורד", הדומה למילה "רוזלין". לנגדון מבין את החלק האחרון של החידה בעמוד האחרון של הספר, אולם לא נראה שבכוונתו לספר על כך למישהו.

הגביע הקדוש

האדם הוויטרובי, מיצירותיו של לאונרדו דה וינצ'י. לאחר הירצחו, נמצא ז'ק סונייר בתנוחה זו על רצפת מוזיאון הלובר.

מתוך יצירתו של לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה. על פי הספר, הדמות שיושבת מימינו של ישו אינה יוחנן המטביל, כי אם מרים המגדלית שהייתה לגרסת הספר אשתו ואם בתו. היעדרות הגביע מן התמונה מראה שדה וינצ'י ידע שמרים המגדלית הייתה למעשה הגביע הקדוש. הדבר אף מודגש על ידי האות "M" שנוצרת מתנוחתם של ישו, מרים והשליח פטר הקדוש, שעליו היא נשענת.

במבט ביקורתי בדמות ב"סעודה האחרונה" ניתן לראות, על פי הספר, שמדובר בדמות אישה ולא גבר כפי שמקובל לחשוב.

כפי שטיבינג הסביר לסופי נווה, הדמות הנמצאת מימינו של ישו בציור הסעודה האחרונה היא לא יוחנן כותב הבשורה כי אם מריה מגדלנה. לפי הספר, מגדלנה הייתה אשתו של ישו ונשאה ברחמה את בתו בזמן שישו נצלב. היעדרו של הגביע מהציור מצביע, ככל הנראה, על כך שלאונרדו ידע שמגדלנה מסמלת את הגביע הקדוש (כלומר, היא נושאת את הדם של ישו). חיזוק לטענה זו ניתן למצוא באות V שנוצרת מהתנוחות של ישו ומריה, כיוון שהאות V מסמלת את הנשיות הקדושה.

היעדרותו המשוערת של יוחנן, לפי פירוש זה, מוסברת באמצעות זיהויו בתור "זו שישו אהב", שם קוד המתייחס ככל הנראה למריה מגדלנה. כמו כן, הספר מציין שצבעי הבגדים שלהם הפוכים: ישו לובש טוניקה אדומה עם צווארון כחול; יוחנן/מריה לובש/ת טוניקה כחולה עם צווארון אדום – ככל הנראה סמל לאיחוד באמצעות נישואין. כמו כן, אם "מזיזים" את הדמות של יוחנן/מריה לימינו של ישו, נראה כאילו הדמות מניחה את ראשה על כתפו של ישו.

לפי הספר, סודותיו של הגביע הקדוש, כפי שהוא נשמר על ידי מסדר ציון, הם:

הגביע הוא לא כוס אמיתית כי אם סמל למריה מגדלנה, שנשאה ברחמה את הבת של ישו.
הביטוי הצרפתי העתיק לגביע הקדוש, San Greal, הוא למעשה שיבוש של הביטוי Sang Real שמשמעותו בצרפתית עתיקה היא "דם מלכותי".
החפצים המרכיבים את הגביע הם מסמכים המאמתים את קיומה של שושלת ישו וכן עצמותיה של מריה מגדלנה.
הכנסייה השתיקה את האמת לגבי צאצאיהם של מריה מגדלנה וישו במשך 2,000 שנים. דבר זה קרה בעקבות חששם מהנשיות הקדושה, כמו גם בעקבות האיום המעמדי שדבר זה היה מהווה על בכירותו של פטרוס הקדוש.
מריה מגדלנה היא נצר למשפחת מלוכה (באמצעות שבט בנימין) והייתה אשתו של ישו, שהיה נצר לבית דוד. הטענה שהיא הייתה זונה הומצאה על ידי הכנסייה בשלב מאוחר יותר כדי לטשטש את מה שבאמת קרה. בזמן הצליבה היא הייתה בהיריון, ולאחריה היא ברחה לגאליה (צרפת של היום) והסתתרה אצל יהודי מרסיי. היא ילדה בת וקראה לה בשם שרה. במהלך השנים הפכו צאצאי ישו ומריה מגדלנה לשושלת המרובינגית של צרפת.
קיומם של הצאצאים היה הסוד שהתגלה במסמכים שחשפו הצלבנים במהלך כיבוש ירושלים ב-1099. מסדר ציון ואבירי ההיכל התארגנו כדי לשמור על הסוד.

