צרעת מרים

צרעת מרים היא סיפור מקראי המופיע בפרשת בהעלתך, ובו מסופר כי מרים הנביאה דיברה עם אהרן דברים רעים (לשון הרע) על אחיהם משה, ובשל כך נענשה בצרעת לשבעה ימים.

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים.

— ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק ט"ו

מרים מחוץ למחנה, ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו משנת 1896 לערך.

הסיפור המקראי

דיבור מרים ואהרן על משה ואשתו

על פי המסופר במקרא, מרים ואהרן, אחי משה, דיברו ביניהם אודות האישה הכושית שלקח, והתלוננו על כך שמשה מתנהג כאילו הוא חשוב מהם, אף על פי שגם הם נביאים כמותו:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם-בָּנוּ דִבֵּר. וַיִּשְׁמַע ה'. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

— במדבר פרק י"ב פסוקים א'–ג'

תוכחת ה' למרים ואהרן

ה' מורה לשלושת האחים: משה, אהרן ומרים לצאת אל אוהל מועד, ולאחר שהם יוצאים, הוא קורא שנית לאהרן ולמרים ומוכיח אותם על שהשוו בין נבואתם לנבואת משה אחיהם:

וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא: אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם, ה' - בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט; וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? וַיִּחַר אַף ה' בָּם, וַיֵּלַךְ

— במדבר פרק י"ב פסוקים ד'–ט'

אף שבדרך כלל אוהל מועד הוא שמו של המשכן, יש אומרים שאוהל מועד הנזכר בסיפור זה הוא האוהל שהוציא משה אל מחוץ למחנה ישראל לאחר חטא העגל.

צרעת מרים והסגרה

בעקבות כעס ה' על מרים ואהרן, נענשה מרים בצרעת. אהרן ביקש ממשה שיתפלל לרפואתה, והוא עשה כן. ה' ענה לו שרק לאחר שמרים תיסגר שבעה ימים מחוץ למחנה כדינו של מצורע מוסגר, הצרעת תירפא והיא תוכל לשוב למחנה:

וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי, אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל-נָא תְהִי כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים; תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאַחַר, תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. וְאַחַר, נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת; וַיַּחֲנוּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן.

— במדבר פרק י"ב פסוקים י'–ט"ז

סיפור מקראי זה, עוסק בגדולת משה כנביא. בסיפור זה מדברים אהרן ומרים סרה על נישואיו של משה עם אשתו הכושית ועל ייחודיות נבואתו. משה אינו מגיב לטענותיהם ובפסוק ג', ה' מגיב על הטענה ואף מנמק זאת כי: הָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. טענת ה' מפורטת ובסופה ה' מעניש את מרים בצרעת.

בסיפור זה מדגישה התורה כמה עניינים:

• ה' מבחין בין משה לבין כל נביא (פסוקים ו'–ז').
• ה' מעניש את מרים בצרעת (פסוקים ט'–י').
• אהרן מתוודה על חטאו וחטאה של אחותו בפני משה, ומבקש רחמים עליה (פסוקים י"א–י"ב).
• משה מתפלל לה' (פסוק י"ג) שמסביר למשה שאילו אביה היה מענישה ביריקה בפנים היא הייתה מסתגרת מבושה שבעה ימים, ולכן עליה להיות מורחקת ממחנה ישראל לשבעה ימים.
• בכל אותם שבעת הימים עם ישראל ממתין למשה. לאחר שבעת ימי ההסגר, חוזרת מרים למחנה ובני ישראל ממשיכים במסעם לארץ המובטחת.

מהות החטא

אהרון ומרים מדברים עם משה על האישה הכושית שלקח

אהרן ומרים דיברו סרה באישה הכושית שמשה נשא לאישה, והתלוננו על כך שמשה מתנהג בצורה מתנשאת. מהכתוב לא ברור מיהי האישה הכושית שלקח משה, ומה הפריע למרים ואהרן.

לדעת ראב"ע, ועל פי התלמוד הבבלי, מדובר בציפורה, ולדעת רש"י, הטענה הייתה על שפרש מיחסי אישות עם אשתו. הרשב"ם, על פי דברי הימים של משה רבנו, מבאר כי הכוונה לאישה מכוש, שמשה נשא אותה (בלא לדעת שלא מימש את נישואים אלו). הכתוב אינו מסביר גם מדוע לא ראו מרים ואהרן בעין יפה את התקשרותו של משה לאישה הכושית, אך ברור כי התנגדותם קשורה לתפקידו של משה בהנהגת העם.

