קולמן ליווינגסטון בליז

קולמן ליווינגסטון בליז (באנגלית: Coleman Livingston Blease‏; 8 באוקטובר 1868 – 19 בינואר 1942) היה פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הדמוקרטית שכיהן כמושל קרוליינה הדרומית ה-89 בין השנים 1911 ל-1915 וייצג את המדינה כחבר הסנאט של ארצות הברית בין השנים 1925 ל-1931. בליז היה היורש הפוליטי של בנג'מין טילמן. הוא הוביל מהפכה פוליטית בקרוליינה הדרומית על ידי בניית בסיס פוליטי של עובדי מפעלי טקסטיל לבנים מאזור ההרים של המדינה. הוא נודע לשמצה בכך שניצל את הדעות הקדומות של הלבנים העניים כדי להשיג את קולותיהם, והיה תומך נחרץ בעליונות לבנה.

קולמן ליווינגסטון בליז
Coleman Livingston Blease

לידה	8 באוקטובר 1868 ניוברי, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית
פטירה	19 בינואר 1942 (בגיל 73) קולומביה, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת ג'ורג'טאון אוניברסיטת דרום קרולינה המרכז למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון מכללת ניוברי
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
מושל קרוליינה הדרומית 17 בינואר 1911 – 14 בינואר 1915 (4 שנים) → Martin Frederick Ansel Charles Aurelius Smith ← סנאטור אמריקאי 4 במרץ 1925 – 4 במרץ 1927 (שנתיים) → נתניאל ב. דייאל 4 במרץ 1927 – 4 במרץ 1929 (שנתיים) 4 במרץ 1929 – 4 במרץ 1931 (שנתיים) ג'יימס פרנסיס ברנס ←

בליז נודע לשמצה בהתנהגותו המטורפת. הוא לא ניהל קמפיין על הבטחות פוליטיות אלא על הדעות הקדומות של האזרחים הלבנים. בליז תמך בלינץ' ("לפעמים לאחר לינץ'", כתב ביוגרף אחד, "בליז חגג בפומבי את הרצח האכזרי בריקוד מוות מוזר"). כסנאטור, הוא תמך בעונשים לזוגות מעורבים המנסים להתחתן, ומתח ביקורת על הגברת הראשונה של ארצות הברית לו הובר על שהזמינה אורח שחור לתה בבית הלבן. כמו כן, הוא היה האדריכל של סעיף 1325.

ביוגרפיה

ראשית חייו וקריירה פוליטית

בליז נולד להנרי הורשיו בליז (1832–1892) ולמרי אן ליווינגסטון בליז (1830–1874) ליד העיירה ניוברי, קרוליינה הדרומית, ב-8 באוקטובר 1868, השנה שבה אומצה חוקת השיקום החדשה של קרוליינה הדרומית, והאפרו-אמריקאים החלו להשתתף בחיים הפוליטיים. הוא גדל במלון של אביו, מה שהוביל אותו להיות חברתי באופן יוצא דופן. הוא התחנך בניוברי קולג', אוניברסיטת קרוליינה הדרומית, ובאוניברסיטת ג'ורג'טאון, שם סיים את המחלקה למשפטים ב-1889. באוניברסיטת קרוליינה הדרומית, בליז גורש בגלל גנבה ספרותית ותמיד נשא טינה כלפי האוניברסיטה.

לאחר השלמת לימודיו באוניברסיטה, חזר בליז לניוברי כדי לעסוק בעריכת דין ולהיכנס לפוליטיקה. הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו בבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית ב-1890 כדמוקרטי וכבן חסותו של בנג'מין טילמן. בשנת 1895, בית המחוקקים של המדינה אשרר חוקה חדשה שבעצם שללה את הזכויות של אנשים שחורים, ובכך פגע במפלגה הרפובליקנית של המדינה, שבה תמכו השחורים. למדינה הייתה אז מערכת חד-מפלגתית, שנוהלה על ידי הדמוקרטים.