לפי הספר, סודותיו של הגביע קשורים לעבודתו של דה וינצ'י בצורה הבאה:

לאונרדו היה חבר במסדר ציון וידע את סודו של הגביע. למעשה, ניתן לגלות את הסוד בציור הסעודה האחרונה כיוון שלא מצויר שם ולו גביע אמיתי אחד. הדמות שיושבת ליד ישו איננה גבר, כי אם אשתו של ישו – מריה מגדלנה. רוב התעתיקים המודרניים של הציור מסווים את המאפיינים הנשיים הברורים.
הדו-מיניות של המונה ליזה משקפת את האיחוד המקודש בין זכר לנקבה, המתגלם באיחודם הקדוש של ישו ומריה. איחוד זה בין הכוח הגברי לנשיות היווה איום על ההגמוניה הכנסייתית במשך שנים רבות. השם מונה ליזה (Mona Lisa) הוא למעשה אנגרמה עבור "Amon L'Isa", המתייחס לשני אלים חשובים במיתולוגיה המצרית (אמון ואיזיס).

מספר מומחים אחרים שיערו גם כן שישו היה ככל הנראה אב. ישנם לפחות שלושה ילדים המיוחסים לו (בת אחת שנולדה לפני הצליבה ושני בנים שנולדו לאחר תחייתו). למרות ששמותיהם מהווים חלק מתאוריות הקשר המודרניות, לפני עשרים שנים, כאשר נכתב הספר "דם קדוש, גביע קדוש", השמות לא הוזכרו בו. הצאצאים המלכותיים הנמצאים בליבה של תעלומת צופן דה וינצ'י מתרכזים סביב משפחתו של יוסף (אחד הבנים), שהוא ככל הנראה שמו של עמינדב דה גראל, הראשון מבין "מלכי פישר". אולם, הגנאלוגים המצוטטים במסמכי הגביע תיעדו ככל הנראה מעט מדי דורות, כאשר ילדים נולדו באופן רגיל לאבותיהם כאשר אלה היו בשנות ה-40 לחייהם.

דמויות עיקריות

רוברט לנגדון – גיבור הספר וחוקר הסימבולוגיה. חשוד כרוצחו של ז'ק סונייר.
ז'ק סונייר – אוצר מוזיאון הלובר והנשיא הגדול של "מסדר ציון"
סילא – הרוצח בשירות ה"אופוס דאי"
סופי נווה – מפענחת צפנים משטרתית, ונכדתו של האוצר
בזו פשה – מפקד המינהל המרכזי של המשטרה המשפטית של המשטרה הצרפתית, המחפש אחר לנגדון ברחבי פריז ולונדון.
הבישוף מנואל ארינגרוסה – הנשיא העולמי של ה"אופוס דאי"
סר לי טיבינג – ידיד ותיק של לנגדון. פרופסור המתמחה בגביע הקדוש, ומחפש אחריו. מכונה גם "המורה".