הסיבות לעונש

חז"ל כורכים את הסיבות לעונש הצרעת בלשון הרע כך: אמר רבי חנינא: ”אין הנגעים באים אלא על לשון הרע. אמרו חכמים: תדע לך שהנגעים על לשון הרע, הרי שמרים הצדקת על ידי שדיברה לשון הרע במשה אחיה דיברו בה הנגעים. סימן לכל בעלי לשון הרע. הווי: ”זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.” והרי דברים קל וחומר: מה מרים שלא דיברה אלא בפניו של משה ולהניתו של משה (שיחזיר את אשתו) ולשבחו של מקום ולבניינו של עולם, כך נענשה, כל במדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה.”

רש"י מסביר שמרים נענשה ולא אהרן כיוון שהיא דיברה ראשונה, על פי הכתוב וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה – הפועל "וַתְּדַבֵּר" מעיד על כך, שמרים היא יוזמת השיחה, והיא המובילה אותה. לשיטתו, כל פעם שנוקט המקרא בלשון דיבר, כוונת הדברים ללשון קשה כאמור בבראשית מ"ב ל: ”דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, אִתָּנוּ--קָשׁוֹת; וַיִּתֵּן אֹתָנוּ, כִּמְרַגְּלִים אֶת-הָאָרֶץ.”

רבי אברהם אבן עזרא מבין את הכתוב בכך שהיא הייתה הדוברת: ואהרן הסכים או החריש.

עונש הצרעת

ערך מורחב – נגע הצרעת

הצרעת פגעה בעור החיצוני, עורה של מרים הלבין כשלג וכך בפסוק: וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. הצרעת במקרא אינה המחלה הידועה בתקופה המודרנית כמחלת הנסן. סימניה של מחלת הנסן הן: התעבות העור (FACIES LEONTINA), פני אריה, אובדן כושר תחושתי ונשירת איברים. סימנים אלו אינם מופיעים במקרא. הסימנים המופיעים בספר ויקרא, פרק י"ג אינם מאפיינים את מחלת ההאנסן, אך בפסוק י"ב בפרק זה מצוי רמז להרס הרקמות הקיים בגופו של המצורע: ”וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ” לזיהוי הצרעת הועלו מספר אפשרויות. בספרו הרפואה במקרא ובתלמוד מזהה ד"ר יצחק פרויס שלא מדובר בצרעת אלא מדובר בפסוריאזיס בהתחשב בעובדה כי מרים החלימה לאחר שבוע. עונשה היה פתאומי והכתוב בפרק מבהיר זאת. הכתוב: וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת ממחיש את מורכבות המעמד.

מרים מורחקת מהקהילה לאחר שהיא נענשת. מכך אפשר להבין כי תגובת החברה היא מיידית והיא הרחקת החולים. תקופת ההרחקה נמשכת כל עוד החולה לא נרפא. המילה טומאה אינה מופיעה בפרק זה אך במופעיה במקרא היא באה לצד הביטוים: שִׁבְעַת יָמִים, המופיעים בספר ויקרא, פרק י"ג. לדעת פרשנים, פסוק י"ב, מכוון בכתוב בפועל תְהִי למרים: אל נא תהיה מרים כמת, שכן המצורע בימי קדם משול למת, ועל כך רש"י: "ששניהם מטמאים בביאה". לעומתו הפרשן רבי עובדיה ספורנו מסב את הפועל: תְהִי למשה: "אל נא תהיה אתה כמת, שתניח חצי בשרך במדבר". מפסוק י"ד מובן כי פגע מרים בצרעת משול ליריקת אביה בפניה. היריקה נחשבת במקרא כעונש שיש עמו קלון, שלא ימחה במשך זמן רב ועל כך גם עומד בעל ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ט': וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו.

הצרעת במקרא

החולים במחלת הצרעת הורחקו מהקהילה, מחברת בני האדם. החולים במחלה היו משולים למתים, וחיו בבידוד ובנידוי.