עלייתו של בליז לשלטון, כשהתקדם מבית הנבחרים של קרוליינה הדרומית לסנאט של קרוליינה הדרומית בשנת 1900, התבססה על תמיכת חקלאי האריסות ועובדי המפעלים הלבנים, היו אז חלק הולך וגדל מבין המצביעים בקרוליינה הדרומית. עם זאת, דרכו לשלטון לא הייתה פשוטה: בליז איבד את מושבו בבית המחוקקים בשנת 1894 ונכשל בניסיונו לשוב אליו בשנת 1896. על אף שבסופו של דבר זכה במושב בסנאט המדינתי בשנת 1900, הוא הפסיד בבחירות להיות מועמד המפלגה הדמוקרטית לתפקיד המושל בשנים 1904 ו-1906.

ב-1910 נבחר בליז לראש עיריית ניוברי ושימש בתפקיד זה עד לנובמבר אותה שנה, אז נבחר למושל קרוליינה הדרומית.

"בליסיזם"

מבקרים ותומכים של בליז השתמשו במונח "בליסיזם" כדי לתאר את "ההתקוממות הפוליטית של דור העובדים הראשון במפעלי הטקסטיל בקרוליינה הדרומית", אותה הוביל בליז בשנת 1910. התקוממות זו הייתה שונה מזו שהוביל בן טילמן דור קודם לכן. בעוד שטילמן חתר לרפורמה חקלאית והסתמך על תמיכת החקלאים והאצולה הלבנה של קרוליינה הדרומית, בליז התנגד לרפורמות ונשען על תמיכת עובדי מפעלי הטקסטיל הלבנים.

התנועה שבליז הוביל אופיינה בעיקר בעליונות לבנה ולא במדיניות חברתית. עם זאת, היא שיתפה אויבים משותפים עם טילמניזם: העיתונים, מסילות הברזל, תאגידים, אצולת צ'ארלסטון ואנשי העסקים העירוניים.

פועל ילדים במפעל טקסטיל בניוברי, קרוליינה הדרומית, עיר הולדתו של בליז.

הבליזיזם התאפשר בעקבות השינויים החברתיים-פוליטיים שעברה קרוליינה הדרומית בתחילת המאה ה-20. לדוגמה, בשנת 1880, היו במדינה קרוב לעשרה מפעלי טקסטיל בלבד, אך בשנת 1900 המספר גדל ל-115. גם כוח העבודה במפעלים השתנה, והפך ליותר ויותר גברי מדי שנה. מכיוון שקרוליינה הדרומית הייתה אחת המדינות הדרומיות הבודדות באותה תקופה שלא שללה את זכות ההצבעה מגברים לבנים עניים, בליז פנה באופן פעיל לעובדי המפעלים הללו ובנה בסיס פוליטי נאמן מקרב הגברים, שתלו את תמונתו בבתיהם ואף קראו לילדיהם על שמו.

פנייתו של בליס לעובדי המפעלים ולחקלאי האריסות התבססה על אישיותו ועל תפיסתו, שגרמה ל"המונים חסרי הקול להרגיש ש'קולי' הופך אותם לכוח פוליטי משמעותי במדינה." למעשה, מעט מאוד מדיניות נקשרה לשמו של בליז, אך סגנונו הבוטה והדיבור המשותף לו ולעובדי המפעלים הקנו לו את אהדתם.

בזכות זאת, בליז היה הפוליטיקאי היחיד בקרוליינה הדרומית שנהנה מעצמאות מטילמן כל עוד טילמן היה בחיים. לאורך כל הקריירה שלו, בליז טיפח את תדמיתו כאלוף פשוטי העם, ותיאר את עצמו כ"ידידו הטוב ביותר של האדם העני."