השראה, השפעה ותביעות זכויות יוצרים

הספר הוא חלק מהתעניינות המחודשת בגנוסיס ובכתבים גנוסטיים. התייחסותו הרבה של הספר לתפקידה של מרים המגדלית בימיה הראשונים של הכנסייה נובעת באופן ישיר מהכתבים הגנוסטיים. המקור לחלק השני של העלילה הוא פרשנויות חדשות ליחסים שבין הגנוסטיזם והנצרות; הנפוצה מבין הפרשנויות הללו היא זו המובאת בספר "דם קדוש, גביע קדוש" (ספר זה מוזכר במפורש ב"צופן דה וינצ'י", בעמוד 256 בספר). מחברי הספר, ההיסטוריונים מייקל בייג'נט וריצ'רד לי, הגישו נגד בראון תביעה על הפרת זכויות יוצרים בבית משפט בלונדון ב-2006, במסגרתה נטען כי בראון השתמש במוטיב מרכזי, המורכב מ-15 מרכיבים המצוינים בספרם "דם קדוש, גביע קדוש", שהוציא לאור כבר ב-1982, שהוא ספר היסטוריה, פסאודו-מדעי ולא מותחן^[1]. באפריל 2007 נדחתה התביעה^[2].

חוקר בשם לואיס פרדו תבע את בראון על גנבה ספרותית, בטענה ש"צופן דה וינצ'י" מבוסס על ספריו "מורשת דה וינצ'י" מ-1983 ו"בתו של האלוהים" מ-1999. פרדו הקים אתר אינטרנט, בו הוא מציג השוואות בין שני הספרים^[3]. פרדו ביקש מבית המשפט המחוזי בניו יורק לפסוק לטובתו פיצויים בהיקף של 150 מיליון דולר. התביעה נדחתה באוגוסט 2005 ובפסק הדין נכתב כי "אין כל דמיון מהותי בין 'צופן דה וינצ'י' לספריו של פרדו", "שני הספרים כתובים בסגנון של ספר מתח שהתפאורה שלו היא העולם הדתי, אבל רעיונות ונושאים ספרותיים כלליים אינם מוגנים על ידי חוק זכויות היוצרים"^[4].

ספרו של אומברטו אקו "המטוטלת של פוקו" (Foucault's Pendulum) עוסק גם הוא בתאוריות קשר, הקשורות לגביע הקדוש ולבית המקדש. לאחרונה זכה הספר לתואר "צופן דה וינצ'י לאנשים חושבים".

ביקורת

לאור הטענה כי הספר מכיל מרכיבים אמתיים מבחינה היסטורית בתוך המסגרת הבדיונית שלו, רבים ראו ב"צופן דה וינצ'י" מסמך אמיתי המתאר נאמנה את תולדות הכנסייה הקתולית. כתוצאה, משך הספר ביקורת שלילית רבה מצד הקהילה הנוצרית, הקהילה היהודית ומהאיטלקים, כמו גם מקבוצת היסטוריונים שלא ראתה בעין יפה את הדרך שבה – לטענתם – עיוות ואף סילף בראון את ההיסטוריה. להלן כמה מטענותיהם:

המבקרים תוקפים את הטענה כי עד שנת 325 לספירה נחשב ישו ל"נביא בן־תמותה", ושתיאורו כבן האלוהים הוא רק תוצאה של מהלכים פוליטיים מצד הקיסר קונסטנטינוס. לטענת אנשי הכנסייה הקתולית וחוקרים שונים, ניתן להפריך טענה זו באמצעות קריאה פשוטה בברית החדשה.
הטענה לפיה מרים המגדלית הייתה נצר למשפחת המלוכה (היותה כביכול צאצאית של שאול המלך): אין לעובדה זו אף ראיה היסטורית.
נישואי ישו למרים המגדלית היו עשויים ליצור "איחוד פוליטי רב־משמעות": אולם בספרי הבשורה, ישו הבהיר שממלכתו "אינה שייכת לעולם זה". אם, מצד שני, ישו היה למעשה "נביא בן־תמותה" שרצה להקים ממלכה פוליטית, הרי שהוא נכשל.
ההנחה ש"הנשיות המקודשת" דוכאה על ידי הנצרות גם היא נתקלה בביקורת, כאשר בכנסייה הקתולית, למשל, מריה (מנצרת), אמו של ישו, צוינה במפורש כ"אמו של האל", "מלכת גן העדן" ו"האם הרוחנית של כל חי".
בעוד בראון כותב בספר כי חמש מיליון נשים נשרפו בעודן חיות בשל החשד שהיו מכשפות, לפי ההערכות העדכניות יותר, הכוללות גם נשים שהומתו שלא בשריפה, ואף לא בידי הכנסייה, סך כל ההוצאות להורג נע בין 30,000–50,000.
המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה לא נערכו לכבוד האלה אפרודיטה, אלא לכבוד זאוס.
הארכיטקטורה הגותית עוצבה על ידי הטמפלרים כדי לשמר את סוד "הנשיות הקדושה": היסטוריונים רבים מציינים שהטמפלרים מעולם לא עסקו בתכנון מבנים.
דימויו של "מסדר ציון" כארגון עתיק: בעוד שהארגון אכן קיים במציאות ואף טוען להיות הכוח המניע של הטמפלרים, רוב ההיסטוריונים סבורים כי הארגון הוקם זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.
כל הכנסיות שבנו הטמפלרים נבנו בצורה עגולה, ומעגליות זו נחשבה לעלבון בעיני הכנסייה: חלק מכנסיות הטמפלרים לא היו עגולות, והכנסיות העגולות שנבנו תוכננו בהשראת כנסיית הקבר הקדוש.
המונה ליזה צוירה כדיוקן עצמי של לאונרדו דה וינצ'י: כמעט כל ההיסטוריונים של האמנות משוכנעים כי התמונה היא אכן דיוקנה של מדונה ליזה, אשתו של פראנצ'סקו דל ג'וקונדו, ולא של דה וינצ'י.
על פי הספר, מנהיגי הכנסייה מחקו חלק מההיסטוריה הנוצרית הקדומה כולל כתבים שלא עלו בקנה אחד עם הגישה המסורתית או שסתרו את ארבע הבשורות העיקריות. תפיסה זו מסתמכת חלקית על ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בנאג' חמאדי. הממסד הכנסייתי טוען שהבשורות שנמצאו בנאג' חמאדי נכתבו בתקופה מאוחרת יותר ולכן אינם חלק מהקנון.
גם מצד היהודים נשמעת ביקורת על מספר אי-דיוקים בספר. למשל, במספר מקומות היטיב בראון לתאר עקרונות ביהדות, כמו למשל חשיבות האיחוד בין בעל ואישה – בשונה מהנצרות. אולם המבקרים טוענים שבאותן נקודות עצמן, הוא המציא "עובדות היסטוריות" מופרכות ומשוללות בסיס – כמו למשל שעבודת בית המקדש כללה בין היתר פולחן מיניות עם כוהנות בית המקדש.

אמנם, הדיפת טענותיו של דן בראון נסמכת בעיקרה על הכתוב בברית החדשה, אולם בראון טוען טוען כי לא ניתן להסתמך עליו, כיוון שבוועידת ניקיאה דחתה הכנסייה את בשורותיהם של שמעון (פטרוס), של מריה מגדלנה ובשורות נוספות, שהכילו מידע שהכנסייה מעוניינת להסתיר.

הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י

הסוגיות והספקות שהעלה הספר, והמאמרים שדנו בנושאים אלו היו כה רבים, עד שדן בורסטין אסף חלק ממאמרים אלו וחומרים נוספים לספר "הסודות שמאחורי צופן דה וינצ'י" (2005).

עיבוד קולנועי

ערך מורחב – צופן דה וינצ'י (סרט)

זכויות ההסרטה של הספר נרכשו על ידי "Columbia Pictures". הבמאי רון הווארד נבחר לביים את הסרט, ובין מפיקיו נמנה גם שותפו בריאן גרייזר.

טום הנקס נבחר לגלם את רוברט לנגדון ואודרי טוטו נבחרה לגלם את סופי נווה. צילומי הסרט החלו ב-16 ביולי 2005. הסרט יצא לאקרנים ב-19 במאי 2006 בארצות הברית, אך בישראל הוקרן בבתי הקולנוע כבר ב-18 במאי.