מחלת הצרעת קיבלה משמעות דתית-פולחנית, והיא קשורה בדיני טהרה וטומאה, ככתוב בספר ויקרא, פרק י"ג–י"ד. המחלה נחשבה כעונש אלוהי על חטאים שונים: כמו מרים אשר נענשה בצרעת על שדיברה סרה במשה (במדבר, י"ב, י'); עוזיהו מלך יהודה היה מצורע, כאשר ניסה להקטיר על המזבח, וישב בבידוד בבית החופשית (דברי הימים ב', כ"ו, י"ט); צרעת נעמן דבקה בנערו של אלישע, גיחזי לאחר שאלישע מקלל אותו שצרעת נעמן תעבור אליו וזרעו. (מלכים ב', ה', כ'–כ"ז). בסיפור מצור שומרון, בספר מלכים ב', פרק ז', מסופר על מצורעים אשר חיו מחוץ לעיר שומרון, חייהם היו הפקר וכניסתם הייתה אסורה בימי שלום ומלחמה. ריפוי החולים בצרעת נחשב לנס, והריפוי נעשה בעזרת ה'.

סיפורי המקרא מדגישים כי המחלה והרפואה הם בידי האל. המחלה נתפסה כעונש ואילו הריפוי מהמחלה הוא חסד שעשה האל עם האדם וזהו אחד מסימני תפיסת הגמול במקרא.

צרעת בספרות המסופוטמית

תפיסת הצרעת במקרא הייתה חלק בלתי נפרד מתפיסת המחלה במזרח הקדום.^{[דרוש מקור][מפני ש...]} באיפוסים של המזרח הקדום נתפסה הצרעת כקללת האלים. המצורע נודה מהמחנה, סיפור עלילות גילגמש מבהיר זאת:

הראית את האיש המצרע? ראיתי. מה מעשהו? לחמו יאכל לבדו, מימיו ישתה לבדו, פתותי לחם יאכל, נטפי מים ישתה, מחוץ לעיר ישב.

תפילתו של משה והיענות ה'

סיפור על הנביא המתפלל בעד יחידים בתנ"ך קיימים בכמה סיפורים. תפילתו של משה לה' כדי שירפא את מרים מצטיינת בקיצורה. בהשוואה לתפילות אחרות, ארוכות ומנומקות שנושא משה, תפילה זו היא בת מילה אחת רְפָא, שכן שאר המילים בפסוק הן מילות זירוז ופנייה. ייתכן כי קיצורה של פנייה זו היא, שמדובר בעיניין פנימי משפחתי ואילו תפילות למען העם הן ארוכות ומנומקות היטב. בתשובת ה' בפסוק י"ד, אפשר לראות, שסליחתו אינה שלמה.

חזרתה של מרים

הפועל תֵּאָסֵף בפסוק י"ד מתאר תהליך קליטת אדם נטוש. קשר לשוני נמצא גם במלכים ב', ה', א'–י"א שם חוזרת המילה צרעת בזיקה למילה אסף ארבע פעמים. פועל זה מתאר מונח משפטי, שהוא ניגוד לפועל השלך. הפועל "אסף" בא לתאר קליטתו של אדם מחדש, של מי שהושלך. הקשר בין סיפורי המקרא בהם נעזבו מצורעים לפועל "אסף" אינו מקרי. המצורע נתפס כיצור נטוש, עזוב ונחשב למת בחברה המקראית. רפואתו ושובו של החולה בצרעת לחברה, נתפסים כלידה מחדש.

ראו גם

• פרשת בהעלותך
• צרעת

לקריאה נוספת

• אילנה פרדס, הבריאה לפי חווה גישה ספרותית פמיניסטית למקרא, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 13–16.
• יעקב ליכט, פירוש על ספר במדבר יא–כא, ירושלים, מאגנס, תשנ"א.
• נחום אברהם, אנשי שוליים במקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 2011.
• רחל רייך, האישה אשר נתתה עמדי, נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא,הקיבוץ המאוחד, 2005, עמ' 91–100.
• שרה קמין, רש"י: פשוטו של מקרא ומדרשו של מקרא, ירושלים, מאגנס, תשס"ז, עמ' 217–222.

קישורים חיצוניים

• על צרעת מצורעים והיחס ל"אחר" "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"? מאת: אביעד הכהן אתר דעת.
• משה אהרן ומרים – אחים, מנהיגים ומתחרים | מחברת: לאה מזור (אורכב 02.03.2015 בארכיון Wayback Machine) אתר הפתיליה.
• תלונת מרים ואהרון מאת: מנחם בן ישר אוניברסיטת בר-אילן הפקולטה למדעי היהדות.
• עיון מחודש בפרשת דיבורה של מרים במשה מאת נתן קלר, הדף השבועי אוניברסיטת בר-אילן.