ציור בארוק

ציור הבארוק הוא הציור המזוהה עם תנועת תרבות הבארוק. תנועת הבארוק מזוהה לעיתים קרובות עם אבסולוטיזם, הרפורמציה הנגדית והתחייה הקתולית,^[1]^[2] אך למרות זאת אפשר למצוא ברחבי מערב אירופה אמנות ואדריכלות בארוק רבה וחשובה במדינות שלא היו אבסולוטיות או היו פרוטסטנטית וזה מראה את הפופולריות הנרחבת של תנועה זו.^[3]

ציור הבארוק מקיף מגוון רחב של סגנונות, שכן רוב הציורים החשובים והעיקריים ביותר נוצרו בתקופה שמתחילה בסביבות 1600 ונמשכת לאורך המאה ה-17 ועד לתחילת המאה ה-18 שייכים לסגנון מזוהה כיום כציור הבארוק. בביטויים הטיפוסיים ביותר שלה, אמנות הבארוק מאופיינת בדרמה גדולה, צבעים עשירים ועמוקים והן אורות עזים וצללים כהים, אך הקלאסיציזם של ציירי הבארוק הצרפתיים כמו פוסן וציירי הז'אנר ההולנדיים כמו ורמיר נכללים גם הם במונח זה, לפחות באנגלית.^[4] בניגוד לאמנות הרנסאנס, שבדרך כלל הציגה את הרגע שלפני התרחשות אירוע, אמני הבארוק בחרו את הנקודה הדרמטית ביותר, הרגע השיא שבו התרחשה הפעולה: מיכלאנג'לו, שעבד ברנסנס הגבוה (אנ'), מראה את דוד שלו רגוע ושקט לפני שהוא נלחם גוליית; דוד בסגנון הבארוק של ברניני נתפס בעת השלכת האבן לעבר הענק. אמנות הבארוק נועדה לעורר רגש ותשוקה במקום הרציונליות השלווה שזכתה להערכה בתקופת הרנסאנס.

בין הציירים הגדולים ביותר של תקופת הבארוק נמנים ולאסקס, קאראווג'ו,^[5] רמברנדט,^[6] רובנס,^[7] פוסין,^[8] ו-ורמיר.^[9] Caravaggio הוא יורש של הציור ההומניסטי של הרנסאנס הגבוה. גישתו הריאליסטית לדמות האדם, שצוירה ישירות מהחיים ומוארת באופן דרמטי על רקע אפל, זעזעה את בני דורו ופתחה פרק חדש בתולדות הציור. ציור הבארוק הופך לעיתים קרובות סצנות לדרמטיות יותר באמצעות אפקטי אור של chiaroscuro ; ניתן לראות זאת ביצירות של רמברנדט, ורמיר, לה נאין (אנ') ודה לה טור.

הצייר הפלמי אנתוני ואן דייק פיתח סגנון דיוקן חינני אך מרשים שהשפיע מאוד, במיוחד באנגליה.

השגשוג של הולנד של המאה ה-17 הוביל לייצור עצום של אמנות על ידי מספר רב של ציירים שברובם היו בעלי התמחות גבוהה בציור ז'אנר, נופים, טבע דומם, דיוקנאות או ציור היסטורי. הסטנדרטים הטכניים היו גבוהים מאוד, וציור תור הזהב ההולנדי הקים רפרטואר חדש של נושאים שהיה משפיע מאוד עד להגעתו של המודרניזם.

היסטוריה

ועידת טרנטו (1545–1563), שבה ענתה הכנסייה הקתולית על שאלות רבות אודות רפורמות פנימיות שהועלו הן על ידי הפרוטסטנטים והן על ידי אלה שנשארו בתוך הכנסייה הקתולית, התייחסה לאומנויות הייצוג (אנ') בתשובות קצרות ובמעוקם במקצת בצוויה שפורשו והוצגו לאחר מכן על ידי מספר מחברי דת כמו מולנוס (אנ'), שדרשו שציורים ופסלים בהקשרים כנסייתיים יתארו את נושאיהם בצורה ברורה ועוצמתית, ובהגינות, ללא האווירה הסגנונית של המנייריזם. זה הוביל לתפיסה פופוליסטית של תפקידה של אמנות כנסייתית כפי שנתפסה על ידי היסטוריונים רבים של אמנות כמניע לחידושים של קאראווג'ו והאחים קראצ'י, שכולם עבדו (והתמודדו על עמלות) ברומא בסביבות שנת 1600, אם כי בניגוד לקראצ'י, קרוואג'יו ספג ביקורת מתמדת על חוסר צניעות במושאי עבודתו.

יחד עם זאת, למרות שציור דתי, ציור היסטורי, אלגוריות ודיוקנאות עדיין נחשבו לנושאים האציליים ביותר, נוף, טבע דומם וז'אנר הפכו נפוצים יותר גם במדינות קתוליות, והיו הז'אנרים העיקריים במדינות הפרוטסטנטיות.