בשנות ה-20 של המאה ה-20, עיתונו השבועי עודד את הבוחרים "להציל את קרוליינה הדרומית משלטון טבעת ומשליטת תאגידים" ולבחור בידידים של "האיכרים ואנשי העבודה." הן בליז והן תומכיו הציגו אותו כתומך במעמד העובדים.

כתבה אחת בעיתון התייחסה לסגנון הפופוליסטי של בליז מאחד מנאומיו:

"בליז מפשיל שרווליו, מביט על קהלו, ומתחיל לנאום. הוא מגנה את אויביו, נשען על ידידיו, מכריז שאין לו מה להסביר ולא מה להתנצל עליו, תוקף בכוח את העיתונות העוינת, מתנה על מיסים גבוהים ועל אותם שבשלטון שהטילו אותם, מביע את דעתו על הקמת משרדים חדשים המאוישים בפוליטיקאים 'מועדפים', מצהיר על מסירותו לעניין עובדי הכפיים, וכך הלאה עד שהרטוריקה הדינמית של הסיום נשטפת בתשואות. הוא יודע אילו מיתרים לנגן בהם. הוא יודע את תודעת העם ואת הדברים הקטנים המשפיעים עליה. הוא יכול להיות רציני או לצחוק, להיות רגשני או מרושע, לפי הנושא שעל הפרק. הוא יכול לבטא את התסכולים, התקוות, המגרעות והשאיפות של אותם שמאמינים בו."

מושל קרוליינה הדרומית (1911 – 1915)

בליז בשנת 1912

בליז נבחר למושל בשנת 1910 משום ש"ידע לנגן על דעות קדומות גזעיות, דתיות ומעמדיות כדי להשיג קולות." התוכנית החקיקתית שלו הייתה בלתי עקבית וללא אחידות. הוא תמך במתן סיוע נוסף לבתי ספר לבנים אך התנגד לחובת נוכחות. הוא ביטל את פעילות מפעל הטקסטיל שבבית הכלא המדינתי מטעמי בריאות, אך התנגד לפיקוח על מפעלים פרטיים לשם הבטחת תנאי עבודה בטוחים ובריאים. בליז הטיל וטו על חקיקה לבדיקת מפעלים מטעמי בטיחות ובריאות, בטענה ש"אדם צריך להיות מסוגל לעבוד בכל תנאים שיבחר." הוא גם התנגד לבדיקה רפואית של תלמידי בתי הספר, והצהיר כי יחון כל אדם שיהרוג רופא שיפגע בצניעות בתו.

לבליז יצא מוניטין כה גרוע עד שנאמר עליו שהוא מייצג את ההיבטים הגרועים ביותר של חוקי ג'ים קרואו ושל בנג'מין טילמן, שכינה את סגנונו של בליס "ג'ים טילמניזם" (ג'ים טילמן היה אחיינו של בנג'מין טילמן, שכיהן כסגן המושל, הרג עורך עיתון וזוכה במשפט). בליז תמך בעליונות מוחלטת של הגזע הלבן בכל התחומים. הוא עודד את נוהג הלינצ'ים, התנגד נחרצות להשכלת שחורים, ולעג ליריבו על כך ששימש נאמן בבית ספר לשחורים. הוא פיטר מנהלים ללא סמכות לעשות זאת, התעלם מבקשות פטרונות של מחוקקים במדינה, והתעמת עם בית המשפט העליון של המדינה.