המונח

המונח "בארוק" שימש בתחילה במשמעות גנאי שמציינת את הגזמות ההדגשה שלו. אחרים שואבים אותו במקור מהמונח המנמוני "בארוקו" המציין בלוגיקה צורה של סילוגיזם.^[10] בפרט, המונח שימש לתיאור יתירות אקסצנטרית ושפע פרטים רועש, שעמד בניגוד חד לרציונליות הברורה והמפוכחת של הרנסאנס. שמו טוהר מהיבטים שליליים לראשונה על ידי היסטוריון האמנות יליד שווייץ, היינריך ולפלין (1864–1945) ב-Renaissance und Barock שלו (1888)^[11]; ולפלין זיהה את הבארוק כ"תנועה מיובאת להמונים", אמנות שהיא אנטיתזה לאמנות הרנסאנס. הוא לא עשה את ההבחנות בין מנייריזם לבארוק כפי שעושים מחברים מודרניים, והוא התעלם מהשלב המאוחר יותר, הבארוק האקדמי שנמשך עד המאה ה-18. מחברים בצרפתית ובאנגלית לא התחילו להתייחס לבארוק כאל מחקר מכובד עד שהשפעתו של ולפלין הפכה את תחום לימוד הגרמני של הבארוק לבולט.

וריאציות לאומיות

בעקבות איטליה, מדינות הים התיכון ובעקבותיהן באיטיות רוב האימפריה הרומית הקדושה בגרמניה ובמרכז אירופה, אימצו בדרך כלל גישה בארוקית מלאה.

אמנות שונה למדי התפתחה מתוך מסורות ריאליסטיות צפוניות בציור תור הזהב ההולנדי של המאה ה-17, שהיה בו מעט מאוד אמנות דתית, ומעט ציור היסטורי; במקום זאת היא מילאה חלק מכריע בפיתוח ז'אנרים חילוניים כמו טבע דומם, ציור ז'אנר של סצנות יומיומיות, וציור נוף. בעוד שהאופי הבארוקי של אומנותו של רמברנדט ברור, התווית "בארוק" פחות בשימוש עבור ורמיר ואמנים הולנדים רבים אחרים. רוב האמנות ההולנדית חסרה את האידיאליזציה ואהבת הפאר האופייניים להרבה יצירות בארוק, וזה כולל את הציור הבארוק הפלמי (אנ') השכן ששותף לחלק מהמגמות ההולנדיות, תוך שהוא ממשיך לייצר את הקטגוריות המסורתיות שלו בסגנון הבארוק ברור יותר.

בצרפת קלאסיקה מכובדת וחיננית העניקה טעם מיוחד לציור הבארוק, וגם שם המאה ה-17 המאוחרת נחשבת כתור זהב לציור. שניים מהאמנים החשובים ביותר, ניקולא פוסין וקלוד לורן, שנשארו בבסיסם ברומא, שם עבודתם, שכמעט כולה בציורים שצוירו בכן לציור (אנ'), זכתה להערכה רבה על ידי פטרונים איטלקים כמו גם צרפתים.

ציירי בארוק

בריטיים

ויליאם דובסון (1611–1646)
גודפרי נלר (1646–1723)
פיטר לילי (1618–1680)

הולנדיים

ארמון בנטהיים (1653), מאת יאקוב ואן רויסדאל

רמברנדט (1606–1669)
גררד טר בורך (אנ') (1617–1681)
אדריאן ברואר (1605–1638)
אלברט קאופ (1620–1691)
הריט דאו (אנ') (1613–1675)
ואן יאן גוין (1596–1656)
פרנס הלס (1580–1666)
מיינדרט הובמה (1638–1709)
חרארד ואן הונטהורסט (1592–1656)
פיטר דה הוך (1629–1684)
פיטר ואן לאר (1599–1642)
יודית לייסטר (1609–1660)
חבריאל מטסו (1629–1667)
אדריאן ואן אוסטדה (1610–1685)
יאקוב ואן רויסדאל (1628–1682)
סאלומון ואן רויסדאל (אנ') (1602–1670)
יאן ורמיר (1632–1675)
יאן סטין (1626–1679)

פלמיים

פטר פאול רובנס, גלילאו גליליי, בערך 1630

ספרדים

ברטולומה אסטבן מוריו, פטרוס הקדוש בדמעות, 1650–1655

קלאודיו_קואלו (1642–1693)
ברטולומה אסטבן מוריו (1617–1682)
חוסה דה ריברה ("לוֹ סְפַּניולֶטוֹ") (1591–1652)
דייגו ולאסקס (1599–1660)
פרנסיסקו דה סורבראן (1598–1664)