כמושל, בליז נמנע מלאכוף חוקים והתנהל כאדם שמזלזל בהם. בשתי הזדמנויות, חנן את הנהג השחור שלו כאשר נרשם לו דו"ח על נהיגה במהירות מופרזת. בליז נהנה מהכוח לחון וטען שהוא מעוניין לחון לפחות 1,000 בני אדם לפני סיום כהונתו, כי רצה "לתת למסכנים הזדמנות". מעריכים כי בליז חנן בין 1,500 ל-1,700 אסירים, חלקם היו אשמים ברצח ובעבירות חמורות אחרות. אויביו הפוליטיים טענו כי בליז קיבל תשלומים כדי לחון פושעים. בין אלה שחנן היה חבר הקונגרס לשעבר ג'ורג' וו. מארי בשנת 1912. הרפובליקני השחור הפסיד בערעור על הרשעתו בזיוף בשנת 1905 על ידי חבר מושבעים לבן כולו ונידון לעבודות פרך. מארי, שסירב לרצות עונש על הרשעה שטען שנבעה מאפליה גזעית, עזב את המדינה לצמיתות ועבר לשיקגו.

ההפרדה הגזעית קיבלה עידוד נוסף תחת בליז. הצעה שהגיש בליז (ואושרה כחוק) קבעה הפרדה בין אסירים שחורים ולבנים בקבוצות העבודה הכפויה של המחוזות.

למרות מדיניותו הגזענית והגישה הסותרת שלו לרפורמות, במהלך כהונתו של בליס כמושל הועברו מספר צעדים חיוביים. שיפורים משמעותיים הוכנסו למערכת החינוך, יחד עם מס מיוחד על חברות הידרואלקטריות והקמת מוסד מדינתי לטיפול בשחפת. בשנת 1914 הוקמה מערכת מחסנים מדינתית, שבמסגרתה ניתנו תעריפי ביטוח נמוכים והתקבלו קבלות אחסון באחריות המדינה, מה שהפך אותן לבטוחות עבור הבנקים המקומיים. כתוצאה מכך, יכלו חקלאי כותנה להשיג מזומנים כדי להתקיים ולהמשיך לפעול. חוק משנת 1911 קבע שעות עבודה מקסימליות לנשים בעסקים מסחריים ואסר על העסקתן אחרי השעה 10 בלילה. חוק נוסף מפברואר 1912 דרש ממעסיקים לתת הודעה לעובדים על השעיית עבודה. חוק נוסף באותו חודש חייב רכבות להיות מצוידות בפנסים קדמיים. בשנת 1914, חוק נוסף דרש מחברות רכבת להקים מקלטים בנקודות תחזוקה שבהן מתבצעת עבודת תיקון באופן קבוע. שינוי חקיקה (מס' 262) אפשר ליישם את חוקי שעות העבודה של נשים גם באמצעות סוכנים מורשים של נציב העבודה ולא רק על ידי פקחים רשמיים. חוק אחר משנת 1914 איפשר לארגוני עבודה בעלי אמנה לאומית או בינלאומית להקים אגודות הדדיות לתמיכה בחבריהם או במוטביהם בזמני מחלה ומוות, תוך עמידה בתנאי החוק. חוק נוסף מאותה שנה דרש להקים שלטי אזהרה לרכבות.

חוק המפעל שונה בשנת 1912 כדי לאסור באופן מוחלט העסקת ילדים מתחת לגיל 12. צעד נוסף מ-20 בפברואר 1912 קבע שבערים שבהן אוכלוסייה של 5,000 תושבים ומעלה, "לא יועסק ילד מתחת לגיל 14 כשליח, ולא יועסק קטין מתחת לגיל 18 בשליחויות בין השעות 10 בלילה ל-5 בבוקר." נוסף לכך, הוכנסו חוקים הקשורים לבריאות הציבור וחוקים שנועדו להבטיח משמורת על ילדים נזקקים, נטושים ולא מוגנים. חוק מ-18 בפברואר 1911 העניק תשלום פנסיה שנתי אחד לטובת פנסיונרים שנפטרו, בין אם מדובר היה בחייל או באלמנתו. חוק מ-1 במרץ 1913 דרש שמכללת קלמסון תספק, במחיר עלות, נסיוב לאזרחים לטיפול בכולרה של חזירים, כאשר הנסיוב ניתן בחינם למי שאינם יכולים לשלם עבורו.

חוק נוסף אישר הענקת 51 מלגות על בסיס תחרותי. מלגות אלו, בערך של 100 דולר לשנה ובצירוף שכר לימוד חינם, הפכו לחוק ללא אישורו של בליז. חוסר התמיכה של בליז במידת החוק עשוי להיות נובע מתפיסתו כי בעוד שהוא תמך במלגות חינם, הוא חש ש"יש לחלק אותן בין האנשים ולא לרכזן בידי כמה משפחות בודדות."

התנגדות למשקאות קלים

בליז לא אהב את המשקאות הקלים המוגזים החדשים שפותחו. בנאום ההשבעה שלו ב-1911, הוא אמר:

בהקשר זה, אבקש גם להפנות את תשומת לבכם לנזק שבשתייה הרגילה של קוקה-קולה, פפסי-קולה ותערובות דומות, שכן אני משוכנע שהן מזיקות. יהיה עדיף לאנשינו אם יהיו להם מקומות נחמדים ומכובדים שבהם יוכלו לקנות כוס בירה קרה, טהורה וטובה, במקום לשתות תערובות כאלה.

בחירה מחדש ב-1912

בשנת 1912 התמודד בליז מול איירה ב. ג'ונס בבחירות המקדימות למושלות מטעם המפלגה הדמוקרטית וניצח בקושי, וכך זכה בכהונה נוספת כמושל. ג'ונס, איש תנועת טילמן ונשיא בית המשפט העליון של המדינה, לא הצליח להתמודד מול בליז בזירה הציבורית. ג'ונס טען כי "בליסיזם" מוביל לאנרכיה וקמפיין הבחירות שלו התבסס על "חוק וסדר". הוא גייס את ראש עיריית צ'ארלסטון, ג'ון פ. גרייס, לנהל מסע תעמולה נגד בליז באזור ההרים. בנוסף, הוא טען שבליז גמל לחבריו במשרות בממשלה. עם זאת, בליז הצליח לנצח במרוץ.

בליז עשה הסכם עם בן טילמן, שהתמודד לבחירה מחדש לסנאט, שהשניים יתמכו זה בזה. עם זאת, טילמן בגד בהבטחה זו מספר ימים לפני הבחירות על ידי פרסום מכתב המכפיש את הבליסיזם.

מסעות בחירות כושלים (1914 – 1922)

קמפיין 1914 לסנאט של ארצות הברית

בשנת 1914, עוד לפני תום כהונתו כמושל, היה בליז כה בטוח שייבחר לסנאט של ארצות הברית אם יתמודד, עד שביקר במליאת הסנאט בוושינגטון כדי לבחור את שולחנו. עם זאת, לאחר מספר טעויות משמעותיות, כולל נאומו בוועידת המושלים הלאומית בשנת 1912 בריצ'מונד, וירג'יניה, הפופולריות של בליז דעכה, והסנאטור המכהן, אליסון ד. סמית', הצליח להיבחר מחדש בהפרש של 15,000 קולות.

במפגן של חרדה מהמושל הנבחר הפרוגרסיבי ריצ'רד אירווין מנינג השלישי, בליז התפטר חמישה ימים לפני תום כהונתו השנייה ב-14 בינואר 1915, כדי שלא יצטרך להשתתף בטקס ההשבעה של מנינג. סגן המושל צ'ארלס אורליוס סמית' הפך למושל בפועל וביצע תפקידים טקסיים במהלך חמשת ימי כהונתו.

לאחר שסיים את כהונתו, העביר בליז את משרדו לעריכת דין פלילי מניוברי לקולומביה והמשיך לתקוף את יריביו הפוליטיים. הוא העסיק את זמנו בנאומים בעיירות כפריות ובדיונים על שימושו בסמכות החנינה של המושל בפורומים לאומיים. בנוסף, הביע התנגדות למדיניות היובש של המושל מנינג (בליז נהג לומר בפופולריות כי לא יאכוף את חוקי חלוקת האלכוהול בערים הרטובות, צ'ארלסטון וקולומביה) ולסוכנויות המנהליות החדשות שמנינג יצר, שאותן כינה חסרות תועלת.