גלריה

מולד מאת יוזפה דה אובידוס, 1669, המוזיאון הלאומי לאמנות עתיקה, ליסבון
כניסת בעלי החיים לתיבת נוח (1613), מאת יאן ברויגל האב
תומס ייפס (אנ'),הבתולה של חסרי ישע,1644,דוגמה של טרומפ-לויל בסגנון אימת הריק
קאראווג'ו, בכחוס, בערך 1595, גלריית אופיצי, פירנצה, שמן על בד,95x85 ס"מ
ארטמיזיה ג'נטילסקי, יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס, 1614–1620,אופיצי, פירנצה, שמן על בד,199x162 ס"מ
פרנס הלס, הצוענייה,1628–1630,מוזיאון הלובר, פריז, שמן על בד,199x162 ס"מ
פטר פאול רובנס (1602–1670),פאריס, בערך 1636,הגלריה הלאומית, לונדון
חוסה דה ריברה (1591–1652),מות הקדושׁים של פיליפוס הקדוש,^[12] 1639, מוזיאון הפראדו, מדריד
דייגו ולאסקס, כניעת ברדה,1635,מוזיאון הפראדו, מדריד, שמן על בד
דייגו ולאסקס, לאס מנינאס,1656–57,מוזיאון הפראדו, מדריד, שמן על בד, 318x276 ס"מ
רמברנדט, הוועד של אגודת הדרייפרים, 1662, רייקסמוזיאום, אמסטרדם, שמן על בד, 191.5x279 ס"מ
יאן ורמיר, אמנות הציור או אלגוריה על הציור, 1666–67, המוזיאון לתולדות האמנות, וינה, 130x110 ס"מ

לקריאה נוספת

Belkin, Kristin Lohse (1998). Rubens. Phaidon Press. ISBN 0-7148-3412-2.
Belting, Hans (1994). Likeness and Presence: A History of the Image before the Era of Art. Edmund Jephcott. University of Chicago Press. ISBN 0-226-04215-4.
Mark Getlein, Living With Art, 8th edition.
Gombrich, E.H., The Story of Art, Phaidon, 1995. ISBN 0-7148-3355-X
Christine Buci-Glucksmann, Baroque Reason: The Aesthetics of Modernity, Sage, 1994
Michael Kitson, 1966. The Age of Baroque
Heinrich Wölfflin, 1964. Renaissance and Baroque (Reprinted 1984; originally published in German, 1888) The classic study. ISBN 0-8014-9046-4

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ציור בארוק בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Counter Reformation, from Encyclopædia Britannica Online, latest edition, full-article.
^ Counter Reformation (אורכב 11.12.2008 בארכיון Wayback Machine), from The Columbia Encyclopedia, Sixth Edition. 2001–05.
^ Helen Gardner, Fred S. Kleiner, and Christin J. Mamiya, "Gardner's Art Through the Ages" (Belmont, California: Thomson/Wadsworth, 2005)
^ For example, in French calling Poussin Baroque would be generally rejected
^ "Getty profile, including variant spellings of the artist's name". Getty.edu. 2002-12-11. נבדק ב-2012-02-13.
^ Gombrich, p. 420.
^ Belkin (1998): 11–18.
^ His Lives of the Painters was published in Rome, 1672. Poussin's other contemporary biographer was André Félibien.
^ W. Liedtke (2007) Dutch Paintings in the Metropolitan Museum of Art, p. 867.
^ Panofsky, Erwin (1995). "What is Baroque?". Three Essays on Style. The MIT Press: 19.
^ Wölfflin, Heinrich, Renaissance und Barock: Eine Untersuchung über Wesen und Entstehung des Barockstils in Italien, Heidelberger historische Bestände – digital, ‏1888
^ מתואר לעיתים קרובות כסנט ברתולמיאו, מת מות קדושים בצורה דומה, אך כעת מוכר כפיליפ הקדוש. ראה Museo del Prado, Catalogo de las pinturas, 1996, p. 315, Ministerio de Educación y Cultura, מדריד, ללא ISBN.

[ebo-1] Counter Reformation, from Encyclopædia Britannica Online, latest edition, full-article.

[2] Counter Reformation (אורכב 11.12.2008 בארכיון Wayback Machine), from The Columbia Encyclopedia, Sixth Edition. 2001–05.

[3] Helen Gardner, Fred S. Kleiner, and Christin J. Mamiya, "Gardner's Art Through the Ages" (Belmont, California: Thomson/Wadsworth, 2005)

[4] For example, in French calling Poussin Baroque would be generally rejected

[5] "Getty profile, including variant spellings of the artist's name". Getty.edu. 2002-12-11. נבדק ב-2012-02-13.

[Gombrich,_p._420-6] Gombrich, p. 420.

[7] Belkin (1998): 11–18.

[8] His Lives of the Painters was published in Rome, 1672. Poussin's other contemporary biographer was André Félibien.

[9] W. Liedtke (2007) Dutch Paintings in the Metropolitan Museum of Art, p. 867.

[10] Panofsky, Erwin (1995). "What is Baroque?". Three Essays on Style. The MIT Press: 19.

[11] Wölfflin, Heinrich, Renaissance und Barock: Eine Untersuchung über Wesen und Entstehung des Barockstils in Italien, Heidelberger historische Bestände – digital, ‏1888

[12] מתואר לעיתים קרובות כסנט ברתולמיאו, מת מות קדושים בצורה דומה, אך כעת מוכר כפיליפ הקדוש. ראה Museo del Prado, Catalogo de las pinturas, 1996, p. 315, Ministerio de Educación y Cultura, מדריד, ללא ISBN.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]