קמפיין 1916 לתפקיד המושל

בשנת 1916, התמודד בליז נגד המושל מנינג על כהונה נוספת. מועמד שלישי, רוברט ארצ'ר קופר, זכה בתמיכת בעלי מפעלי הטקסטיל הרבים שחששו מתנועת "בליסיזם" ומהרפורמות הפרוגרסיביות של מנינג. בליז החיה את הקואליציה הפוליטית שלו, שהורכבה מעובדי מפעלים וחקלאים שוכרי אדמות, וניצל פוליטית את השימוש שעשה מנינג בכוחות צבאיים לפינוי עובדים שובתים ממפעל בעיר אנדרסון. טילמן הביע בגלוי את תמיכתו במנינג בבחירות.

בליז הגיע למקום הראשון בפריימריז הדמוקרטיים ב-29 באוגוסט, אך חסרו לו כמה אלפי קולות להשגת הרוב הנדרש כדי להימנע מסיבוב שני. עם פרישתו של קופר מהמרוץ, בעלי המפעלים ורוב השמרנים האחרים העבירו את תמיכתם למנינג. מנינג ניצח בקושי בסיבוב השני שהתקיים ב-12 בספטמבר, מה שהיה למעשה שווה ערך לבחירה לתפקיד.

קמפיין 1918 לסנאט של ארצות הברית

ב-1917 גינה בליז את כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. עם זאת, הוא חזר בו מעמדה זו בשנה שלאחר מכן. אף על פי כן, הצהרותיו חזרו לרדוף אותו כאשר התמודד על המועמדות הדמוקרטית לסנאט ב-1918 לאחר מותו של טילמן. הנשיא וילסון הכריז שבליז אינו ידיד של הממשל, ובני בריתו לשעבר של בליז לא הצליחו לתמוך בו, שתי ההתרחשויות הובילו את בליז להפסיד במירוץ.

קמפיין 1922 לתפקיד המושל

לאחר הפסדו ב-1918, בליז לא היה פעיל פוליטית במשך שלוש השנים הבאות. עם זאת, כאשר האקלים הפוליטי הפך ליותר ריאקציונרי לאחר 1919, כאשר המדינה והאומה סבלו מהסתגלות כלכלית לאחר המלחמה, הפופולריות של בליס חזרה לעלות. בליז לא התמודד על אף תפקיד ציבורי בשנת 1920. עם זאת, ב-1922 הוא חזר לזירה והתמודד שוב על תפקיד המושל. בליז לא הצליח להשיג רוב קולות והפסיד לתומאס גורדון מקלאוד בסיבוב השני בהפרש של למעלה מ-15,000 קולות.

בכמעט כל מסעות הבחירות שלו, בליז השתמש בסיסמת קמפיין קליטה, חסרת משמעות וקונקרטיות, שהפכה למוכרת כמעט לכל בוחר בקרוליינה הדרומית באותה תקופה. לדוגמה, הוא השתמש בסיסמה: "קפלו את השרוולים, אמרו מה שתרצו... האיש לתפקיד הוא קולי בליז!"

חבר הסנאט של ארצות הברית (1925 – 1931)

תצלום של בליז כשהיה בסנאט האמריקאי.

בחירות 1924

ב-1924 הביס בליז את ג'יימס פ. ברנס בפריימריז הדמוקרטי ונבחר לסנאט האמריקני. מסע הבחירות שלו רמז על סגנונו כסנאטור. ניצחונו של בליז על ברנס יוחס במידה רבה לקמפיין שמועות שטען כי ברנס, שגדל כקתולי בצ'ארלסטון, לא באמת עזב את אמונתו הקתולית. טענה כזו, במדינה בעלת רוב פרוטסטנטי מובהק, בזמן שהקו קלוקס קלאן היה בשיא כוחו, חיסלה את תקוותיו הפוליטיות של ברנס באותה שנה. כסנאטור, בליז המשיך להשמיע התנגדות חריפה לחינוך אפרו-אמריקאים במונחים גזעניים במיוחד. בשנת 1925, הוא אמר לעיתון משארלוט, קרוליינה הצפונית: "אני חושב שהטעות הגדולה ביותר שגבר לבן עשה אי פעם הייתה להכניס את ידו לכיס כדי לחנך כושי. אי אפשר לחנך סוס, פרד או פרה, ואי אפשר לחנך כושי. הם לא נוצרו כדי להתחנך. אנחנו לא צריכים אותם כעורכי דין או רוקחים וכל זה. הם נועדו לכרות עצים, לשאוב מים ולעבוד בשדות." עם זאת, יש הטוענים שבליז היה מתון יותר במערכת הבחירות הזו בהשוואה לקמפיינים הפוליטיים הקודמים שלו.

השקפות ומדיניות

בשנת 1926, הציע בליז תיקון נגד יחסי זוגיות בין-גזעיים לחוקת ארצות הברית כדי לחייב את הקונגרס לקבוע עונש לזוגות בין-גזעיים המנסים להתחתן ולאנשים המקיימים נישואים בין-גזעיים, אך הקונגרס מעולם לא הגיש זאת לאשרור המדינות.

ב-1929, במחאה על הזמנתה של הגברת הראשונה לו הובר את ג'סי דה פריסט, אשתו האפרו-אמריקאית של חבית הנבחרים מאילינוי אוסקר דה פריסט, לתה בבית הלבן, הציע בליז החלטה, "לבקש מהמנהיג לכבד בכבוד הבית הלבן", ודרש מהזוג הובר "לזכור שהבית שבו הם מתגוררים באופן זמני הוא 'הבית הלבן'". כתמיכה בהחלטה, הקריא בליז במליאת הסנאט את השיר מ-1901 "Niggers in the White House" ("כושים בבית הלבן"). לאחר מחאות מיידיות של הסנאטורים הרפובליקנים הצפוניים וולטר אדג' והיירם בינגהאם, הוצא השיר מרשומות הקונגרס. בינגהאם תיאר את השיר כ"גס, מגונה ולא הולם" אשר "פוגע במאות אלפי אזרחינו וב... הצהרת העצמאות והחוקה שלנו." בליז משך את ההצעה אך ציין שעשה זאת "משום שזה פגע בחברו, הסנאטור בינגהאם, ולא משום שזה עלול לפגוע בגזע השחור".

באותה שנה, בליס תרם תרומה משמעותית לחוק ההגירה האמריקאי. הוא תיווך פשרה בין פלגים יריבים והוביל הצעת חוק בקונגרס שהפכה את הכניסה הבלתי חוקית לארצות הברית לעבירה פלילית, ובכך סלל את הדרך לסעיף 1325.

תבוסה ב-1930 וקריירה לאחר הסנאט

ברנס ניצח את בליז בהתמודדות שלו ב-1930 לבחירה מחדש לסנאט. בשנים שלאחר תבוסתו בבחירות, הוא המשיך להתבטא בנושאים פוליטיים. במהלך השפל הגדול, הוא התבטא נגד סבלם של ילדים מורעבים, אך במקביל היה מבקר חריף של הניו דיל, הרחיק לכת ותמך ביריב הוותיק אליסון ד. סמית' בשל עמדתו נגד הניו דיל.

בליז מת בקולומביה, קרוליינה הדרומית בליל ה-19 בינואר 1942, יום לאחר שעבר ניתוח.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קולמן ליווינגסטון בליז בוויקישיתוף

• קולמן ליווינגסטון בליז, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)